קאך_לעפל האט געשריבן:
דאס צו ישוב ארץ ישראל איז א מצוה בזמן הזה, איז א גרויסע מחלוקת הראשונים, אין עס נישט פארהאן קיין ענגילטיגע פסק הלכה, צו עס איז יא א מצוה צו נישט.
אבער די מציאות ווייזט ווי פאלגענד.
ווען די אידן זענען געווען אין גלות בבל, איז ניטאמאל פאר קיין איין איד נישט איינגעפאלן מקיים צו זיין מצות ישוב ארץ ישראל, אזוי ווי עס שטייט קלאר אין די פסוקים, אז אין די 70 יאר פון גלות בבל האט אפי' א פויגל זיך נישט באוויזען אין די הימלען פון ארץ ישראל, ביז ווי לאנג כורש מלך פרס האט געגבן רשות פאר עזרא און זרובבל ציריק ארויף צו גיין קיין ארץ ישראל.
ביים זמן בית שני האט רוב יודן נישט געוואוינט אין ארץ ישראל, נאר אין די שטעט אין בבל, סורא, פאמפאדיתא, נרדעה, מחוזא, נציבין, און נאך. אפי אין מערב אייראפא האבן שוין אידן דאן געוואוינט, ווי למשל אין רוים, שפאניע, און נאך...און זיי האבן נישט חייש געווען אויף מצות ישוב ארץ ישראל (אפי בזמן שבית המקדש היה קיים.)
בערך א 200 - 300 יאר נאכן חורבן בית שני, האבן שוין כמעט נישט געוואוינט קיין אידן אין ארץ ישראל, רוב רובא פון כלל ישאל האט שוין געוואוינט אין בבל, און קיינער האט נישט חייש געווען מקיים צו זיין די מצוה פון ישוב ארץ ישראל, נאר ווי די תורה איז געווען דארט איז מען געגאנגען.
אזוי אויך אין די צייטן פון די גאונים, און די ראשונים, קייינער איז נישט ארויף קיין ארץ ישראל, נישט רבינו גרשום מאוה''ג, נישט רש''י, נישט דער ריף, נישט דער רמביים, נישט דער ראש, נישט דער ר''ת, נישט דער ריטב''א, נישט דער רשב''א, נישט רבינו יחיאל, נישט רבינו שמשון, נישט רבינו משה מקיצי, נישט רבינו חננאל, נישט דער מהר''ם ראטונבערג זי''ע, קיינער האט נישט חייש געווען אויף די מצוה פון ישוב ארץ ישראל.
ערשט אין די צייטן פון די גולי ספרד, און א ביסל נאך דעם אין די צייטן פון די תלמידי בעל שם טוב, מיט די תלמידי הגר''א, דאן האבן זיך אידן ציריק אנגעהויבן צו באזעצן אין הייליג לאנד, אבער ביז דאן געפינען מיר נישט קיין שום גדול בישראל וואס זאל חייש זיין אויף מצות ישוב ארץ ישראל, און אפי' די תלמידים פון דער בעל שם טוב מיטן גר''א, ווואו ר' אברהמלע קאליסקער מיט ר' מענדלע וויטעפסקער זי''ע, און ווי אויך ר' ישראל שקלאוו זי''ע זענען אויך נישט ארויף אויף ארץ ישראל, אלס ישוב ארץ ישראל, נאר אלס זיי האבן געוואלט דינען דעם אייבישטען מיט א העכערע בחינה, און אויף קדישת ארץ ישראל איז נישטא קיין שום חולק.
דער גאנצער מצוה פון ישוב ארץ ישראל איז נאר געווארן א טעמע, נאך דעם וואס דער אידאלאגיע פון הערצל מיט נארדו ימ''ש האט זיך אנגעהויבן צו פארשפרייטען אין אייראפא, און זיי מיט זייערע נאכפאלגער זענען אלע געווען פאלנע עטאאיסטען און כופרים בה' ובתרתו הק', און עס האט זיי זיכער נישט געברענט דער מצוה פון ישוב ארץ ישראל, און די אלע וואס זענען היינט פארנימען מיט די מצוה ישוב ארץ ישראל, איז נישט בלויז צו פשוט מקיים צו זיין דער הייליגער מצוה פון ישוב ארץ ישראל, נאר אויך צילוב נאציאנאלע געפילן, און די תאווה צו האבן א לאנד פינקט ווי אלע פעלקער..... וואס איז אויסדריקליך אין קאנסטראסט מיט דעם גזירות הגלות.......
קאך לעפל לצערי הרב זענען דיינע "מציאותער" א סתירה מיטן מציאות
ס'איז קלאר א הלכה וואס איז א חיוב בזמן הזה עיין בכמה ספרים המדברים אודות זה הענין והמסתעף, אפילו סאטמאר רבי זצ"ל האט אזוי געהאלטן
כך כתב הרמב"ן (השמטות לספר המצוות מצווה ד): "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, וזהו שנאמר (במדבר לג, נג-נד): וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ…"
היא היחידה שדוחה 'שבות', שהתירו חכמים לקנות בשבת בית בארץ ישראל מגוי, כמבואר בגיטין ח, ב, וב"ק פ, ב, ובתוספות שם. וזה דבר גדול, שהרי משום חומרת שבת עשו חכמים סייג וגזרו לבטל תקיעת שופר ונטילת לולב כשחל ר"ה ויום ראשון של סוכות בשבת, אע"פ שמדובר במצוות דאורייתא. ואילו לצורך ישוב הארץ ביטלו חכמים דבריהם והתירו איסור 'שבות' שמקורו באסמכתא, ולדעת הסמ"ג אמירה לגוי אסורה מהתורה עי"ש. ועוד הוסיף כלפי המפקפקים בתוקף חיוב המצווה, שמה שמובא בתוס' כתובות קי, ב, בשם ר' חיים "שאינו נוהג בזמן הזה", כבר קבעו המהרי"ט (יו"ד כח) ועוד הרבה מגדולי רבותינו האחרונים (עי' גליון מהרש"א כתובות שם, וחת"ס יו"ד רלד), שאיזה תלמיד טועה כתבו. ובתשובת הריב"ש שפז כתב, שמצוות ישוב ארץ ישראל אינה מצווה לשעתה אלא מצווה המתקיימת לעולם ומצווה ותועלת לכל ישראל. וכ"כ התשב"ץ ח"ג רפח. והוסיף הרצי"ה שלא ניתן לחלק בין שני צדדי המצווה, היינו השלטון הכללי והישיבה הפרטית, ושתיהן מצוות תמידיות. והוכיח שהמצווה מהתורה, שלא היו חכמים מתירים לקנות בית בארץ ישראל בשבת ולעבור על 'שבות' אם לא היה בזה מצווה מהתורה. ועוד שאמרו על מצוות ישוב הארץ שהיא שקולה כנגד כל המצוות, ולא יתכן לומר כך על מצווה דרבנן (ואפילו אחר החורבן המצווה דאוריתא שהרי דברי חכמים אלו נאמרו אחר חורבן ביהמ"ק השני). ומה שהרמב"ם לא מנה אותה במניין התרי"ג, אין זה מפני שהיא למטה מערכן של שאר מצוות אלא מפני שהיא למעלה מערכן הרגיל, ולכן אינה נמנית במניינן המפורט, וכפי שהשריש בשורשיו לספר המצוות, שאין ראוי למנות את הציוויים הכוללים כל התורה, וכפי דבריו במצווה קנג. וכן כתב בהרחבה באם הבנים שמחה פ"ג אות ז-י, שהרמב"ם לא מנה את מצוות ישוב הארץ כי היא מצווה כוללת כפי שכתב בשורשיו, וכ"כ עוד רבים. ויש מפרשים שהרמב"ם כלל מצוות ישוב הארץ במצוות אחרות, כמו "החרם תחרימם" (אבנ"ז יו"ד תנד, ו), במצווה לומר ברכת הארץ בברכת המזון (הרב ישראלי), במצוות מינוי מלך (הרב ליאור), בקידוש החודש (משמיע שלום), באיסור לשוב למצרים (מצוות ה'), באיסור שלא להסגיר עבד אל אדוניו שבחו"ל (הרב עזרא בצרי). ומ"מ ברור שלרמב"ם יש מצווה גדולה לגור בארץ ולשמור עליה, כפי שכתב בהל' מלכים ה, ט-יב, אישות יג, כ, שכופים בן זוג לעלות לארץ, ובהל' עבדים ח, ט. ובהל' ע"ז י, ד, באיסור לא תחנם, ושם ו', באיסור לא ישבו בארצך. ויש אומרים שלרמב"ם זו מצווה דרבנן (רשב"ש ופאת השולחן), ולמגילת אסתר אין לרמב"ם מצווה לעלות כיום לארץ. אולם לא ניתן ליישב שיטות אלו עם דברי חז"ל וההלכות שהזכרנו לעיל. ועיין בספר "נחלת יעקב" לרב זיסברג עמודים 201-246. ועיין להלן בסוף הספר בהסבר הרב רבינוביץ' בדעת הרמב"ם.
ומ"מ הדעה הרווחת בראשונים ובאחרונים שמצוות ישוב הארץ חלה בזמן הזה, כדברי הרמב"ן והגדרותיו, כמבואר בפת"ש אה"ע עה, ו. אף פוסק בראשונים ובאחרונים אינו חולק במפורש להלכה על הרמב"ן. (עוד אמר שלא נזכרה בשו"ע שום הלכה בשם ה'מגילת אסתר'). וכ"כ המבי"ט א, קלט; רדב"ז ב, קטו; שו"ת מעיל צדקה כו; שו"ת מהר"ם אלשיך לה, פח; מהרש"ך ג, לה; מהרי"ט ב, כ; של"ה שער האותיות אות ק; החיד"א יוסף אומץ נב; באור הגר"א יו"ד רסז, קסא; פאת השולחן א, ס"ק יד; שו"ת מהר"ם גלאנטי סז; חת"ס יו"ד רלג-רלד; מור וקציעה שו; מהר"ם שיק, ספר חרדים פ"א ממצוות התלויות בארץ; מנחת חינוך (בסוף הספר ממצוות עשה שמנה הרמב"ן ד); שו"ת פני משה א, ה וכז; זרע אברהם נו; פתח הדביר ג, רמח, שדה הארץ אה"ע יא; שו"ת מחזה אברהם ב, הרב קלישר בספרו דרישת ציון, הרב מוהליבר, הרב יצחק אלחנן מקובנא, האדר"ת, חשק שלמה (דבריהם הובאו בספר שיבת ציון), ישועות מלכו יו"ד סו, הנצי"ב, ערוה"ש יו"ד רסז, קכט-קל, נפש חיה, חפץ חיים בספר המצוות הקצר ל"ת קצב, הרב חיים פלאג'י, אור שמח, חזון איש שביעית כד, א, ואגרת קעה, חלקת יעקב ועוד (מתוך "נחלת יעקב" ע' 67, עי"ש בעוד מקורות).
2) חז"ל שרייבן טאקע זייער שארף אנטקעגן דעם אז די יודן פון בבל האבן נישט געוואלט ארויפגיין, און זאגן אז נאר דערפאר איז די צווייטע בית המקדש חרוב געווארן
3) סאיז פארגעקומען א גרויסע עליה פון בעלי תוספות בשנת 1211 למספרם, דער מהרם מרוטענבערג, ר יחיאל מפאריס, מיטן רמבם האבן ביידע פרובירט ארויפצוגיין כאטש ס'איז געווען סכנת מות ממש
דאס איז טאקע געווען די סיבה פארוואס מ'איז נישט על פי רוב ארויפגעגעגאנגען די אלע יארן הונגער און נויט און שרעק פון טויט האבן צוריקגעהאלטן רוב פון אונזערע חכמים פון עליה לציון
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7% ... 7%90%D7%9Chttp://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttac ... e_21.1.pdfhttp://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mah ... iyat-2.htmועיין עוד בהקדמה לסידור עמדין שמדבר שם היעב"ץ זצל אריכות גדול אודות חיוב עליה לארץ
