טאמבל סאס האט געשריבן:דאס האט נישט געקענט זיין דער פשט אינעם רמב"ם, קודם ווייל פון אים איז נישט משמע אז ער האט געהאלטן דאס כפשוטו עין תחץ עין איז יותר ראוי כפי הדין.
פין וואו נעמסטו דאס?
נאכדעם איז ער קלאר מדגיש אז דער פסוק טוישט זיך נישט, ד.ה. אוודאי אז ס'מוז מאכן עפעס א חילוק. אנדערש וואס איז דער חילוק רילי וויאזוי מען טייטשט די פסוק? פאר איין רגע האט מען אזוי געטייטשט?
ווער פארשטייט?
און פון זיין זוהן ר' אברהם איז זעכער משמע אז דא איז דא אן ערנסטע פראבלעם, פארוואס זאגט דער פסוק איין זאך און דער תלמוד וויל איינזעצן ס'זאל האבן געווען א צווייטער זאך?
פראבלעם?
עין תחת עין – פשטיה דקרא מבואר וביארה הקבלה שכונת המקרא "דמי שן תחת שן" וכן בכולם.
ער שרייבט אז דער פשט איז מבואר און די כונת המקרא איז "דמי שן"
און נישט נאר איז דאס א נישט קיין ציגעלייגטע זאך, נאר ער ברענגט פין ר' סעדיה ז"ל בפירושו ועדות המקרא
אז אין פסוק אליין מיז מען אויך אזוי לערנען
אים האט נישט אזוי ווייט געבאדערט אז אמאל האט מען געהאקט קעפ און היינט נישט.
אים באדערט
1) ווי אזוי ס'הייסט א המשך אויב מ'טוישט לפי הזמן, ד.ה. וויאזוי איז עס געגעבן געווארן מפי הגבורה?
און צוויי 2) וואס זוכסטו צו באהאלטן?
קענסט אפשר ווייזען פין וואו דו נעמסט אז דאס האט אים געבאדערט
ס'קוקט אויס וואו דו האסט עפעס אינסייד אינפערמעשען וועגן די רמב"ם'ס סודות
איז פארוואס זאלסטו אינז נישט ארויס העלפן מיט נאך א
סוד פין דעם רמב"ם
שאאאא
וזה עיקר יש לך לעמוד על סודו. והוא, שהפירושים המקובלים מפי משה, אין מחלוקת בהם בשום פנים, שהרי מאז ועד עתה לא מצאנו מחלוקת נפלה בזמן מן הזמנים, מימות משה ועד רב אשי בין החכמים, כדי שיאמר אחד, המוציא עין חברו יוציאו את עינו, שנאמר עין בעין, ויאמר השני, אינו אלא כופר בלבד שחייב לתת...
וכיוצא בזה בכלל המצות אין מחלוקת בהן. שכולן פירושים מקובלים מפי משה. ועליהם ועל דומיהם אמרו, כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני.
אז דו וועסט זיין וואויל וועל איך דיר יא אוסזאגן א מהלך און דעם סוד
פארוואס די רמב"ם אין מורה האט נאר געוואלט שרייבן דעם טעם פין פשטות הפסוק אין נישט דעם טעם פין תורה שבעל פה.
אן וואס איז דאס דער ולאבא מרי ז"ל במורה רמז בזה שנמסר ממנו פירושו על פה בו
הכרעה נפלאה beautiful synthesis בין הקבלה ופשט המקרא ולא אפשר לכותבו מפני שהוא ז"ל הסתירו.
ו
אולי י"ל דרך חדש במו"נ כאן (ועפי"ז יתבאר באופן שונה מה שהרמב"ם לא רצה לכתוב זה). כי הנה בי"ד של ישראל צריכים לדון לא רק את בנ"י כ"א גם את הנכרים התושבים עם ישראל, וכדאיתא ברמב"ם הל' מלכים ספ"י חייבין בי"ד של ישראל לעשות שופטים כו' לדון להם על פי המשפטים האלו כו', ע"ש. וכמה דינין שבפ' משפטים הם גם בנוגע לעכו"ם, ועי' במכילתא עה"פ (כא, לה) וכי יגוף שור איש להביא שור של אחרים, ופי' במפרשים (עי' זית רענן ועוד) שזהו לרבות נכרים דהם ג"כ בכלל איש (ובתו"ש חי"ז ע' קצא מביא גירסא: לרבות של נכרי). ועי' ב"ק דל"ח שממעט שור ישראל שנגח שור של נכרי רק מדכתיב בפסוק רעהו (הלא לולי הלימוד דרעהו הי' דין השור שבפ' משפטים גם בנכרי) או מלימוד ראה ויתר גויים שהתיר ממונן כו'. ועד"ז בדיני השומרים שממעטים נכרי מפסוק וכי יתן איש אל רעהו כמפורש ברמב"ם הל' שכירות רפ"ב.
...
ולפי"ז מובן בדרך מרווח מאד מה שנקטה תורה לשון עין תחת עין, שזהו משתמע לשתי פנים גם כפשוטו עבור העכו"ם, וגם ממון ע"פ ההיקש עבור ישראל. ומתורץ ההכרעה בין פשט המקרא עין תחת עין ממש (ובזה קאי הרמב"ם במו"נ) לדרשת חז"ל שהוא ממון.
ורק זאת מצאתי בתו"ש חי"ז ע' ער שמביא מס' חמדת ישראל קונטרס נר מצוה שכ': דכמו בישראל אמרה תורה עין תחת עין ומ"מ משלם ממון משום דילפינן מקרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים, א"כ י"ל דה"ה בני נח אע"ג דחייב מיתה על חבלה מ"מ יכולין ב"ד לתקן עבור זה כופר ממון. ע"כ. אבל זהו חידושו של החמדת ישראל ואין מוכרח שכ"ה לדעת הרמב"ם.
וגם עי' במגלה עמוקות פ' אמור וז"ל: וכן מי שנותן מום לעמיתו, בן נח הורג אותו ונותן עין תחת עין ממש, אבל גבי ישראל אינו נותן רק ממון ז"ש איש כי יעשה מום בעמיתו וכאשר עשה כן יעשה בו כן הוא דין גוים אבל אני אינו פוסק כן כו'. ע"כ. הרי שבמג"ע כותב ענין זה ע"ד השלילה. ועי' המובא בתו"ש חי"ז ע' רס. אבל אנו בדברינו כאן דנין לשיטת הרמב"ם שכותב מפורש במו"נ שעין תחת עין ממש הוא ע"ד החיוב וע"פ השכל והגיון
אבער איך בעט נאך אמאל טאמבל-סאס ווער נישט ווילט, דאס דארף בלייבן א סוד, פארשטייסט פארוואס? ס'האמער געהאט געניג
נאך וואס איך האב געזען אינטערעסט וואס ער ברענגט:
מצאתי בתו"ש חי"ז ע' ער שמביא מס' חמדת ישראל קונטרס נר מצוה שכ': דכמו בישראל אמרה תורה עין תחת עין ומ"מ משלם ממון משום דילפינן מקרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים, א"כ י"ל דה"ה בני נח אע"ג דחייב מיתה על חבלה מ"מ יכולין ב"ד לתקן עבור זה כופר ממון. ע"כ. אבל זהו חידושו של החמדת ישראל ואין מוכרח שכ"ה לדעת הרמב"ם.
לקוטי שיחותדאס שטימט זייער פיין מיט קדמונית היהידים וואס איז געשריבן געווארן פאר די גוים