איך האב פארפאסט און געקומען אביסל שפעט. די דראפבאקס לינק פון פרק 10 האט שוין עקספייערט, איך דארף דאך אבער זען שטיסל. קען עס איינער ביטע איבערלייגן, אז אויך אין - גע'כשר'טע כלי - זאל דאס קענען זען?
לא יודעת כמה עודף הרומנטיקה השטיסלי שהתרגלנו לצרוך מידי מוצאי שבת הינו אותנטי ותואם את אורחות החיים במאה שערים, פחות פחות האמנתי לליבי הדוסית הבלגית הנשלטת על ידי אביה שפוחדת מהנטיות האומנותיות של ארוסה, שתגיד משהו על העיניים הירוקות של השידוך שלה בפגישה הראשונה, פחות קניתי את המחמאה החוזרת של קיווע "ולי לא אמרו שאת כל כך יפה", אפילו הרגשתי מול זה אי נוחות בולטת. כנ"ל בדרמה הרומנטית הכמעט קומית בו כופה רוחמי וייס המתבגרת המרדנית נישואים חפוזים על ילד עם חתימת זקן שחולם להיות רבי עקיבא. לעומתם, החיזור הענייני והמעשי של מנוחה קניגסברג האלמנה הטרייה, אחר האלמן הנצחי איכשהו עובד. והאמת זה לא חשוב. כי הסידרה פחות שובה בדמויות האוהבים המיוסרים הצעירים ויפי התואר ובמבטים הרושפים שהם מחליפים בינהם, אלא דווקא בדמויות המתבגרות, הפגומות, האטומות, בחוסר הוורבליות של שולם שטיסל וכו' וכו'...ובאוטיזם הרגשי של אחיו נוחעם. בגבריות האבודה, ובאקטיביזם הנשי הכמעט חתרני של נשותיה. מה כבר אפשר לצפות מסידרה עם רזון עלילה בולט, שמרכיביה הבולטים הם טשולנט, מלפפון חמוץ, כרס בולטת, באבלע, לוקיישן של קירות עטויי פשקווילים ובובע מלכה אחת בבית אבות? איכשהו דווקא המרכיבים האנאכרוניסטים האלה השזורים ברגישות ובהומור דק ומשובח עם דמויות עשויות היטב, מצליחים לקנות גם אותי וגם את הציניות שלי שמנסה להאחז בציפורניה הצפון אפריקאיות שהושחזו במרד אנטי הגמוני. שטיסל מציגה אי של שלווה אשכנזית מסורתית לא מתנצלת, לא מתחבטת, נטולת פוליטיקלי קורקט ורגשי אשם על דיכוי מיעוטים, כמעט כמו במציאות. מקום בו אפשר לבלוס מאכלים אפרפרים, ומזון רוטט בלי להגיד על זה משהו ציני, מקום בו יש טובים מוחלטים, סתם דעפקטים ורשועים ארורים. מקום בו מנהלים רשימות של אנשים עם רמות דפקט שונות ומותחים קו בינהם ואיכשהו מצליחים להשאיר אותם יחד עד זיקנה ושיבה, בנים ובני בנים אוהבי השם ויראי אלוקים. זו אשכנזיות מסורתית שאבדה ברובה עם הכרזת "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" אבל משגשגת ופורחת בקהילות חרדיות המשמרות אותה בקנאות, יותר מאשר את היהדות המקורית, עד כדי מסירת נפש, או כמו שביטא זאת פעם האדמו"ר מסלונים "גם אם נעמוד מול כיתת יורים". "זה לא וועלוול, זה פרענק פארך" תגער הרעבצען האהובה עלי באשכנזית מדוברת בבובע המזדקנת, שמוצאת חבר בבית האבות, אותו היא מדמה לבעלה זכר צדיק לברכה. ואיתו היא מצליחה לפתח שיחה אוניברסלית בשתי שפות, ערבית ויידיש, שיחה שמשמחת את שניהם מאוד, למרות שאיש לא מבין את רעותו. והאמירה הזו שמגרדת לי בדרך כלל, די מתבקשת. זהו עולם שאין בו אפילו מיכסות לאחרים, הם כמעט לא קיימים, לא מפריעים ולא רוצים להתקבל לבתי הספר, זהו עולם בו אתה יכול להתנהל איתם בגובה העיניים רק אחרי אירוע מוחי קשה, אלצהיימר מתקדם עם הילוצינציות חמורות. שמורות טבע כאלה מתקיימות במציאות, שבטים לבנים מוחלטים בהם אין ברירה אלא להינשא לבני דודים. וזה כמדומני אחד המרכיבים האותנטיים בסידרה שבאופן פרדוקסלי הופך לשובה לב. אולי כי הוא רק קצה הקרחון. ובתוך הלבן הלבן הזה מתקיים לו בשקט ובצניעות קשר לא ברור בין מנהל חיידר מכובד ומזכירתו, שלפי שמה וחזותה היא אחרת מוחלטת, בעונה הקודמת היא היתה גרושה והפוטנציאל הרומנטי היה מפורש יותר, אבל גם היום כשעליזה גווילי גורליק היא אשת איש, קשה להתעלם מכך ששולם מרגיש מולה פספוס גדול. איכשהו תמיד הצליח להתנחם בזרועותיה המטאפוריות, שהגישו לו אוכל חם וצבעוני, ממנה הוא לומד להקשיב לגששים ולצחוק עד כלות ומיד גם להכחיש זאת עמוקות. לא אחת כמנוחה קניגסברג תפספס את הפוטנציאל היצרי של המזכירה עם החזות הממזרית הפשוטה, זו שעלולה לחמוס את ליבו של ארוסה העבדקן. זה שבשתי עונות שלמות מחפש בעיקר אוכל חם ומנחם ונפש רכה שתקשיב לו קצת ולא תמסור לגמ"ח את בגדי אשתו עליה השלום. אפילו להתאבל כמו שצריך הוא לא יכול, כי אז יגער בו אחיו הגביר הבלגי... "נו נו אנחנו לא ילדים קטנים". והאמת היא שהכל יכול לקרות בסידרה הזו, רווק עם נפש פיוטית שמתאהב באלמנה מבוגרת, שוכח אותה ברגע ומתאהב בבת הדוד שלו. חרדי מבוגר שהולך במאה שערים עם זר פרחים לארוסתו הקלפטע שהרגע התאלמנה, רעבצען עם פה מלוכלך וחינני, בעלת נטיות אובדניות. אבל האם יכולים שולם שטיסל ועליזה גווילי להקים יחד בית נאמן בישראל? נו נו...בהחלט שלא וכוליי וכוליי. אבל מי יודע, ימים יגידו.
שאלו החכם: במה יתנקם אדם משונאו? אמר: שיוסיף מעלה יתירה בעצמו (רבי שלמה אבן גבירול)
אחרי שבחר לוותר על הציור, האם קיווע יכול להיות מאושר? חגית כהן חושבת שכן: "בעיני ויתור על העצמי בשביל משהו גדול פי כמה וכמה, בכלל, ובטח בעולם החרדי, זה הדבר הנכון ביותר". ומה אתם חושבים?
הרבה מאד מהתגובות לטור על פרק 9, היו על הבחירה שקיווע עשה. נכונה? לא נכונה? תחזיק מעמד? לא תחזיק? ובכלל, הדיון הגדול שנסוב סביב הפרק היה על מהות הבחירה ועל מהות הוויתור על העצמי בשביל נישואין. ולא סתם זה מה שהרוחות סערו סביבו, גם פרק 10 מתעסק אך ורק בבחירה של קיווע, ובבחירה בכלל, ובמהות הבחירה שלו, ובבחירות שונות בחיים, ובמהותה של בחירה בכלל, וכל זה דרך שולם, עליזה, ליבי ונוחעם. כל הפרק הזה, שהוא סוג של אתנחתא, עוסק כולו רק בבחירות, קטנות וגדולות. כי גם שולם, שמחליט להאזין ל"גששים", בוחר לעשות את מה שמעולם לא עשה ולא חשב לעשות מעצם חייו בעולם בו הוא חי.
האמת היא שהופתעתי מזה שהפרק עסק כולו בבחירה ובמהותה. אבל לא הופתעתי כלל, כיאה לסדרה המעולה הזאת, מהעומק והדקויות בו הוצג העניין ונותח. וחשבתי שהבחירה של קיווע היא הכי ברורה בעולם. חשבתי שכל העולם שהוא בנה הוא עולם של אין ברירה בגלל רווקותו בעולם בו מקומו הולך ומתאיין. גם אם הוא מממש את עצמו בכישרון הגדול ביותר שלו, זה עדיין רק תחליף לדבר האמיתי. כי הדבר האמיתי הוא נישואין, ומשם הגשמה עצמית כבן זוג (בעל), כאבא, כבעל בית וכו. זה אולי נשמע מצומצם, אבל זה לא. כי יש תכלית לחיים של יהודי. והתכלית מאד ברורה. ומאד מדויקת. והרי הדיונים הגדולים שמתרחשים בעולמות הרווקים הם "היא/הוא לא התחתנו כי פיתחו את הקריירה" וכו וכו, ומה קודם למה, והאם לא מפספסים את הרכבת.
אולם אצל קיווע זה מורכב ופשוט הרבה יותר: מורכב כי בעולם בו הוא גדל וחי "גיל 18 לחופה". נקודה. ואם לא אז אין לך יותר כ"כ מה לעשות שם ואתה הולך ונחשב לדפקטע ורק בנס אתה מצליח, אם בכלל, לבנות לך עולם אלטרנטיבי כמו שעשה קיווע בעידודה של ליבי. ואל תשכחו שקיווע ממש לא היה בדרך לשם, אלמלא ליבי שדחפה אותו, ואגב, אולי אם היו נישאים הרבה קודם, בגיל 18, היא היתה דוחפת אותו לשם כאשתו, כנווט ביתו, כפי שאנחנו רואים שהיא דוחפת ופועלת כרצונה ככל שלבה חפץ, ואז הוא לא היה צריך בכלל לוותר על זה. ופשוט, כי קיווע הלך ונשאב לשם רק כאלטרנטיבה ולא מלכתחילה. אז כשהגיע, סוף סוף, הזיווג המיוחל, זה אמור להיות הדבר הפשוט ביותר לוותר עליו.
כי לאישה יש מקום של "חוכמת נשים בנתה ביתה" וליבי בהחלט מסתמנת ככזאת. אני רוצה להאמין שעל אף הלחץ שהם היו נכנסים אליו כזוג נשוי, היא היתה מאפשרת לקיווע את עולם הציור, אם כי לא בטוח שבאותה המידה והדחיפה כמו עכשיו, ואולי זה גם לא היה מעניין אותו ומתעצם אצלו, אצל קיווע, כמו עכשיו.כי כרווק הוא כאמור בנה לו בגבורה עולם אלטרנטיבי שהוא באמת הלך ונשאב אליו. ולא סתם ליבי דאגה. דאגתה במקום ומוצדקת. ולקיווע ניתנה בחירה, היא, ובית קטן בערבה (על ההר במקור ברוך) ועבודה רגילה ולא נוצצת ולא מפתה; או רווקות שהולכת ו"מחמירה" ומעמיקה עם השנים, והופכת לסלע שלא ניתן להופכו, במקביל לפיתוח הכישרון, וצמיחה מקצועית ותערוכות וחו"ל וכו.
אני מבינה את בחירתו של קיווע. ציור, כישרון, תערוכות וחו"ל לא יתנו לו לעולם מענה כאיש משפחה, לא כעת ולא לדורי דורות, לא בעולם בו הוא חי, ולא באף עולם אחר. והוא יישאר בודד ועצוב, ואגב, אף אחד לא מבטיח לו הצלחה לנצח. וגם כישרון גדול לעיתים שוחק, להבדיל מחיי נישואין ששם חובה לעבוד לבד ויחד על שחיקה, מה שלא בעולם הציור והאומנות, שם זה זאב בודד, זה אתה מול עצמך ומול מי שמחליט להיות הספונסר שלך לאותה תקופה. האם אלו החיים שהיה עדיף שקיווע יבחר לעצמו? לדעתי התשובה היא חד משמעית: לא. אז נכון שזה אולי קצת קיצוני שליבי מנתקת אותו לחלוטין מכל ענייני הציור, ואת ההסבר היפהפה היא נתנה לקאופמן: יהודי צריך לדעת מתי לצאת ממשהו לפני שהוא נשאב אליו לגמרי. והאמת היא שרוב בני האדם עושים כאלו בחירות, לפעמים קיצוניות, בלי לשים לב. כי גם אמא שמחליטה לגדל את ילדיה בינקות ומוותרת על קריירה, בד"כ נשפטת, ולא בטוב, ובעיני זה לא שונה. בעיני ויתור על העצמי בשביל משהו גדול פי כמה וכמה, בכלל, ובטח בעולם החרדי, זה הדבר הנכון ביותר.
אז הפרק הזה, פרק 10, נסוב סביב בחירות, וכאמור הייתי בטוחה שהבחירה של קיווע תעבור חלק, בנחת, סוף סוף, אחרי כ"כ הרבה תלאות. והופתעתי שלא. הופתעתי (ושמחתי מאד, האמת) לגלות ששולם ומנוחה כבר לא… בחירתו של שולם "ברוך שפטרנו". גם עליזה בחרה, שלא לחזור לעבוד בחיידר, אולי זאת בחירה משותפת שלה ושל בעלה, אפרופו קיווע וליבי, אולם היא בהחלט בחרה, כשמשנה ברורה ומנומקת בפיה: "עדיף להחליט וללכת עם ההחלטה עד הסוף מאשר להחליט ולרצות כל הזמן משהו אחר". איכשהוא כל הזמן נראה לי שהיא רומזת לרצון שהיה לה בשולם, ולא צלח, וכעת היא החליטה לא לשוב לעבודה בחיידר גם כדי שהרצון הזה לא יהיה לה כל הזמן מול העיניים. עליזה היא נאה דורשת נאה מקיימת. בוחרת והולכת עד הסוף עם הבחירה גם אם היא שונה ממה שהיא היתה רוצה מלכתחילה.
ו…בסוף זה מה שצימרר אותי וטרף את הקלפים והפך את הקערה על פיה: קיווע, במופע יחיד, לוקח לעיני המצלמה את תמונת הבית שצייר להזמנה, וגורס אותו במגרסה. וברקע, או כמעט ברקע, מתנגנת "הסימפונית הטרגית" שנוחעם סוג של מנצח עליה. אני לא יודעת אם קיווע פשוט צייר ציור מושלם יותר עבור ההזמנה, או שהוא סיים לעבוד על ההזמנה… או שהוא דווקא עוד יותר עושה בשלמות עבור ליבי ובקשתה, או, שהוא הבין שטעה בבחירתו ולכן גרס את מה שצייר כביטוי לנסיגתו מההחלטה. אז אני לא יודעת, והכל פתוח, מה שבטוח הוא שהדקות האחרונות האלו בפרק צימררו אותי.
אבל עוד משהו לגבי ההחלטה של קיווע לוותר על הציור בשביל להינשא לליבי, ובכלל, פשוט, להינשא: שהרי גם קיווע יודע, ואולי יותר מכולם קיווע יודע את הכתוב בתלמוד הבבלי ש"השרוי בלא אישה בלא ברכה בלא טובה בלא שמחה…" ולכן מה שווה לו הכישרון שלו וההתמסרות לאלטרנטיבה שהוא בונה כשבעצם אין לזה שום אחיזה במציאות, בטח לא החיצונית אבל גם לא בזו הפנימית כי נפשו בנויה כך במסגרת חייו וחינוכו?
ס'איז גארנישט אזוי פשוט ווי די מאכסט עס, עס איז דא א ריזן מחלוקת אין דעם. אזויפיל עקטערס עס איז דא אזויפיל שיטות איז דא ווער עס איז די בעסטע\נאטירלעכסטע. איך וואלט אויך געוואלט זאגן מיין שיטה לולא דמיסתפינא, נאר איך וויל זיך נישט מישן אין פלוגתא דרבוותא ורברבתא
די אלע פיקטשערס מאכט מיר טראכטן פון אסאך היימישע יודען, וואס גייען טאקע אנגעטוהן מיט די שמנה בגדים, אבער אינעווייניג אין הארץ שעלטן זיי אויפן "סיסטעם" און זענען בעצם נישט "חרדיש". אלס וואס זיי טוען איז נאר א שפיל, אזוי ווי די חברה פון שטיסל, קוקן אויס פיין אין חרדים לדבר ה' אבער אלס איז נאר א פלעי.
נעגל וואסער: ייש"כ. איך מיין אז דאס איז איינע פון די שטערקסטע לימודים וואס אונז דארפן ארויסנעמען פון די גאנצע פרשה. די אוניפארם איז נאר א חיצוניות. וואס א מענטש האט אין הארץ דאס איז די עיקר. ס'קען זיין א מענטש וועלכער האט רעבישן יחוס און גייט אנגעטון די שמונה בגדים. אבער אינעווייניג איז ער א חילוני אדער גאר א כופר בעיקר. אזוי ווי די גמ' זאגט..."אי יראת ה' היא אוצרו אין. ואם אין יראת ה' אוצרו לאו"...פי' אלע איבעריגע זאכן זענען גארנישט ווערד. אפילו ווען ער קען לערנען. איז אלעס נאר א שפיעל. מ'קען אים אנווייזן אז די שפילערס אויף די סעריע ..."שטיסל"...זעהען אויך אויס און שפילן ווי עכטע חרדים. אבער זיי זענען חילונים...!
