ספר אמונה ובטחון, חזו"א

[ליטוואק פון בודאפעסט]

איך קום אן שפעט, איך ווייס. אבער איך האב ערשט יעצט באמערקט די אשכול וועגען דער חזו"א אמונה ובטחון. ווי באקאנט פעלט אפאר שטיקלעך אינ'ם ספר. די דרוקער'ס האבען עס ארויסגענומען. איינס אין פרק א', א חקירה'דיגע שמועס, וואס ווען מ'האט איבערגעדרוקט דער אמונה ובטחון אין דער חזו"א טהרות, האט מען עס צוריק אריינגעשטעלט. אינ'ם ספר זכרון זכור לדוד אויף ר' דוד'ל פרענקעל האט ר' גדליה נאדעל זצ"ל א ביאור אויף יענעם שטיקעל.
אבער אין פרק ד' האט אויך געפעלט צוויי גאנצע אותיות, זאפטיגע רייד, ווי ער בארעדט די מוסר'ניקס אין טאטענ'ס טאטע אריין. ער איז מסביר פארוואס ווען מ'לערנט אגדה דארף מען עס אפלערנען אויף א גרונטליכע אופן, נישט סתם דרוש'דיג. ער רעדט ארום אז א ת"ח איז נאר דער וואס קען תורה גוט, נישט איינער וואס לערנט פלייסיג, ווייל פאר פיהר סבות קען זיין אז א מענטש וואס לערנט פלייסיג איז נישט באקרוינט מיט'ן כתר פון תלמיד חכם. ער רעגט זיך אויף די וואס בארעדען תלמידי חכמים פאר'ן נישט לערנען מוסר. ס'איז מורא'דיג.
נא דיר.

[center]כח[/center]
אלה שלא זכו לאור הגמ' בהלכה, המה משוללים גם מאגדה באפיה האמיתי. כי בהיותו חסר לב חכמה, אי אפשר לו לקנות מושגים שמימיים אמיתיים, גם אינו מסוגל ללימודים מישרים. ומה שהזכירו בגמ' בעלי אגדה - היינו חכמים בהלכה שהוסיפו עיונם גם באגדה, אבל לא יתכן להיות ריק מהלכה ולהיות בעל אגדה. ויתכן אנשים שעסקם בהגיונות בני אדם כעין פילוסופי' ריקנית, פעם במדות פעם בקורות הדורות ועוד כיוצא בהם, ומשתדלים לקבוע הגות לבם במסגרת התורה, ויתכן שיצליחו למשוך לב השומעים ולהנעים זמירות באזני המקשיבים. ואמנם אלה אין להם חלק בתורה, לא בהלכה ולא באגדה, כי כיסוד ההלכה יסוד האגדה. אין אגדה הגיון לב - האגדה היא חלק התורה שקבלנוה דור אחר דור, אשר מסרה משה ליהושע ויהושע לזקנים וכדתנן באבות. ולהיות בעל אגדה החובה להיות בקי במקרא בתורה בנביאים וכתובים, להיות בקי בכל אגדות שנאמרו בגמ' בקיאות נאמנה, להיות בקי במדרש בקיאות שנונה ומסודרת, ואחר כך לשאת ולתת בהן בהבנת המסקנות שבהם, וכמו שלא יתכן חכם בהלכה בלא קנין הבקיאות המרובה. ואמנם אלה החפצים בהתגלות לבם, מורגלים בידיעות מקוטעות קטע מכאן וקטע משם, עד שנאסף בידם ילקוט של מאמרים ספורים המשמשים בם לברוא הרצאות להשמיע לרבים (ומהם מופלגים בבורות וריקנות, אינם יודעים לתרגם התורה נביאים וכתובים, אינם יודעים את הכתוב בראשונים ידיעה מספקת, ומהם שלא למדו כלל תנ"ך ואינם מבינים ללמוד אגדה בגמ' ברוב מקומות הש"ס, ובכל זאת המה מחנכים לצעירי הצאן ומטיפים לקח במידות ומוסר ולפעמים גם במדע ומתק שפתים). ואם אמנם המה גורמים לעתים להטות לב הרכים ליראה ולמוסר, ולבנו רוחש להם כבוד והערצה על מעשיהם הטובים, אבל אין שמחתינו שלמה בהם, כי סוף סוף חסר לנו תורה, ויש כאן עניות דתורה, ויצירתם בלתי מתוקנת בהחלט, וכמו שכתוב בפרקים הקודמים - אם אין תורה אין חכמה אין עצה ואין תבונה.

[center]כט[/center]
אם אמנם מצות כיבוד של חכמים ויראתם הם מן מצוות המעשיות, כמו מצות קימה, לפתוח ראשון, לא ישב במקומו, לא יסתור דבריו - הם יסוד בנפש, ראש וראשון בחובת הלבבות. כי הלא הכבוד הוא רגש הגדול מאחיו, ועל פיו משקל כל ערכי החיים. הכבוד בתלמיד חכם משמש להכנעה לחכמת התורה, לקבלת מלכותה קבלה רצויה, קבלה ענוגה ונעימה. כי מטבע המכבד להנות מאהבת המכובד בעת שלבו רוחש הכבוד, ועינו היפה ימריצה להתאבק בעפר רגלי חכמים, ואין טרחו בזה כטורח של עמלה ויגיעה, רק כמוצא חפץ לבו, וכהשיג משאת נפשו. ואותן התנועות המעשיות המגשמים את מצות המעשיי של הכבוד הן הנה עדויות עד כמה לבו מלא אמונה בתורה, ועד כמה ינהר להתרפק עליה ולהשתעשע בסגולותיה. ובר נש דלבו ריק מרגש זה, ואין נפשו חרדה לכבוד תלמיד חכם, לבו ריק מהכנעה לתורה, לבו ריק מקבלת עול מלכותה עליו. ואם סיבת חלי זה הוא ממיעוט הרגש כללי, כי נולד בטבע קר ובשכל גס ומחנכיו פשעו בו מלהחכימו ולהשכילו, אין הקולר תלוי בצוארו, ואמנם הוא חסר בנפשו ביסוד התורה ואהבתה, וחלקו רע תחת השמש. ואמנם אם הוא בעל כשרון בהשכל ודעת, ולבו מלא רגש כביר כח, אך נפתול נפתל בדרך חינוכו, ובאוות נפשו משתדל לעקור מלבו רגש הכבוד לחכמים כאשר מוצא בזה סתירה לכבוד עצמו, וברב גאותו הנחיל במחשבתו את כל הכבוד לנפשו בהיותו בעל בטחון, בהיותו מזכה רבים, בהיותו בחיר המדות, והלוא זה כל האדם וזה חובתו בעולמו, ומה יתרון לבעל החכמה בהויות דאביי ורבא - הנה זה חוטא בכפליים, ומוכה בכפליים. והגר"ח זצ"ל בספר נפש החיים בשער ד' האריך במשפטו, ודן אותו כמבזה תלמידי חכמים וכמגלה פנים בתורה. וז"ל, וגם כמה מאותן אשר קרבת אלק' יחפצון הם בחרו לעצמם לקבוע כל עיקר למודם בספרי יראה ומוסר כל הימים כו', ועדיין לא ראו מאורות מימיהם ולא נגה עליהם אור התורה, ה' יסלח להם כי כוונתם לשמים, אבל לא זו הדרך ישכון בם אור התורה. (פוק חזי מאן גברא רבא דקמסהיד עלה, הגר"ח זצ"ל תלמידו המובהק של הגר"א זצ"ל ורבא דרביה של הגרי"ס זצ"ל, ואינו חושב ספרי היראה והמוסר בלי היותו חכם בהלכה בגפ"ת לאור התורה. ומי לנו אוהב היראה והמוסר יותר ממרן הגר"ח ז"ל, וברב אהבתו אליה ברור מללו דמבלעדי היותו חכם מובהק בהלכה אין אור תורה עליו בעסקו בספרי יראה ומוסר, וכמו שהאריך בשער ד', ובח' פרקים לפני ש"ד). ושם בפרק ב', גם תוכל לגרום לאדם ההתנשאות בלב מאשר הוא עובד אותו יתברך בטהרת הלב, שיקל בעיניו ח"ו אם יראה מי ומי שאין עניני עבודתו לו יתברך במחשבה טהורה כו', וכש"כ כשיראה איזה איש עוסק בתורת ה' ויתבונן עליו שהוא שלא לשמה (ר"ל לשם כבוד או אהבת הלמוד וכיו"ב כמו שהאריך הגר"ח ז"ל שם לבאר), יתבזה בעיניו מאד ח"ו, והוא עון פלילי הרחמן יצילנו. ושם בפרק ג', ומי שימלאו לבו לבזות ולהשפיל ח"ו את העוסק בתורה ומצות אף שלא לשמה - לא ינקה רע, ועתיד ליתן את הדין ח"ו, ולא עוד אלא שנמנה בדברי חז"ל בין אותם שאין להם חלק לעוה"ב לגמרי ח"ו, וגהינם כלה והם אינם כלין, והם האפיקורסין. וכן במשנה ר"פ חלק מנו את האפיקורס בכלל אותן שאין להם חלק לעוה"ב. ואמרינן בגמ' שם רב ור"ח דאמרי תרווייהו זה המבזה ת"ח כו', וגם מגלה פנים בתורה נמי מקרי ח"ו כו'.
הנה דבריו מבוארים, שת"ח שעסקו בתורה שלא לשמה לא נגרע בזה ח"ו חשיבותו, והאומר עליו מאי אהנו לי' רבנן בכלל מבזה ת"ח ובכלל אפיקורס. וכש"כ בת"ח העוסק בתורה לשמה. ובעל המוסר שמתנשא בלבו נגד ת"ח ומשפיל אותו בלבו, וכש"כ כשמשפיל אותו בפני אחרים, שהוא בכלל מבזה ת"ח, שדינו כאפיקורס ונכרת חלקו מארץ החיים, ומגלה פנים בתורה. שעל פי התורה להעמיד ברום המעלה במחשבה ובמעשה את הת"ח, שזהו כבוד התורה וכבודו יתברך, ואין ת"ח אלא החכם בהלכה בגפ"ת וכמו שהאריך הגר"ח ז"ל בקבלתו מהגר"א ומדור דור עד משה רבנו ע"ה.
ומה נורא הוא המראה, כי אנשים עטופים בטליתות של תלמידי חכמים ומקושטים באיצטלאות דרבנן, ומרצים למוסר וחסידות כל היום - והם המה מכת מבזי הת"ח, מכת מגלי פנים בתורה. ואם אמנם שוגגים הם, וכוונתם רצויה, אבל מה רב הוא ההפסד, ומה גדול ההרס בביהמ"ד.
והנה לפעמים תולים עצמם על איזה סיפור המסופר על רבם, אשר משמש אצלם לתמוך בטעותם ולהתמיד בדרכם המשובשת, והסיפור המטעה מרגלא בפומם, ומתענגים בו להנות מבזוי ת"ח, כאילו בפירוש ביזה גם רבם את הת"ח כולם, וכאילו לדעת רבם המה לא ראו אור מימיהם, וכאשר כתב כן במכתב לחכם תלמודי.
והנה יש יתרון לביזוי הנתמך על קבלה, כי אמנם כאשר יבזה על דעת עצמו אפשר לו לפעמים גם ליצר טוב ללחוש לו באזנו איזה מחאה, ואם לא לעצרהו ולשום מחסום לפיו לא יבצר ממנו להכניס איזו רעדה בלבו, ובכל אופן אין שמחתו שלמה וענגו נפגם. לא כן בהסתמכו על קבלתו מרבו, הוא מספר בבחינת כל עצמותיו תאמרנה, ולבו רחב ממתק וגיל, חכו ממתקים וכולו מחמדים לבזות החכמים בעולם הלומדים, ועוד הוא מכוין לבו לפלוני ופלוני, ומשנן את לשונו להטעים דבריו לפני השומעים וכרוצה להשכילם כי יש בדבריו גם רמז לפלוני או לפלוני, והעיקר שידעו שמדרגת הת"ח היא... (אי אפשר להזכירו מפני איסור גידוף ר"ל), ואל יטעו עוד בשוא נתעה להכנע לפני הת"ח או להעריצם בלב, כי כבר אמר רבינו ז"ל כי לא ראו אור. והנה כבר אמרו חגיגה כ"ב ב' ואם אתה אומר לו טמא כלום משגיח עליך, ולא עוד אלא שאם אתה אומר לו טמא אומר לך שלי טהור ושלך טמא.
ולו חכמו השכילו כמה מן החטא והאשמה בסיפורים כאלו, כי יוסיפו לדבר סרה על רבם כאילו ח"ו גם הוא כמותם בעון המר הזה, וכאילו לא ראה את דברי הגר"ח בנה"ח, וח"ו היה חולק על ישיבתו של רבא דרביה, ועוד ועוד יוסיפו עוולה להנות מהעבירה, ולדבר ברהב בשמחת לב להלעיב מלאכי עליון ולשום לאל חכמי ישראל וקדושיו, עוד מלאם לבם לדרוש כזאת ברבים, אוי לאזנים שכך שומעות.
וכמה מן הטפשות היא ללמוד הלכה מפי מעשה פרטית, וכי אין אנו יודעים כי יתכן שאיש אשר עסקו לימוד התורה, ויהא גם שקדן ולפעמים אף מופלג בשקידה, ובכל זאת הוא ראוי תוכחה, ואף יתכן להוכיחו בעוז ולהגיד לו כי עדיין לא ראה אור. ואמנם פעולת שקידה מופלגת איננה מבטיחה את בעליה שם תלמיד חכם, כי יתכן כי לימודו באופן שטחי, ולא זו דרכה של תורה באמת, כי עיקר סגולת התורה לעמלים בה בעיון עמוק, ולא לעמלים במעשה זמרת הגמ'. ולפעמים סיבת הדבר בחסרון רב, שלא למד לפני חכמים, ולפעמים חלקו רע שלא חונן בכשרון מספיק, ולפעמים מפני קלקול המדות בקלקול מרובה, ולפעמים חסר לו י"ש, ועוד כיו"ב. והנה כשבאין ללמוד הלכה חמורה כזו רבת האחריות שכל גופי תורה תלוין בה, הלא קלות ראש אסור בזה בהחלט. ואמנם בהיות לבם חמד למשפט המעוקל הלזה, לא יתנו לב לדעת עד כמה אין מכתב רבם מספיק לחרוץ ממנו משפטם, בהיות מהותו של זה שהמכתב נשלח אליו עלומה מהם, ובזדון לבם יגדילו את ערך זה האיש שהוכיחו רבם, ויתארוהו לחכם מגדולי הדור מופלג בצדקות וחסידות ולומד תורה לשמה, וכל זה בשביל שיונעם להם לגמור עליו את ההלל שלא ראה אור מימיו, ובשביל מה, אולי בשביל שאינו יודע לבזות ת"ח, או בשביל זה עצמו שהוא חכם, או בשביל שהוא שקדן, או בשביל שאינו מרבה בשיחות בהגיונות בדויות, ואם יקילו בגדלות האיש המוכח מרבם הלא לא יוכלו להוציא את המסקנות הדרושות להם, לזאת יתחילו בשבח שבשבחים ולסיים בגנות כאות נפשם הזדונית.
כאלה וכאלה מנת חלקם של בנ"א שעזבו חכמת ההלכה מקור מים חיים, ויתנו לה כתף סוררת. והשמר בני, אל יונעם לך חברתם, ואל תתאוה למטעמיהם, הדבק נא בהוויות דאביי ורבא ומינה לא תזוע, הפוך בה והפוך בה דכולא בה.

[[NAMELESS]]

ס'איז שוין אפיציעל געדרוקט אינעם לעצטן באנד גנזים ושו''ת חזו''א.

[ליטוואק פון בודאפעסט]

ווען איז דאס ארויס? איך האב עס נישט געזען דארט. אפשר האב איך נישט געזעהן דער לעצטע באנד.
איך האב עס געזעהן מיט פופצען יאר צוריק אין א ספר חזון האיש.

[[NAMELESS]]

טעיתי, ס'איז אין ח"א עמ' ק"ט

[ליטוואק פון בודאפעסט]

איך האב געהערט פון א פאר מענטשען, אבער איך בין נייגעריג צו איינער קען מוסיף זיין. גענוי וועמען האט דער חזו"א דא געמיינט? וועלכע מענטשען האבען אזוי גערעדט, וואס האבען זיי געוואלט, וואס איז געווען די מחלוקת?

[ירא שמים]

טאקע אינטערעסאנט , אין א״י נאכן קריג זענען נאך געווען בעלי מוסר ?

[ליטוואק פון בודאפעסט]

קודם יא. דער חזון איש האט דאך געפיהרט א קאמפף קעגען ר' אייזיק שער און נאך. אבער דאס איז געשריבען געווארען אין יוראפ, דוכט זיך. חיים גראדע ברענגט מעשה'ס פון אמונה ובטחון, און ער איז דאך נישט דארט געווען אין א''י.

[[NAMELESS]]

ר' אייזיק שער איז דאך יא געווען א למדן?! אויב איך האב נישט קיין טעות האט דער חזו''א אפילו געשריבן הגהות אויף זיינע חידושים.

[ליטוואק פון בודאפעסט]

[tag]ריכטיג[/tag] פון דיר האב איך עס נישט געקלערט. דער חזו"א פיהרט א קאמפף מיינט ביי דיר ער האט געשיקט פייערלעשער'ס אין מיט'ן שאלעשידעס? ס'מיינט ער האט שוין נישט געזען קיין גוט'ס אין איהם?
ס'מיינט סך הכל אז ער האט געהאלטן זיין מוסר פאר נישט אויסגעהאלטען און אזוי געזאגט פאר זיין מענטשען. ס'איז נישט קיין שלעעגעריי, נישט קיין בייז בלוט, נישט קיין קאכעריי, נאר א מיינונג געזאגט. און וויבאלד סייווי איז זיין מיינונג געשטאנען העכער ווי הרב שער'ס, דעריבער געדענקט מען עס אלס זיין קאמפף און נישט קיין צוויי זייטיגער קאמפף.
און אגב, דאס איז געווען רוב די מערכות פון הרב שך, וואס קיין בייז בלוט איז נישט געבליבען. די באקעמפטער האבען נאך אלס שטארק מכבד געווען הרב שך און נאך אלס געזען אין איהם דער גדול הדור, נאר אין די נקודה זענען זיי נישט אויסגעקומען מיט איהם. נאר כלפי די אנדערע מענטשען, וואס פאר הרב שך האבען זיי געהאט די גרעסטע מאס כבוד, און פאר'ן אנדערע איז נאר געווען גאנץ פיין, איז עס געבליבען הרב שך'ס ווארט אן א קעגענער.

[[NAMELESS]]

נאכאמאל, אויב איך פארשטיי גוט דעם שטיקל חזו''א וואס דו האסט אויבן מעתיק געווען וואלט ר' אייזיק נישט אריינגעגאנגען אין דעם קאטעגאריע אויף וואס דער חזו''א האט טענות דערויף, ווייל ער איז דאך יא געווען מאלו שזכו לאור הגמרא בהלכה. איך מיין אז דער חזו''א וואלט זיך נישט אפגעגעבן צו מעיר זיין אויף א יעדע ספר'ל פון סיי וועם, דאס אז זיין ספר איז יא פון די ווייזט מיר אז דער חזו"א האט איהם בפירוש מחשיב געווען אלץ למדן, טא לויט דעם שטיקל אויבן איז ער נישט פון דעם מוסר פראבלעם.

[ליטוואק פון בודאפעסט]

א. דער חזון איש האט נישט געפיהרט קיין מערכות. זיין שרייבען איז געווען פאר זיך, עפ"י רוב. למשל, דער מכתב לשר נכרי (קובץ אגרות ח"ב קע"ג) פארשטייט יעדער בעל דעת אז ער האט נישט געפלאנט דאס צו שיקען צום גוי און דערמיט אפשטעלען דער בלוט-בלבול אויף דער בייליס. ער האט ארפאגעשריבען זיין געדאנקען און מער נישט. אזוי אויך, ווען ער האט געזען מוסר'ניקס בארעדען אנדערע פאר'ן נישט האבען יר"ש אדער פאר נגיעות, האט ער אראפגעשריבען זיין געדאנקען דערויף. דאס מיינט נישט אז ער באשולדיגט איינער מיט'ן נישט זיין דורכגעווייגט מיט לימוד התורה, נאר אז דער מהלך איז פון די מענטשען.
ב. דאס שרייבען הגהות איז גאר א שוואכער ראיה. גענוג איז עס אז קיין אוכל נבלות להכעיס איז ער נישט געווען. ער האט דען געשריבען הגהות אויפ'ן אחיעזר וואס ער האט געשעצט ביז גאר? ס'דארף נישט זיין קיין סימן פון האלטען פון איהם, נאר פאר א סבה האט ער עס געטוהן. אפשר איז ער איהם שולדיג געווען א טובה, אפשר האט ער געוואלט מחזק זיין זיין ישיבה וואס דאס איז געווען דער עיקר ארבעט פונ'ם חזו"א אין יענער יארען אין א"י כידוע. איך זאג נישט גארנישט וועגען הרב אייזיק גופיה, אבער די ראיה איז נישט קיין ראיה.
ג. דער בנימין בראון פראבירט צו מאכען א שטיקל תורה וועגען די באקאנטע בריוו אין קובץ אגרות צו הרב שמחה זיסל ברוידא ז"ל וועגען זיין קעמפף אויף מוסר, אבער כפשוטו דער בריוו מיינט גאר עפעס אנדעריש. דער חזו"א האט טענות אז מ'גייט ארום זאגען בשמו קעגען מוסר 'צפור חייו של התורה' (איך געדענק נישט די לשון, ואין הספר תח"י כעת), און ער האט געהאט נאנטע באציאונגען מיט דער צו יענער 'אלטער'. איך האב פארשטאנען אז דאס מאכען א מערכה האט איהם געקרענקט. רעדענעדיג אין ביהמ"ד אין קלויז אין מוסר שטיבל, האט ער געהאלטען אז דער מוסר העלפט נישט און מאכט פראבלעמען. אבער סתם אין גאס צו בארעדען די מוסר'ניקס איז מחלוקת אן קיין שום תכלית. וויאזוי די התנגדות איז סערווירט איז א חלק פון וואס די התנגדות איז. דעריבער טאקע בעט ער פון הרש"ז אז ער זאל טוהן תשובת המשקל און אויפהערען רעדען דערפון, הן לטוב הן למוטב. ציה נישט ווייטער דער ענין, ווייל ס'קומט ארויס פאלש. ולי הקטן נראה שזהו כוונת החת"ס בתשובתו המפורסמת להר"מ באנעט.

[רוסישער]

איך קיינמאל ניט געזען די הערות, אבער אפשר איז דאס א וועג פון קריטיקרן, א שטייגער ווי די הערות אויף חי' הגר"ח

[ירמי']

בנוגע די קאמפ פון די חזו"א מיט ר' אייזיק שער איז געווען בעיקר ווי אפצולערנען די חטאים און די סטאטוס פון די פריעדיגע דורת ווי די דור המדבר און די דורות הנ"ך, כידוע איז פארהאן א מכתב און אגרות חזו"א סוף חלק א' צו ר' אייזיק שער בנוגע די ענין.

[ירמי']

@ליטוואק אינטערעסאנט דיין ראי' אז די חזון איש האט געשריבן די אמונה ובטחון אין יוראפ,
איך האב געהערט אמאל אז ער האט נישט מסיים דעווען די או"ב ער האט נאך געהאט אין פלאן צו שרייבן ווייטער, פון דעם איז משמע אז עס איז געווען מער סוף ימיו,
למעשה פאלט מיר אייו יעצט אז דיין ראי' איז נישט קיין ראי' ווייל יתכן אז די חזון איש איז שוין געווען פארנומען מיט די געדאנקען אין יוראפ בפרט דאס איז א לעבנסגעדאנק און נישט סתם א שיינע תורה, אבער עס אפגעשריבן האט ער עס אין אר"י

[איש חזון]

אמונה ובטחון איז נישט קיין לייכט ספר, סיי צוליב די אייגנארטיגע פאעטישע שפראך מיט וואס דער חזון איש באניצט זיך, און אויך צוליב פארשידענע טיפע און דקות'דיגע טעמעס וואס ער בארירט דארט, און ווי דער חזו"א שרייבט: דברים שבאמת הם עמוקים הכתב נפגש בקושיים להבליט את עומקם (קו' י"ח שעות סקי"ד).
אז מ'רעדט שוין:
מאנכע מיינען אז דאס וואס דער חזו"א שרייבט אין פ"ב אות א' "שם בטחון המשמש למדה מהוללה ועיקרית בפי "החסידים", מיינט ער דא די כת החסידים תלמידי הבעש"ט. ס'איז אבער נישט ריכטיג. א' ווייל דער סארט בטחון וואס ער קומט דארט שולל זיין צוטייילט זיך נישט צווישן ראסע, עס איז אן אנגענומענער מיינונג אין די תורה וועלט, צווישן ליטאים און חסידים צוגלייך.
ב' ווער עס איז באקאנט אין די שריפטן פון חזו"א ווייסט אז זעלטן ווען וואס ער דערמאנט אפילו א נאמען צו וועמען א בריוו איז אדרעסירט, און אויב דארף ער רעדן פון א פערזאן אדער ארגאניזאציע ספעציפיש באגענוגט ער זיך מיט 3 פינטעלעך ... זיין פעדער איז אויסגערעכנט און אפגעהיטן מיט א מורא'דיגע צניעות, איז נישט מסתבר אז ער זאל דא אזוי גלייכגילטיג קריטיקרן א גאנצע עדה ביים נאמען, ופשוט הוא.
נאך א נקודה:
עס איז דא אן אלוועלטליכע לאנגיעריגע וויכוח אויב עס עקזעסטירט דער מושג love on thr first sight.
הערט ווערטער פון חזו"א אמונה ובטחון פ"א אות י"ד: ואמנם אף בלי כל סיבה מעשית יש סיבות צפונות בכחות הנפש להפק חן ואהבה לרעהו שהוצג לפניו בפעם הראשונה, אשר לא הכירו מעולם, ומנקודת אהבה זו הולכת וגדלה ומתוספת, וכמו כן יש כחות בנפש האדם להפק שנאת מרורות לרעהו בלי כל סיבה מוקדמת, רק בגלל שלא מצא חן בעיניו והשנאה הולכת ומתפתחת ביניהם, וביחוד הדבר רגיל באלה שכשרון שכלם חזק ומדותיהם ערות וחדות. ע"כ.
די דומע, זיי שפירן נישט און ליבן נישט, ושוטה אינו מרגיש. דער חכם מיט אויפגעוועקטע געפילן, ער שפירט און קאטאגארעזירט צווישן זיינע ליבן און פיינט.

די 3 פינטלעך אין אגרות חזון איש, איז פון די מוציאים לאור נישט פון דעם חזון איש זעלבסט.
אגב, לעצטנס איז ארויסגעקומען גנזי חזון איש מיט די אלע בריוו בשלימות.

נישט ריכטיג. די גריינימנים (המו''ל של אמו''ב ואגרות חזו''א) שרייבן אינעם הקדמה צו אגרות חזו''א, אז ווי עס איז געדריקט "..." איז פשט אז מרן זללה''ה האט אזוי געשריבן, משא''כ ווען עס איז געדריקט "- - -" איז פשט אז די מו''ל האט משמיט געווען.
(וכבר הוכיח רא''ק מו''ל גנזים ושו''ת חזו''א שהגריינימנים לא תמיד ציינו כאשר השמיטו, וכן באיזה מקום הדפיסו "..." כאשר באמת הם השמיטו ולא החזו''א כתב כן)