את מסוה הבושה מעל פני
אקרע, אתלוש ואסיר
בכבלי ידי – ארשה פריצה
ודרור אקרא לעצמי, האסיר.
אני הוא בן-האל הנכלא,
בכנסיות מפוארות –
יפעת הדר, חודים מרהיבים,
וצריחים נישאים, נישאים.
אני הוא האלוה הנִשבָּה,
הוליכוני מארץ מגוריי
אל מקום מרעה ודשן
לארמונות, היכלות, אולמות.
אני הוא האל המתייסר –
עלי צלב תלוני, גם השאירוני
דמי הניגר לעד לא ישקוט,
כי גונב גונבתי מבית אבי.
אהובה לי האדמה הבוערת
שרופת החמה, האדומה –
נעדרת היופי של מוצרט
ספוגת החלב, משדי האימא.
לא רמברנדט ולא באך,
אבקש רק פני האמש.
לחינם צבעתם עורי בלבן,
נפשי ממילא חרוכת שמש.
אילו לא נתתם ידי בכבלים
אילולי הבושה המדומה –
הייתי נתלש מעץ הצליבה
ובורח לי אל אימא, אל אימא...
לאותו עבר, לאותו כיוון,
הנשקף אלי בזהרורי השחר
בעת אשר רגלי צמודות
בתפילה חרישית מזרחה.
את המסוה מעל פני אתלוש,
אברח לעבר יגון מדברי
לא עוד מז'ור, כי אם מינור -
יהדהד לו בליל סהרורי.
אל מקאם עצוב וגונח,
העולה מן המזרח, ממרחק
ובחלומי נדמה הוא -
זה קול היקום המוחה דמעתו.
את בגדי פשטתם מעורי,
את קלוני להנציח,
להראות קבל עם ומלואו
את פצעי, את דמי הזועף.
לחינם אסרתם אותי,
ומסכה על פני הלבשתם –
יבוא היום וניטשה יכריז
את אלוהיכם אתם המיתם...
הן על מותי דיברתם תמיד
ואמות גם היום פעמיים,
אך יעברו נא יומיים שלשה
ואשוב שנית לחיים.
אבל הפעם אתחנן, אבקש
לא עוד! הביתה אלכה,
אל אבי ואל אמי,
אל מקומי הראשון אשובה...
כמיהת הנשמה - שיר
ומשיבה הרוח בלט ואומרת,
קום שבה בני הצדה.
שב ואזן לדברי קושבת,
וסודי לך אחרישה ואגידה.
שבתך תוך מרמה שיבתך השביתה,
רפו ידיהם סבלנותם נשכלת.
מה לך כי תבקש שוב הביתה,
אם בני הבית עוד נשייך משלמת.
עת פניך יראו מחור הדלת,
לא יאמרו כי יצעקו בדממה איומה.
הנה זה בא הצלב הנופלת,
ועמו כל זעווה שתינו בדמעה.
לו כל שכחה לא ישכחו מלהשכיחה,
אלפי שנים ורבבי רבבות.
נחלי דמים אף לו יעלו ארוכה,
הנה הפצע בקירות לבבות.
הלב אף כי ידום לנצחים רגועה,
הרוח לא ימות לנצח ישיח.
ויספר ויתבע ויעיד בדמייה,
הנה אנכי אנכי הרוח.
קום שבה בני הצדה.
שב ואזן לדברי קושבת,
וסודי לך אחרישה ואגידה.
שבתך תוך מרמה שיבתך השביתה,
רפו ידיהם סבלנותם נשכלת.
מה לך כי תבקש שוב הביתה,
אם בני הבית עוד נשייך משלמת.
עת פניך יראו מחור הדלת,
לא יאמרו כי יצעקו בדממה איומה.
הנה זה בא הצלב הנופלת,
ועמו כל זעווה שתינו בדמעה.
לו כל שכחה לא ישכחו מלהשכיחה,
אלפי שנים ורבבי רבבות.
נחלי דמים אף לו יעלו ארוכה,
הנה הפצע בקירות לבבות.
הלב אף כי ידום לנצחים רגועה,
הרוח לא ימות לנצח ישיח.
ויספר ויתבע ויעיד בדמייה,
הנה אנכי אנכי הרוח.
-
- שריפטשטעלער
- הודעות: 1717
- זיך רעגיסטרירט: דינסטאג יולי 23, 2013 9:42 pm
- האט שוין געלייקט: 1778 מאל
- האט שוין באקומען לייקס: 2305 מאל