בנימין פרנקל האט געשריבן:שמעקעדיג האט געשריבן:איך פארשטיי נישט ענקער שאלה.
חוץ מזה וואס איז ידוע אז דער סאטמאר רבי איז געווען אויסגעהאלטן יעדע תנועה ע"פ שו"ע, "איז דאך ידוע אז איינע פון די ד' צריכים להודות איז איינער וואס קומט ארויס ממות לחיים, איז דען דא א הלכה אז אויב איינער איז געראטעוועט פון א תפיסה דארף ער נישט לויבן השי"ת וויבאלד אנדערע אידן ליידן נאך דארט? און אויב איינער איז אויפגעשטאנען געזונט פון א שווערע מחלה זאל נישט מאכן קיין סעודת הודאה ווייל עס זענען פאראן נאך אידן אין שפיטאל קראנק? אתמהה".
לגבי עצם הטענה,
יש הבדל גדול, בין מי שיצא מבית אסורים או נתרפא מחליו, אף שעדיין יש אסורים וחולים אחרים, לבין אסון ציבורי, שיש "גם" ניצולים,
ולכן לא עלה על דעת ירמיהו הנביא, ורבי יוחנן בן זכאי וחבריו לקובע יום משתה ושמחה, ואף שידעו גם ידעו מסוגיות ארבעה צריכים להודות, [ואף יתכן שבזמן הבית היה מביאים קרבן תודה כהודאה פרטית] עדיין לא ראו כאן סבה הגיונית לחגוג חגיגות ולערוך מסיבות,
ובעקבותיהם הלכו כל גדולי עולם במשך הדורות, הלא לאורך הגלות היה כל מיני פרעות רציחות והריגות, ולא עלה על דעת אחד מגדולי ישראל שניצלו לקבוע יום הודאה [עיין ערך ר"ת, כשניצול מהפורעים והרוציחים בימיו, וכן הש"ך ושאר גדולי עולם שנצלו בגזרת ת"ח ות"ט]. והסבה לזה היא משום שהם הסתכלו על האירועים באספקלריה כללית וציבורית, ולכן קבעו יום קינה לדורות.
אדרבה רבי שמעקעדיג תראה לי מקרה אחד, בהיסטוריה היהודית, שהיה בו אסון לאומי ציבורי , והיה שם אודים מצולים מאש, שיעשו עסק מהנסים וההודאה, [מצאתי אחד, נח כשיצא מן התיבה, אבל אין מביאין ראי' מבני נח..., וגם שם לא היה חג, אלא קרבנות שהביא נח כהודאה פרטית חד פעמי].
מדוע דוקא כאן לא נוהגים ע"פ הכלל הישן, אשר במחנינו היא אור לרגלינו, "צאו לך בעקבות הצאן", ולהתנהג כמו שנהגו אבותינו במקרים כאלו, אתמההההה,
