ראש השנה, זכרונות פין דער יוגענט,

[חזקיהו המלך]

לאמיר אביסעל שרייבען מיינע זכרונות, אין הערען פין אנדערע זייערע,

וואס דענק איך פין ראש השנה אלס קינד,

מ'פלעגט זיך אנטוהן שיין אין גיין אין שול, כ'האב געדאווענט אין א קליין בית המדרש, מיט אזא דרייסיג פערציג מתפללים בערך,

מנחה איז געווען גארנישט ספעציעל, נאך מנחה האט דער בעל תפלה געגעבען א שריי אויס אחות קטנה,

נאכדעם האט זיך אנגעהויבען מעריב מיטען ספעציעלען ימים נוראים ניגון, אהא אהא אהאהא האאאאאא אה הא הא,
ס'האט געגעבען א סקרוך אין די ביינער, עפעס ווי א נייע צייט האט זיך אנגעהויבען, מיטען הערען דעם ברכו נוסח האט זיך גענדיגט די זוממער, אין ס'הייבט זיך אן א חודש פין ימים נוראים אין ימים טובים,

נאכדעם די לדוד מזמור נאך מעריב איז געווען א זאך, ס'האט געגעבען א שאקעל אין הערצעל, אין נאכדעם האט מען זיך געווינטשען לשנה טובה אין אהיים געגאנגען,

אינטערען חלה דעקעל איז געווען א קאלעקשען פין לשנה טובה'ס אין פארשטייט זיך מ'האמער געהאט די עפעל מיט האניג,

נאכדעם איז געקומען די סימנא טבא צערעמאניעס, מיט א ערענסטקייט האט יעדער גענומען א שטיקעל פין די קאפ פין די פיש אדער אנדערע זאכען אין געפרעגט וואס מען דארף זאגען, אין ס'איז אריבער מיט א סוקסעס,

בייטאג בין איך געגאנגען אין שול, פאר מוסף האמער געהאט זייער א גוטער בעל תפילה, ווען ער האט אנגעהויבען "הננו העני ממעש" איז געווארען שטיל אין שול, אין נאכדעם קדיש, יתגדל... אה הא האהאהאהא ויתקדש אוי יוא יוא יוא יוא יוא יוא יוא יוא יוא...... שמיה רבה,

ס'געווען דערהויבען, ביי אונז האט מען אויסגעלאזט די לאנגע פיוטים ביי מלכיות זכרונות שופרות, אין ס'געווען געשמאק צי אויסהערען דעם בעל תפלה ווי ער לייגט אראפ מלכיות זכרונות שופרות, נאכדעם האט מען געזינגען היום תאמצינו, אין אהיים געגאנגען בערך 3:30,

עפעס גדענק איך אז מיין טאטע פלעגט קויפען ראזשינקע חלות פאר ראש השנה, רינדעכיגע חלות, איינער האט געוואלט א שטיקעל דוקא אן די ראזשינקעס, אין איינער דוקא מיט די ראזשינקעס, אבער היינט ווואס ס'דא ווערים אין די ראזשינקעס איז עס מסתם שוין נישט שייך,

שוין עניוועי, לאמיר הערען פין אנדערע,

[שמעקעדיג]

חוץ פון די לשנה טובה קארדס, וואס האט זיך געטוישט פון דיין יוגענט ביז היינט?

[יאיר]

חוץ פון די לשנה טובה קארדס, וואס האט זיך געטוישט פון דיין יוגענט ביז היינט?

ער שפירט שוין נישט די סקרוך אין די ביינער און די שאקל אין די הערצער.

[חזקיהו המלך]

חוץ פון די לשנה טובה קארדס, וואס האט זיך געטוישט פון דיין יוגענט ביז היינט?

ער שפירט שוין נישט די סקרוך אין די ביינער און די שאקל אין די הערצער.

גראדע יא, אין אפשער נאך מער ווי דעמאלץ,

[גאלד]

אזוי פלעג איך הערן די אלטע פוילישע פרייע אידן ווי זיי פלעגן רעדן פון זייער יוגנט אינעדרהיים מיט די פרומע עלטערן

[ונבנתה העיר]

חוץ פון די לשנה טובה קארדס, וואס האט זיך געטוישט פון דיין יוגענט ביז היינט?

ער שפירט שוין נישט די סקרוך אין די ביינער און די שאקל אין די הערצער.

פון יחזקאל קוטיק'ס זכרונות [א קאמעניץ'ער איד פון איבער 150 יאהר צוריק]:

הו, ימי כיפור של פעם... אלי הטוב, מה שאז היה!

עדת המתפללים בבית הכנסת בשעת "כל נדרי" נראתה נרגשת ואחוזה פחד גדול. כולם עומדים, מוכנים ומזומנים כביכול ללכת אל עולם האמת. כולם לבושים קיטלים לבנים, חגורים אבנטים מרוקמים בזהב ובכסף, עטופים בטליתות וחבושים כיפות, אף הן מוזהבות ומוכספות. הכיפה והאבנט של סבא עלו עשרות רבות של רובלים, אבל היו שם, בבית הכנסת, מלבושים הרבה יותר יפים. אפילו העניים חבשו כיפות לבנות רקומות במשי צבעוני.

וכל כך הרבה נרות נצצו בכל הנברשות התלויות שנשתלשלו בחבלים מן התקרה. נרות ניצבו גם על השולחנות, בתוך תיבות חול קטנות. כל יהודי ביקש להדליק נר לנשמת הוריו, שיאיר למן "כל נדרי" ועד למחרת בערב, לאחר תפילת "נעילה". האור הגדול בהק על כיפות המשי המוזהבות והמוכספות, על הקיטלים הלבנים והטליתות - ועל פני כולם היתה נסוכה איזו ארשת של קדושה. איש לא חשב אז על גשמיות או על ענייני חול.

ה"עולם" בכה והתחנן לפני אלוהים שימחל לו על כל העבירות, שיעניק לו שנה טובה, שנת בריאות. כל אחד שפך את לבו ואת נהרות דמעותיו לפני ריבונו של עולם. היללות והקולות של הנשים חדרו אל עזרת הגברים ושיברו את הלבבות, וגם הגברים פרצו בבכי מר, ממש כמו הנשים.

עתה, כאשר כל חוויית יום כיפור נחלשה, והאימה הגדולה של יום זה כבר אינה שולטת בנו, קשה עד מאוד לתאר את לילות "כל נדרי" של פעם בבתי הכנסת ובבתי המדרש! הקירות בכו, אבני הרחוב נאנחו ודגים במים רעדו. ואיך התפללו אותם יהודים, שבכל השנה התקוטטו ביניהם בשל גרוש אחד לפרנסה! אין שנאה ואין קנאה, אין תאווה ואין חנופה, אין לשון הרע ואין רכילות, אין אכילה ואין שתייה. כל הלבבות וכל העיניים נשואים למרום, וישנה רק רוחניות - נשמות בלי גוף. מעמוד החזן זורמים ניגונים נלבבים העוטפים את כל הלבבות.

בגיל שתים-עשרה התחלתי ללכת עם אבא ל"כל נדרי" בשטיבל החסידי. כאן כבר היה "כל נדרי" מסוג אחר לגמרי, ותפילת יום כיפור שלהם מצאה חן בעיני הרבה יותר מזו של המתנגדים. בשטיבל החסידי לא נשמעו קולות בכי ולא יללות, איש לא התייפח. כאן התפללו באומץ לב גדול. מי שניחן בקול יפה, התפלל בקול רם ועולץ; ומי שלא - התפלל בשקט ובנועם, וכולם שרו ניגון נלבב. בלי חזנים ובלי חזנוּת. בעל התפילה אמר את המילים בניגון נאה וכולם חזרו אחריו.

אחרי "כל נדרי" נשארו חסידים רבים, צעירים וזקנים, ללון בשטיבל. הם שכבו על השחת שפוזרה על הרצפה. זה היה מוזר ומופלא. אהבתי מאוד לעשות שם את הלילה, על השחת, לאחר "כל נדרי". החסידים שכבו ופיזמו במשך כל הלילה מיני ניגונים נלבבים, ותחושה של מתיקות ליוותה את השינה. המלמולים הערבים הדהדו באוזניים והשינה היתה קלה, כמו נמנום. מתעוררים לכמה דקות ושוב חוטפים תנומה קלה. וסביב-סביב שרים, שרים, בשקט, בשקט...

בבוקר יום כיפור החלה התפילה בשעה עשר, ושוב ברעש ובהמולה, כחיילים במצעד, ושוב הם מתפללים בטוב טעם. הם פתחו את התפילה במין צעקה היוצאת מן הלב, וכך ניצבו כל החסידים על רגליהם עד השעה שתים-עשרה. אחר כך החלו למכור את העליות, בדיוק כמו אצל המתנגדים. אבל גם מכירה זו נעשתה בטעם. החסידים, המשוררים והזקנים שוב שכבו על השחת ושוב זימרו איזה ניגון. לא ניגון אחד אלא כמה: בפינה זו ניגון כזה, בפינה אחרת - ניגון אחר, בדיוק על פי הרבי של כל אחד - חסידי קארלין את ניגוניהם שלהם, חסידי סלונים את הניגונים שלהם, וחסיד אחד בודד, שנשתייך לרבי מלובאוויץ', שר את ניגונו שלו. וכל הניגונים הללו, שנזדמזמו ברגש, נתלכדו יחד ונתפשטו בכל האיברים.

די ארגינעלע אין אידיש.