פראפעסאר יעקב ישראל דעהאן

[עפל סיידער]

כ''ט+סיון-1_resized.jpg (126.3 KiB) געזען געווארן 1526 מאל

[בר דעת]

געצונדן א ליכט און געלערנט משניות לע"נ הצדיק ר' יעקב ישראל ז"ל לרגל זיין יארצייט. הי"ד.

זייער פאסיג ממש יעצט עטליכע טעג פאר די גרויסע געי פאראדע רבתי דק"ק ניו יארק.

[הדד בן בדד]

געצונדן א ליכט און געלערנט משניות לע"נ הצדיק ר' יעקב ישראל ז"ל לרגל זיין יארצייט. הי"ד.

היות איך זעה עס האט איינעם וויי געטאן, לייג איך עס איבער.

[לאליפאפ]

כ''ט+סיון-1_resized.jpg

עפ"ל.

[berlbalaguleh]

ס'איז קלאר אז ווען נישט די ציונים וואלטן איהם געהארגעט וואלטן די קנאים געשפיגען אויף איהם, אפשר..

איך האב אייביג געהאלטן אז די ציוניסטישע פירערס פון יענע תקופה האבן אויסגעטראכט א בלבול אויף איהם (דע-האן), כדי אראפצונעמען דעם חשד אז זיי האבן געהאט א חלק אין זיין מארד. אבער לויט די מקורות און באריכטן וואס ווערן דא געברענגט, זעהט אויס אז זיינע האמאסעקסואלע נטיות (און אפשר מעשים אויך) האבן היפש פארפלעקט זיין כאראקטער. דאס נעמט אבער נישט אוועק דעם פאקט אז די ציוניסטישע פאליטישע פירערס אין א"י אין יענע תקופה האבן געהאט שטארקע מאטיוון איהם צו באזייטיגן.

דאס געט אינז אבער א לעקציע אויף די היינטיגע פאליטישע אגענדעס וואס ווערן געפיהרט. אז אויב איין פערזאן דינט די אינטערעסן פון די פארטיי אדער גרופ, מעיג ער האבן אויף זיך פארשידענע נעגאטיווע כאראקטער שטריכן. מ'וועט אבער אלעס פארדעקן. ווייל ער דינט די אינטערעסן פון די פארטיי. על כל פשעים תכסה אהבה...!

[[NAMELESS]]

א ניו יארק טיימס באריכט אויף די נסיעה פונעם סאטמאר רבי אום יאר תשנ"ד מעלדט אז...

[left]On Wednesday, the Rebbe is to visit Mr. De Haan's grave on the Mount of Olives[/left]

ווייסט איינער מער פרטים?

[I'm back]

גם כי אלך ב'גיא' צלמות

[אחד העם]

וכמו שכתבתי פה

[פאר הדור]

איך פיל מיך ווי א פערד פארן ענטפער פאר דעם ... אבער דאך: און דערפאר טאקע האט דיין צדיק געהאלטן אז מיטן שפילן פוטבאל שבת איז מען מעלה די שכינה עפ"ל.

יעצט קען מען זיך גרייטן פאר א לאנגס און א ברייטס אפצוענטפערן און מסביר זיין אז ער האט עס קיינמאל נישט געזאגט בלא בלא בלא...

אין כל מקום בכתבי הרב קוק שמשבח את הכדורגל ובוודאי לא כדורגל בשבת ולהפך הוא פעל נגד חילול שבת בכדורגל ובדברים אחרים ויש פרסומים משותפים שלו ושל הרב זוננפלד נכד משחק הכדורגל בשבת.
מה שכתוב הוא על "ההתעמלות של צעירי ישראל" שמתעמלים להיות "בנים אמיצי כח לאומה", ולא משחק הכדורגל שאינו מוזכר בכתביו. כוונתו, וכפי שנראה להלן זה ברור ממקומות אחרים בכתביו ואף ב"אורות" בסמוך, למצב שהגבורה הגופנית באה מתוך הקדושה, מתוך גבורה רוחנית, כפי שהיה למשל, אצל משה רבנו, דוד המלך וחייליו ושמשון הגיבור, ושכשההתעמלות הזו מנותקת מתורה ומצוות היא פסולה, ורק כשיש שילוב בין הגבורההרוחנית לגבורה הגופנית, ההתעמלות היא חיובית.
למעשה דבריו מוסברים בדברים שכתב הוא עצמו ומופיעים גם בסמוך לדברים על ההתעמלות ב"אורות" ובמקומות אחרים ב"אורות" ו"אורות הקודש" (כלומר מדובר באותם דברים מ"שמונה קבצים" שנכנסו ל"אורות" שערך הרצי"ה ול"אורות הקודש" שערך הגאון הרב דוד יהודה אריה לייב הכהן זצ"ל, "הרב הנזיר"):
באותו עמוד ב"אורות" (עמ' פ') כתוב: 'גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים... שכחנו שיש לנו בשר קודש לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש (המקור ב"תיקוני זוהר", תיקון י"ט, ושם בביאור הגר"א ובשל"ה "בית ישראל": 'הגוף קדוש והנשמה ק"ק'). עזבנו את החיים המעשיים... ואת הקישור עם המציאות הגופנית המוחשית מפני יראה נפולה, מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ... כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה... תשובה גשמית יוצרת דם בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים, ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנחלשה.'
וכן כותב בסוף עמ' ע"ט-תחילת עמ' פ' (וכן ב"אורות הקודש" א' עמ' קמ"ו, וב' בעמ' שי"ג): "כשמתרבה הכוח החומרי של האומה, נשמה מתפשטת ומתגדלת יותר, וכך היחידים שואבים כל אחד לפי צינורו חיים מהמעיין הכללי." מקור הדברים ב"מורה נבוכים" (ג', כ"ה) ובשמונה פרקים (פרק ה') לנשר הגדול הרמב"ם זיע"א.
אותו רעיון בסגנון אחר מופיע בעמ' קמ"א ב"אורות": "כשעם הקודש יהיה בריא וחזק בגופו תתגבר ותתחזק הקדושה בעולם... ומובן בזה שהבריאות והיתרון הגשמי של כללות ישראל זהו היסוד לאור עולם, לקודש העולם, לגילוי האלוקות בעולם, לטהרת המידות לרוממות הצדק והופעת המוסר בניצחונו בעולם... כל דבר גשמי ישראלי הוא מוכן לקדושה ואצילות עליונה. פיתוח האומץ הגופני שבישראל יוציא מן הכוח אל הפועל אימוצי נשמה נפלאים, ואורה העליון של תורה ימצא את הבסיס האיתן הראוי לו."
מכל הדברים האלה הכתובים בדברי הרב עצמו שהחיוב באומץ הגופני, הגבורה הגופנית, הוא רק כשהיא נעשית לפי ההלכה, קשורה בקדושה ומשרתת אותה.
במכתב לגאון הרב יוסף משאש זצ"ל, אז ראב"ד תלמסאן באלג'יר ובהמשך רבה הראשי הספרדי של חיפה, בי"ג באדר תרפ"ח כתב: 'אפילו אלה הצעירים שרוצים להתפתח בבריות גופא כדי שיהיה כוחם חזק להגן על אומתנו הקדושה... דרכי להגיד להם שיכולים לכוון מעשיהם לשם שמים להוסיף אומץ וגבורה בכנסת ישראל כדי שקדושת השי"ת ואור שכינתו הקדושה תהיה מופיעה בגבורה בעולם, אז שכרם רב וחלקם יהיה חלק צדיקים קדושי עליון כמו שיהיו אבותינו הגיבורים חיילותיו של בית דוד, גבורי כח ואזורי גבורה, ובזה חזקו את אור הקדושה, ודברים כאלה ראויים כל חכמי ישראל צדיקי הדור להגיד לדורנו, ויקרבו הרבה לבבות לאבינו שבשמים... ואם אפשר להכניס רוח קדושה גם באלה שהם מתגדרים בגבורה גופנית, הלא נוציא יקר מזולל, ובזה כוחם של צדיקים מתעלה וגבורת הקודש מתרוממת בתפארת עוזה...'
ובמכתב לרב ד"ר חנה (אלחנן) אנסבכר, רבה של דוויסבאדן, בט' בתמוז תרפ"ז, בעניין בחורים שיכולים לשבת וללמוד ונמשכים למשחקי כדור, כותב שמטרתו "להראות לצעירים השטופים באימוץ הגוף ע"י ההתעמלות, שהם חושבים את זה לשלמות רבה, ומבזים הם את תופסי התורה בחשבם שאין להם מושג באמוץ החיים, שאין הדבר כן, שאם רק יקדשו את דרכיהם ואת מחשבותיהם יש ג"כ אפשרות לרומם כ"כ את הרעיון של אימוץ הגוף של כלל ישראל עד שיהיה עומד במדרגה קדושה ונפלאה עד מאוד, שייתן כח ואומץ ג"כ על ידי זה לצדיקים ולקדושים בישראל להיות מתעלים בקדושה...", והוסיף בסוף המכתב: "אבל התעסקות והתעמלות בפריקת עול תורה ומצות, חס ושלום לומר עליה אלו המדות האמורות בקדושת גבורת ישראל".
ומצד אחר כותב לגאון הרב יעקב זריהן זצ"ל, רב בטבריה, בי"ב בטבת תרפ"א: '...כלפי קדושתה של כנסת ישראל הכל הוא קדוש ונשגב לאין חקר. ושמשון שנשתבח בגבורת גופו, הוא קְדוש השם... ונקרא על שמו של הקב"ה (סוטה י' ע"א). ומתוך הצורך הגדול של התגברות הקדושה בעולם באחרית הימים על ידי כנסת ישראל, מוכרחת גם הגבורה הגופנית להתעורר ברב כח. ועל עובדי ה' באמת, החובה מוטלת לזכך היסוד הפנימי של הגבורה בגבורה קדושה ברוחניות... וכשם שהעבודה הפנימית של קדושי עליון שבדורות כולם היא נמשכת מהשפעת קדושתו של בניהו בן יהוידע ע"ה כן כל העבודה של התגברות הגבורה הגופנית בכללות כנסת ישראל, היא נמשכת מקדושת נזיר אלוקים שמשון הגיבור ע"ה.'
וכן אמר לפני שלושה מתלמידיו: "קדושה זקוקה גם לגבורה, אף לגבורה גופנית. שמשון הגיבור היה גבור בגופו והייתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג (סוטה ט' ע"ב) ודוד המלך היה גיבור ממש, גיבור בגופו והיה כולו קדושה". ('שבחי ראי"ה', עמוד קס"ג, מפי הרב אברהם יצחק שרייבר, וראה המשך דבריו לפני התלמידים בפסקה הבאה בעניין העלאת ניצוצות הקדושה מתוך החול והטומאה)
בעניין הקודש שבחול לעומת הקודש שבקודש, הקשור ישירות לעניין ההתעמלות, כוונתו היא שכשמעלים את ניצוצות הקדושה שבחול ומבטלים את ההשפעה השלילית של דברי החול, אז מקדשים ומעלים את החול ומבטלים את הרע, ולכן הקודש שבחול מעולה מהקודש שבקודש כי על ידו ניתן לבטל את הרע, אך היתרון הזה בפועל קיים רק במצב של אחרי ביטול הרע, וכל עוד ההשפעה הרעה קיימת, ברור שהקודש שבקודש עדיף לאין שיעור. ובדברים לפני שלושה מתלמידיו אמר: "יש ערך גם לניצוץ של קדושה. אם יש אפילו ניצוץ קטן של קדושה אף בתוך תוכה של הטומאה, הרי כשהניצוץ הזה מתגלה, כלה הטומאה בהכרח ועוברת מן העולם. משום כך אין הסטרא אחרא מניחה לגלות את הניצוץ של קדושה'. ולגבי ניצוץ הקדושה שבהתעמלות ההתעמלות אמר בהמשך דבריו לפני שלושת התלמידים: 'ההתעמלות יש בה ניצוץ של קדושה, אך יש ונלווים אליה ע"י צעירינו היום דברים של טומאה, על כן יש לגלות את ניצוץ הקדושה שבהתעמלות ואז תכלה ותעבור מן העולם כל הטומאה הנלווית אליה..."

טענות נוספות של קנאים כמוך על דברים של הרב קוק והסברם:
בעניין הנפש של החילונים העוסקים ביישוב בארץ שהיא שהיא שלמה יותר מהנפש של שומרי המצוות שלא עוסקים ביישוב הארץ, הרב קוק בהמשך הדברים כותב שברמת הרוח החרדים לדבר ה' עולים בהרבה על החילונים.
במכתב לרב דוד טביל דיינובסקי זצ"ל, שהיה אז ראב"ד פיאנטניצה (כנראה בתרצ"ד) כותב הרב קוק שהמקור הוא בשער הגלגולים מגאון הקבלה ר' חיים ויטאל זצוק"ל זיע"א, גדול גורי האר"י עמוד הקבלה זצוק"ל זיע"א, בשער הגלגולים בסוף הקדמה ז' כותב שאמרו חז"ל שלמרות כל הדברים הרעים שאמרו על אחאב, מ"מ הוא היה שקול מבחינת הנפש, 'ועיין שם שישנם צדיקים גדולים שמכל מקום מצד בחינת הנפש אינם בשלמות, רק הרוח הוא המשלים את בחינת הנפש שלהם ע"י קדושת תורה ויראה'.
ועוד מוסיף הרב במכתב וכותב שההמשכה הטבעית לאהבת ישראל היא בחינת נפש מלידה כמבואר בזוהר (משפטים צ"ד ב') שהנפש ניתנה מלידה והרוח ונשמה ניתנות לפי מה שזוכה יותר. 'נמצא', כותב הרב, 'שגעגועים טבעיים לדבר טוב וקדוש, אפילו לא נתגלה עניין הקדושה שבהם, יש בזה משום שלמות הנפש, ואם יש בזה חיסרון, זה קלקול בנפש, אבל מכל מקום קדושת הרוח משלימה את החיסרון בנפש. אבל השלמות האמתית באה בשילוב כל המעלות בבחינת נר"ן... וע"י התאחדות הכלל כולו נזכה לתשובה שלמה שתתפשט בכל ישראל ע"י סגולת א"י שתתאחד באור התורה והיראה, ובוודאי יש תועלת רבה לפרסם דברים כאלה בכל הצדדים. חדא, שמתעוררת לפעמים עי"ז זיק של קדושה אצל הרחוקים וסוף סוף אל ידח ממנו נדח, וקל וחומר שהכשרים מתעוררים עי"ז להיכנס באהבת ארץ הקודש ואהבת כלל ישראל ובזה מתעלים הם הרבה מאוד'.

לגבי דבריו "הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעומק הנפש האנושית, וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו", ותקפו אותו קשות על שמשבח את הפיסול, אז הפיסול אינו פסול באופן גורף, אלא רק דמות שלמה כפי שנפסק בשו"ע וכפי שהרב קוק כותב בהתייחסות הלכתית שלו לעניין זה.

ראה את דברי הגרש"נ גרינשפאן זצ"ל שהיה מתחילה תלמיד מובהק למרן הגאון רידב"ז זצוק"ל ומתנגד חריף לדרכו של מרן הגאון ראי"ה קוק זצוק"ל ולאחר שהכיר את הר קוק בלונדון הפך למעריץ נהלב שלו ושל דרכו ופרסם דברי שבח על הספר "אורות": http://www.shoresh.org.il/spages/articl ... le1778.htm

וראה עוד על תמיכת גדולי עולם בדרכו של הרב קוק ובמשנתו כמו הדברים שב"אורות": http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?t ... 20354#R_14

וכן בעניין קירוב רשעים, גדולי עולם לפניו קירבו רשעים כמוהו ובייחוד מגדולי החסידות ויש יסוד לדרכם בהתנהגות רבי זירא עם הבריונים:
בעניין קירוב רשעים, הראי"ה קירב רק רשעים שלא ניתקו עצמם מכלל ישראל ומהזהות היהודית שלהם, אך רשעים שניתקו עצמם מכלל ישראל ומהזהות היהודית שלהם והזדהו עם הגויים ועם שונאי יהודים הוא לא קירבם כלל אלא להפך.
ב'אגרות הראי"ה' ח"ב, דף קפ"ז כתב: "והשי"ת נותן בלבבו רצון זה ומחשבה זו של שנאה ושל התרחקות, כדי שלא יבולע לו".
ב'מאמרי הראי"ה', במאמר "על במותינו חללים", עמ' 90: "והאומה העזה שבאומות, קנאית היא ונוקמת. נוקמת היא בקנאה קשה כשאול מעוכרי חייה. לא תשא פני כל, את אחיה לא תכיר ואת בניה לא תדע... יודעת היא האומה בידיעה פנימית... שהפורשים מדרכי ציבור... כבני בלי דת (ההדגשה במקור) ממיתים הם את נשמתה, נוטלים הם ממנה את המזון המחיה אותה, המשיב את רוחה. והם הם הנם אויביה, אויבי נשמתה, שונאיו של מקום... ובזעם תקפץ רחמיה, למען עמדתה וקיומה, כדי להחזיק את נשמתה לדור דורים... האומה יכולה לשנוא כשם שהיא יכולה לאהוב, ושנאתה, אוי כמה מרה היא ומכאבת..."
ב'אגרות הראי"ה' חלק א', עמ' כ' כותב הרב: 'אין עוד אומה בעולם שההודעה של שם השי"ת בעולם, בתור אלוהי עולם שומר הברית והחסד וכל ארחות הצדק, שהם מדותיו של הקב"ה, יהיה יסוד חייה הלאומיים, ותנאי מיוחד בתקומתה על ארצה וכוננות ממשלתה וכו'. על כן מי שגורם בדעותיו ומכל שכן במעשיו, רפיון להדעה (הזאת) שמחיה את האומה, הוא פושע לאומי, שהסליחה לו איולת."
באגרת תקנ"ה המפורסמת ('אגרות ראי"ה' כרך ב') כותב הרב: 'והשם יתברך יודע שלא את כל הפושעים אני מקרב, כי אם אותם שאני מרגיש שכח סגולי מונח בפנימיותם... ועל אותם שכבר אבדו את הסגולה הפנימית שלהם לגמרי אמר דוד המלך ע"ה "הלא משנאיך השם אשנא".'
ב"אורות הקודש" ג', עמ' של"ד כתב הרב: "מי שחסר לו החוש של שנאת הרשעים, יוכלו התכונות, המעשים והדעות הרעות, להידבק בו ולפגמו. ואף על פי שעל ידי גודל מיתוק של חסד, הולך האור ונזרח גם על הרשעים, מכל מקום ראוי לאחוז במידה ידועה של גבורה, שהיא ניכרת בשנאה פנימית לרשעים הגדולים, מרימי יד בתורה. ומידה זו היא כמו סנדל לנשמה, שלא תטנף רגליה ביוון מצולת הקליפות, והיא משומרת על ידי תכונה זו בטהרתה."
ב"שמונה קבצים" חלק ח' סעיף רכ"ח: "שנאת הרשעה, כשהיא עמוקה וגדולה, צריכה לבוא בתחילת ברייתה יחד עם שנאת הרשעים רק אח"כ היא מתמתקת על ידי כח הדעת ומתבררת, עד שהיא עומדת על נקיונה האצילי, שאין כי אם שנאת הרשעה לבדה, והנושאים שלה, שהם הרשעים בעצמם, מתמלאים עליהם רחמים, ויתמו חטאים ולא חוטאים. אבל אם מתחילת ברייתה תבוא בצורתה האידיאלית, לכוון את מהותה רק על השנאה של הרשעה המופשטת, לעולם לא תצא אל הפועל בכחה אפילו בתור השנאה לרשעה, כי חסרון השנאה אל הרשעים יטשטש את השנאה של הרשעה עצמה, ואז כל אוצר הטוב מונח הוא בסכנה גדולה . וזה היה מקום המכשול של נפילים רבים, שנפלו מפני שהשתמשו בתחילת הוויתה של שנאת הרשעה במדה האצילית, והעדר שנאת הרשעים נהפכה אח"כ לאהבתם, ומתוך אהבת הרשעים נפלו הם עצמם באהבת הרשעה עצמה. על כן מוכרחת היא המחשבה הראשונה להיות בתכונת מידת הדין, ואח"כ מדת הרחמים באה, וממתקת אותה בשיתופה."
באגרת קמ"ד כותב הראי"ה: "אם נעזב את שעת הכושר, של התחלת התפתחות הישוב... והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה על חרסיה בסיגים של לאומיות מזוייפת בגרגרים של היסתוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא לא יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף ג"כ לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו ע"פ הניסיון - היד הטמאה הזו תתגבר, אז אין די באר גודל האסון..."
ואף כלפי כאלו שיש בעיקרון לקרב ישנם מצבים של הרגשת שנאה כפי שכתב במאמרו "על במותינו חללים" ב"מאמרי הראי"ה" דף 91: "אחים חביבים שנואים; נשמות קדושות, משוקצות כטומאת הנדה. והאומה העזה שבאומות, קנאית היא ונוקמת, נוקמת היא בקנאה קשה, לא תשא פני כל, את אחיה לא תכיר וכו' יודעת היא האומה בידיעה פנימית אינסטינקטיבית וכו' שהפורשים מדרכי צבור וכו' ממיתים הם את נשמתה, נוטלים הם ממנה את המזון המחיה אותה, והם הם הנם אויביה, שונאיו של מקום" וכו'.
הרב קוק הלך בדרכי רבי זירא שקירב ולימד זכות על בריונים שהיו שכניו שעשו מעשים רעים, כשחכמים הקפידו עליו כי דעתם הייתה שכשא"א מצד אחד לקרב ומצד שני להילחם בעוז נגד המעשים, יש רק לרחק כדי לרחק אחרים ממעשיהם ובתקווה שהרשעים יבינו בעתיד את חומרת מעשיהם, אך רבי זירא סבר אחרת, ואחרי פטירתו ראו שצדק כי הם אמרו לעצמם שאין מי שיקרבם וחזרו בתשובה בסופו של דבר, אף שעד פטירתו עשו את מעשיהם בחסות קירובו (סנהדרין ל"ז, ע"א).
רבי זירא האמין כי גם בחוטא גדול, חיוב גדול טמון בנשמתו. אם נחזקו, סופו שהוא יתגבר על כל הרשע. רבי זירא ידע לעמוד על הנקודה החיובית שקיימת גם בנפשו של הרשע, למרות כיסוייה הרבים, ולהעלותה אל ההכרה והתודעה, עד שהיה בכוחה לשנות את מהלך חייו. קירוב הרחוקים של רבי זירא נבע מהכרתו באורה האלוקית המאירה בכל אחד מישראל, גם כשמעשיו מסתירים אותה. אותה נקודה שאפילו כאשר האדם עצמו מתכחש לה היא נשארת בטהרתה. רבי זירא ידע כי סוף הטוב לנצח, אם לא נתעלם מקיומו, אם לא נדחה אותו יחד עם השלילה. הוא לא העלים את עיניו מהרע ומהרֶשע, אך ידע שהעיקר הוא הטוב, אפילו אם הוא מועט לפי שעה.
בדיון בביהמ"ד (סנהדרין שם) לימד ריש לקיש כי "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון". רבי זירא דרש יותר מזה: "רבי זירא אמר: 'מהכא: "וירח את ריח בגדיו", אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו'." - לא רק בריקים אלא אף בבוגדים בעמם ובאלוקיהם קיים ריח טוב. הוא יודע שהם בוגדים ואינו מתעלם מכך, אך מבין שהדרך לתקן עוברת בהדגשת החיוב ולא רק בהוקעת השלילה. קירוב הבריונים לא נבע מעצימת עין ומהתעלמות ממעלליהם, אלא דווקא מתוך יכולת להבחין בין צדק לרֶשע ובין צדיק לרָשע. רבי זירא התאמץ לאחוז באותה פיסת טוב קטנה, לחזקה ולשומרה שלא תאבד, מפני שהוא מאמין בכוחה לנצח. הוא הבין שרק בדרך זו יש סיכוי שהבריונים ישתנו ודחייתם תאבד את הסיכוי שיחזרו למוטב ואת הגרעין הטוב שבהם וידע גם את אזהרת התנא בסוטה דף מ"ז, ע"ב שלא לדחות בשתי ידיים כמו שדחפו אלישע לגיחזי וכן כפי שדחפו רבו של יש"ו אותו. אמנם שם אומר התנא שתהא שמאל דוחה וימין מקרבת, אך בכל מקרה הוא אומר לא לדחוף בשתי ידיים, כלומר גם אם א"א לקרב בימין.
התוס' בפסחים דף קי"ג על מצוות "עזוב תעזב עמו" ב"חמור שנאך" לגבי דברי הגמרא בב"מ ל"ב, ע"ב שב"אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו" למרות שמצוות פריקה קודמת בעיקרון בגלל צער בעלי חיים, כותב: 'והשתא מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאתו וי"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז) 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר". מדוע שנאה גמורה אינה טובה, אם זה בגלל ששונא אותו שלא לשמה בגלל "כמים הפנים לפנים...", סוף כל סוף השנאה היא מצוה אף אם מקיים אותה שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה? נראה מכאן שלבעל התוספות הזה כל ההיתר לשנוא את הרשע הוא לשנוא את המעשים הרעים שלו ולא את האדם עצמו, שהוא מורכב מטוב ורע, אומנם הוא חוטא אבל יש בו גם מעשים טובים.
זו גם הייתה דרכו של מרן הגאון רמח"ל זצוק"ל זיע"א ב"מסילת ישרים" בסוף פרט י"ט: "עוד עיקר שני יש בכוונת החסידות והוא טובת הדור... שאין הקב"ה חפץ באובדן הרשעים, אלא מצווה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם. וזה צריך שיעשה בכוונת עבודתו וגם בתפילתו בפועל, דהיינו יתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה, ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סנגוריה על הדור כולו... כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל. וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל גם הקב"ה מגדיל עליו".
כך כותב מרן הג"ר מנחם נחום טברסקי מצ'רנוביל ב"מאור עיניים", פרשת חוקת: "'ואהבת לרעך כמוך' פירושו כמו שאפילו יודע אדם בעצמו שיש רע בקרבו, בכל זאת אינו שונא את עצמו, כך גם את חברו, אפילו רואה רע בחברו אל ישנא אותו, כי גל לחבירו יש חלק אלקי כמוהו, ואף אם רואה רע בחברו, ישנא הרע שבו וחלק הקדוש שבו יאהבנו."
וכך כותב מרן הג"ר שניאור זלמן מלאדי זצוק"ל ב"תניא", חלק א' - "ספר של בינונים", פרק ל"ב: "וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעונותיהם, שמצוה לשנואתם, מצוה לאהבת גם כן, ושניהן הן אמת, שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם, שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם, המחיה נפשם האלקית, וגם לעורר רחמים בלבו עליה כי היא בבחינת גלות בתוך הרע מס"א הגובר עליהם ברשעים, והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה כנודע ממ"ש ליעקב אשר פדה את אברהם...".
וכן הגאון ר' נחמן מברסלב זצוק"ל כתב ב'ליקוטי מוהר"ן', תורה רפ"ב: "דע כי צריך לדון כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה."

[המצפה לישועה]

לגבי הראי"ה ודעותיו, שהדד בן הדד וחבריו יראו עוד בקישור הבא מתגובה 12 והלאה דברים המוכיחים את הטעות הגדולה שלהם כי עובדתית ומעשית הראי"ה היה קדוש, לעומת שהיה דה האן שהיה טמא: viewtopic.php?f=42&t=1183&start=375

וכן כאן:
https://www.kaveshtiebel.com/viewtopic. ... 21#p512421

[המצפה לישועה]

אם היו יודעים את האמת לא היו מבקרים בקברו ולא לומדים לעילוי נשמתו ולא מציינים את יום השנה של הרשע הזה:
https://www.kaveshtiebel.com/viewtopic. ... 59#p512859
לעומת זאת, כאמור לעיל, אם לא היו ממהרים לפסול כל מי שקשור לציונות בלי לבדוק ולברר אז היו יודעים למשל שהראי"ה היה קדוש עובדתית ומעשית ולכן כאמור לעיל כל גדולי היהדות החרדית שהכירו את הראי"ה מקרוב העריצוהו אישית, בניגוד
לשקרי אלו המציינים את יום השנה של דה האן, והדוגמאות הטיפוסית לכך הן למשל: מכתבו של האמרי אמת שצד אחד תוקף את דעות הראי"ה ומצד שני משבחו אישית והיה בידידות עמוקה עימו ומכנהו "אהובי" בהתכתבות ביניהם, דברי רי"ל חסמן בהלווייתו הראי"ה לפני הקבורה ש"עכשיו קוברים ראש השקול כנגד כל הראשים כאן" (ישנה גרסה של "יותר מכל הראשים..."), מכתבו של המקובל הגדול רמ"מ הלפרין מגרודנה שבו משבח את "ראש מילין" של הראי"ה וכותב "שמה ראיתי מיעוט שכלי לעומת כוחו וגבורתו עד אין חקר!"