דרשות חז"ל וסיפורי מעשיות

הלכה ואגדה, מוסר וחסידות
תחכמוני
מאנשי שלומינו
מאנשי שלומינו
הודעות: 93
זיך רעגיסטרירט: פרייטאג מערץ 15, 2013 8:06 am
האט שוין געלייקט: 67 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 328 מאל

דרשות חז"ל וסיפורי מעשיות

שליחה דורך תחכמוני »

אזוי ווי אין מיין פריערדיגן אשכול האב איך אויפגעוויזן אז אסאך מאמרי חז"ל איבער די מציאות זענען פאלש, האבן עטליכע געפרעגט אז מען זעהט דאך אז חז"ל לערנען ארויס אסאך פון די פאקטן פון פסוקים. וועגן דעם פרעזענטיר איך אייך יעצט א מאמר וועגן דרשות חז"ל אויף אגדה. אין די לעצטע פאר טעג האב איך ארויסגעשלעפט אביסל סחורה פון מיינע זאפאסן און איך האב דאס פרובירט צו מסדר זיין אויף א ליינבארן אופן. ווען איך בין שוין אנגעקומען צום צווייטן האלב בין איך שוין נמאס געווארן פון שרייבן אזוי לאנג, ממילא איז דאס ווייניגער מסודר. איך האף אז איר וועט הנאה האבן דערפון (די פארמאט פון די PDF ליינט זיך פיל בעסער). ובזה החלי:

https://www.dropbox.com/s/in7h3wsem8w62 ... %D7%9C.pdf

אין מיין פאריגען ארטיקל האב איך אויפגעוויזן פון א גרוטליכען אונטערזיכונג פון מאמרי חז"ל אז חז"ל האבן נישט געהאט אונזערע ידיעות אין סייענס. מיר האבן אויך געזעהן אז עטליכע ראשונים ואחרונים האבן אויך אנערקענט אין דעם. דאס קען אבער שאפן אנדערע פראבלעמען ווייל חז"ל ברענגען פיל מאל דרשות פון פסוקים צו שטיצן זייערע מיינונגען. אזוי ווי די גמרא אין בכורות (ח.) ברענגט זיך א ראיה פון די פסוקים אז א שלאנג געבוירט נאך זיבן יאר:
מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב ומטו בה משום דר' יהושע בן חנניא שנאמר ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה אם מבהמה נתקללה מחיה לא כ"ש אלא לומר לך כשם שנתקללה הבהמה מחיה אחד לשבעה ומאי ניהו חמור מחתול כך נתקלל הוא מבהמה אחת לשבע דהוה ליה שב שני.

אזוי אויך ברענגט זיך די גמרא אין תמיד (לב.) א ראיה פון פסוק אז די שטרעקע פון די וועלט ביזן הימל איז די זעלבע לאנג ווי די שטרעקע פון מזרח ביז מערב:
וחכמים אומרים זה וזה כאחד שוין שנאמר כגבוה שמים על הארץ [וגו'] כרחוק מזרח ממערב ואי חד מינייהו נפיש נכתוב תרווייהו כי ההוא דנפיש.
און אזוי זענען דא צענדליגע גמרות וואס ברענגען זיך ראיות פון די פסוקים צו זייערע מיינונגען אויף די מציאות ווען מיר האבן שוין פריער געזעהן אז זיי האבן נישט געהאט קיין ריכטיגע בילד פון די מציאות. דארפן מיר יעצט וויסן צו אלע דרשות וואס חז"ל זאגן אויף פסוקים זענען מקובל מסיני אדער צו איז די מעטאדע פון דרשות מקובל און אלעס וואס מען לערנט ארויס פון די פסוקים זענען מוכרח. און אז מען רעדט שוין פון דעם ענין וועלן מיר ארומשמועסן וועגן אגדת חז"ל בכלליות. אן אגדה איז יעדער דרש פון פסוק, מעשה, השקפה אדער באהויפטונג וואס איז נישט אין תחום פון הלכה, דהיינו עס קומט נישט ארויס עפעס א דין פון דעם. ווי מיר וועלן יעצט זעהן זענען אלע ראשונים מודה אז נישט יעדער דרש איז מקובל. די שאלה איז נאר ווי ווייט מען נעמט דאס. אזוי אויך דארף מען וויסן וואס זענען די גדרים מיר זאלן נוצן צו וויסן וועלכע אגדה איז א מקובל און וועלכע נישט. אזוי ווי מיר וועלן זעהן איז נישטא קיין פונקטליכע גרעניץ אין דעם נאר עס זענען דא געוויסע אגדות וואס יעדער איז מודה אז עס איז נישט מקובל און עס זענען דא אגדות וואס יעדער איז מודה אז עס איז יא מקובל און דערנאך זענען דא אגדות וואס די ראשונים דינגען זיך צו עס איז מקובל אדער נישט. אויך זענען דא אגדות וואס די ראשונים האבן נישט געקענט פעסטשטעלן אויב עס איז א קבלה ממילא האבן זיי עס געלאזט מיט די כלל "אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה", דהיינו אויב עס איז מקובל דאן קען איך זיך נישט דינגען אבער אויב די אגדה איז נאר מסברא דאן דינג איך זיך מיט דעם. און אזוי וועלן מיר אויך זעהן אז יעדער פירוש אין פסוק אדער אגדה וואס חז"ל זאגן נאר מסברא דאן באציען זיך די ראשונים צו דעם אזוי ווי צו א צווייטנס. און די ראשונים האבן נישט קיין פראבלעם צו אוועקמאכן די דעות און עס אפצופרעגן, אזוי ווי די רמב"ם שרייבט אין מורה נבוכים (ח"ב פרק כ"ו):
ראיתי דברים של ר' אליעזר הגדול בפרקים המפורסמים, הידועים כפרקי ר' אליעזר, שלא ראיתי מעולם תמוהים מהם בדברי אף אחד מן ההולכים בעקבות תורת משה רבנו; כי הוא אמר דברים שאתה מוזמן לשמעם כלשונם... ובכלל אלה דיבורים המשבשים מאוד מאוד את אמונתו של בעל-דת מלומד, ולא מצאתי להם פירוש משכנע. ציינתי לך את זה רק כדי שלא תטעה בו.

יעצט וועלן מיר אריינקריכן אביסל אין די פארצווייגטע נושא און פרובירן ארויסצוקומען מיט עפעס. עס איז קלאר פון גמרא אז נישט יעדע דרש איז פשוט אין פסוק. די גמרא שרייבט אין עטליכע פלעצער "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". אבער וואס פונקטליך איז די מטרה פון א דרש? די רמב"ם אין מורה נבוכים (ח"ג פרק מג) שרייבט אזוי:
לארבעת המינים שבלולב נתנו החכמים ז"ל טעמים כלשהם על דרך הדרשות אשר שיטתן ידועה למי שמבינים את דבריהם. כי הם, לדעתם, בצורת מליצות פיוטיות, ולא (סברו) שזאת משמעות הכתוב. האנשים נחלקו באשר לדרשות לשני חלקים. חלק דימו שהן באות להבהיר את הכתוב, וחלק זלזלו בהן ושמו אותן לצחוק, שכּן ברור וּמְחֻוָּר שאין זאת משמעות הכתוב. החלק ההוא נאבקו לסתור-את-מה-שגלוי-לעין כדי לאמת, לטענתם, את הדרשות ולהגן עליהן, וסברו שזאת היא משמעות הכתוב, שדין הדרשות כדין הדינים המסורים במסורת. שתי הקבוצות לא הבינו שהן בבחינת מליצות פיוטיות, שאין בהן כדי לבלבל את מי שניחן בהבנה. שיטה זאת היתה נפוצה בזמן ההוא. הכול השתמשו בה כמו שהמשוררים משתמשים בביטויים פיוטיים. (החכמים) ז"ל אמרו: תני בר קפרא: "ויָתֵד תהיה לך על אֲזֵנְךָ" (דברים כ"ג, 14): אל תקרא אֲזֵנְךָ אלא אָזְנְךָ, מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו. מי ייתן וידעתי האם לדעת בורים אלה התנא הזה מאמין כזאת באשר לפירוש הכתוב הזה, ושזה עניין המצוָה הזאת, ושהיתד היא האצבע ואֲזֵנְךָ הן האוזניים! איני חושב שאף אחד מן הבריאים בשׂכלם סובר כך. אלא זאת היא מליצה פיוטית נאה מאוד, שבה הוא ממריץ למידה מעולה, והיא שכשם שאסור להגיד דברים מגונים כן אסור לשמוע אותם. והוא הסמיך זאת על הכתוב על דרך ההמשלות הפיוטיות. כן כל מה שנאמר בדרשות: "אל תקרי כך אלא כך" - זאת משמעותו. חרגתי מן הנושׂא. אבל זה דבר מועיל שזקוק לו כל בעל שׂכל מבין בני-התורה והרבנים.
שרייבט דא די רמב"ם אז די כוונה פון א דרשה איז נישט צו מסביר זיין פשט אין פסוק (אזוי ווי א חלק מענטשען גלייבן) נאר דאס איז א מליצה, דהיינו אז מען נעמט א פסוק און פון דעם ברענגט מען ארויס א געוויסע מדה טובה אדער שיינע נקודה דורכן אפטייטשן די פסוק אויף אן אנדערען אופן ווי די פשוט פשט. און די רמב"ם ברענגט א שיינע משל ווי בר קפרא ברענגט ארויס א שיינע ווארט דורך א שיינע מליצה אין פסוק.

די רמב"ם כאפט טאקע אן א הערליכען משל אבער ווי מיר ווייסן זענען נישט אלע דרשות שיינע מליצות (כאטשיג נישט אזוי שיין ווי די ווארט פון בר קפרא). די מהר"ץ חיות אין זיין ספר מבוא התלמוד (פרק י"ז – דאס איז אויך געדרוקט אין די הקדמה צום עין יעקב) ברענגט אויך אראפ די רמב"ם אבער ער לייגט צו א ווארט:
וכל אלו הענינים סמכו דרך המדות הנדרשות לכתבי קודש למען ישתמר היטב בלב השומעים והמעיינים וכמ"ש הרמב"ם במורה נבוכים פרק מ"ג לשלישי כי דרשות חז"ל וביחוד דרך הדרוש אשר הורגלו חז"ל בלשון אל תקרי כך אלא כך המה דרך מליצת השיר להזהיר על המדות טובות ולהשמר מן המגונות. וסמכוהו לכתבי קודש מפני הסבה כי לא היה שום דבר כתוב בדורות הראשונים חוץ מכתבי קודש והשאר היה אסור לכתוב מפני איסור תורה "דברים שבע"פ אסור לאומרם בכתב". וכשהיו שומעים ענין נאה סמכוהו למקרא למען יזכירו בכל עת את דברי מוסר ותוכחה אשר שמעו בזה ע"ש
ועל דרך זה כתב ג"כ הרשב"א... בזה"ל: כוונת חז"ל במדרשות כאלו להסמיכם אל הכתוב בלשונות שלא ישכח זכרם. לא שהיתה כוונתם לפרש הכתובים ככה ולהוציא מפשטם ע"ש.

אזוי ווי די מהר"ץ חיות און די רשב"א שרייבן האבן די חכמים געזוכט דרשות אין פסוק כדי צו קענען געדענקן די מוסרים וואס זיי האבן געהאלטן פאר וויכטיג צו געדענקן. נאר אזוי ווי עס איז געווען אן איסור אראפצושרייבן תורה שבע"פ האבן זיי געזוכט רמזים אין פסוק אזוי ווען זיי וועלן דאס לערנען וועלן זיי זיך דערמאנען וואס זיי האבן געוואלט געדענקן. באמת זענען דא ראשונים וואס שרייבן אזוי אויך פאר די דרשות וואס מען לערנט ארויס הלכות. אז חז"ל האבן געהאט די הלכות מקובל נאר זיי האבן געזוכט רמזים אין פסוק כדי דאס צו געדענקן. מיר רעדן אבער נישט פון הלכה יעצט נאר פון אגדה.
אזוי ווי מיר האבן געזעהן יעצט האלט די רמב"ם אז די דרשות זענען שיינע מליצות אין פסוק. אבער עס זענען אויך דא אסאך דרשות וואס ברענגען נישט ארויס קיין גרויסע מאראלן נאר זענען סתם ווערטלעך אין פסוק אזוי ווי די דרש אז די תורה פאנגט זיך אן מיט א בי"ת ווייל די ווארט "ברכה" פאנגט זיך אויך אן מיט א בי"ת. די אבן עזרא אין זיין הקדמה צו זיין פירוש על התורה מאכט ליצנות פון די דרשות און ער שרייבט אז די קענסט טרעפן ווערטער וואס פאנגן זיך אן מיט א בי"ת און זענען שלעכטע ווערטער אזוי ווי "בליעל" און אזוי אויך קענסטו מאכן צען דרשות אויף איין ווארט:
גם יש דרש שהוא טוב לאחרים, וידריך בדרך תבונה את הנערים, כי יש עוף שאיננו רואה ביום הנגוהות, ובלילה רואה מפני שעיניו כהות. כדרש שהעולם נברא בבי"ת בעבור 'ברכה', ואם הדבר ככה - "הנה ה' בוקק הארץ ובולקה", "ואשיתהו בתה", "ובטלו הטוחנות", "בל ידעום", "משחת בלי", "בלו שמלותיכם", "בלע ה'", "בלל ה'", "ובתקוך", "וברא אתהן", "בין בתריו", "בזיון וקצף", "ילדו לבהלה", "בלהות אתנך", "איש בליעל", "בעל פעור", "כרע בל", "כהני במות". ואם הרי"ש - "ראשה די דהב", "הנה איש רע ובליעל".
אשר מעט השכל בלבו, ואף כי אשר חכמת א-להים בקרבו, יוכל להוציא מדרשים, וכולם כנגד הגוף הפשוט הם כמלבושים, וקדמונינו זכרם לברכה אמרו על ככה: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"
דרש "בראשית":
• בתורה, שנאמר: "ה' קנני ראשית דרכו
• אחר: העולם נברא על לויתן, שנאמר: "הוא ראשית דרכי א-ל
• אחר: העולם נברא שייראו מלפניו, כי כן כתיב: "ראשית חכמה יראת ה'
• אחר: העולם נברא בעבור הביכורים, שנאמר: "ראשית ביכורי אדמתך
ובסוף "יהי אור" על ימות המשיח, אז יבדיל ד' בין המקוה לישועתו, ובין אשר במחשך מעשיהם...וסוף דבר אין לדרש סוף.
אזוי ווי די אבן עזרא שרייבט זענען די דרשות פאר "קינדער" וואס קענען נאר פארשטיין אזעלכע דרש'לעך אזוי ווי די עוף וואס קען נישט זעהן בייטאג ווייל עס איז צו ליכטיג פאר אים, נאר ביינאכט קען ער זעהן. איך וועל דא צוברענגען נאך צוויי ציטאטן פונעם אבן עזרא איינס ווי ער שרייבט אויף א דרש אז דאס איז נאר פאר קינדער און די אנדערע ווי ער שרייבט אז מיט געוויסע דרשות אזוי ווי גמטריאות קען מען זאגן וואס מען וויל :
הדרש על נקודות וישקהו - טוב הוא לעתיקי משדים כי על דרך הפשט לא חשב עשו לעשות רע לאחיו והעד ויבכו כאשר עשה יוסף עם אחיו: (בראשית פרק לג פסוק ד)
חז"ל שרייבן אין מדרש רבה (בראשית פרשה עח פסקה ט) " אמר לו ר' ינאי אם כן למה נקוד עליו אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו ונעשה צוארו של אבינו יעקב של שיש וקהו שיניו של אותו רשע". אויף דעם זאגט די אבן עזרא אז די פשט איז גוט פאר קליינע קינדער ווייל פון די פשוט פשט אין פסוק זעהט אויס אז עשיו האט נישט געוואלט שלעכט טוהן פאר יעקב.
חניכיו - שחנכם פעמים רבות במלחמה ואם לא נזכר. וחשבון אותיות אליעזר דרך דרש כי אין הכתוב מדבר בגימטריא כי יכול יוכל הרוצה להוציא כל שם לטוב ולרע רק השם כמשמעו: (בראשית פרק יד פסוק יד)

חז"ל שרייבן אין נדרים (לב.) אז דאס וואס די פסוק שרייבט אז אברהם האט באוואפנט 318 יונגען מיינט בעצם אליעזר וואס איז בגימטריא 318 " איכא דאמרי אליעזר הוא דחושבניה הכי הוי". זאגט די אבן עזרא אז דאס איז נישט פשט אין פסוק נאר מיט גמטריאות קען מען צושטעלן וואס מען וויל.
על כל פנים האבן מיר שוין געזעהן דא אז אסאך דרשות זענען נאר מליצות און פילע פון דעם זענען נאך שוואכער און זענען בלויז ווערטלעך פאר קינדער (לויטן אבן עזרא). לדאבונינו זענען היינט רוב מענטשען פארנומען מיט די דרשות און בויען אויף דעם תילי תילים פון תורות. מען נעמט עטליכע פון די דרשות מען פרעגט קושיות און מען ענטפערט תירוצים און מען איז מסביר פסוקים, גמרות אדער הלכות מיט דעם. היש קץ לדברי רוח? אויב איז נאך די אריגינעלע דרש אמאל א שיינע און זיסע מליצה איז נאך די אלע פשט'לעך קומט דאס ארויס מיאוס און לעכערליך. די מאראל פון דעם איז, פרוביר נישט אריינצולערנען פשט'לעך אין אזעלכע דרשות. נעם עס אזוי ווי עס שטייט און גייט.
ביז יעצט האבן מיר גערעדט פון דרשות וואס זענען נאר שיינע ווערטלעך און רמזים צוגעטשעפעט צו פסוקים. עס איז קלאר אבער אז פילע דרשות אין חז"ל זענען געווידמעט צו מסביר זיין פשט אין פסוק אזוי ווי א מפורש אויף תנ"ך פרובירט צו פארשטיין די פסוקים כפי יכלתו. צו בנוגע דעם דארפן מיר יא אננעמען זייערע ווערטער און זאגן אז זיי האבן געוואוסט די ריכטיגע פשט אין פסוק. ר' אברהם בן הרמב"ם שרייבט אין זיין מאמר אויף אגדות אזוי:
כי כל הדרשות הנמצאים בדבריהם ז"ל בתלמוד ובשאר מקומות מתחלקות לחמשה חלקים... החלק הרביעי שאומר אותו בפי' פסוקים על דרך מחמדי השיר. לא מפני שאומרם האמין כי ענין הפסוק הוא ענין הדרש ההוא וחלילה וחס. הוא מה שאמרו ז"ל מקרא לחוד. ודמיון החלק הזה מה שאמרו בגמרא דתענית א"ר יוחנן מאי דכתיב עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר. וכאשר אמרו שם בפירוש והריקותי לכם ברכה עד בלי די, עד שיבלו שפתותיכם מלומר די, וכן כל כיוצא בזה, ולא יעלה על דעתך שכל דרש בפסוק מן הפסוקים כאשר יאמין מי שלא הגיע לדעת אמיתית שאומרים שזה הקבלה בידם כאשר הוא בעיקר התורה והקבלות. אין הדבר כן. אך דע כי פירוש לפסוקים שאינם תלוים בעיקר מעיקרי הדת ולא בדין מדיני התורה שאינם קבלה בידם אבל יש מהם לפי הכרעת הדעת ויש מהם דברים הנאים ומתקבלים על דרך מחמדי השיר ומשיאים המלות והענינים שהם יכולים לישא ומוציאים אותם. וכמה פעמים על דרך תלמוד הבינה במחמדי השיר.
צום ערשט רעדט ר' אברהם ארום וועגן די דרשות וואס זענען נאר געזאגט געווארן אלץ מליצה און אפילו דער וואס האט געזאגט די מאמר האט נישט געהאלטן אז דאס איז פשט אין פסוק. אבער דערנאך רעדט ער פון דרשות אין פסוק וואס חז"ל האבן אנגעגעבן אלץ א פירוש פארן פסוק און אויף דעם אלעס שרייבט ער אז יעדע פירוש אין פסוק וואס איז נישט תלוי אין אן עיקר הדת אדער אין א הלכה איז נישט מקובל, נאר אסאך דרשות זענען געזאגט געווארן פשוט אלץ מליצה און אסאך זענען געזאגט געווארן לפי הכרעת הדעת, דהיינו לויט ווי די בעל המאמר האט פארשטאנען די פסוק לויט זיין אייגענעם דעת. און ער ברענגט צוויי ביישפילן וואס ברענגן ארויס די צוויי סארטן דרשות:
כי אני לא מסתפק במאמר דברי ר' יהושע בפ' וישמע יתרו "מה שמועה שמע ובא, מלחמת עמלק שמע ובא" כי זה משיקול הדעת אמרו ולא מקבלה, וראיה לזה ממה שאמרו שכן היא כתובה בצדה ואם היתה קבלה בידו לא היה צריך ראיה לפירושו. ועוד ראיה אחרת שהרי אנו רואים חכמים אחרים זולת ר' יהושע בפ' סוברים דעת אחרת ואם הדבר קבלה לא היו חולקים בו, שהרי ר' אלעזר אמר מתן תורה שמע והביא גם הוא ראיה לפירושו. ור' אליעזר אומר שמועת ים סוף שמע ובא והביא גם הוא ראיה לפירושו
צום ערשט ברענגט ער א ביישפיל ווי חז"ל פרובירן צו פארשטיין פשט אין פסוק "וישמע יתרו". וואס האט ער געהערט? עטליכע חכמים געבן אן זייערע מיינונגען לויט זייערע פארשטאנד. און דא שרייבט ר' אברהם צוויי כללים צו וויסן אז א געוויסע דרש איז נישט מקובל נאר געזאגט געווארן משיקול הדעת. איינס אויב ער ברענגט זיך א ראיה צו זיין פשט דאן מיינט עס אז ער האט נישט קיין קבלה דערצו נאר ער פארשטייט די פסוק אזוי פון זיין אייגענעם פארשטאנד. צווייטנס אויב עס איז דא א מחלוקת אין דעם דאן מיינט דאס אז חז"ל האבן נישט געהאט קיין קבלה אין דעם. קומט אויס אז יעדע מאל וואס די זעהסט אז צוויי חכמים געבן אן אנדערע דעות אין א געוויסע דרש אדער אגדה דאן ווייסטו אז חז"ל האבן דאס נישט געהאט מקובל נאר זיי האבן אליינס פארשטאנען אזוי. און באמת שרייבט שוין די רמב"ם אזוי (אין זיין הקדמה צום פירוש המשניות) אפילו לגבי הלכה, אז אין הלכה למשה מסיני איז נישט דא קיין מחלוקת:

החלק הראשון, פירושים מקובלים מפי משה, ויש להם רמז בכתוב, ואפשר להוציאם בדרך סברא, וזה אין בו מחלוקת...
אבל נפלה המחלוקת והעיון בדבר שלא נשמע בו הלכה... אבל מי שיחשוב שהדינין שנחלקין בהם כמו כן מקובלים מפי משה, וחושבים שנפלה המחלוקת כדרך טעות ההלכות, או השכחה, או מפני שאחד מהם קבל קבלת אמת והשני טעה בקבלתו, או שכח, או לא שמע מפי רבו כל מה שצריך לשמוע... זה הדבר מגונה מאד והוא דברי מי שאין לו שכל ואין בידו עיקרים ופוגם באנשים אשר נתקבלו מהם המצות, וכל זה שוא ובטל.
מיר וועלן נישט פארקריכן צו הלכה נאר מיר וועלן זיך האלטן צו אגדה. אבער מיר זעהן דא אז די רמב"ם שרייבט אויך אז אין א זאך וואס איז מקובל איז נישט דא קיין מחלוקת נאר אין א זאך וואס איז געזאגט געווארן מסברא קען זיין א מחלוקת אין דעם. נחזור לדברי ר' אברהם:
וכן אין ספק בעיני כי דברי האומר בפי' דבר אל בני ישראל ויסעו הסיע אותן מלבן כי זה על תלמוד הבינה במחמדי השיר ולא על פי' הדת. ותמצא לחכמים ז"ל דרשות מזה החלק בלי ספק שלא יהא פי' דרשות פסוק אלא דרשות עומדות בעצמן כדאמר בגמרא ר"ה תנא הוא כנען הוא סיחון הוא ערד. סיחון שדומה לסיח במדבר, כנען על שם מלכותו, ומה שמו ערד שמו. וקרוב להיות כי רוב הדרשות הנמצאות בדבריהם ז"ל הם מזה החלק. כי הוא האמת שאין עליו מערער אלא שוגה ופתי כי זה החלק מדבריהם יתחלק לחלקים רבים בחחלק ענינים כהתחלק דעת המשוררים כן יתחלקו דרשות אלו בהתחלק דעות האומרים וחכמתם, והתבונן זה.
דא ברענגט ער צו א ביישפיל פון א מליצה און ער ענדיגט צו אז יעדער וואס האט אביסל שכל ווייסט אז די דרשות זענען נישט מקובל נאר זענען געזאגט געווארן משיקול הדעת אדער בתורת מליצה. ר' שמואל הנגיד אין זיין מבוא לתלמיד שרייבט אויך אזוי:

והגדה הוא כל פי' שיבא בתלמוד על שום ענין שלא יהיה מצוה זו היא הגדה, ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת. ויש לך לדעת שכל מה שקיימו חז"ל הלכה בענין מצוה שהיא מפי משה רבינו ע"ה שקבל מפי הגבורה אין לך להוסיף ולא לגרוע ממנו. אבל מה שפירשו בפסוקים כל אחד כפי מה שנזדמן לו ומה שראה בדעתו, ולפי מה שיעלה על הדעת מן הפירושים האלו לומדים אותם והשאר אין סומכין עליהם:

שרייבט דא ר' שמואל הנגיד קלאר אז די אלע פירושים אין פסוק זענען נאר געשריבן געווארן לויט די פארשטאנד פון די בעלי המאמרים און ממילא דארף מען נאר לערנען דאס וואס לייגט זיך אויפן שכל און אויף די רעשט דארף מען זיך נישט פארלאזן. איך וועל יעצט ברענגען עטליכע ביישפילן ווי חז"ל זענען מסביר פסוקים און וויאזוי די אברבנאל דינגט זיך אויף זיי. איך ברענג בעיקר פונעם אברבנאל ווייל ער צונעמט יעדע פירוש פון חז"ל און ער שרייבט קלאר אקעגן דעם ווען ער האלט אז עס איז נישט ריכטיג.
עס ווערט געברענגט אין שמואל א' אז די פלשתים האבן צוגענומען די ארון און שפעטער (נאכן האבן צרות פון דעם) האבן זיי דאס צוריקגעשיקט. אבער ווען די ארון איז אנגעקומען צו בית שמש זענען געשטארבן פילע מענטשען פון זיי "כי ראו בארון ה'". אלע מפרשים מוטשען זיך וואס איז געווען זייער חטא ווייל די פסוק שרייבט נישט קלאר. נאך א זאך איז שווער אין פסוק ווייל די פסוק שרייבט אז עס זענען געשטארבן "שבעים איש חמשים אלף איש" וואס דאס איז מאדנע. וויפיל מענטשען זענען געשטארבן? זיבעציג אדער פופציג טויזנט אדער זיבן און פופציג טויזנט? יעצט קוקט וואס די אברבנאל שרייבט אויף דעם:

ויך באנשי בית שמש וגו'. שאלתי בתחלת הפרשה למה הכה השם באנשי בית שמש מכה רבה כזאת? ויקשה עוד למה אמר שבעים איש חמשים אלף איש? והיה ראוי שיאמר חמשים אלף ושבעים איש... ולענין השאלה הראשונה מצאתי דעות לחכמינו ז"ל במסכת סוטה פרק אלו נאמרין (דף ל"ה ע"א וב') מהם אמרו שהיו קוצרים ומשתחוים ולא הניחו מלאכתם בעבור הארון, ומהם אמרו שדברו אנשי בית שמש דברים כנגד הארון, מאן אמרייך דאמריית, רוצה לומר מי הכעיסך שנתכעסת ומאן פייסך דאתפייסת, ומהם אמרו שמרוב שמחתם פרצו לראות בארון ופתחו אותו לראות מה שבתוכו... ולענין השאלה השנית... וחכמינו ז"ל פירשו (סוטה שם) שבעים איש שהיו שקולין חמשים אלף איש, או חמשים אלף איש שכל אחד מהם היה שקול כשבעים סנהדרין וכן הביאוהו גם כן בבמדבר סיני רבא (פר' ה' דף רכ"א ע"א וב'). וכל הדעות האלה זרים מאד בפשט הפסוק.
כדי צו פארענטפערן די קושיות קומען חז"ל אויף מיט עטליכע פירושים צום ביישפיל אז זיי האבן גערעדט קעגן די ארון וכו' און אז עס זענען געשטארבען זיבעציג מענטשען וואס זענען שקול כנגד פופציג טויזנט מענטשען. די אלע תירוצים זענען מאדנע פאר אונז וואס ווילן פארשטיין די פסוק ווי מער לויט פשוט'ן פשט און די אברבנאל שרייבט טאקע אויף דעם אז די אלע דעות זענען מאדנע.
אן ענדליכע זאך געפונען מיר אין מלכים ווי עס שטייט אז שלמה המלך האט געהאט פערציג טויזנט שטאלן און אין דברי הימים שטייט אז ער האט געהאט פיר טויזנט. יעצט קוקט וואס חז"ל זאגן און וואס די אברבנאל שרייבט דערויף:
השאלה הששית במה שאמר כאן ויהי לשלמה ארבעים אלף ארות סוסים ובדברי הימים (ד"ה ב' ט' כ"ה) נאמר תמורת זה ארבעת אלפים ארות סוסים, וחכמים (סנהדרין פ"ב כ"א ע"ב) ז"ל השתדלו לישב הכתובים האלה, ומהם אמרו ארבעים אלף ארות היו, ובכל אחת מהן ארבעת אלפים אצטבליאו"ת, ומהם אמרו ארבעים אלף אצטבליאו"ת היו ובל אחת מהן ארבעת אלפים סוסים... אבל אצלי היו באמת שני הדעות האלה רחוקים מאד מדרך המושכל, לפי שיתחייב אליהם שהיו לשלמה תמיד מאה וששים אלף אלפים סוסים... הנה הוא בלא ספק אפשר רחוק מאד קרוב לנמנע לא יסבלהו השכל האנושי בשום צד. (אברבנאל מלכים א' ב ד"ה השאלה השישית לפני פסוק יג)
פון די צוויי מאמרים זעהן מיר אז חז"ל האבן פרובירט צו פארענטפערן אסאך קושיות אויף פסוקים. און אסאך מאל האבן זיי גענוצט מאדנע תירוצים אבער די אברבנאל באציעט זיך צו די פירושים ווי א תירוץ מסברא און ער פרעגט דאס אפ אינגאנצן. עטליכע מאל ברענגט די אברבנאל אראפ די דעות פון חז"ל צוזאמען מיט די דעות פון נוצרים, אזוי אז די דעות פון חז"ל זענען פשוט נאך א פשט אין פסוק וואס דארף ווערן גרונטליך אנאליזירט פונקט אזוי ווי די פשטים פון א צווייטע ראשון אדער אפילו פון א נוצרי. קבל את האמת ממי שאמרו!
אין פסוק שטייט אז ווען די אידן האבן געבעטן א קעניג פון שמואל האט זיך די באשעפער אויפגערעגט אויף זיי. די מפרשים מוטשען זיך אבער וואס איז געווען זייער חטא עס איז דאך א פסוק אין די תורה " כי תבא אל הארץ אשר ידוד אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי שום תשים עליך מלך". אויף דעם שרייבט די אברבנאל:

והנה בדרוש הזה (למה חרה אף ה' ובעיני שמואל רע על אשר שאלו ישראל מלך בהיותו מצוה ממצות התורה) מצאתי בו לחז"ל ולחכמי הנוצרים חדשים גם ישנים חמשה דעות: הדעת הראשון הוא לחז"ל בספרי (פרשת שופטים דף מה קע"ח) אמרו לא בקשו ישראל מלך אלא להעבירם לע"ז... והדעת הזה הוא רחוק מאד, כי אם היה כן לא היה הקדוש ברוך הוא ממלא שאלתם ולא היה מספיק בידיהם... וכל זה יורה שלא כוונו לענין ע"ז חלילה וחס... הדעת השני הוא ג"כ דעת חז"ל והביאוהו בתוספתא דמסכת סנהדרין (פ"ב כ' ע"ב) אמרו שנענשו לפי שאמרו והיינו גם אנחנו ככל הגוים... וגם זה איננו שוה לי, לפי שהתורה כאשר צותה בתורת המלך אמרה (דברים י"ז י"ד) ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי, ואם ישראל שאלו כמו שצותה תורה באמרם לפשטנו ככל הגוים מה פשעם ומה חטאתם?... והנה שמעתי בשם דון פאילו האגמון אשר היה בבור"גוש דעת חמישי בזה...זהו דעת האגמון בזה הדרוש והלצתי בעדו. והנה נוכל לסייע עוד דעתו בשנאמר... האמנם גם לדעת זה ימשכו ספיקות... (אברבנאל שמואל א' ח ד"ה (ד, ה, ו,) ויתקבצו כל זקני ישראל וגו')
זעהן מיר דא ווי די אברבנאל פארגלייכט די דעות פון חז"ל מיט די דעה פון א נוצרי. און בעת די דעות פון חז"ל געפעלן אים אינגאנצן נישט, האלט ער אז די פירוש פונעם אגמון איז מער מסתבר אין פסוק. ביז דא האב איך געוויזן אז די ראשונים האבן נישט קיין פראבלעם זיך צו דינגען מיט א פירוש אין פסוק וואס זיי האלטן אז עס איז נישט ריכטיג, און זיי קענען זיך דינגען מיט די גאנצע שארפקייט אזוי ווי זיי וואלטן אפגעפרעגט א צווייטע ראשון'ס פשט. אונז האבן אויך געזעהן אז חז"ל פרובירן אסאך מאל מסביר צו זיין פסוקים מיט פירושים וואס מיר וואלטן קיינמאל נישט געטראכט אז עס איז פשוט פשט אין פסוק. יעצט וועלן מיר זעהן אז אסאך מאל האבן חז"ל געהאט א מאטיוואציע צו פארדרייען די פסוק אויף א משונה'דיגן אופן. אזוי שרייבט די מהר"ץ חיות:

וכן היה מקובל אצל חז"ל שכל מה שהיו יכולים להרבות בשבח מעשה הצדיקים ולהפך בזכותם ולהכריע כף המאזנים לטובתם יעשו כן תמיד להשתדל להצדיקם בכל אופן האפשר. ומזה הסבה אמרו חז"ל כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה וכו' (עי' שבת נ"ה ע"ב. נ"ו ע"א וע"ב) ואמרו ג"כ לא היה דוד ראוי לאותו מעשה רק בא להורות תשובה לחוטאים (עבודת כוכבים ה' ע"א) הרי אף במקום דמפורש במקרא לרעה חפשו עצות בדרכי הדרוש להצדיק מעשיהם ולמעט האשמה ומכ"ש שהגדילו מעשיהם הטובים המפורשים ויגעו בדרכי הדרוש להראות שיותר מן מה שכתוב בכתבי קודש היטיבו מעשיהם והמקרא מכסה ומעלים ודרכי הדרוש מגלים. ועי' בראשית רבה סוף פרשת לך דחכם אחד דרש מזה שנאמר נימול אברהם ולא כתיב מל אברהם מכאן שמצא עצמו נימול מאליו. אמר רבי ברכיה בהדה עיתה אקיל ר' אבא לר' לוי אמר ליה שקרנא כזבנא את אלא הרגיש ומצטער כדי שיכפיל הקב"ה שכרו [איבערטייטש: אין יענע צייט האט ר' אבא מזלזל געווען אין ר' לוי און האט אים געזאגט די ביזט א שקרן, נאר אברהם האט געהאט א גרויסע צער בשעת די מילה כדי ער זאל באקומען א גרויסן שכר] והורו לנו חז"ל בזה דצריכים לדרוש פעולתם הטובים של צדיקים שהיו על צד היותר טוב והמתוקן ומפני זה בדרשות רבי לוי שלא נצטער אברהם מן המצוה רק מצא עצמו נימול הנה שוב אין בפעולתו שום מעלה אין זה נכון בדרכי הדרוש ומפני זה אקיל רבי אבא לרבי לוי ואמר לו שקרנא כזבנא את שעל פי דרכי הדרוש החוב לדורש לפאר ולהגדיל פעולת הצדיקים ביתר שאת ומפני זה דרש להיפך דנצטער ביותר ובכל זאת עשה מאהבה וקבל היסורין על עצמו לקיים מצות הש"י ועי' ספר קטן על האגדות מהרב המובהק מו"ה משה חיים לוצאט"ו שהתעורר מדברי מדרש אלו להוכיח שבדרכי הדרוש החוב לדורש לשבח מעשה הטוב של הצדיק ובכל אופן האפשר.
די גמרא אין מסכת שבת ברענגט א גאנצע ליסטע פון מענטשען וואס פון פסוק איז משמע אז זיי האבן געזינדיגט און די גמרא זאגט אויף דעם "כל האומר (פלוני) חטא אינו אלא טועה". זאגט די מהר"ץ חיות אז די גמרא האט פרובירט צו פארדרייען די פסוק בכל אופן האפשר כדי צו פארטיידיגן די צדיקים. אפילו אויב פשט אין פסוק איז קלאר פארקערט האבן נאך אלץ די חכמים פרובירט צו אויפווייזן אז די חטאים זענען נישט קיין חטאים. און די זעלבע האבן חז"ל פרובירט צו פארגרעסערן די מעשים טובים פון די צדיקים. און זיי האבן געמאכט דרשות צו ווייזן ווי ערליך די צדיקים זענען געווען. מיר וועלן באלד זעהן עטליכע ביישפילן פון דעם. יעצט אבער לאמיר צוריקגיין צום מהר"ץ און זעהן אז ביי רשעים האבן חז"ל פרובירט צו אויפווייזן אז זיי זענען געווען פיל גרעסערע רשעים ווי עס זעהט אויס פון פסוק:
ואולם בפעלי הרשעים היה להם כלל גדול להעמיס עליהם התועבות האפשרות כמו שדרשו (סנהדרין מ"ד ע"א) דעכן חילל שבת ובא על נערה המאורסה ע"ש. וכן דרשו על עשו ויבא עשו מן השדה מלמד שבא על נערה המאורסה והרג את הנפש וכפר בעיקר ובתחיית המתים ושט את הבכורה... וביותר תראה דברי הירושלמי סנהדרין פ' חלק רבי לוי הוה עביד דרוש הדין קרא יען התמכרך לעשות הרע בעיני ה' ששה חדשים לגנאי. אתא לגביה בלילה א"ל מה חטית לך ומה סרחית קדמך? עביד דריש שיתא ירחין לשבח רק לא היה כאחאב אשר הסתה אותו איזבל אשתו ע"ש [איבערטייטש: רבי לוי האט געדרשנ'ט פון פסוק זעקס חדשים אויף אחאב לגנאי. איז אחאב אים געקומען אין חלום און געפרעגט וואס האב איך געזינדיגט פאר דיר? האט ר' לוי געדרשנ'ט זעקס חדשים לשבח פונעם פסוק אז איזבל האט אים איינגערעדט און עס איז נישט געווען זיין שולד] ראינו דעיקר תלוי ביד הדורש דמתחלה דריש כל מעשה אחאב לגנאי ליחס אליו כל הרשעיות האפשרות אשר יוכל להכניס במקרא דרך רמזים ואסמכתות ולבסוף הדר לדונו לשבח והצדיק אותו כי אף אלו העונות החטאים המפורשים לא עשה מצד עצמו רק ע"י הסתת איזבל אשתו. ומכאן אתה דן דכל הדרשות כאלו שהכל תלוי בדורש ולא היה בידו באלו הענינים שום דבר מקובל.

די גמרא אין בבא בתרא (טז.) שרייבט "אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע (עשיו) באותו היום בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה בא על נערה מאורסה כתיב הכא ויבא עשו מן השדה וכתיב התם כי בשדה מצאה. הרג את הנפש כתיב הכא עיף וכתיב התם אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים. וכפר בעיקר כתיב הכא למה זה לי וכתיב התם זה אלי ואנוהו. וכפר בתחיית המתים דכתיב הנה אנכי הולך למות. ושט את הבכורה דכתיב ויבז עשו את הבכורה" די גמרא זאגט אז עשיו האט עובר געווען אויף פינף הארבע עבירות און די גמרא ברענגט אפאר גזירה שוה'ס צו ווייזן אז ער האט עובר געווען אויף די עבירות. אבער יעדער וואס האט א שטיקל מוח בקדקדו זעהט אז מען קען דרייען יעדע גזירה שוה לשבח. אויפן סטיל פונעם אבן עזרא קען איך שרייבן אזוי "כתיב הכא עיף וכתיב התם כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף מלמד שתשוקה גדולה שקק עשו להקב"ה. כתיב הכא למה זה לי וכתיב התם זה אלי ואנוהו מלמד שהתנאה עשו במצות" און אזוי ווייטער. נאר אזוי ווי די מהר"ץ חיות שרייבט זענען ניטאמאל דא די כללים פון א גזירה שוה דא נאר עס איז סתם א דרש כדי צו מאכן דעם רשע אויסזעהן שלעכטער. און ער ברענגט זיך א ראיה פון ירושלמי ווי ר' לוי האט ערשט געדרשנ'ט לגנאי און דערנאך לשבח, דהיינו אז מען קען זאגן וואס מען וויל. די מהר"ץ חיות געבט אן א טעם פארוואס חז"ל האבן געמאכט אזעלכע דרשות:
והסבה שהניעה את חכמינו ז"ל בדרשות כאלו הוא מפני כי שמו מגמתם ומבטם להחזיק אצל העם את עיקר הגדול אשר הניחו חכמינו ז"ל בעלי משנה, מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. ומפני זה הטילו החכמים החוב על הדורש במקהלות שיאמת פינה זאת בכל אופן האפשר וללמד להעם שהאיש אשר הולך בדרך התורה ההרגל נעשה אצלו לטבע שניה עד כי הנקל בידו לעשות כל הפעולות הטובות ולא יכבד עליו מאומה ואם באיזה פעם מצינו אצלם שפעלו פעולות רעות צריכין אנו להשתדל להראות ע"פ דרכי הדרוש לדון עשיותיהם ופעולותיהם לזכות שלא היה שום חטא ועון כמו במעשה של דוד עם בת שבע... וכן מצד השני רצו ללמד אותנו ענין נכבד כי מיד שיטה האדם מדרך התורה רק נטיה קלה כמות שהיא שוב צריך אח"כ התחזקות ואזהרה יתירה מפני שכבר הסכנה מפחדת לפניו שעבירה תגרור עבירה וכבר הוא עלול לעשות כל התועבות אם לא יעמוד על נפשו לקום נגד יצר סוכן בו אשר הטעים אותו טעמן של איסורין...
מיט דעם איז די מהר"ץ מסביר פארוואס חז"ל האבן פארדרייט די פסוקים כדי צו ארויסברענגען די כלל פון מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. פאר אונז אבער בעלי הפשט הערט זיך אזא זאך זייער מאדנע. פארוואס זאלן מיר פארדרייען א פסוק כדי מיר זאלן גלייבן אז מצוה גוררת מצוה? אויב די פסוק אליין שרייבט אז איינער האט געזינדיגט דאן פארוואס זאלן מיר זיין קלוגער. איך וועל יעצט ברענגען עטליכע ביישפילן ווי חז"ל זענען מוציא די פסוק מפשוטו און וויאזוי די אברבנאל מאכט אוועק די פשטים.
אין שמואל ב' ווערט אראפגעברענגט די מעשה: דוד המלך האט געזעהן א שיינע פרוי מיטן נאמען בת שבע און ער האט זיך פארגלוסט אין איר. האט ער געהייסן מען זאל איר ברענגען פאר אים, וישכב עמה (איר מאן איז נישט געווען אינדערהיים ווייל ער איז געווען אין מלחמה). צו זיין שלעכטן מזל באקומט ער א מעלדונג פון בת שבע אז זי איז געווארן טראגעדיג. שיקט ער שנעל צום שלאכטפעלד אז מען זאל אהיימשיקען אוריה החתי, בת שבע'ס מאן, און ער הייסט אים אהיימגיין צו זיין ווייב כדי מען זאל מיינען אז בת שבע איז טראגעדיג געווארן פון אים. אוריה אבער האט נישט געוואלט אהיימגיין ווייל ער האט געזאגט "הארון וישראל ויהודה ישבים בסכות ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חנים ואני אבוא אל ביתי לאכל ולשתות ולשכב עם אשתי חיך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה". אזוי ווי דוד'ס ערשטן פלאן איז דורכגעפאלן איז ער אויפגעקומען מיט א צווייטן פלאן ער האט געהייסן יואב (דורך א בריוו וואס ער האט געשיקט מיט אוריה אליין) אז ער זאל זיכער מאכן אז ער זאל שטעלן אוריה אויפן פראנט און מען זאל אים נישט צוהעלפן אין מלחמה. וכך הוה, יואב האט געשטעלט אוריה אויף א פלאץ ווי ער האט געוואוסט אז די שונא איז גרייט צו אטאקירן און אסאך אידן זענען געשטארבן ובתוכם אוריה החתי, דערנאך האט דוד אהיימגענומען בת שבע צו זיך.

לויטן פשוט'ן פשט אין פסוק האט דוד דא געטוהן שרעקליכע מעשים תעתועים. ער האט געוואוינט מיט אן אשת איש און דערנאך האט ער געהרג'ט איר מאן צוזאמען מיט נאך אסאך מענטעשן כדי ער זאל קענען חתונה האבן מיט איר. און נתן הנביא קומט טאקע צו דוד און ער זידלט אים אן און ער זאגט אים זיין עונש וואס ער וועט באקומען. דוד איז מודה אז ער האט געזינדיגט און ער טוט תשובה. חז"ל אין שבת שרייבן אבער "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". און זיי זענען מסביר אז א יעדער וואס פלעגט גיין אין מלחמה האט געשריבן א גט אז אויב קומט ער נישט צוריק זאל זיין ווייב זיין געג'ט ממילא איז בת שבע נישט געווען קיין אשת איש (לויט ווי תוספות לערנט איז דאס געווען א געהעריגע גט נאר עס האט נאר אויסגעזעהן ווי אן אשת איש ווייל מען פלעגט געבן אזעלכע גט'ן בצינעה). און כדי צו מסביר זיין פארוואס דוד האט געהרג'ט אוריה שרייבן זיי אז אוריה איז געווען א מורד במלכות ווייל ער האט געזאגט "ואדוני יואב", דהיינו ער האט גערופן יואב זיין הער אין פארנט פון דוד. די גאנצע עולה איז נאר געווען ווייל ער האט נישט געשטעלט א סנהדרין (פארוואס האט ער אבער געהרג'ט נאך אסאך מענטשען מיט אוריה ווען ער האט זיי געשטעלט צום פאטאלן מלחמה? זענען זיי אלע געווען מורדים?). יעצט קוקט וואס די אברבנאל שרייבט אויפן פסוק:
אמנם במסכת שבת פרק במה בהמה יוצאה (דף נ"ו ע"א) אמרו, אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה...אלא מה אני מקיים מדוע בזית את דבר השם שבקש לעשות ולא עשה... אמר רב, רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד... רבי אומר משונה רעה זו מכל רעות שבתורה שכל רעות שבתורה כתיב בהם ויעש הרע בעיני השם וכאן לעשות ולא עשה. והדברים האלה לחכמינו ז"ל הם דרכי הדרש ואין לי להשיב עליהם. ודי במה שאמרו רבי דאתי מדוד מהפך בזכותיה, כי היה אצלם זה דרך דרש, והיה רבי מהפך הדבר מחמתו לקורבתו והיותו מזרע בית דוד ולא כפי האמת. ואיך נאמר שבקש לעשות ולא עשה? והכתוב מעיד על המעשה הרע כלו בפירוש... ולכן לא יסבול דעתי להקל בחטאת דוד, ולא אכחיש האמת הפשוט. ואיך אתפייס עם הגט שאמרו שהיו נותנים אל נשותיהם? והנה הפסוק שהביאו לראיה רחוק מזה... ואין זה כי אם כדמות אמרם שם בגמרא שהיה אוריה מורד במלכות וחייב מיתה לפי שאמר ואדוני יואב שקרא אל יואב אדוני בפני המלך. סוף דבר אם הכתוב קראו חוטא והוא הודה חטאו, איך היה טועה אדם בהאמינו? טוב לי שאומר שחטא מאד והודה מאד ושב בתשובה גמורה וקבל ענשו ובזה נתכפרו עונותיו (אברבנאל שמואל ב יא פסוק א)
אין שמואל ווערט אראפגעברענגט נאך א מעשה: יהונתן בן שאול האט געהאט א זון מפיבושת און ער האט געהאט אן עבד ציבא. דוד המלך האט אים מקרב געווען נאך ער איז געווארן קעניג. ווען דוד האט געדארפט אנטלויפן פון אבשלום איז ציבא אנגעקומען אליין און ער האט געברענגט צו עסן פאר דוד. ווען דוד האט אים געפרעגט ווי מפיבושת איז האט ער געזאגט אז מפיבושת האפט אז יעצט וועט די מלוכה צוריקקומען צו זיין משפחה. האט דוד געזאגט פאר ציבא אז ער געבט אים אוועק אלעס וואס מפיבושת פארמאגט. ווען דוד איז שפעטער צוריקגעקומען קיין ירושלים איז מפיבושת אים אקעגנגעקומען ווי אן אבל און אים באגריסט. ווען דוד האט אים געפרעגט פארוואס ער איז נישט מיטגעקומען מיט ציבא האט ער געזאגט אז ציבא האט אים אויסגענארט "עבדי רמני כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה ואלך את המלך כי פסח עבדך". דוד האט זיך אביסל בארואיגט אבער נישט אינגאנצן נאר ער האט אים געזאגט " למה תדבר עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה" און אזוי ווי די רלב"ג שרייבט "לפי שקבל דוד זה הלשון הרע מציבא לא יכול לצאת מהאמנתו לגמרי בדברי מפיבשת ולזה שם הענין ממצוע בין האמנה ובין בלתי האמנה ואמר שהוא וציבא יחלקו את השדה". דאס איז וואס די אברבנאל שרייבט אויפן פסוק"
רעדאגירט געווארן צום לעצט דורך 1 אום תחכמוני, רעדאגירט געווארן איין מאל בסך הכל.
"It is error only, and not truth, that shrinks from inquiry"
Thomas Paine -
תחכמוני
מאנשי שלומינו
מאנשי שלומינו
הודעות: 93
זיך רעגיסטרירט: פרייטאג מערץ 15, 2013 8:06 am
האט שוין געלייקט: 67 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 328 מאל

שליחה דורך תחכמוני »

המשך...

ובמסכת שבת (פ"ה נ"ו ע"א) השתדלו חז"ל לפטור דוד מקבול לשון הרע של ציבא, אמרו שם אמר רב כי מעיינ' ביה בדוד לא משכחת ביה בר מדאוריה דכתיב רק בדבר אוריה החתי, והקשו שם שכבר נמצא לו ענין אחר, והוא שקבל לשון הרע מציבא על מפישבושת, ועל זה חלקו, רב אמר קבל דוד לשון הרע, ושמואל אמר לא קבל. והיותר מובחר מה שיורה עליו פשט הכתוב שדוד טעה בזה לרוב פחזותו וצרת לבבו, וחטא יותר ויותר באשר לא קבל התנצלות מפיבושת האמתי והישר... (אברבנאל שמואל ב טז פסוק א)
איך וועל ברענגען נאך איין ביישפיל. אין שמואל שטייט "ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שפטים לישראל: ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד ויטו משפט:" און אזוי שרייבט די אברבנאל:
וחכמינו ז"ל במסכת שבת (פ"ה דף נ"ו ע"א) אמרו שבני שמואל לא חטאו בלקיחת שוחד, אבל לפי שלא היו מחזירים מקומות ישראל וישבו בבתיהם כדי להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם מעלה עליהם הכתוב כאלו לקחו שוחד. אבל פשט הכתובים יעיד על חטאם וגם קצת חכמינו הודו בו.
איך מיין אז איך האב שוין געברענגט גענוג ביישפילן. עס איז נאר דא איין אינטערעסאנטע זאך אז עטליכע מאל זאגן חז"ל אויף צדיקים אז זיי האבן געוואלט זינדיגן אפילו אז פון פסוק זעהט נישט אויס אזוי. אזוי ווי די גמרא (סוטה לו:) ברענגט איין מאן דאמר אז יוסף האט געוואלט זינדיגן מיט פוטיפר ביז יעקב האט זיך באוויזן פאר אים און אים צוריקגעהאלטן. הגם אז די פסוק דערציילט דא די געוואלדיגע כח פון יוסף אז ער האט זיך צוריקגעהאלטן. די מהר"ץ חיות ברענגט פונעם רלב"ח (תשובה קכ"ו) אזוי:
והנה הרב הרלב"ח כתב לתרץ קושית השואל שגם במקומות אשר גינו חז"ל פעולתם של צדיקים היתה כוונתם לטובה להלל מעשה הצדיקים ולהורות כי דברי חז"ל אמת במה שהניחו ליסוד כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו... וכן ביוסף כבר היתה מחשבתו לרעה ובא לעשות מלאכתו ממש ובכל זאת כבש את יצרו ולא חטא וזה מעלה יותר עצומה. דאם לא התעורר אצלו היצר מפני שינוי מצבם ועבד שפל אינו נותן עיניו באשת אדוניו אזי לא היתה פעולתו של יוסף ראוי להתפארות כל כך אבל עתה דכבר התגבר עליו היצר ובכל זאת היה אדון ושליט על מעשיו. וזה דבר גדול אשר בחרו חכמינו ז"ל לשבח מעשה יוסף הצדיק כי כבר היה הכל מוכן לרעה וכמה גדול כחו על ידי יגיעותיו אשר טרח לכבוש את יצרו דהרי כבר היה כאן מחשבה רעה, רק אצל ישראל אין מצטרפין מחשבה רעה למעשה... והוא סיפור נפלא להגדיל מעלתן של צדיקים כי לא יאונה להם על עון...
איך האב דאס נאר צוגעברענגט להשלמת הענין. ביז יעצט האבן מיר געזעהן ווי די מפרשים דינגען זיך מיט די פירושים פון חז"ל וואס זענען געזאגט געווארן דרך דרש אדער אלס פשט אין פסוק אדער ווען עס זענען דא חולקים אדער ווען חז"ל ווילן פארדעקן אויף חטאים פון צדיקים. יעצט וועלן מיר זעהן צוויי ביישפילן ווי די מפרשים דינגען זיך אויף די היסטאריע פון נ"ך (לויט ווי חז"ל האבן דאס פארשטאנען) וואס ווערט שוין אראפגעברענגט אין סדר עולם [מיוחס צו ר' יוסי בן חלפתא - ואמר רבי יוחנן מאן תנא סדר עולם רבי יוסי (יבמות דף פב:, נדה מו:)] הגם עס איז נישטא קיין שום חולק אויף דעם אין חז"ל, דאך האבן די מפרשים געהאלטן אז חז"ל האבן דאס נישט געהאט בקבלה נאר זיי האבן אזוי פארשטאנען פון די פסוקים.

די גמרא שרייבט עטליכע מאל אז שאול האט געקעניגט פאר צוויי יאר (אזוי ווי עס שטייט אין פסוק "בן שנה שאול במלכו ושתי שנים מלך על ישראל") און אז שמואל הנביא האט געלעבט פאר צוויי און פופציג יאר:
ושתים שמלך שאול (זבחים קי"ח:)
ויהי כאשר זקן שמואל ומי סיב שמואל כולי האי והא בר חמישים ושתים הוה דאמר מר מת בחמישים ושתים שנה זהו מיתתו של שמואל הרמתי (תענית דף ה:)
פאלגענד איז וואס די אברבנאל שרייבט:
ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שופטים לישראל. היה חכמינו ז"ל במדרשות (מ"ש פר' ג') ובסדר עולם (פרק י"ג) אמרו ששמואל חיה חמשים ושתים שנה. וכאשר חפשתי ההקדמות אשר הולידו מהם זאת התולדה מצאתי' ארבעה והם כלם מכח הפסוקים, כי יראה שלא היה ביניהם הדבר מקובל, אבל כפי מה שמצאו בפסוקים והבינו מהם קיימו וקבלו הדבר הזה... ודעתי נוטה שאין הקדמות האלה צודקות וששמואל חיה שבעים שנה או יותר... הנה ההקדמה השנית היא מסופקת מאד... וגם ההקדמה השלישית אינה מחוייבת, כי היא בנויה על פירוש הפסוק בלתי מקובל אצל המפרשים ובלתי ישר כפי פשוטו... והשכל יורה שזהו המובן והפירוש האמתי... וגם ההקדמה הרביעית אינה צודקת בהכרח... הנך רואה בעיניך שלא היתה עליית הארון מקרית יערים באותה שנה שמלך דוד על ישראל כי אם אחרי שנים, וכל זה ממה שיעיר ויורה שחשבון סדר עולם אינו צודק ונכון. ואל תתמה בנטותי מדברי סדר עולם כי כבר התאמץ רד"ק להכחיש מה שאמרו בזמן פלגש בגבעה ורלב"ג בדברים אחרים, וגם אני לא אמשוך פי בדבר הזה, כי היו לדעתי שנות שמואל ימי שנותינו בהם שבעים שנה... וכל זה יורה אמתת מה שאומר שלא מת שמואל בן נ"ב שנה... כל זה יעיד שהיה שמואל יותר זקן מאד כפי השנים ושמספר שנותיו כדבריהם ז"ל אינו מדויק. (אברבנאל שמואל א' ח פסוק א)
און אזוי שרייבט ער אויך שפעטער אויפן פסוק "וימת שמואל":
וחז"ל אמרו (תענית פ"א דף ה' ע"ב) שמת שמואל שבעה חדשים קודם מיתת שאול, וזה לא ימצא בכתוב, והם לקחו זה לפי שהשבעה חדשים שישב הארון בשדה פלשתים אינם בכלל החמשים ושתים שנה שחשבו שחיה שמואל. ואני כבר כתבתי ששמואל חיה שבעים שנה ויותר ואם כן אינו מחוייב שמת שבעה חדשים קודם מיתת שאול ואפשר שנאמר שמת שנה או שנתים קודם כי הכתוב לא העיד עליו כלל(אברבנאל שמואל א' כה פסוק א)
די אברבנאל אויפן פסוק "בן שנה שאול במלכו ושתי שנים מלך על ישראל" דינגט זיך אויף דעת חז"ל אז שאול האט נאר געקעניגט פאר צוויי יאר און אז שמואל איז געווען שופט פאר עלף יאר:
הדרוש הזה והוא מספר השנים אשר מלך שאול על ישראל מסופק מאד, ושרש הדעת כשהוא מלך לבד שתי שנים הוא הפסוק הזה וממנו לקחו בסדר עולם הדעת הזה. ורלב"ג בפירוש הפרשה התאמץ לפרש הפסוק כדי שלא נתחייב ממנו שהיו שני מלכותו לבד שתי שנים... ואומר אני משמת עלי שפט שמואל עד משיחת שאול עשרים שנה, ושמלך שאול עד יום מותו י"ז שנה... (אברבנאל שמואל א' יג פסוק א)
די צווייטע פאל ווי די מפרשים דינגען זיך אויפן סדר עולם איז ביי די מעשה פון פילגש בגבעה. דא וועל איך אראפברענגען די רד"ק:
ויהי איש מהר אפרים ושמו מיכיהו - כתוב בסדר עולם כי בימי כושן היה פסלו של מיכה שנאמר וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות שם בית האלהים וגו' ובימיו היתה פלגש בגבעה שנאמר ויקם וילך עד נכח יבוס היא ירושלים ואמר לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה ואם מפני הפסוקי' האלה אמר א"כ אף בימי יהושע היה פסלו של מיכה כי בימיו השכינו אהל מועד בשילה אחר ארבעה עשרה שנה שבע שכבשו ושבע שחלקו וזה רחוק שבימי יהושע היה זה הפסל שהרי כתוב ויעבדו את ה' כל ימי יהושע ועוד שאמר אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה ולא היה זה בימי יהושע כי אפילו על המזבח שבנו בני גד ושבט ראובן אמרו לעלות עליהם לצבא כל שכן פסל מיכה... (שופטים פרק יז פסוק א)

יעצט וועלן מיר זעהן אז אפילו ווען עס זעהט אויס קלאר פון די גמרא אז זיי זאגן עפעס מפי הקבלה, קען מען זיך נאך אלץ דינגן דערויף. די גמרא אין בבא בתרא (יד:) שרייבט ווער עס האט געשריבן די ספרי הקודש:
ומי כתבן משה כתב ספרו... שמואל כתב ספרו...דוד כתב ספר תהלים ע"י עשרה זקנים...ירמיה כתב ספרו וספר מלכים וקינות חזקיה וסיעתו כתבו (ימש"ק סימן) ישעיה משלי שיר השירים וקהלת אנשי כנסת הגדולה כתבו (קנד"ג סימן) יחזקאל ושנים עשר דניאל ומגילת אסתר עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים...
אבער די אברבנאל שרייבט אין זיין הקדמה צו ספר מלכים:
וכאשר עיינתי בפסוקים ראיתי הדעת הזה שיהושע כתב ספרו רחוק מאד לא בעבור מה שנאמר בסופו וימת יהושע (שהיא לבד הספק אשר התעוררו אליו בגמרא) כי אם בעבור הכתובים שיעידון יגידון שלא כתבם יהושע. אמר בהקמת אבנים בתוך הירדן (יהושע ד' ט') ויהיו שם עד היום הזה. ואמר בענין המילה ויקרא את שם המקום ההוא גלגל עד היום הזה... ואם יהושע כתב כל זה איך יאמר בהם עד היום הזה? והנה הכתיבה היתה סמוכה לעשיית הדברים ההמה, וכח מאמר עד היום הזה יורה בהכרח שנכתב זמן רב אחרי שקרו הדברים. עוד תמצא בנחלת בני דן שאמר שם (יהושע י"ט מ"ה) ויצא גבול דן מהם ויעלו בני דן וילחמו בלשם, וידוע שזה היה בימי פסל מיכה באחרית השופטים. וזו טענה מכרעת שלא נכתב המאמר הזה כי אם שנים רבות אחרי מות יהושע והוא המוכיח שלא כתב יהושע את ספרו. וכן יורו הכתובים ששמואל לא כתב ספרו בזה הדרך עצמו... ועוד תמצא כאשר בא שאול אליו לשאול על דבר האתונות אמר שם (שמואל א' ט' ט') לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הרואה כי לנביא היום יקרא הרואה. וזה הפסוק מורה בהכרח שלא כתבו שמואל כי שאול בימיו היה, ואיך יאמר עליו לפנים בישראל...? אבל יורה זה בחיוב מבואר שנכתב זמן רב אחרי מות שמואל ששנו המנהגים... הנה כל מה שאמרתי יורה ששמואל ג"כ לא כתב ספרו... ואל תתמה על אשר נטיתי מדעת חז"ל בזה, כי גם בגמרא לא הסכימו בדברים האלה, וחלקו שם אם משה כתב ספר איוב ואם כתב יהושע שמונה פסוקים מהתורה? ואחרי שחז"ל עצמם ספקו בקצת המאמר אינו מהבטל שגם אני אבחר בקצתו דרך יותר ישר ונאות כפי טבע הפסוקים ויושרם.

די אברבנאל האט פארשטאנען אז די גמרא זאגט דאס אלעס מסברא, און ער ברענגט זיך נאך א שטיקל ראיה אז די גמרא אליין דינגט זיך אויף עטליכע דעטאלן און ממילא קען ער אויך זאגן וואס ער האלט. ער ווייזט אויף מיט ראיות ברורות אז יהושע האט נישט געשריבן ספר יהושע ווייל עס שטייט פיל מאל אז די און די זאך איז נאך געבליבן "עד היום הזה". אזא זאך שרייבט מען נאר אויף אן היסטארישע פאקט, נישט אויף א זאך וואס האט פאסירט עטליכע יאר צוריק. אויך ברענגט ער נאך א ראיה אז אין יהושע ווערט אראפגעברענגט א מלחמה וואס די בני דן האבן געפירט מיט לשם און די מלחמה האט ערשט פאסירט אין די צייטן פון פסל מיכה אזוי ווי עס ווערט געברענגט אין שופטים. און די זעלבע וועג ווייזט ער אויף אז שמואל האט נישט געשריבן ספר שמואל ווייל עס שטייט אויך אסאך מאל "עד היום הזה". א צווייטע ראיה ברענגט ער פון עטליכע פסוקים אין שמואל ווי שמואל הנביא ווערט גערופן א "רואה" אנשטאט א נביא. און היות ווען מען האט אראפגעשריבן ספר שמואל האט מען שוין נישט גענוצט דעם טערמין "רואה" נאר "נביא" האט די מחבר פון ספר שמואל געשריבן אז אמאל פלעגט מען רופן א נביא א רואה "לפנים בישראל... כי לנביא היום יקרא הרואה". דאס ווייזט קלאר אז ספר שמואל איז נישט געשריבן געווארן אין צייטן פון שמואל נאר יארן שפעטער.
וואס איז אבער אינטערעסאנט איז אז פארוואס שטעלט זיך די אברבנאל אפ ביי נ"ך? אויב האבן חז"ל נישט געהאט קיין קבלה דאן אפשר האט משה רבינו אויך נישט געשריבן די תורה, חוץ פון ספר דברים ווי די תורה שרייבט קלאר "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל". אין תורה שטייט אויך אפאר מאל "עד היום הזה" און עס ווערט אויך דערמאנט די שטאט "דן" וואס האט ערשט באקומען דעם נאמען אין די צייטן פון די שופטים. און אזוי אויך נאך פסוקים וואס ווייזן אז משה האט זיי נישט געקענט שרייבן. די אבן עזרא (און אנדערע) טאקע האלט אז די פסוקים זענען נישט געשריבן געווארן דורך משה נאר דורך אן אנדערען נביא, אזוי ווי חז"ל אליינס האלטן אז די לעצטע אכט פסוקים פון די תורה האט משה נישט געשריבן. איך וועל נישט אריינגיין צו טיף אין די נושא ווייל דאס איז א שמועס פאר זיך.
לסיכום: אונז האבן דא געזעהן אז אויף פילע דרשות פון חז"ל דינגען זיך די מפרשים און זיי האבן געהאלטן אז זיי זענען נישט געווען מקובל. אזוי ווי מיר האבן שוין געזעהן יעדע מאמר ווי חז"ל דינגען זיך צווישן זיך איז א ראיה אז עס איז נישט געווען מקובל. אבער אסאך מאל אפילו אויב עס איז נישטא קיין חולק דינגען זיך אויך די מפרשים צום ביישפיל אויב חז"ל פארדרייען די פסוק צו מצדיק זיין א צדיק וכדומה אדער אויב די מפרשים האלטן אז חז"ל האבן נאר געזאגט מסברא אזוי. און אסאך מאל ווייסן די מפרשים אליין נישט צו חז"ל האבן דאס געהאט בקבלה אזוי ווי די אבן עזרא שרייבט אויף א פלאץ:
ורבותינו ז"ל אמרו שהיה יצחק כאשר נעקד בן שלשים ושבע שנים. ואם דברי קבלה נקבל. ומדרך סברא אין זה נכון. שהיה ראוי שתהיה צדקת יצחק גלוי' ויהיה שכרו כפול משכר אביו שמסר עצמו ברצונו לשחיטה ואין בכתוב מאומה על יצחק... והקרוב אל הדעת שהי' קרוב לי"ג שנים. והכריחו אביו ועקדו שלא ברצונו והעד שאביו הסתיר הסוד ממנו ואמר אלהים יראה לו השה כי אילו אמר לו אתה העולה יתכן שיברח: ( בראשית פרק כב פסוק ה)
אזוי אויך שרייבט ער אין בראשית פרק יא פסוק כט:
וקדמונינו ז"ל אמרו שיסכה היא שרה ואם קבלה נקבל.
און עטליכע מאל דינגען זיך די מפרשים צווישן זיך אויב עפעס א דרש איז מקובל. צום ביישפיל חז"ל שרייבן אז נמרוד איז געווען א רשע (כידוע די אלע מעשיות מיט אברהם אבינו און די קאלעך אויוון). די אבן עזרא האט געהאלטן אז זיי זענען נאר דרשות און נישט מקובל:
וטעם לפני ה' - שהי' בונה מזבחות ומעלה אותם החיות עולה לשם וזו דרך הפשט. והדרש דרך אחרת: (אבן עזרא בראשית פרק י פסוק ט)
די רמב"ן האט אבער געהאלטן אז חז"ל האבן דאס יא געהאט בקבלה:
הוא היה גבור ציד לפני ה' צד דעתן של בריות בפיו ומטען למרוד במקום על כן יאמר על כל אדם מרשיע בעזות פנים ויודע רבונו ומתכוין למרוד בו יאמר זה כנמרוד לשון רש"י, וכן דעת רבותינו (עירובין נג):
ורבי אברהם פירש הפך הענין על דרך פשוטו... ופירש "לפני ה'" שהיה בונה מזבחות ומעלה את החיות לעולה לפני השם ואין דבריו נראין, והנה הוא מצדיק רשע, כי רבותינו ידעו רשעו בקבלה: (רמב"ן בראשית פרק י פסוק ט)
עטליכע מאל פרעגן די מפרשים אפ עפעס א דרש וואס לויט דעם קומט אויס אז עס איז געווען א גרויסע נס וואס ווערט נישט דערמאנט אין תורה:
ובדרש כי טעמו למ"ש גשו הנה הכניסם כלם בין שני בדי הארון וזה א' מן המקומות שהחזיק המועט את המרובה, ואמר להם בזאת תדעון בזאת הפליאה שאתם רואים שכולכם מצומצמין בין בדי הארון וזה הדרש רחוק כי אילו היה זה הפלא היה נזכר בכתוב. (רד"ק יהושע פרק ג פסוק י)
ויחפרו - רבים אומרים כי המים היו ביד המצרי אדומים כדם ונתלבנו ביד הישראלי. אם כן למה לא נכתב אות זה בתורה. (אבן עזרא שמות פרק ז פסוק כד)
ובדרש כי יוכבד נולדה בין החומות. גם זה תמה למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה בהולדת משה והיא בת ק"ל שנה ולמה הזכיר דבר שרה שהיתה בת תשעים. ולא די לנו זה הצער עד שעשו פייטנים פיוטים ביום שמחת תורה. יוכבד אמי אחרי התנחמי והיא בת ר"נ שנה וכי אחיה חי כך וכך שנים דרך אגדה או דברי יחיד. (אבן עזרא בראשית פרק מו פסוק כג)
אין די לעצטע ביישפיל זעהן מיר ווי די אבן עזרא פרעגט אפ די דרש אז אחיה אדער יוכבד האבן געלעבט זייער לאנג מיט די אויסרייד "דברי יחיד". נאך עטליכע מאל באנוצן זיך די מפרשים מיט די אויסרייד.

וכל החלומות הולכים אחר הפה דברי יחיד. (אבן עזרא בראשית פרק מ פסוק ח)
ודרש ואין איש דברי יחיד. (אבן עזרא בראשית פרק לט פסוק יא)
יש בדברי יחיד שהתך הוא דניאל והקרוב אלי כי לא נמשכו ימיו עד מלוך אחשורוש כי זקן היה ומעלת החכמה לא תסור. (אבן עזרא על מגילת אסתר פרק ד פסוק ג)
ואני יודע שאפשר שתחפשו ותמצאו דברי יחידים מחכמי האמת רבותינו ע"ה בתלמוד ובמשנה ובמדרשות שדבריהם מראים שבעת תולדות של אדם גרמו הכוכבים כך וכך. אל יקשה זה בעיניכם, שאין דרך שנניח הלכה למעשה ונהדר אפירכי ואשינויי. וכן אין ראוי לאדם להניח דברים של דעת שכבר נתאמתו הראיות בהן וינעור כפיו מהן ויתלה בדברי יחיד מן החכמים ע"ה, שאפשר שנתעלם ממנו דבר באותה שעה, או שיש באותם הדברים רמז או אמרם לפי שעה, ומעשה שהיה. (אגרת הרמב"ם לחכמי קהל עיר מארשילייא)
איך מיין אז מיר האבן שוין גענוג געזעהן צו וויסן אז די דרשות חז"ל זענען ווייט געווען מקובל. די שאלה איז נאר ווי ווייט קענען מיר גיין און זאגן אז דאס איז נישט מקובל. אויף דעם האבן מיר געזעהן אז עס איז נישטא קיין פונקטליכע ענטפער, און די ראשונים דינגען זיך צווישן זיך אין דעם. מען קען נאך שרייבן אסאך וועגן דרשות אבער איך מיין אז עס איז שוין גענוג געווען. איך וועל נאר צוענדיגן מיט א רד"ק אין יהושע פרק ה פסוק יד:
עתה באתי - ויש בו דרש כי בא להפחידם על בטול תורה ועל שבטלו היום שעבר תמיד של בין הערבים אמר לו יהשוע על איזה מהם באת אמר לו עתה באתי כלו' על בטול תורה שאתם בטלים עתה מיד וילן יהושע בתוך העמק שלן בעומקה של הלכה וזה הדרש רחוק כי אין שעת המלחמה שעת ת"ת ועוד כי פסוק וילן יהושע הוא רחוק מזה הפרשה כי הוא במלחמת העי ועוד כי כותב הדרש הזה טעה בפסוק וילן כי ב' פסוקים הם וילן יהושע סופו בתוך העם והפסו' האחר וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק...
די רד"ק שרייבט אז די כותב הדרש האט זיך טועה געווען און האט צוזאמגעמישט צוויי פסוקים!
"It is error only, and not truth, that shrinks from inquiry"
Thomas Paine -
תחכמוני
מאנשי שלומינו
מאנשי שלומינו
הודעות: 93
זיך רעגיסטרירט: פרייטאג מערץ 15, 2013 8:06 am
האט שוין געלייקט: 67 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 328 מאל

שליחה דורך תחכמוני »

https://www.dropbox.com/s/r1fclcg70b716 ... %D7%AA.pdf

סיפורי מעשיות
יעצט וועלן מיר אביסל ארומרעדן פון די מעשיות און פאקטן וואס די גמרא ברענגט אראפ. עס איז דא א שטיקל חפיפה צווישן די צוויי תחומים פון מעשיות און דרשות וויבאלד אסאך פאקטן איז די גמרא תולה אין פסוקים. און אפאר מקורות וואס איך וועל ברענגן ביי די מעשיות זענען אויך נוגע פאר די דרשות.
אין גמרא ווערט באשריבן אסאך מעשיות. א טייל דערציילן ריזיגע מופתים פון תנאים ואמוראים, א טייל דערציילן היסטארישע מעשיות, און א צאל זענען מעשיות וואס זעהן נישט אויס ווי זיי האבן א מטרה ווי די מעשיות פון רבה בר בר חנה. מיר ווילן וויסן צו די אלע מעשיות דארפן ווערן אנגענומען כפשוטו און צו די היסטארישע מעשיות זענען טאקע היסטאריש.
איך וועל אנפאנגען מיט א שטיקל וואס די אברבנאל שרייבט אין זיין ספר ישועות משיחו (אנפאנג החלק השני). דאס וועט אונז זיין ווי אן הקדמה כללית וויאזוי זיך צו ספראווען מיט מעשיות. דארט ברענגט ער אראפ עטליכע דרכים וויאזוי די ראשונים זענען זיך מתייחס צו אגדות אין חז"ל, ספעציעל די אגדות וואס רעדן וועגן משיח:
החלק השני בפירוש ההגדות אשר באו בדברי חז"ל במקומות מהתלמוד והמדרשות על ענייני משיח צדקינו, והמה כשיובנו על פשוטיהם יראו זרות וקשות על כל מאמין בעל שכל... וכבר ראיתי לחכמים מבני עמינו שדברו בענין ההגדות והדרשות הזרות והקשות האלה באחד משלשה דרכים. כי מהם לקחו דרך ויכוחי להשיב את האפיקורסים ולהרוס שינימו בפימו, והיא תכלית כל השתדלותם כדי להוכיח שאותם המאמרים אי אפשר שיפורשו על ענייני ישו הנוצרי בעקרי דתו כדבריהם, ולא שמו לב לפרש דברי חז"ל על אמיתתם כ"א לשכך את האוזן ולהצילם מפי אריות וכמו שיראה מחבורי ויכוחיהם. לא כן אנכי עמדי...
והדרך השני אשר דרכו רבים ונכבדים בהתר ספיקות ההגדות והמדרשות, הוא בהכחשתם ובלתי האמונה בהם, ויאמרו שלא נתחייב להאמין כל מה שנכתב בתלמוד, ושמי שלא יאמין בדרשות אינו מפסידתו לאמונתו, וכ"ש בהיותם דברי יחיד, ויאמר שכבר נמצאו בדבריהם ז"ל ששה מינים מה שאמרום שלא נתחייב להאמינם. המין הראשון כל דבר שיש בו מחלוקת ולא פורש הכרעה הכרעת האמת לאחת מן הדיעות. כי הנה גם החולק על שניהם ויניח דעת שלישי אין בו עון אשר חטא, אחר שלא הוכרח, ויצדק זה בלבד בדברים שאין בהם דין או מעשה. המין הב' כל מה שנמצא בו הדריינות, כמו הדר בהיה פלוני מהאי, שאחרי שהחכם עצמו פסל דבריו אין אנו מחויבים להאמינם אבל בהפך. המין השלישי כשיהיה מאמר הדרש וההגדה פרטי וימצא לו סתירה ממאמר אחר כולל מוסכם מן התורה שראוי שנדחה המאמר הפרטי מפני הכללי, כאמרם ז"ל 'עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת' שנדחה זה המאמר מפני הכלל שהסכימה עליו 'אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד' וכו' המין הרביעי במה שנאמר על צד הדרוש והאסמכתא שלא קיבלו מסיני, כי פעמים יזכירום חז"ל בדרך זכרון ואסמכתא ולא נתחייב להאמין שפשט הכתוב ופירושו האמיתי כן הוא, וכבר השרישונו חז"ל 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו לעולם' והדרשה תדרש והכתוב יתיישב על פי פשוטו. המין החמישי מה שנזכר על צד הסיפור בלבד, לתועלת הרווחת התלמידים והצורך להכניסם במילי דבדיחותא להניח להם מכובד העיון ועמל הגירסא כסיפורי רבה בב"ח והדומה לו. המין השישי במה שאמרו מדרך החכמה מדברי הרפואות וטבעי הדברים ותנועות השמים שזה היה להם בסברא כפי עיונם וחקירתם ונסיונותם ואין האמנתם מחויבת על בעל דעת ולכן אמרו שבענייני החכמה נצחו חכמי א"ה את ח"י שהיו אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרים. הרי לך מבואר שבדברי התלמוד בבלי וירושלמי דברים לא נתחייבו להאמינם בהיותם מאחד ממינים האלה וכ"ש כמו ספרא וספרי ותוספתא תנחומא ומכילתא ורבות וחזית ורבתי ומדרש תהלים ויתר חבורי וקבוצי החבורים אשר לא נזכרו ממציאיהם או לא נכיר מעבידיהם אם הם בעלי אמת ומה טיבם שאין להבחין בדבריהם רק לפי ענין הדרוש אם נכון הוא אם לא. וכן מי שלא יאמין לדבריהם לא די שלא יהיה כופר בשום שורש והתחלה, אבל גם לא יאחז בגדר חולק על דברי חכמים. וכבר דרך בדרך הזה הנחמני בויכוחו עם פדרולו, שכאשר הקשה עליו מהגדה אחת יבא זכרונה אחר זה, השיב הרב אין אני מאמין בהגדה הזאת ונמשכו חכמים רבים אחריו בדרך זאת.
די צווייטע דרך וואס די אברבנאל ברענגט האלט אז מען דארף נישט גלייבן יעדע מעשה'לע אדער דרש וואס ווערט געברענגט אין די גמרא, ווילאנג עס קומט נישט זאגן קיין הלכה. און ספעציעל די אלע מדרשים וואס מיר ווייסן נישט צו די בעלי הדרוש זענען בעלי אמת קען מען זיך זיכער דינגען אויף זיי. און נישט נאר אז מען הייסט נישט קיין כופר נאר מען הייסט ניטאמאל א חולק על דברי חכמים. עס איז נישט קיין שום פראבלעם צו זאגן אויף אן הגדה אז דאס איז א לעגענדע. און די אברבנאל רעכנט אויס עטליכע גדרים ווי מען קען זיך דינגען אויף די חכמים, דהיינו ווי מען קען וויסן אז חז"ל האבן דאס נישט געהאט מקובל. עטליכע פון זיי האבן מיר שוין געזעהן פריער, ווי צום ביישפיל אויב עס זענען דא חולקים אדער אויב עס איז א דברי יחיד וכדומה. און ער פירט אויס אז די רמב"ן האט אויך געהאלטן אז מען דארף נישט גלייבן יעדן מדרש.
אין יאר 1263 האט די קעניג גיימ'ס פון אראגאן (אין שפאניע) באפוילן די רמב"ן צו דעבאטירן די געשמד'טער איד פאבלו קריסטיאני. די רמב"ן האט שפעטער געדרוקט די גאנצע ויכוח אין זיין ספר הויכוח. און אזוי ווי ער ענדיגט צו "ולמחר עמדתי לפני אדוננו המלך ואמר לי - שוב לעירך לחיים ולשלום, ונתן לי שלש מאות דינרים, ונפטרתי ממנו באהבה רבה" פאלגענד איז די ציטאט וואס די אברבנאל איז מציין:
יט. חזר פראי פול וטען כי בתלמוד אמרו שכבר בא המשיח, והביא אותה הגדה שבמדרש איכה בההוא גברא דהוא (רדי) וגעת תורתיה עבר חד ערבי ואמר ליה, בר יהודאי בר יהודאי, שרי תורתך שרי פדנך שרי קנקנך, דאיתחרב בית המקדש. שרא תורתיה שרא פדניה שרא קנקניה. געת זמן תנינית. אמר ליה, אסור תורתך אסור פדנך אסור קנקנך, דאיתיליד משיחכון:
כ. ואען ואומר - איני מאמין בהגדה זו [כלל] אבל ראיה היא לדברי:
כא. אז זעק אותו האיש (ואמר) - ראו שהוא מכחיש בספרים שלהם:
כב. אמרתי - באמת שאיני מאמין שנולד המשיח ביום החרבן, וההגדה הזאת או שאינה אמת או שיש לה פירוש אחר מסתרי החכמים. אבל אקבל אותה כפשטה כאשר אמרת, כי ראיה היא לי... אז נשתתק האיש:
און אז מען רעדט שוין פון הגדות וועגן משיח וועל איך אראפברענגען די רמב"ם סוף הלכות מלכים (פרק י"ב הלכה ב'):
ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו. וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו שדברים סתומין הן אצל הנביאים גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו אלא לפי הכרע הפסוקים ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן ולא ישימם עיקר שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה וכן לא יחשב הקצין אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו:
אזוי ווי די רמב"ם שרייבט דא קלאר זענען די אלע אגדות וועגן משיח נישט מקובל (וועגן דעם זענען דא מחלוקת אין דעם) און קיינער ווייסט נישט וואס עס וועט באמת זיין. ער שרייבט אויך אז קיינער זאל זיך נישט מתעסק זיין אין די מדרשים ווייל עס ברענגט נישט קיין שום תועלת.
נחזור לעניננו. נאכן אראפברענגען די צווייטע דרך שרייבט די אברבנאל זיין אייגענע דרך, און דא שטעלט ער אן א פנים ווי א פולפארטיגן אפאלאדזשעטיק:
אבל בעיני הוא דרך לא סלולה, לפי שהאנשים האלה חכמי ישראל שלמים הם אתנו ועל פיהם אנחנו חיים, וידענו שרוח ה' דבר בם, וששיחה קלה שלהם נהירו ושכלתנו וחכמה יתירה השתכחת בהם. ואם היה שבדבר שאין בו חילוק דיעות ולא הדריינות נקל בדבור להכחיש דבריהם, הנה הותרה הרצועה לחלוק על דברי חכמים ונמצא שם שמים מתחלל. כי אם נחשוב לסכלות או טעות מה שאמרו וכתבו על ספר מורי התורה ומלמדיה איזה כבוד ואיזה מורא ישאר עלינו לאבות התעודה ואם מצאנו בדבריהם מאמר פרטי סותר מאמר הכללי אשר הסכימו עליו שהוא המין השלישי אשר זכרו, הנה בהטבת העיון אלו ואלו דברי אלהים חיים ואין סתירה ביניהם בבחינת כוונותיהם השונות וכו' גם הסיפורים במילי דבדיחותא שזכרו שהוא המין החמישי, אין ספק להם [ש]כולם על צד משל ונסתר ויש להם חכמה רבה אמיתית, וראוי לאדם להעמיק עיונו להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם. גם דברי החכמות שלהם שהוא המין השישי אם אינם מסכימים לדעתינו אין זה בחסרון האומרים ולא לחולשת דבריהם כי אם לקצרנו. והנה דברי הרפואות אשר זכרו, הורה אצלם עליהם הנסיון כפי מזגיהם וארצותם וזמנם, ואין מהפלא שלפי הארצות והזמנים לא יצדקו עתה, כי גם לחכמי הרפואה הראשונים מיתר האומות קרה כזה בהרבה מדבריהם וכו' סוף דבר זה יאמר לה' אני ובשם ישראל יכונה ראוי שיקבל דברי חכמינו, ואם יראה בהם זרות או סתירה, יעמיק שאלה או יגבה למעלה ויחקור וידרוש בכוונתם אז יבין יראת ה' ודעת קדושים ימצא.
ווי מיר זעהן דא האט די אברבנאל מורא אז אויב מען וועט זיך דינגען אויף עטליכע מאמרי חז"ל וועט מען זיך שוין דינגען אינגאנצן אויף חז"ל. און ממילא האלט ער אז אלע אינטערעסאנטע גמרות זענען משלים און אפילו אין די פרעמדע חכמות נעמט ער זיך אן פאר חז"ל און ער זאגט אזעלכע תירוצים ווי 'נשתנו הטבעים' וכדומה. אבער אזוי ווי די אברבנאל שרייבט דאך קלאר איז זיין מאטיוו נאר אז מען זאל נישט אינגאנצן אוועקמאכן חז"ל. און אזוי ווי מיר אבער זוכן נאר דעם אמת, קענען מיר נישט לערנען ווי אים. בפרט אז מיר האבן שוין געזעהן אז אין ידיעת המציאות האבן חז"ל זיך זיכער נישט אויסגעצייכענט. אויך אויב זאלן מיר זאגן אז חז"ל האבן נאר געשריבן די מאדנע מאמרים אלץ משלים ווייל זיי האבן נישט געוואלט סתם מגלה זיין פאר די המון עם, דאן מוזן מיר זאגן אז זיי האבן אויסטערליש גוט מצליח געווען. ווי מיר וועלן זעהן זענען דא אסאך ראשונים וואס נעמען די גמרות כפשטן און קיינער האט נאך נישט מצליח געווען צו אנטדעקן די באהאלטענע כוונה פון חז"ל.
די אברבנאל ענדיגט צו מיט נאך איין דרך:
והדרך השלישי אשר ראיתי לקצת המחברים הוא, שבאו לפרש הגדות התלמוד והדרשות על דרך הנסתר ויעשה להם התוך והנסתר דברי טבעיים מחומר ותורה ושאר הדברים ההוויים והנפסדים וגם מהשמיימים, ועשו שיתופים בדברי החכמים להטות משפטם לדברי הפילוסופים ודיעותיהם. וכבר נמצא מזה בדברי הרב המורה, ובדברי הראב"ע ג"כ, וגם בדברי הרלב"ג, ור' חנוך אלקונסטאנטינא, ור' שמואל מוטוט, ור' לוי ב"ר אברהם בעל לויית חן, וזולתם בפיהם ירצו סלה לפרש דברי הקדושים חכמי ישראל בהשתדלות עצות להסכימם עם דעות אריסטו ותלמידיו, והתחכמות אשר בזה מאס לבי. כי ידעתי שדרך חכמי ישראל בחכמתם המקובלת אצלם רחוקה כרחוק מזרח ממערב מדרכי הפילוסופים בעיוניהם ומחשבותיהם. וע"כ סעפים שנאתי ואל אלהי דלפה עיני, דרך שקר הסר ממני ותורתך חנני.
די רמב"ם אין זיין הקדמה אין פירוש המשניות און אין זיין הקדמה צו פרק חלק איז מאריך אין די דרך, אבער איך וועל נישט אריינגיין אין זיי. יעצט וועלן מיר אנפאנגן צו זעהן עטליכע ביישפילן ווי די ראשונים זענען מסביר אדער דינגען זיך מיט אגדות.


משלי שועלים
מיר וועלן אנפאנגען צום ערשט מיט די מהר"ץ חיות. ער ברענגט פון עטליכע ראשונים אז ווען די גמרא ברענגט אראפ א ויכוח מיט א דומם ווי צום ביישפיל ווען ר' אליעזר בן דורדיא האט גערעדט צו די בערג און זיי האבן צוריקגעענטפערט איז דאס נאר בתורת משל, דהיינו וואס די בערג וואלטן ווען געקענט זאגן ווען זיי וואלטן געקענט רעדן. דאן נעמט ער דאס א שטאפל ווייטער און זאגט אז לויט דעם קען זיין אז די ויכוחים וואס די גמרא זאגט אז קרח האט געפירט מיט משה רבינו (טלית שכולו תכלת וכו'), אזוי אויך די געזעצן וואס אנשי סדום האבן געהאט (די באקאנטע סדום בעטל), אדער וואס המן האט געזאגט פאר אחשוורוש (אויב די רירסט אן זייערס א כוס ווארפן זיי דאס גלייך אוועק וכו') און אזוי ווייטער זענען נישט געווען קיין היסטארישע פאקטן, די גמרא זאגט נאר וואס קרח וואלט ווען געקענט טענה'ן כדי אנצוהעצן די אידן, אדער וואס המן וואלט ווען געקענט זאגן אנצורייצן אחשוורוש:
ומדרכי המשל אשר נהגו חז"ל בדרשותיהם הוא ג"כ להמשיך המעשים שנתהוו להציגם לעין הקורא דרך ויכוח מה שטענו זה עם זה. ונתנו חז"ל טענות בפי המתווכחים איך הצדיק כל אחד דרכו להתנצל על פעולתו והמשיכו חז"ל הענין לפעמים על מלכים ושרים מן העמים כגון נבוכדנאצר ונבוזראדן והמן ואחשורוש... ואם תרצה לפרש שהיו לחז"ל ענינים אלו בקבלה מטענות המלכים אין בכך כלום. אכן כיון שמצאנו שהשתמשו חז"ל בטענות כאלו אף על חיות ועופות ודגים וגם על דוממים כגון הרים וגבעות ואותיות צריכין ע"כ לפרש שזה היה אצלם מדרכי המשל וכעין מליצת השיר להשים הדברים בפי האנשים אשר מתעסקים בענין אחד ולהציב שטען כל אחד כפי מה שהיה באפשרות להשיב אם היה בו מדע ובין עקרן של דברים וסבותם... וכבר התעוררו בזה התוספות (ע"ז י"א א' – חולין ז' א') על מה שהזכירו שם הרים וגבעות בקשו עלי רחמים אמרו עד שאנו מבקשים עליך נבקש רחמים על עצמנו וכתבו התוס' לא שהשיבו ההרים והגבעות כך אלא היה אומר בלבו כך היו יכולים ההרים והגבעות להשיב. ועיין ריטב"א... וז"ל... אליעזר בן דורדיא אמר בלבו להרים הם עצמם צריכין לרחמים ואילו היה להם פה היו משיבים כך... עכ"ל הריטב"א. וכן כתב הרשב"א... בטענות ר"פ בן יאיר עם נהר גינאי... וז"ל ממה שלא יעלם ממך שנהגו חכמינו ז"ל ברוב פעמים להמשיך הפלא או המעשים המתחדשים דרך ויכוח כאלו נתחייב הענין כך מצד הכרח הטענה... עכ"ל הרשב"א.
זעהן מיר פון דא אז נישט אלע מעשיות דארפן ווערן אנגענומען אויבערפלעכליך אלס פאקט, נאר עס קען גאר זיין אזא מין משל.
דברי הבאי
נאך א כלל ברענגט אראפ די מהר"ץ חיות:
עוד נתנו לנו חז"ל כלל גדול (חולין צ' ע"ב) דברי חכמים גוזמא... והביאו חז"ל בחולין מן שלשה מקומות אשר דברו חז"ל בהפלגה במספר שלש מאות. ומזה המין מה שזכרו חז"ל (בכורות נ"ז ב') מביצת בר יוכני ששברה ג' מאות ארזים... ועיין רשב"ם (פסחים קי"ט א') ד"ה משאוי שלש מאות פרדות לבנות וכתב רשב"ם לאו דוקא וכן כל שלש מאות שבש"ס... וכן דרך הש"ס לתפוס מנין ששים בהפלגה... שינה אחד מס' במיתה... ביצת בר יוכני שטבעה ששים כרכים... מחיוהו לאליהו שיתין פולסי דנורא...
פיל מאל נוצן חז"ל גוזמאות אזוי ווי די מהר"ץ חיות ברענגט אראפ עטליכע ביישפילן. ווי למשל ווען חז"ל נוצן די נומער דריי הונדערט אדער זעכציג איז עס געווענליך א גוזמא און נישט קיין פונקטליכע נומער. אזוי שרייבט אויך ר' אברהם בן הרמב"ם אין זיין מאמר אויף דרשות:
והחלק החמישי דרשות דברו בהם לשון הבאי ודמיון החלק הזה בגמר' דפסחים, אמר מר זוטרא מאצל על אצל הוא טעון ארבע מאה גמלי... כי לא יתכן בעיני כל בעל דעה שיש דרש על המקרא כולה משא ארבע מאות גמלי וכ"ש על שני פסוקים, הלכך אינו אלא לשון הבאי וכבר ביאר זה זולתינו...
החלק השלישי מעשיות שאירעו בעולם כמו שנכתבו, אלא שדברו בהם לשון הבאי לדעתם כי לא יטעה בעל שכל שהם דברי הבאי. והם היו מתירים חלק זה שהוא לשון הבאי כענין שאמרו בגמ' תמיד דברה תורה לשון הבאי. דברו נביאים בלשון הבאי. דברו חכמים בלשון הבאי. דברה תורה בלשון הבאי. ערים גדולות ובצורות בשמים. דברו נביאים בלשון הבאי ותבקע הארץ לקולם. דברו חכמים בלשון הבאי תפוח וגפן ופרוכת. וג' מקומות אלו הם במשנה, כי בתלמוד ימצא הבאי לאין מספר...
פארשטייט זיך אז מען קען צולייגן נאך צענדליגער ביישפילן פון גוזמאות. ווי למשל ווען די גמרא שרייבט 'כפלים כיוצאי מצרים' וכדומה. און דאס מוז נישט זיין דוקא אן איינצעלנע נומער. עס זענען דא אמאל גאנצע מאמרים וואס זענען הבאי. ווי צום ביישפיל די באקאנטע מדרש איכה (פרשה א פסקה ב) וואס רעכנט אויס וויפיל מענטשען האבן געוואוינט אין ירושלים:
תני רבי שמואל עשרים וארבע פלטיות היו בירושלים וכל פלטיה ופלטיה עשרין וארבעה מבואות וכל מבוי ומבוי עשרין וארבעה שווקים ועל כל שוק ושוק עשרים וארבעה שקקים ועל כל שקק ושקק עשרים וארבעה חצרות ועל כל חצר וחצר עשרים וארבעה בתים וכל חצר וחצר היתה מוציאה עם כפלים כיוצאי מצרים
אויב נעמט מען די חשבון לפי פשוטו, קומט אויס אז עס האבן געוואוינט עטליכע טרילאנען אידן אין ירושלים! אזוי איז די גאנצע מדרש דארט ווייטער פול מיט גוזמאות. איך וועל ברענגן נאך איין משל ווי די גמרא זאגט א ריזיגע גוזמא און ווי לעכערליך עס זענט אויס ווען מען נעמט דאס כפשוטו. די גמרא אין סנהדרין (צה:) באשרייבט ווי גרויס סנחריב'ס מחנה איז געווען:
תנא אורך מחנהו ארבע מאות פרסי רחב צואר סוסיו ארבעים פרסי סך מחנהו מאתים וששים ריבוא אלפים חסר חד בעי אביי חסר חד ריבויא או חסר חד אלפא או חסר מאה או חסר חד תיקו תנא ראשונים עברו בשחי שנאמר וחלף ביהודה שטף ועבר אמצעיים עברו בקומה שנאמר עד צואר יגיע אחרונים העלו עפר ברגליהם ולא מצאו מים בנהר לשתות עד שהביאו מים ממקום אחר ושתו שנאמר אני קרתי ושתיתי מים וגו'
די גמרא שרייבט די לענג און ברייט פון זיין מחנה און דאן שרייבט די גמרא אז סך מחנהו, די צאל מענטשען אין זיין מחנה, איז געווען צוויי ביליאן, זעקס הונדערט מיליאן, מינוס איינס (2,599,999,999)!!! די גמרא זאגט אז ווען די ערשטע גרופע פון די ארמיי איז אריבער דעם ירדן, האבן זיי נאך געדארפט שווימען. אבער היות אזוי פיל מענטשען זענען דורך האבן זיי איינגעזאפט זייער אסאך וואסער און ווי אויך ארויסגעשפריצט אסאך וואסער אז ווען די צווייטע גרופע איז אריבער האבן זיי שוין געקענט גיין בקומה זקופה. ווען די דריטע גרופע איז אריבער איז שוין נישט געווען בכלל קיין וואסער אז זיי האבן ארויפגעשטויסן זאמד ווען זיי זענען געגאנגען און מען האט זיי געדארפט ברענגען וואסער צו טרינקען.
איך מיין אז איך דארף נישט מסביר זיין אז די גמרא איז א פאנטאסטישע גוזמא. אבער אין די ספר The Book of Amazing Facts and Feats האב איך געזעהן די שטוינענדע ערך:
The largest army in history was the army of sancheriv… It is recorded that his army had “2.6 billion soldiers minus one.” The camp was 1,000 miles long….
הגם וואס פון די גמרא'ס קושיות זעהט אויס אז די נומערן זענען יא אמת'ע, דאן וואלט ער נישט געדארפט אננעמען די גמרא אדער מדחיק זיין א פשט אין די גמרא אזוי ווי אלע מפרשים פרובירן. אבער גיין שרייבן אזא נארישע זאך אין א בוך וואס באשרייבט אמת'ע פאקטן איז געוואלדיג נאריש. העירותיך כדי שלא תטעה בו.
כישוף שדים רוחות ולילין
אין גמרא ווערט דערמאנט צענדליגער מעשיות וואס די אמוראים האבן געהאט מיט כישוף אדער שדים, ווי צום ביישפיל:
אמר רב יוסף אמר לי יוסף שידא ( פסחים קי.)
ההוא בר שידא דהוה בי רב פפא (חולין קה:)
מאי כשפים כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קא אזלי בארבא אמרה להו ההיא מטרוניתא אותבן בהדייכו ולא אותבוה אמרה איהי מילתא אסרתה לארבא אמרו אינהו מילתא שריוהא (שבת פא:)
אזוי ווי מיר האבן שוין געזעהן זענען געווען ראשונים וואס האבן נישט געגלייבט אין שדים, כישוף, לחשים אדער סגולות. און אזוי ווי די רמב"ם שרייבט אין ספר המצוות האבן די חרטומים געמאכט פשוט'ע טריקס. די רמב"ם לייגט דאס אזוי גוט אראפ אז עס קען זיך דוכטן אז מען זיצט אין א צירקוס :
ובכלל אזהרה זו גם כן אסור פועל החרטומים ולשון חכמים מעונן זה האוחז את העינים והוא מין גדול מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד עד שיתדמה לאנשים שיעשה ענינים אין אמיתות להם כמו שנראה אותם יעשו תמיד שיקח חבל וישים אותו בכנף בגדו לפני העם ויוציאהו נחש וישליך טבעת לאויר ואחר כך יוציאהו מפי אדם אחד מן העומדים לפניו ומה שדומה להם מפעולות החרטומים המפורסמים אצל ההמון כל פועל מהם אסור ומי שעושה יקרא אוחז העינים והוא מין מן הכשוף ומפני זה לוקה והוא עם זה גונב דעת הבריות וההפסד המגיע מזה גדול מאד כי ציור הענינים הנמנעים תכלית המניעה אפשריים אצל הסכלים והנשים והקטנים רע מאד ויפסיד שכלם וישיבם להאמין הנמנע והיותו אפשר שיהיה והבן זה: (ספר המצות, לא תעשה לב)
אבער ווי געבן זיך די ראשונים אן עצה מיט די גמרות וואס שרייבן יא פון דעם, כאלו עס וואלט געווען א מציאות? די מאירי שרייבט אויף איין פלאץ אז מזיקין זענען דעות כוזבות:
אף על פי שקרא אדם את שמע בבית הכנסת מצוה לקרותה על מטתו... וטעם קריאתו פירשו בתלמוד המערב להבריח את המזיקים וביאורו אצלי המזיקים הידועים והם הדעות הכוזבים והזקיקוהו בעתות הפנאי ליחד את השם שלא יטעה באמונות השניות וכשיקרא על הכונה הראויה תהא מטתו בטוחה מהם. (ברכות ד:)
די רמב"ם אין מורה נבוכים (חלק א פרק ז') שרייבט אויך ענדליך:
על-פי השאלה זאת נאמר על אדם: ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו [ויקרא את שמו שת] (בראשית ה', ג), וכבר הוסבר לך לפני-כן מה היא משמעות צלם אדם ודמותו. ומכאן שכל הילדים שקדמו לו לא הגיעו לכך שתהיה להם הצורה האנושית באמת, אשר היא צלם אדם ודמותו ואשר נאמר עליה: בצלם אלהים ובדמותו. ואילו על שת אשר לימד אותו אדם הראשון והביאו לידי הבנה, ובשל זאת הגיע לשלמות האנושית נאמר: ויולד בדמותו כצלמו (בראשית ה', ג).
מכאן למדת שכל מי שלא הגיע לכך שתהיה לו הצורה הזאת, אשר ביארנו את משמעותה, אין הוא בן-אדם אלא בעל-חיים, שתבניתו ומתארו תבנית בן-אדם ומתארו, אלא שיש לו יכולת - שאין לשאר בעלי-החיים - לגרום מיני פגעים ולעשות מעשים רעים. זאת מכיוון שהמחשבה ושיקול-הדעת9, שיש לו, מוכנים להשגת השלמות שלא הושגה. הוא מפעיל אותם במיני תחבולות הגורמות בהכרח למעשים רעים והמולידות פגעים. מכאן, שהוא כביכול דבר הדומה לבן-אדם או המחקה אותו. וכן היו ילדי אדם אשר קדמו לשת. ואמרו במדרש10: כל אותן מאה ושלושים שנה שהיה אדם נזוף בהן היה מוליד רוחות, והכוונה שדים, וכאשר נרצה, הוליד דומה לו, כלומר, בדמותו כצלמו, שנאמר: ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו (בראשית ה', ג)
די רמב"ם שרייבט אז איינער וואס איז נאכנישט געקומען צום ריכטיגן הבנה איז א שד. ווייל ער זעהט אויס ווי א מענטש אבער ער פירט זיך אויף ווי א בהמה. מיט דעם קען אפשר זיין אז די רמב"ם האט פארשטאנען געוויסע גמרות אז זיי רעדן פון דעות כוזבות אדער פון מענטשען וואס האבן נישט קיין שכל און טוען שלעכטע זאכן. קען זיין אז יוסף שידא וואס האט גערעדט צו ר' יוסף איז געווען סתם אזא מין שלעכטע מענטש. דאס איז אבער נישט משמע פון די גמרות. צום ביישפיל ליינט די גמרא (זעה אויך די גמרא אין עירובין מג. ווי די גמרא דערמאנט יוסף שידא כלפי אין תחומין למעלה מעשרה):
תנו רבנן ששה דברים נאמרו בשדים שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבני אדם שלשה כמלאכי השרת יש להם כנפים כמלאכי השרת וטסין מסוף העולם ועד סופו כמלאכי השרת ויודעין מה שעתיד להיות כמלאכי השרת יודעין סלקא דעתך אלא שומעין מאחורי הפרגוד כמלאכי השרת ושלשה כבני אדם אוכלין ושותין כבני אדם פרין ורבין כבני אדם ומתים כבני אדם (חגיגה טז.)
און אזוי זענען דא נאך הונדערטער גמרות. ר' אברהם בן הרמב"ם ברענגט אבער א צווייטע אויסרייד:
החלק השני המעשיות שנראו וארעו בהם בחלום, וזכרו אותם בלשון צח ופשוט לדעתם, כי אי איפשר שיטעה בהם בעל שכל ובינה... וכמו מעשיות שזכרו בהם שדים, והרואה שאין לבו עמו יחשוב כי הם דברים היו בעולם כמו שנכתבו, ויבוא לחשוב ולהאמין דבר הנמנע שאי אפשרי אבל חייב, וכל זה יקרה לו לרוב פתיותו ומיעוט ידיעתו בטבע העולם.
איך ווייס אבער נישט פונקטליך וואס ער פארדינט מיט דעם. נניח אז עס איז געווען א חלום אבער וואס איז די מוסר השכל פון דעם. אויך האט די רמב"ם אלץ די אויסרייד אויף געוויסע גמרות אז עס איז נאר א דעת יחיד "וכן אין ראוי לאדם להניח דברים של דעת שכבר נתאמתו הראיות בהן וינעור כפיו מהן ויתלה בדברי יחיד מן החכמים ע"ה, שאפשר שנתעלם ממנו דבר באותה שעה" (די אגרת וואס איך האב שוין צוגעברענגט ביי דרשות חז"ל). די גר"א אויף יורה דעה שרייבט אביסל אנדערש:
שו"ע: מי שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו ואפילו בשבת ואע"פ שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו כדי שלא תטרף דעתו עליו.
ביאור הגר"א: הרמב"ם... אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא והוא נמשך אחרי הפילוסופיא הארורה ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר. אבל כבר הכו אותו על קדקדו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמרא... והפילוסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפילוסופיא שזורקין אותן לאשפה אלא של בעלי אמת (ביאור הגר"א יו"ד סימן קע"ט).
לויט אים האלט די רמב"ם אז אלע גמרות זענען געשריבן געווארן בדרך הלצה! איך פארשטיי אבער נישט וואס די מליצה איז? על כל פנים וואס איז זיכער אז די רמב"ם וכת דיליה האבן געהאלטן אז די אלע גמרות זענען נישט קיין מציאות'דיגע מעשיות. נאר די רמב"ם איז געווען איבערצייגט אז שדים און אלע מיסטישע כוחות עקזיסטירן נישט און פון די אנדערע זייט איז ער געווען איבערצייגט אז חז"ל האבן נישט געקענט גלייבן און אזעלכע שטותים "וכל זה יקרה לו לרוב פתיותו ומיעוט ידיעתו בטבע העולם". ממילא איז ער זיך מדחיק בכל מיני דיחוקים צו פארענטפערן די גמרות. די גר"א אויף די אנדערע זייט האט נישט געהאט קיין פראבלעם צו גלייבן אין די אלע מיסטישע כוחות (ער איז דאך געווען א מקובל!) ממילא לערנט ער די גמרות כפשטן.
די מענטשען, אבער, וואס ווייסן אז די גמרות קענען נישט געלערנט ווערן אנדערש דורך אן אמת'ן אפלערנען פון די גמרא, נאר חז"ל האבן זיכער געגלייבט אין מיסטישע כוחות. פון די אנדערע זייט האבן זיי פונקט אזוי ווייניג חשק צו גלייבן אין מיסטישע כוחות, און זיי האבן נישט קיין פראבלעם מיט דעם אז חז"ל אין זייערע פרימיטיווע זמן און סביבה האבן געגלייבט אין דעם. זיי וועלן מוזן זאגן אז די אלע מעשיות מיט שדים אדער כישוף וכדומה אין די גמרא זענען פשוט'ע לעגענדעס וואס האבן ארויסגעשפראצט אסאך שפעטער, א שטייגער ווי די גמרא אין ע"ז (כב., אן ענדליכע גמרא איז דא אין עירובין מ.) ברענגט א מעשה ווי רבא האט מתיר געווען עפעס און רבינא האט אים געפרעגט א קושיא פון א ברייתא וואס קומט אויס אז עס איז אסור און רבא האט זיך פארשעמט. דערנאך ברענגט די גמרא א צווייטע מאן דאמר וואס לויט אים קומט אויס אז רבא האט מתיר געווען א זאך וואס איז טאקע מותר. פרעגט די גמרא דאן פארוואס האט זיך רבא פארשעמט. ענטפערט די גמרא "לא היו דברים מעולם".
"It is error only, and not truth, that shrinks from inquiry"
Thomas Paine -
קאווע טרינקער
שריפטשטעלער
שריפטשטעלער
הודעות: 7167
זיך רעגיסטרירט: זונטאג מערץ 18, 2012 11:01 am
האט שוין געלייקט: 4109 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 7909 מאל

שליחה דורך קאווע טרינקער »

WOW
ערב שבת פאלט מן בכפליים ועוד. כ'פרינט שוין ארויס און לויף אין בית המרחץ. גוט שבת.
Under influence
תחכמוני
מאנשי שלומינו
מאנשי שלומינו
הודעות: 93
זיך רעגיסטרירט: פרייטאג מערץ 15, 2013 8:06 am
האט שוין געלייקט: 67 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 328 מאל

שליחה דורך תחכמוני »

המשך...

מעשי נסים
אין די גמרא ווערן דערמאנט גרויסע מופתים וואס די אמוראים האבן באוויזן, און עס זעהט אויס ווי ביי זיי איז תחיית המתים געווען א קינדער שפיל. עס איז באקאנט די גמרא אין מגילה (ז.) ווי רבה האט זיך אנגעטרינקען און האט געשחט'ן רבי זירא. ווען ער האט זיך אויסגעניכטערט האט ער מתפלל געווען און רבי זירא איז צוריק לעבעדיג געווארן, וכדומה וכדומה. איך מיין אז עס פעלט נישט אויס צו ברענגען ביישפילן פון די גמרא. עס זענען געווען אבער ראשונים און גאונים וואס האבן געהאלטן אז עס איז נישט מסתבר אז די אמוראים האבן געמאכט ניסים רעכטס און לינקס. און האבן מחיה מתים געווען מער מענטשען ווי אליהו און אלישע. אפילו אין די תורה אליין זענען דא ראשונים ווי די רלב"ג וואס פרובירן צו מינומיזירן די ניסים וואס ווערן דערמאנט אין די תורה, ווייל זיי האבן געהאלטן אז די באשעפער מאכט נישט סתם ניסים אין די וועלט אריין נאר אויב עס פעהלט שטארק אויס און ממילא פארוואס האט אויסגעפעהלט למשל אז בלעם'ס אייזל זאל זיך נעמען רעדן. ממילא האבן אסאך געלערנט אז די אלע פאנטאסטישע ניסים וואס ווערן דערמאנט אין גמרא זענען נישט לפי פשוטו. דאס איז וואס ר' אברהם בן הרמב"ם שרייבט אויף דעם ענין:

ואתה פקח עיניך על הדרך הזה שדברו החכמים בדרשות הנמצאות להם. וממנו כוונתם תהא צופה ויהיה לך לאלהים. ואתה תהיה לי לפה ומזה תמלט נפשך מלהלעיג על דברי החכמים או מלכפור באמתת דבריהם. או משתחשוב שהם מעשה ניסים כאשר נעשה לנביאים. וכי כן יעשה לכל חכם וחסיד. ושאין הפרש בין קריעת ים סוף למשה וליוצאי מצרים. ובין צליחת הירדן לאלישע ולאליהו. או לאחד זולת אלו. וכל זה תתחייב כשתקח אותם הדרשות על פי פשוטן. או על פי הנראה מהם לכתחלה בעיון הראשון. ודי היה בנו להורות שיש מדרשות ומעשיות שיש להם ענין פנימי נסתר חוץ מהענין החיצוני הנראה.
און אויף די מעשה פון רבה און ר' זירא שרייבט ער אז רבה האט נישט געהרג'ט ר' זירא נאר ער האט אים גוט צוקלאפט. די זעלבע זאגט ער אויף א צווייטע מעשה, אז פרחה נשמתה מיינט אז זי האט געחלש'ט, נישט אז זי איז געשטארבען:

החלק השלישי מעשיות שאירעו בעולם כמו שנכתבו, אלא שדברו בהם לשון הבאי לדעתם כי לא יטעה בעל שכל שהם דברי הבאי... ודמיון החלק הזה מה שאמרו בגמרא דמגלה. רבה ור' זירא עבדי סעודתא בהדי הדדי קם [רבה] שחטי' לר' זירא בעי רחמים עליה ואחייה. פי' שהכהו ופצע בו חבורה גדולה שקרוב למיתה ולגודל המכה הביא שחטיה, ואולי היתה המכה ההיא בצוואר, ופי' ואחייה מלשון ויחי מחליו, ובלשון חכמים ז"ל עד שתחיה המכה. וכמוהו רבי חכינאי הוה קאזיל לביה רב בשילהי דר' שמעון בן יוחאי וכו', ואזיל ויתיב בבי מדרשא עשר שנין וכו', עד פרחה רוחה (שנפרדה ממנה נשמת רוח חיים), אמר לפניו רבש"ע ענייה זו לשוא שמרה, בעי רחמיה עליה ואחייה. ואין פי' פרחה רוחה שנפרדה ממנה נשמת רוח חיים במיתה, אלא מרוב שמחתה כשראתה אותן בפתע פתאום נפלה להפרח חלק מחלקי הנפש החיה כאשר יקרה לבני אדם פעמים רבות, ובקש רחמים וחיתה ותחי נפשה. וכן כל כיוצא בזה:

און אזוי פרובירט ער צו פארענטפערן נאך עטליכע מאמרים מיט ענדליכע תירוצים. די מהר"ץ חיות ברענגט אראפ צוויי דעות אין דעם:
ונבא עתה לבאר המופתים יוצאים מגדר הטבע אשר נמצא ברוב ענין בספרי התלמוד ובברייתות... רק באתי לעורר כי לדעת רובי החכמים ראוי לקחת הדברים כפשוטן ולהאמין שהם דברים ככתבם וכן אירעו נסים הללו לצדיקים וקדושים הללו באמת... וכן הוא דעת רבינו האי גאון מובא בכותב לע"י פ"ב דחגיגה וז"ל דע כי דבר זה מקובל היה אצל הראשונים יחד ולא היה אחד מהם מכחיש בו כי הקב"ה עושה אותות נוראות ע"י הצדיקים כמו שהוא עושה ע"י הנביאים ומראה את הצדיקים מראות נוראות כדרך שהוא מראה את הנביאים... וכשצמח מר רב שמואל בן חפני ז"ל וכיוצא בו שאמרו שאין המראות הללו נראות אלא לנביאים ולא נעשו נסים כאלו אלא לנביאים לבד, ומכחישים בכל מעשה שנאמר שנעשה נס לצדיקים ואמרו כי אין זה הלכה אף במעשה של רבי עקיבא שצפה בהיכלות ומעשה דרבי נחוניא בן הקנה. ואנו סוברים כי הקב"ה עושה נסים ונפלאות לצדיקים ומראה היכליו עכ"ל רבינו האי גאון. ודברי רבינו שמואל בן חפני מועתקים ברד"ק (שמואל א' כ"ח) בענין בעלת אוב שהעלתה את שמואל שכתב שלא יקובלו דברים ככתבם של חז"ל במקום שיש להם מכחישים מן השכל ע"ש.
ברענגט ער אראפ אונזער באקאנטער שמואל בן חפני (וכיוצא בו) וואס האלט אויך אזוי ווי ר' אברהם בן הרמב"ם אז חז"ל האבן נישט געמאכט קיין נסים. ר' האי גאון האלט אבער אז די גמרות זענען כפשטן. פארשטייט זיך אויב איינער וויל האלטן ווי ר' אברהם בן הרמב"ם און אין די זעלבע צייט האלטן אז די גמרות זענען געשריבן געווארן כפשוטן, דאן דארף ער האלטן אז אלע מעשיות זענען אזוי קראנט ווי די מעשיות אין ליכט שטראלן אדער שבחי בעש"ט.
רבה בר בר חנה

יעצט וועלן מיר ארומרעדן וועגן די מאמרים פון רבה בר בר חנה (בבא בתרא עג. – עה:) דארט ברענגט די גמרא אראפ אסאך פאנטאסטישע מעשיות, ווי די מעשה פון א פראש וואס איז געווען אזוי גרויס ווי זעכציג הייזער און א פיש האט אים איינגעשלינגען וכו'. דער וואס איז נישט בקי אין די מעשיות, איז מכובד נאכצוקוקן. די שאלה איז צווייפאכיג, צו האט די גמרא געהאלטן אז די מעשיות זענען אמת. און וואס איז די מטרה פון דערציילן אזעלכע מעשיות.
אזוי ווי מיר האבן שוין פריער געזעהן פונעם אברבנאל, אין זיין דרך השני, זענען געווען ראשונים וואס האבן געהאלטן אז די מעשיות פון רבב"ח זענען געזאגט געווארן פאר די תלמודים אזוי ווי א מילתא דבדיחותא פארן לערנען, נישט אז איינער האט געגלייבט דערין. די אבן עזרא אין זיין הקדמה צו זיין פירוש עה"ת שרייבט אויך ענדליך אין א פאעטישן וועג, "גם יש דרש להרויח נפש חלושה בהלכה קשה". די רשב"א שרייבט אויך אן ענדליכן מושג (עס ווערט אראפגעברענגט אין עין יעקב אויך ברכות נד.):
תחילה אעירך על ענין האגדות שבאו בתלמוד ובמדרשים... ועוד יש להם סבה אחרת גלו אותם הם בקצת המדרשים והוא כי לעתים היו החכמים דורשים ברבים ומאריכים בדברי תועלת והיו העם ישנים וכדי לעוררם היו אומרים להם דברים זרים לבהלם כדי שיתעוררו משנתם...
אסאך אגדות זענען געזאגט געווארן אויפצווועקן דעם עולם פון שלאף! פון די אנדערע זייט זענען געווען ראשונים ווי די רמב"ם און אסאך אנדערע וואס האבן געהאלטן אז די אלע מעשיות זענען משלים פאר העכערע זאכן וואס מען האט נישט געוואלט מגלה זיין. רשב"ם און תוספות, ווידעראום, זענען מסביר די אלע גמרות כפי פשטם. אזוי ווי די רשב"ם שרייבט:

אמר רבה אשתעו לי כו' - כל הני עובדי דקא חשיב משום מה רבו מעשיך ה' ומהן להודיע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא או לפרש מקראות האמורים בספר איוב המדברים בעופות גדולים ובהמות ודגים גדולים שכל שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד:
און אפילו די מהרש"א וואס איז מסביר פילע פון די גמרות אלץ רמזים שרייבט אויך:
אף כי באמת אין להכחיש פשטי הדברים כמ"ש יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה' וגו' ותרומם גליו יעלו וגו' מ"מ יש כאן דברים בגו...
יעצט לאמיר זעהן וואס די גמרא אליין האט צו זאגן. די גמרא ברענגט אראפ אזא מעשה " אמר רבה לדידי חזי לי אורזילא בר יומיה דהוה כהר תבור והר תבור כמה הוי ארבע פרסי ומשאכא דצואריה תלתא פרסי ובי מרבעתא דרישיה פרסא ופלגא רמא כופתא וסכר ליה לירדנא" [איבערטייטש: איך האב געזעהן א וויזל-טיר א טאג אלט, וואס איז געווען אזוי גרויס ווי הר תבור, און הר תבור איז פיר פרסה. די לענג פון זיין האלז איז געווען דריי פרסה און זיין קאפ איז געווען א פרסה און א האלב]. די מהרש"א איז מסביר די גמרא אלץ א רמז צו יהושע און די ריטב"א זאגט א צווייטע רמז וכו'. אבער קוקט וואס די גמרא אין זבחים (קיג:) זאגט.
די גמרא ברענגט א מחלוקת אויב די מבול איז געווען אויך אין ארץ ישראל. פרעגט די גמרא לויטן מאן דאמר אז עס איז געווען א מבול אויך אין ארץ ישראל ווי איז דער ראם געשטאנען (ער האט דאך נישט קיין פלאץ אין תיבה). זאגט די גמרא אז מען האט אריינגענומען קליינע וויזל-טירן. פרעגט די גמרא אז רבה בר בר חנה האט דאך שוין געזאגט אז אפילו א וויזל-טיר וואס איז א טאג אלט איז אויך אסטראנאמיש גרויס. ענטפערט די גמרא אז מען האט נאר אריינגעשטעקט זיין קאפ. פרעגט די גמרא ווייטער אז רבה בר בר חנה האט דאך געזאגט אז אפילו די קאפ איז א פרסה און א האלב גרויס. ענטפערט די גמרא אז מען האט טאקע נאר אריינגעשטעקט זיין נאז ער זאל קענען אטעמען:
בשלמא למ"ד לא ירד מבול לא"י היינו דקם רימא התם אלא למ"ד ירד רימא היכא קם א"ר ינאי גוריות הכניסו בתיבה והאמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי אורזילא דרימא בת יומא והוי כהר תבור והר תבור כמה הויא ארבעין פרסי משכא דצואריה תלתא פרסי מרבעתא דרישא פרסא ופלגא רמא כבא וסכר ירדנא אמר רבי יוחנן ראשו הכניסו לתיבה והאמר מר מרבעתא דרישא פרסא ופלגא אלא ראש חוטמו הכניסו לתיבה...
מכאן משמע אז נישט נאר האט די גמרא געהאלטן אז די ראם פון וואס רבב"ח רעדט איז אן עכטע און נישט קיין משל, נאר די גמרא האט אויך פארשטאנען אז די מאסן וואס ער געבט אן פאר די ראם זענען לפי פשוטו און נישט קיין גוזמאות, און ממילא האט אפילו די קאפ נישט אריינגעפאסט אין תיבה. יעצט קוקט וויאזוי דער בן איש חי אין זיין ספר בן יהוידע געבט זיך אן עצה מיט דעם:

נ"ל בס"ד כל הנך קושיות דמקשי מן מאמר הנז' הוא פלפולא בעלמא משום יגדיל תורה ויאדיר. אך קושיא ממש ליכא. יען דידוע הוא דמאמרי רבב"ח הנז' אינם כפשוטם, ולא ראה ממש מראות אלו אלא הגאונים ז"ל פירשו שראה כל זה במראה החלום שיש בו רמז על ענינים נסתרים או דברי מוסר. וי"מ שהוא תקן ויסד דברים אלו בדרך משל וחידה על דברים עמוקים ולא הוה הכי ממש, וא"כ מאי קושיא מהאי. אלא משום יגדיל תורה שקיל וטרי בזה כדי לחדש ולהוליד סברות להחכים התלמידים. ועל זה וכיוצא שואלין את האדם ביום הדין פלפלת בחכמה.
איינע פון די ערשטע זאכן אויף משיח'ס ליסטע וועט זיין דיך צו פרעגן אויב דו האסט עוסק געווען אין אזעלכע פלפולים של הבל! יגדיל תורה ויאדיר!
איך וועל אראפברענגען נאך איין מעשה פון רבב"ח און דערנאך וועלן מיר גיין ווייטער:

א"ל [ההוא טייעא] תא אחוי לך בלועי דקרח חזאי תרי ביזעי והוו קא מפקי קוטרא שקל גבבא דעמרא ואמשינה במיא ודעציתה בראשה דרומחא ועייליה התם וכי אפיק הוה איחרך איחרוכי אמר לי אצית מאי שמעת ושמעית דהוו אמרין משה ותורתו אמת והן בדאין אמר לי כל תלתין יומי מהדר להו גיהנם להכא כבשר בקלחת ואמרי הכי משה ותורתו אמת והן בדאין [איבערטייטש: דער אראבער האט מיר געזאגט, קום, איך וועל דיר ווייזן ווי קרח איז איינגעשלינגען געווארן. האב איך געזעהן צוויי שפאלטענעס, און ווי עס קומט ארויס א רויעך פון דעם. האט ער גענומען א שטיקל וואל, האט עס געווייקט אין וואסער און ארויפגעלייגט אויפן שפיץ פון זיין שפיז. דאן האט ער דאס אריינגעשטעקט דארט און ווען ער האט דאס ארויסגענומען איז דאס געווען אפגעברענט. האט ער מיר געזאגט לייג צו אן אויער און הער. האב איך געהערט ווי זיי זאגן 'משה אמת ותורתו אמת והן בדאין'. האט ער מיר געזאגט אז יעדע דרייסיג טעג ווארפט זיי די גיהנום אהער ווי א שטיקל פלייש און טאפ און זיי זאגן 'משה אמת ותורתו אמת והן בדאין']
עס איז דא צענדליגע מאמרי חז"ל וואו עס איז מוכח אז חז"ל האבן געהאלטן אז די גיהנם איז דא אויף דער וועלט, הינטער די ערד. איך וועל צוברענגען דריי ביישפילן:
ואמר רבי ירמיה בן אלעזר שלשה פתחים יש לגיהנם אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים... ותו ליכא והאמר רבי מריון אמר רבי יהושע בן לוי ואמרי לה תנא רבה בר מריון בדבי רבי יוחנן בן זכאי שתי תמרות יש בגי בן הנום ועולה עשן מביניהן וזו היא ששנינו ציני הר הברזל כשירות וזו היא פתחה של גיהנם דילמא היינו דירושלים. (עירובין יט.)
די גמרא ברענגט אין בבא בתרא צוויי טעאריעס אין די קאליר פון די זון. אדער איז די זון באמת רויט נאר א גאנצען טאג קען מען נישט זעהן די רויטקייט ווייל די שיין פונעם טאג (אזוי ווי איך האב שוין מסביר געווען אין מיין פריערדיגן ארטיקל, האט די הימל אן עקסטערן שיין חוץ פונעם זון) איז צו שטארק און שוואכט אפ אונזערע אויגן. נאר פארטאגס און פארנאכטס ווען די טאג איז טונקל דאן קען מען דאס זעהן. אדער קען זיין אז די זון איז באמת ווייס נאר פארטאגס זעהט דאס אויס רויט ווייל עס שיינט דורך די רויזן אין גן עדן (די גן עדן איז אויף מזרח) און פארנאכט איז דאס רויט ווייל עס שיינט דורך די טיר פון גיהנם (וואס איז אויף מערב) וכו':
אמר רב פפא מדקתני לבנה ש"מ האי שמשא סומקתי היא תדע דקא סמקא צפרא ופניא והאי דלא קא חזינן כוליה יומא נהורין הוא דלא ברי... ולמאי דסליק דעתין מעיקרא הא קא סמקא צפרא ופניא בצפרא דחלפא אבי וורדי דגן עדן בפניא דחלפא אפתחא דגיהנם ואיכא דאמרי איפכא. (בבא בתרא פד.)
רבי יוסי האלט אז חמי טבריא איז הייס ווייל עס גייט דורך די טיר פון גיהנום:
והכי קאמרי ליה רבנן לרבי יוסי הא מעשה דאנשי טבריא דתולדות חמה הוא ואסרי להו רבנן אמר להו ההוא תולדות אור הוא דחלפי אפיתחא דגיהנם (שבת לט.)
די גמרא אין סנהדרין (קי.) ברענגט צו די גמרא פון רבב"ח נאכן ברענגען די פסוק 'ובני קרח לא מתו':
ובני קרח לא מתו תנא משום רבינו אמרו מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו עליו ואמרו שירה אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה קאזלינא באורחא אמר לי ההוא טייעא תא ואחוי לך בלועי דקרח אזיל חזא תרי בזעי דהוה קא נפק קיטרא מנייהו שקל גבבא דעמרא אמשייה מיא ואותביה בריש רומחיה ואחלפיה התם איחרך אמר לי אצית מה שמעת ושמעית דהוו קאמרי הכי משה ותורתו אמת והן בדאים...
פון די אלע גמרות איז גאנץ קלאר אז די גמרא האט אנגענומען די מעשיות כפי פשוטו. מען קען ברענגן נאך ראיות אבער איך וועל אייך נישט מטריח זיין.

היסטאריע
יעצט וועלן מיר רעדן אביסל פון די היסטאריע אין די גמרא. אזוי ווי אויף נישט יעדע מאמר און מעשה אין די גמרא קען מען געוואור ווערן אויב דאס איז אמת אדער נישט, אזוי ווי די אברבנאל שרייבט אנפאנג יואל. "יש מחז"ל שאמרו שיואל זה היה יואל בן שמואל הנביא ואין לנו לדעת אמתת זה אבל רחוק הוא". ממילא לאמיר דורכליינען וואס חז"ל שרייבן אויף היסטאריע וואס דארט ווייסן מיר דאך דעם אמת וממנו יקיש המקיש.
אין יאר 331 לפנה"ס האט אלכסנדר מוקדון אויפגעבויעט א שטאט אין מצרים וואס מען האט א נאמען געגעבן נאך אים אלכסנדריא, אזוי ווי די מדרש שרייבט "אלכסנדריאה על שם אלכסנדרוס (מדרש רבה בראשית פרשה כג פסקה א)". פיל אידן האבן זיך באזעצט אין אלכסנדריא און האבן אויפגעשטעלט א גרויסע קהלה. אין יאר 116 האבן אסאך אידן רעוואלטירט אקעגן די קיסר טראינוס און די סוף דבר איז געווען אז מען האט אויסגעהרג'ט א גרויסע חלק פון די 150,000 אידן וואס האבן געוואוינט דארט. אין חז"ל אבער זענען דא דריי ווערסיעס ווער עס האט געהרג'עט די אידן פון אלכסנדריא. און לויט די גמרא אין סוכה איז דאס געווען אלכסנדר מוקדון אליין!
הקול קול יעקב והידים ידי עשו הקול זה אדריינוס קיסר שהרג באלכסנדריא של מצרים ששים רבוא על ששים רבוא כפלים כיוצאי מצרים (גיטין נז:)
תניא רבי יהודה אומר מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל אמרו כמין בסילקי גדולה היתה סטיו לפנים מסטיו פעמים שהיו בה (ששים רבוא על ששים רבוא) כפלים כיוצאי מצרים [פעמים שהיו שם ששים רבוא כיוצאי מצרים ואמרי לה כפלים כיוצאי מצרים] והיו בה שבעים ואחת קתדראות של זהב כנגד שבעים ואחד של סנהדרי גדולה כל אחת ואחת אינה פחותה מעשרים ואחד רבוא ככרי זהב ובימה של עץ באמצעיתה וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו וכיון שהגיע לענות אמן הלה מניף בסודר וכל העם עונין אמן ולא היו יושבין מעורבין אלא זהבין בפני עצמן וכספין בפני עצמן ונפחין בפני עצמן וטרסיים בפני עצמן וגרדיים בפני עצמן וכשעני נכנס שם היה מכיר בעלי אומנתו ונפנה לשם ומשם פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו אמר אביי וכולהו קטלינהו אלכסנדרוס מוקדן מוקדן (סוכה נא:)
תני א"ר יודה כל שלא ראה דיפלי איסטבא של אלכסנדריאה לא ראה כבוד ישראל מימיו... ומי החריבה טרוגיינוס הרשע. (ירושלמי סוכה כג.)
אזוי ווי מיר זעהן איז די ירושלמי געווען די איינציגסטע וואס האט דאס ריכטיג ארויסגעהאט. אזוי אויך האבן מיר צוויי ווערסיעס ווער עס האט געהרג'ט די אידן אין ביתר. און ווידער איז דאס די ירושלמי וואס האט דאס ריכטיג:
קול יעקב זה אספסיינוס קיסר שהרג בכרך ביתר ארבע מאות רבוא ואמרי לה ארבעת אלפים רבוא (גיטין נז
א"ר יוחנן קול אדריינוס קיסר הורג בביתר שמונים אלף ריבוא... שלש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתר... (ירושלמי תענית כד.)
יעצט וועל איך צוברענגען נאך איין מאמר און מיט דעם וועל איך צוענדיגן. חז"ל אין סדר עולם (פרק ל) און ווי אויך די גמרא אין עבודה זרה (ט.) שרייבן:
מלכות פרס בפני הבית שלשים וארבע שנה מלכות יון בפני הבית מאה ושמונים שנה מלכות חשמונאי בפני הבית מאה ושלש מלכות בית הורדוס מאה ושלש מכאן ואילך צא וחשוב כמה שנים אחר חורבן הבית
דהיינו חז"ל זאגן אז גאנץ מלכות פרס פון ווען כורש האט אויפגעבויעט די בית המקדש ביז אלכסנדר מוקדון האט דאס איינגענומען איז נאר געווען 34 יאר. און מיט דעם קומט די גמרא צו אז די בית המקדש השני איז געשטאנען 420 יאר ( = 42034+180+103+103).
חז"ל האבן געהאלטן אז עס זענען געווען נאר פיר קעניגן פאר מלכות פרס פון נאכן איינעמען בבל. און כדי זיך אן עצה געבן מיט די פסוקים אין נ"ך ווי עס שטייט ארתחשסתא אליין האט געקעניגט 32 יאר, זאגן חז"ל "הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא" (סדר עולם שם, ר"ה ג:). די פראבלעם איז אז לויט ווי מיר ווייסן היינט זענען געווען 185 יאר פון ווען כורש האט געלאזט בויען די בית המקדש ביז אלכסנדר מוקדון האט מנצח געווען דריוש, און עס זענען געווען איבער צען קעניגן אינדערצווישן. לויט אונזערע חשבון קומט אויס אז בית שני איז געשטאנען 586 יאר. און לויט דעם קומט אויס אז מיר שטייען נישט היינט אין יאר תשע"ג נאר מיר דארפן צולייגן כאטשיג 151 יאר צו אונזער חשבון (מער אלס אנדערע פאקטארן). יוסיפון אליין שרייבט אז די בית המקדש איז געשטאנען פאר 639 יאר:
ומבנין הבית השני, הוא מעשה ידי הנביא חגי בשנה השניה למלכות כורש, עד חרבנו בידי אספסינוס נשלמו שש מאות ותשע ושלשים שנה וארבעים וחמשה יום (מלחמות היהודים ספר ו' סוף פרק ד)
מחמת דעם קומט ר' עזריה מן האדומים צו אז חז"ל האבן נישט געהאט די היסטאריע מקובל און זיי האבן געמאכט אסאך טעותים. אויב איר ווילט אבער נישט גיין מיט די מהלך דאן קענט איר אננעמען די תירוץ וואס ר' שמעון שוואב שרייבט (ספר היובל לכבוד רב יוסף ברויאר, תשכ"ב):
The Torah-true historian is now confronted with a truly vexing problem.
Ancient history of the Babylonian and Persian Empires presents us with
completely different data. These figures can hardly be doubted for
they appear to be the result of painstaking research by hundreds of
scholars and are borne out by profound erudition and by ever increasing
authoritative evidence...

There seems to be left, as yet unexplored, only one avenue of
approach to the vexing problem confronting us. It should have been
possible that our Sages -- for some unknown reason -- had "covered up"
a certain historic period and purposely eliminated and suppressed all
records and other material pertaining thereto. If so what might have
been their compelling reason for so unusual a procedure? Nothing short
of a Divine command could have prompted our Chazal, those saintly "men
of truth" to leave out completely from our annals a period of 165 years
and to correct all data and historic tables in such a fashion that the
subsequent chronological gap could escape being noticed by countless
generations, known to a few initiates only who were duty-bound to keep
the secret themselves.

2. In the course of our inquiry, we do indeed find a Divine command
conveyed by an angel to Daniel to "seal the words and close the book"
at the end of a long prophesy which begins in Chapter 11:1 and ends at
Chapter 12:4 in the Book of Daniel....

דהיינו חז"ל האבן במכוון באהאלטן פון אונז די יארן כדי מיר זאלן נישט קענען אויסרעכענען די קץ פון דניאל!!!
"It is error only, and not truth, that shrinks from inquiry"
Thomas Paine -
קאווע טרינקער
שריפטשטעלער
שריפטשטעלער
הודעות: 7167
זיך רעגיסטרירט: זונטאג מערץ 18, 2012 11:01 am
האט שוין געלייקט: 4109 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 7909 מאל

שליחה דורך קאווע טרינקער »

פארוואס פריזט מיין PC ווען איך דרוק אויף די DRoPBOX לינק

---

שוין גוט.
רעדאגירט געווארן צום לעצט דורך 1 אום קאווע טרינקער, רעדאגירט געווארן איין מאל בסך הכל.
Under influence
תחכמוני
מאנשי שלומינו
מאנשי שלומינו
הודעות: 93
זיך רעגיסטרירט: פרייטאג מערץ 15, 2013 8:06 am
האט שוין געלייקט: 67 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 328 מאל

שליחה דורך תחכמוני »

ביי מיר ארבעט דאס. האט נאך איינער פראבלעמען דערמיט?
"It is error only, and not truth, that shrinks from inquiry"
Thomas Paine -
באניצער אוואטאר
מאראנצןזאפט
ידיד ותיק
ידיד ותיק
הודעות: 994
זיך רעגיסטרירט: דינסטאג יאנואר 22, 2013 2:15 pm
האט שוין געלייקט: 1544 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 2255 מאל

שליחה דורך מאראנצןזאפט »

איך נישט.
צו די חשוב'ע רעדאקציעס פון אידישע אויסגאבעס: אדם אוסר את שלו, עס איז נישט ערלויבט זיך צו באנוצן מיט מיינע ארטיקלען אן קיין בפירושער ערלויבעניש. איר קענט אייך מיט מיר פארבינדן אין אישי. א דאנק פון פאראויס.
באניצער אוואטאר
יידל
שריפטשטעלער
שריפטשטעלער
הודעות: 4922
זיך רעגיסטרירט: מוצ"ש פעברואר 25, 2012 11:44 pm
האט שוין געלייקט: 2328 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 4623 מאל

שליחה דורך יידל »

ביי מיר ארבעט עס.
לא רעב ללחם. לא צמא למים.
תחכמוני
מאנשי שלומינו
מאנשי שלומינו
הודעות: 93
זיך רעגיסטרירט: פרייטאג מערץ 15, 2013 8:06 am
האט שוין געלייקט: 67 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 328 מאל

שליחה דורך תחכמוני »

ייש"כ יאנקל פארן צוצייכענען די צוויי מאמרים. די ביישפיל ווי חז"ל דרש'נען 'צאורי בנימין' ברענגט גוט ארויס די חילוק פון פשט און דרש. חז"ל האבן זיך געמוטשעט פארוואס שטייט צאורי בלשון רבים "כמה צוארין הוו ליה לבנימין (מגילה טז:)" זענען זיי אויפגעקומען מיט זייער פשט אז דאס מיינט צוויי בתי מקדש. אבער אז דו וועסט ארומקוקן אין נ"ך וועסטו זעהן אז צואר איז גענוצט זייער אפט בלשון רבים אפילו אין די זעלבע פרשה "ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו". דאס רופט זיך אין ענגליש "Plural of extension". אזוי וועסטו אויך טרעפן מראשותיו בלשון רבים. חוץ אויב מיר וועלן דרש'נען אז יעקב האט געהאט צוויי קעפ. די נקודה איז אז בעת חז"ל האבן געמאכט מאדנע דרשות זוכן די ראציוניליסטן וואס די תורה האט טאקע געמיינט דערמיט (אויב עס האט עפעס געמיינט בכלל).
דאס איז אויך א וויכטיגע נקודה אז דאס דארף מען נישט אויסלערנען פאר די קינדער. דאס זאל מען לאזן פאר שאלעשידעס תורה. די קינד דארף לערנען די פסוק כפשטו און ארויסנעמען די מאראלן פון די מעשה, וואס דאס איז די גאנצע כוונה פון די תורה.

בנוגע פארוואס חז"ל האבן פארדרייעט די פרס'ישע כראנאלאגיע, איך ברענג עס נישט צו, אבער היות דו האסט עס ארויפגעברענגט וועל איך דיר זאגן אז עטליכע מאכן א קעיס אז דאס איז געווען כדי צו פארגלייכן די רעוואלט פון בר כוכבא מיט די נבואה פון דניאל.
"It is error only, and not truth, that shrinks from inquiry"
Thomas Paine -
באניצער אוואטאר
יאיר
שריפטשטעלער
שריפטשטעלער
הודעות: 4765
זיך רעגיסטרירט: דינסטאג יוני 26, 2012 9:42 pm
האט שוין געלייקט: 6187 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 8320 מאל

שליחה דורך יאיר »

תחכמוני, א הערליכער מאמר. איך וויל צולייגן עטליכע קורצע נקודות. ערשטנס, מען זעט פון נאך ערטער אז חז"ל האבן גענומען גאר ערנסט זייערע דברי אגדה, ווי די גמרא אין שבת (עב) אז רבי יוחנן האט געזאגט אז לעתיד לבא וועט זיין דיאמאנטן פון דרייסיג אמות גרויס, און א תלמיד האט אפגעלאכט דערפון, ביז שפעטער האט ער געזען ווי די מלאכים גרייטן צו אזא שטיין, און ווען ער האט געזאגט פאר רבי יוחנן אז ער האט עס אליין געזען, האט ער אים געזאגט, ביז יעצט האסטו נישט געגלייבט? נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות.
פון דעם זעען מיר אז א תלמיד איז אפילו נענש געווארן פאר'ן נישט גלייבן אין אן עקסטרעמע דברי אגדה. פון די אנדערע זייט זעען מיר אז חז"ל אליין האבן עס נישט גענומען ממש אזוי ערנסט, ווייל דער כלל איז דאך אין למידין הלכה מדברי אגדה (ירושלמי פאה ב ד) כאטש ס'איז יתכן אז דוקא א הלכה למעשה קען מען נישט ארויסלערנען אבער דאס נעמט נישט אוועק פון די ערנסטקייט דערפון.
אגב, דער רמב"ם שרייבט אז ער האט געהאט בדעה צו מחבר זיין א חיבור ספעציעל אויף דברי אגדה און מפרש זיין וועלכע זענען כפשוטם, וועלכע זענען משלים, וועלכע זענען בלויז חלומות, וז"ל:
ועוד אחבר חבור, אקבץ בו כל הדרשות הנמצאות בתלמוד וזולתו ובמדרשים, ואבארן, ואפרשן פירוש שיאות לאמיתות, ואביא ראיות לכל זה בדבריהם גם כן, ואגלה מה מהן כפשוטו ומה מהן משל, ומה מהן ארע בחלום, וזכָרוּהוּ במאמר סתמי כאילו ארע בהקיץ.

א שאד מיר האבן נישט זוכה געווען דערצו.
רבי משה תקו, דער גרעסטער לוחם קעגן רמב"ם, איז טאקע ארויס בחרב ובחנית קעגן רמב"ם און רב סעדיה גאון. זיין טענה איז געווען אז מען קען נישט פארדרייען קיין פסוקים און מאמרי חז"ל, זיי האבן געזאגט וואס זיי האבן געמיינט. דערפאר האט ער געהאלטן אז דער באשעפער איז געמאכט פון א חומר דק, אזוי ווי ס'איז משמע פון פשטות התורה, און אזוי אויך האט ער געהאט טענות פאר'ן זאגן אז אלע דברי חז"ל זענען משלים, וז"ל:
ולכך מתְחֶלת התורה בב' באות ב' שבמלה "בראשית", להורות שברא שני עולמות וגם שהוא אות מלשון ברכה האות ב' היא תחילתה של המלה ברכה, ולא כדברי הבל של אבן עזרא שאמר בפירוש חומש (בהקדמה בדרך הרביעית) "אילו דרשות של זקנות הן", אלא דברי אלהים חיים ומלך עולם הם ... יבין המבין כי לפי דעת החיצונה וסברתם שכתבנו למעלה, צריך לכפור מה שדרשו רבותינו (בראשית רבה ח, ב) "ואהיה אצלו אָמוֹן" (משלי ח, ל) שני אלפים שנה קודם בריאת העולם ברא הקב"ה את התורה, והיה מביט בה והוגה בה (בראשית רבה א, א), ולדבריהם שאין בו זיזה וניעה אינו זז ונע ולא דבור, וכי כל דברי תורה ודברי רבותינו משל וחידה? חלילה לכל בעל נפש להכניס גופו להיות מאמין להם, למעט כבוד יוצרנו ולכפור בגדולתו, מה שהודיעונו רבותינו.

צום לעצט וויל איך צולייגן אז עס איז נישט קיין ספק אז פיל פון די מאמרי אגדה זענען טאקע געמיינט געווארן אלס משלים, אזוי ווי עס איז געווען די סדר צו רעדן אין יענע צייט. דער קריסטליכער טעאלאג jerome שרייבט:
“It is customary in Syria, and even more so in Palestine, to join parables
to all of one’s words. In this way, by comparisons and examples, hearers
can grasp what cannot be grasped by simple commands”.

מסתמא מיינט ער נישט די אלע פאנטאסטישע אגדתא'ס וואס חז"ל זאגן, נאר מער סימפל משלים, אבער אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר.
האדם לא נברא אלא להתענג
באניצער אוואטאר
יאיר
שריפטשטעלער
שריפטשטעלער
הודעות: 4765
זיך רעגיסטרירט: דינסטאג יוני 26, 2012 9:42 pm
האט שוין געלייקט: 6187 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 8320 מאל

שליחה דורך יאיר »

עס איז אויך כדאי צוצולייגן וואס דער רבינו חננאל שרייבט אויף די מעשה פון רבי אליעזר אין בבא מציעא ווי די אמת המים און בת קול האבן מוכיח געווען אז ער איז גערעכט, שרייבט ער קודם אז "יש אומרים" אז צדיקים קענען אויך מאכן ניסים נאך תפילות און בקשות, און ער שרייבט "ואין זה רחוק מן הדעת", דהיינו ער האט געזוכט צו פארענטפערן אז ס'איז נישט אינגאנצן אפגעפרעגט אז צדיקים קענען אויך מאכן ניסים. דערנאך שרייבט ער אז די גאנצע מעשה איז געווען א חלום וואס איינער פון די חכמים האבן גע'חלומ' ביים איינדרימלען אין בית מדרש, און טאקע דערפאר האבן זיך די חכמים נישט געשראקן פון דעם בת קול ווייל חלומות שוא ידברו:
"ויש אומרים כי חכם מחכמי מדרש נתנמנם במדרש וראה בחלום שהיו חולקים החכמים על רבי אליעזר ואמר להם רבי אליעזר למה אתם חולקים עלי אמת המים תוכיח וכל הענין, וכי רבי יהושע מתריס כנגדו, וכי נתנה בת קול מן השמים ואמר רבי יהושע: לא בשמים היא. ומפני מה לא פירש כי דברי חלומות הם? מפני שהיו בידם החלומות קרובים לנבואה. אבל יסמכו בזה הענין 'והחלומות שוא ידברו', וקיימו 'אחרי רבים להטות'".
האדם לא נברא אלא להתענג
באניצער אוואטאר
יידל
שריפטשטעלער
שריפטשטעלער
הודעות: 4922
זיך רעגיסטרירט: מוצ"ש פעברואר 25, 2012 11:44 pm
האט שוין געלייקט: 2328 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 4623 מאל

שליחה דורך יידל »

יאיר האט געשריבן:תחכמוני, א הערליכער מאמר. איך וויל צולייגן עטליכע קורצע נקודות. ערשטנס, מען זעט פון נאך ערטער אז חז"ל האבן גענומען גאר ערנסט זייערע דברי אגדה, ווי די גמרא אין שבת (עב) אז רבי יוחנן האט געזאגט אז לעתיד לבא וועט זיין דיאמאנטן פון דרייסיג אמות גרויס, און א תלמיד האט אפגעלאכט דערפון, ביז שפעטער האט ער געזען ווי די מלאכים גרייטן צו אזא שטיין, און ווען ער האט געזאגט פאר רבי יוחנן אז ער האט עס אליין געזען, האט ער אים געזאגט, ביז יעצט האסטו נישט געגלייבט? נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות.
פון דעם זעען מיר אז א תלמיד איז אפילו נענש געווארן פאר'ן נישט גלייבן אין אן עקסטרעמע דברי אגדה. פון די אנדערע זייט זעען מיר אז חז"ל אליין האבן עס נישט גענומען ממש אזוי ערנסט, ווייל דער כלל איז דאך אין למידין הלכה מדברי אגדה (ירושלמי פאה ב ד) כאטש ס'איז יתכן אז דוקא א הלכה למעשה קען מען נישט ארויסלערנען אבער דאס נעמט נישט אוועק פון די ערנסטקייט דערפון.

עס איז כדאי צוצוצייכענען הרב נתן סליפקין'ס מאמר אין חקירה איבער די מעשה מיט ר' יוחנן וואו ער איז דן אין דעם פון א ראציאנאליסטישן שטאנדפונקט.

יאיר האט געשריבן:אגב, דער רמב"ם שרייבט אז ער האט געהאט בדעה צו מחבר זיין א חיבור ספעציעל אויף דברי אגדה און מפרש זיין וועלכע זענען כפשוטם, וועלכע זענען משלים, וועלכע זענען בלויז חלומות, וז"ל:
ועוד אחבר חבור, אקבץ בו כל הדרשות הנמצאות בתלמוד וזולתו ובמדרשים, ואבארן, ואפרשן פירוש שיאות לאמיתות, ואביא ראיות לכל זה בדבריהם גם כן, ואגלה מה מהן כפשוטו ומה מהן משל, ומה מהן ארע בחלום, וזכָרוּהוּ במאמר סתמי כאילו ארע בהקיץ.

א שאד מיר האבן נישט זוכה געווען דערצו.

אויף דעם ענין איז כדאי צוצוצייכנען הרב חיים אייזן'ס מאמר (אויך אין חקירה) וואו ער טענה'ט אז דער מהר"ל'ס באר הגולה איז לכאורה אן אפשפיגלונג פון דעם רמב"ם'ס געפלאנטע ספר.
לא רעב ללחם. לא צמא למים.
באניצער אוואטאר
יידל
שריפטשטעלער
שריפטשטעלער
הודעות: 4922
זיך רעגיסטרירט: מוצ"ש פעברואר 25, 2012 11:44 pm
האט שוין געלייקט: 2328 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 4623 מאל

שליחה דורך יידל »

יאיר האט געשריבן:עס איז אויך כדאי צוצולייגן וואס דער רבינו חננאל שרייבט אויף די מעשה פון רבי אליעזר אין בבא מציעא ווי די אמת המים און בת קול האבן מוכיח געווען אז ער איז גערעכט, שרייבט ער קודם אז "יש אומרים" אז צדיקים קענען אויך מאכן ניסים נאך תפילות און בקשות, און ער שרייבט "ואין זה רחוק מן הדעת", דהיינו ער האט געזוכט צו פארענטפערן אז ס'איז נישט אינגאנצן אפגעפרעגט אז צדיקים קענען אויך מאכן ניסים. דערנאך שרייבט ער אז די גאנצע מעשה איז געווען א חלום וואס איינער פון די חכמים האבן גע'חלומ' ביים איינדרימלען אין בית מדרש, און טאקע דערפאר האבן זיך די חכמים נישט געשראקן פון דעם בת קול ווייל חלומות שוא ידברו:
"ויש אומרים כי חכם מחכמי מדרש נתנמנם במדרש וראה בחלום שהיו חולקים החכמים על רבי אליעזר ואמר להם רבי אליעזר למה אתם חולקים עלי אמת המים תוכיח וכל הענין, וכי רבי יהושע מתריס כנגדו, וכי נתנה בת קול מן השמים ואמר רבי יהושע: לא בשמים היא. ומפני מה לא פירש כי דברי חלומות הם? מפני שהיו בידם החלומות קרובים לנבואה. אבל יסמכו בזה הענין 'והחלומות שוא ידברו', וקיימו 'אחרי רבים להטות'".

אז מ'לייגט שוין צו, איז כדאי צוצולייגן וואס ווערט געברענגט אויף די מעשה פון ארבעה נכנסו לפרדס וכו', אז לויט רב האי גאון האט די מעשה נישט פאסירט אין די ווירקליכקייט.
לא רעב ללחם. לא צמא למים.
באניצער אוואטאר
יאיר
שריפטשטעלער
שריפטשטעלער
הודעות: 4765
זיך רעגיסטרירט: דינסטאג יוני 26, 2012 9:42 pm
האט שוין געלייקט: 6187 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 8320 מאל

שליחה דורך יאיר »

און אז מען רעדט שוין פון רב האי גאון, אט איז נאך עטליכע סטעיטמענטס פון אים:
"הוו יודעים כי דברי אגדה לאו כשמועה הם אלא כל אחד דורש מה שעלה על לבו כגון אפשר ויש לומר, לא דבר חתוך. לפיכך אין סומכים עליהם". [אוצר הגאונים חגיגה פירושים סי' ס"ז עמ' 59]

דא זאגט ער אז אפילו אויף די אגדתא'ס פון גמרא קען מען זיך נישט פארלאזן, און די אגדות פון די אנדערע מדרשים איז אינגאנצן נישט קיין ענין זיך צו האלטן דערביי, אויב איז עס א שיינע דרשה קען מען עס נאכזאגן, און אויב נישט קוקט מען זיך נישט אום דערויף:
"כל מה שנקבע בתלמוד מחוור הוא ממה שלא נקבע בו. ואף-על-פי-כן אגדות הכתובות בו אם לא יכוונו או ישתבשו אין לסמוך עליהם כי כלל הוא אין סומכים על אגדה. אבל כל הקבוע בתלמוד שאנו מצווין להסיר שבושו יש לנו לעשות כן, כי לולא שיש בו מדרש לא נקבע בתלמוד. ואם אין אנו מוצאין להסיר שבושו נעשה כדברים שאינן הלכה. אבל מה שלא נקבע בתלמוד אין אנו צריכין לכל כך, אם נכון ויפה הוא דורשין ומלמדין אותו ואם לאו אין אנו משגיחין בו" [אוצר הגאונים חגיגה פירושים סי' ס"ז עמ' 59]

און פון זיין פאטער, רב שרירא גאון:
"על עניין האגדות הני מילי דנפקי מפסוקי ומקרי מדרש ואגדה אומדנא נינהו... לכן אין סומכין על אגדה ואמרו אין למדין מן האגדות... והנכון מהם מה שמתחזק מן השכל ומן המקרא נקבל מהם ואין סוף ותכלה לאגדות" [ס' האשכול ח"ב עמ' 47 ואוצר הגאונים שם עמ' 60]

ווען א היינטיגער רב וואלט געזאגט סיי וועלכע פון די ציטאטן וואלט ער תיכף אריין אין א גלאבאלע חרם, אינאיינעם מיט שפינאזע און נחום רז"ב.
רעדאגירט געווארן צום לעצט דורך 1 אום יאיר, רעדאגירט געווארן איין מאל בסך הכל.
האדם לא נברא אלא להתענג
באניצער אוואטאר
יאיר
שריפטשטעלער
שריפטשטעלער
הודעות: 4765
זיך רעגיסטרירט: דינסטאג יוני 26, 2012 9:42 pm
האט שוין געלייקט: 6187 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 8320 מאל

שליחה דורך יאיר »

יידל האט געשריבן:עס איז כדאי צוצוצייכענען הרב נתן סליפקין'ס מאמר אין חקירה איבער די מעשה מיט ר' יוחנן וואו ער איז דן אין דעם פון א ראציאנאליסטישן שטאנדפונקט.

איך שעץ זייער אז ראביי סליפקין פרובירט צו רעקאנסיילן זיינע ראציאנעלע שיטות מיט די פון רבי יוחנן, אבער ווען ער וואלט געווען אן אויפריכטיגער ראציאנאליסט וואלט ער מודה געווען אז לויט די אגדה האט רבי יוחנן גע'הרג'עט דעם תלמיד פאר'ן נישט גלייבן אז ס'גייט באמת זיין די גרויסע דיאמאנט שטיינער, און נישט ווי זיין איפכא מסתברא'דיגע שיטה אז דעם תלמיד'ס עולה איז געווען דאס נישט מפרש זיין די אגדה על דרך משל. איי, דאס שטימט נישט מיט דעם רמב"ם'ס מהלך אין אגדה? נאר דער רמב"ם איז געווען מחולק אין עניני אמונה ודעה נישט בלויז מיט רבי יוחנן.
האדם לא נברא אלא להתענג
הציץ ונפגע
ידיד השטיבל
ידיד השטיבל
הודעות: 197
זיך רעגיסטרירט: מיטוואך אוגוסט 29, 2012 7:07 pm
האט שוין געלייקט: 73 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 422 מאל

שליחה דורך הציץ ונפגע »

שפינאזע, נחום ראזענבערגער און רב שרירא גאון אין איין אטעם? #נאר-אויף-קאווע-שטיבל
באניצער אוואטאר
ונבנתה העיר
שריפטשטעלער
שריפטשטעלער
הודעות: 3795
זיך רעגיסטרירט: מיטוואך יולי 25, 2012 5:41 am
האט שוין געלייקט: 6591 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 8112 מאל

שליחה דורך ונבנתה העיר »

יידל האט געשריבן:אז מ'לייגט שוין צו, איז כדאי צוצולייגן וואס ווערט געברענגט אויף די מעשה פון ארבעה נכנסו לפרדס וכו', אז לויט רב האי גאון האט די מעשה נישט פאסירט אין די ווירקליכקייט.

וכ"כ בתוס' על אתר.
מ'דארף צוריק אראפברענגען דעם רבי'ן

אמר ונבנתה: אל עבר החלון נשקפתי ונתתי אל לבי כי שבת האדם ממנו, חומר וגשם – ורוח אין, בחנתיו, והנה הוא תולדת מקריו – כאשר ילך המקרה כך יתעצב לבו ודמותו, לרגעים אבחננו, כאשר יאמר החכם כי אין הוויית רגע מול רגע נוצרת כי אם בהתחדש מקריו, ואל מי יקר המקרה?
[NAMELESS]

שליחה דורך [NAMELESS] »

בנוגע די מעשה פון ר׳ יוחנן, די אסטראנאטן האבן לעצטענס אנטפלעקט א נייע פלאנעט געמאכט נאר פון דיאמאנטן.

http://mobile.reuters.com/article/idUST ... 5?irpc=932

(איך האף אז איך האב קיינעם נישט אויפגערעגט אז א מאמר חז״ל וואס זעהט אויס ווי א תמיהה קען יא זיין אמת. ואתכם הסליחה)
תחכמוני
מאנשי שלומינו
מאנשי שלומינו
הודעות: 93
זיך רעגיסטרירט: פרייטאג מערץ 15, 2013 8:06 am
האט שוין געלייקט: 67 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 328 מאל

שליחה דורך תחכמוני »

ממי_שאמרו האט געשריבן:בנוגע די מעשה פון ר׳ יוחנן, די אסטראנאטן האבן לעצטענס אנטפלעקט א נייע פלאנעט געמאכט נאר פון דיאמאנטן.
(איך האף אז איך האב קיינעם נישט אויפגערעגט אז א מאמר חז״ל וואס זעהט אויס ווי א תמיהה קען יא זיין אמת. ואתכם הסליחה)

לימים הפליגה ספינתו בים חזינהו למלאכי השרת דקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות (סנהדרין ק.). אחוץ אויב ספינה מיינט א ראקעט און ים מיינט די חלל זעה איך נישט די רעלעוואנץ פון די אינטערעסאנטע פאקט וואס די צייכנסט צו.
קיינעם באדערט נישט ווען מען איז מסביר א גמרא פליאה וחתומה. עס שטערט נאר ווען מען פרובירט אריינצולערנען פשטים דחוקים אבי נישט מודה צו זיין אז די גמרא האט געמאכט א טעות אין די פאקטן.
"It is error only, and not truth, that shrinks from inquiry"
Thomas Paine -
[NAMELESS]

שליחה דורך [NAMELESS] »

אין פסוק שטייט אויך שומר ה את כל אוהביו ואת כל הרשעים.

דארפסט נאכברענגען די גאנצע גמרא, וואס עפעס שטעלסטו דיר אפ דא????

הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהן שלשים על שלשים אמות וחוקק בהם עשר ברום עשרים ומעמידן בשערי ירושלים שנאמר ושמתי כדכוד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וגו' לגלג עליו אותו תלמיד אמר השתא כביעתא דצילצלא לא משכחינן כולי האי משכחינן לימים הפליגה ספינתו בים חזינהו למלאכי השרת דקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות אמר להו הני למאן אמרי עתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלים כי הדר אשכחיה לר' יוחנן דיתיב וקא דריש א"ל רבי דרוש ולך נאה לדרוש כשם שאמרת כך ראיתי אמר לו ריקה אם לא ראית לא האמנת מלגלג על דברי חכמים אתה יהב ביה עיניה ועשאו גל של עצמות

ער האט געזעהן א חזיון. (א מענטש זעהט נישט מלאכים סתם) און ער האט געזעהן ווי זיי שניידן די שטיינער (פון יענע פלאנעט לכאורה).
באניצער אוואטאר
יידל
שריפטשטעלער
שריפטשטעלער
הודעות: 4922
זיך רעגיסטרירט: מוצ"ש פעברואר 25, 2012 11:44 pm
האט שוין געלייקט: 2328 מאל
האט שוין באקומען לייקס: 4623 מאל

שליחה דורך יידל »

אבער אויב איז עס געווען א חזיון דאן פארוואס פעלט אויס צו זאגן אז די שטיינער זענעןגעקומען פון יענעם פלאנעט? פארוואס נישט זאגן אז די שטיינער זענען געווען טייל פונעם חזיון, די זעלבע רוחמי ווי די מלאכים.
לא רעב ללחם. לא צמא למים.
[NAMELESS]

שליחה דורך [NAMELESS] »

ווייל דא רעדט מען דאך די מעשה אז ער האט יא ״איינגעזעהן״ מיט זיינע פליישיגע אויגן אז חז״ל זענען גערעכט.
פארשפארט