כ'וואונדער זיך אז קיינעם איז נישט בייגעפאלן צו מאכן א פשוט'ע גאגל סוירטש איבער דעם, אדער יא... כ'ווייס נישט. אבער ס'איז זיכער כדאי צוצוצייכענען דעם מאמר פון א שרייבער אויף היידפארק.
כ'לייג א לינק, און אין קעיס די לינק גייט נישט ארבעטן פעיסט איך אריין דעם מאמר:
http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?t ... rum_id=771מתוך הודעותיו של מהפכן
תולדות מנהג התגלחת לנשים נשואות [אשכנזיות]
רבים וטובים רוצים לדעת היכן נהג מנהג הנשים הנשואות לגלח שערות הראש, ומי הנהיגו. והנה כפי הנראה הונהג ע"י רבותינו הפוסקים האחרונים בכל מדינות אירופה, שבחלקם היו תחת שלטון הצר הרוסי.
שהרי הגאון הנצי"ב מוואלוז'ין – ליטא בספרו העמק שאלה (על השאילתות חלק ויקרא – שאילתא צ"ו - עמוד קע"ד – טור ב') כותב "בזמן הפוסקים האחרונים ז"ל הנהיגו הנשים לגלח שערן" (ועיי"ש שכותב שלדעתו הסיבה לתקנה רבותינו היתה מניעת חשש סחיטה בשבת).
ועי' בספר עמוד אש [תולדות ותקנות הגאון מהרי"ל דיסקין מבריסק דליטא, ובסוף ימיו בירושלים (פרק י"ב- אות ל"ו- עמוד קפ"ט)] שכתב כי המהרי"ל דיסקין הורה שהנשים חייבות לגלח שערות ראשן, ולא די בכיסוי ראש, ואומרים בשמו כי שיעור השערות שצריכות לגלח הוא כדי נטילת הזוג (עי' נדרים נ"א.), דהיינו כיון שצמחו בגודל כזה יש להעבירן, עיי"ש. ושם בהג"ה הביא מעשה שהגאון מרן רבי יוסף חיים זוננפלד התקין בכולל שומרי החומות בירושלים תקנה השוללת את תמיכת החלוקה מאותן הנשים שאינן מגלחות, אחדים מבני הכולל באו אליו בטענה על היותו מחמיר בדינו כ"כ, וכשהוא סיפר זאת לרבינו (המהרי"ל דיסקין) נענה רבינו לאמר: מה היה אילו היה כתוב מפורש בבאר היטב שהנשים חייבות להעביר שערות ראשן בתגלחת, כלום לא היו שומעים לו, ולא תהא הוראת פי שונה, עיי"ש.
וכן ברוסיא היה המנהג כן, שהרי בספר ליקוטי הלכות (מתורתו של מהר"נ מברסלב, שנכתב ע"י תלמידו ר' נתן, חלק ו' – אה"ע – הלכות קידושין – סוף הלכה א') כתב וז"ל: וזהו שקולעין שערות הכלה ואחר כך קוצצין אותם בעת הנשואין קודם החופה, בבחינת שקלעה לחוה בחי' שערות קלועים כמובא שם, ועל כן מתחילה הולכות פרועות ראש [וכו'], ועל כן פורעין השערות כדי שינקו ויגמרו להוציא כל המותרות, ואחר כך קוצצין אותן – לגמרי, כי אז הוא מפלתם, בבחינת ואת נפש אויביך יקלענה וכו', ואחר כך צריכה לילך תמיד בכיסוי הראש, כי אח"כ אסור ליתן להם יניקה ח"ו.. עכ"ל.
וכן היה נהוג בגליציא, כמבואר בספר החיים (להגאון רבי שלמה קלוגר מבראד, או"ח סי' רס"ג) שכתב וז"ל: נשאלתי בדין כלה "שקודם חופתה גוזזין שערות ראשה וקליעות שלה", ואירע דהיה לה נישואין בערב שבת, והדליקה הכלה נרות של שבת קודם החופה, אם מותר אחר כך לגוז שער ראשה, או לא, עכ"ל.
והגאון המקובל רבי עקיבא פרוש [מצאצאי תלמידי הגר"א] בקונטרסו קדושת ישראל (עמוד כ'- טור ב') כתב בזה"ל: על כל פנים זה קבלנו וראינו שבכל העולם היה מנהג לגלח כל השער וכל שכן פה עיה"ק ת"ו, וטעמם ונימוקם עמם, כיון דקיי"ל דאפילו אלו שמחוץ לצמתן הוי ערוה מוכרחים לגלח אותן, דבלא זה בודאי יהיו בגלוי כיון שהם מחוץ לצמתן, וגרע משער שלמעלה בראש דנקל לכסות אותן, עכ"ל.
ובספר בטוב ירושלים (להגה"צ רב"צ יאדלער ברי"ז מיאדל שבליטא, עמד נ"ה) כתב וז"ל: בא וראה עד היכן הגיעה הריסת הקדושה בישראל, וכל כך למה, על שביטלו הסייגים והגדרים הראשונים, עוד בדורינו זה הייתה מוטלת חובה על האשה, שמיד למחרת יום החופה תגלח שער ראשה, ותנאי קודם למעשה היו מתנים אז בירושלים, שמיד ממחרת הנשואין תגלח הכלה כל שער ראשה, כפי המנהג המקובל מאבותינו הקדושים וכו', עד שבאו החדשים והעמידו דבריהם על דין תורה, ואמרו די להם לנשים בכיסוי השערות, ואין צורך לגלחן, מה היה לבסוף, שהתחילו לגלות משערותיהן מעט מן הצדדים, בפניהם וכו', ובודאי שעוברין בזה על דת יהודית וכו', עכ"ל.
ובשו"ת מהר"י שטייף (סי' מ"ח) הביא שמתשובות חת"ם סופר וגדולי האחרונים משמע שכבר בזמנם היה המנהג כן, וז"ל: אמנם בעיקר המנהג לא אדע אם היא מתקנת ד' ארצות כמש"כ מעלת כבודו, אבל מצינו בתשובות גדולי האחרונים שכבר בזמנם היה כן המנהג שבנות ישראל הכשרות והחרדות חתכו שערם, כי אי אפשר ליזהר שלא לגלות שערה כלל, וגם משום... שלא יצאו השערות לחוץ ..., ועי' תשובות חת"ם סופר או"ח סי' ל"ו שציין לזוהר הקדוש פרשת נשא איך החמיר על חוט שער שגורם ח"ו עניות וצרות ומגדלת בנים רעים, ועי' תשובות חת"ם סופר יו"ד סי' קצ"ה... ועל כן אין לשנות, עכ"ל.
ובשו"ת מהרי"ץ (דושינסקי, ח"א – סי' קכ"ז) כתב וז"ל: וכן הוא במנהג זה [ -דגילוח] דנתפשט הדבר בכל גלילות בני אשכנז מסוף העולם עד סופו בכל מקום שנתפזרו וכו', ובפולין החמירו עוד הנשים להקיף ראשן [ -בתער] שלא ישאר שום שער, וכו', עכ"ל. ומנהג פולין זה נזכר בשדה חמד, ובדרכי תשובה (יו"ד – סי' קפ"ב - ס"ק י"ב) שמקיפות בתער לצניעות, כדי שלא יצא אף מקצת שערן חוץ לצמתן, (ועיין בספר יד הקטנה (דף רע"ח – ס"ק פ"א) שכתב שאין שום איסור בתגלחת הראש לאשה נשואה, כי אינו גלוי כאיש, ואף בתער אינו רואה איסור, אלא הכל במנהג המקום, ורק לבתולות שהולכות בגילוי - אסור, עיי"ש).
ועוד כתב בדרכי תשובה (יו"ד סי' קצ"ח – סוף ס"ק צ"א) וז"ל: אבל אצלינו בני אשכנז קבלנו באיסור שלא להניחם רק לספרן, וכמו שכתב המגן אברהם בסי' ע"ה – ס"ק ד' שמחמירין כדברי הזוהר הקדוש וכו', וכיון שזהו מן הנמנעות ליזהר בביתו שלא לגלותן, על כן החמירו לספרן, וכל שאינה מספרת לפרוצה תיחשב, וכמו שכתבו הרבה גדולים בתשובותיהם כנודע באחרונים, עכ"ל.
* * *
והנה סביב לשנת תרי"א גזרה מלכות הצר את גזירת הלבוש המפורסמת, ובהשפעת המשכילים כללו בגזירה זו גם סעיף נגד מנהג התגלחת של הנשואות, שהצר אף לא ידע כלל על מנהג נפוץ זה מחמת כיסוי המטפחת, ובעקבות גזירה זו החלה התפשטות הפאה נכרית באירופה [בצורה המונית], (לא כמו שיש הטועים שהפאה באה ממנהגי המשכילים, שהרי נשותיהם גילו שערן לגמרי ולא נצרכו כלל ללבוש פאה נכרית), אלא התפשטות הפאה נכרית באירופה באה [בעיקר] מחמת גזירת המלכות בכל מדינות רוסיא (דהיינו : רוסיא, פולין, ליטא,, ועוד) שלא יגלחו הנשים שער ראשם, ומאז החלו הנשים ללכת בגילוי ראש (בחלקן או לגמרי) כי פחדו מבדיקות השוטרים, ודוקא הנשים הצנועות [בתור פתרון לכיסוי הראש] החלו ללבוש פאה נכרית לכיסוי השער, כמבואר ב-ג' מקומות בספרי הגאון המפורסם רבי שלמה קלוגר אב"ד בראד (המזכיר גזירה זו והשלכותיה), בספרו שו"ת קנאת סופרים (דף ל"ח – סי' כ"א) כתב בזה"ל: ע"ד אשר שאל וז"ל, באשר ידוע שבמדינותנו גזרו על הנשים "שלא יגלחו" שערות ראשם וכו', עכ"ל, ובספרו ובחרת בחיים (סי' פ"ו) למו"צ דברדיטשוב שברוסיא, כותב בענין הגזירה שנתחדשה שם שלא תגלחנה הנשים שערות ראשם, עיי"ש.
ובספרו שו"ת שנות חיים (סי' שט"ז – דף צ' – טור ד') כתב וז"ל: ובפרט במדינות רוסיא דהגזירה הוי שם שילכו הנשים בשערות שלהם [ולא יתגלחו] ודאי אסור [בפאה נכרית] וכו'.. ובפרט במדינות רוסיא דהגזירה שם כן, והרבה הולכין כן מכח הגזירה, א"כ בודאי הרואה יאמר שגם זו כאחת מהם וכו'.. ובפרט במדינות רוסיא כיון דהוי הגזירה על כך הוי ערקתא דמסאני, ובודאי אסור לעשות כן, ואף דמתיר שם המלכות לילך מכוסה בפרציילא [ -מטפחת], מ"מ הוי שעת הגזירה, כי ידוע שלא ילכו כן, כי הוי כדי בזיון להנשים וילכו בשערותיהן, ומכיון שלא יחשבו אנוסים, רק שיהיה ברצון ויתחייבו יותר, לכך חלילה לילך בפאה אפילו נכרית, רק בפרציילא [מטפחת], אולי ירא ה' וישפוט וימהר גאולתנו, אמן, עכ"ל הגרש"ק שם.
הראוני צילום מאמר של פרופ' שחקר גזירה זו, ושם כתב שהגזירה החלה באפריל 1851 [– תרי"א] בהטלת איסור לגלח ראש הכלות, ובאוגוסט 1852 [– תרי"ב] פורסם גם גזירת הלבוש ואיסור גידול זקן ופאות, ובשנת 1853 [– תרי"ג] גזרו השלטונות שהכלה תקרא לבדיקה במשטרה, והיו בנות ישראל מערימות ושולחות בתולות במקומם, ובשנת 1862 [– תרכ"ב] ציוה הצר להחמיר בכל הדרכים, כי ראו בוורשא שאין היהודים נשמעים, ומסרבים להתבולל, ומאז היו השוטרים בודקים ראשי הנשים בכל מקום.
