אדנירם האט געשריבן:כאטש נהורא נפישא האט דאס נישט געמיינט, איז אבער דא אסאך מער ווי 'איראניע' ווען מ'וויל באשרייבן די ליצנות פון חסידים וואס צופייערן זיך ביים פיוט וואס דער מחבר איז געווען אנטקעגן די געדאנקנסגאנג פון די צופייערער'ס...
איך גיי ארויף אויפן פיוט 'י-ה רבון עלם' פון רבי ישראל נג'ארה, וואס איז געווען ערגעץ צווישן א רב אין עזה, א שיכור ומנוול, א מתנגד צו קבלה, און - - - איינער וואס מלאכים זענען געקומען הערן ווי ער זינגט קה רבון עלם, ווי די לעגענדע לויטעט.
הוי אומר, אז קאכן ביי קה ריבון עלם דארף מען, יעצט האמיר א פראבלעם מיט איר מחבר. מאנכע וועלן אים אראפלייגן אלס שיכור צוליב'ן זיך מתנגד זיין צו קבלה, און מאנכע וועלן זיין קלוגער פון דעם, און וועלן דאס איגנארירן און גאר אפשטעמפלען דעם נג'ארה אלס מלאכים כאפער.
---------
[tag]פרייוויליג[/tag], ייש"כ פארן פד"פ, כ'מיין זאלסט עס אויך לייגן אין פלאוויוס' אשכול, אז ווער ס'קומט דארטן אן זאל קענען גלייך אראפלאדענען דעם אינטרעסאנטן אשכול.
איך האב נישט צולאנג צוריק געליינט איבער הרב ישראל נג'ארה, איך בין דערציטערט געווארן פון די התנגדות. הגם ס'דא וואס האלטן אז דאס איז נישט אמת. און די חת"ס האט אויך נישט געוואלט זינגען שירי נג'ארה. פאלנגד איז א ציטאט פון וויקיפידיע:
בעקבות כתיבת השיר "כתובת ישראל", המנוסח ככתובה בין ישראל לה' בעת מתן תורה, ביקר אותו מנחם די לונזאנו, בן דורו של נג'ארה, וכתב כי "התיר עצמו לומר לה' יתברך כל מה שהנואפים אומרים זה לזה" (מתוך ספרו "שתי ידות", דף קמב). בנוסף קבל על כך שנג'ארה משתמש בסגנון ובמשקל הערביים, הזרים לרוח ישראל. ואכן, החוקר יוסף יהלום גילה כי רבים משיריו של נג'ארה מתחילים באופן המזכיר שירי עגבים מוכרים של התקופה.
התנגדות נוספת הופנתה כלפי אישיותו של נג'ארה עצמו, ובאה מכיוון המקובל תלמיד האר"י, רבי חיים ויטאל (רח"ו). ביומנו האוטוביוגרפי "ספר החזיונות"[1] כותב רח"ו שדיבוק שנכנסה לאשה אחת אמרה כי אמנם פזמוניו של נג'ארה טובים, אך הוא עצמו "פיו דובר נבלה וכל ימיו שיכור" ולפיכך "אסור מי שידבר עמו ומי שיוציא מפיו הפזמונים שחיבר". הוא ממשיך ומספר כי נג'ארה חילל את השבת, קיים משכב זכור וכן שכב עם גויה, רח"ו מעיד כי סיפר לו העניין והודה שכן היה, ולכן "אסור ליהנות לו ואסור לתת לו כתובה או גט לכתוב וכמעט שראוי לפוסלן". עם זאת, רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), בחיבורו "שם הגדולים", מזכיר ברמז את ההתנגדות לשירים בלבד, ומתעלם מדברי רבי חיים ויטאל, על אף שהכיר את ספרו. גם החוקר מרדכי מרגליות ב"אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל" התייחס לדברי רבי חיים ויטאל בביטול, וכתב כי "הדברים הנאמרים במהדורות שלפנינו אינם מחוורים". דבריו של רח"ו צונזרו ברוב מהדורות הספר, ונדפסו רק לאחרונה במהדורה שנערכה בידי אהרון זאב אשכולי בהוצאת מוסד הרב קוק. וכן במהדורת יד בן צבי, על פי כתב יד רח"ו. במחקר שערך הרב ראובן מרגליות הוא קבע כי החיבור הוא זיוף מאוחר ולא פרי עטו של ר' חיים ויטאל. הרב מרגליות מחה בפני הוצאת מוסד הרב קוק, וטען כי הוצאת הספר במתכונתו מהווה "ביזוי התורה", וההוצאה הסירה את הספר מהמדפים[2].[לכל הקטע] ככלל, ההתנגדות לנג'ארה לא הכתה גלים בציבור הרחב, וכבר בימיו הוא הפך למשורר אהוב ומקובל על קהילות ישראל. גם בעל החתם סופר, שנהג שלא לשיר את שירי נג'ארה, משנשאל על הטעם העדיף להתחיל לשיר אותם מלספר את הבקורת שעליו.
