כ' סיון

[שמואל הלוי]

[center]כ' סיון – יום תענית[/center]
סיבת התענית
דער טאג פון כ' סיון איז באשטימט געווארן פאר א יום תענית דורך דעם הייליגן 'רבינו תם', צוליב א שרעקליכן בלוט בלבול וואס האט פאסירט אין די שטאט 'בלואה' אין פראנקרייך אין יאר ד' אלפים תתקל"א.

דער בלבול איז ארויס נאכדעם וואס א קריסטליכער משרת האט געפינען א שטיקל אויסגעארבעטע הויט ביי א אידישן פעל ארבעטער, און ס'האט זיך אים אנגעשמעקט אז דאס איז 'ווארשיינליך' הויט פון א קריסטליך קינד.

דער קריסט האט דאס דערציילט פאר זיין הער ווי אויך פאר זיין ווייב, וועלכע האט פונקט דאן געהאט א געפעכט מיט א אידישע פרוי, און זי האט זיך צוגעכאפט דערצו ווי צו א פעט ביינדל, און האט אנגעהעצט די גוים פון שטאט קעגן די אידן.

(א אנדערע גירסא ווערט געברענגט אין 'עמק הבכא', וז"ל: "ויהי בשנת תתקל"א וד' אלפים, וילך איש אחד להשקות סוסו לעת ערב, וימצא שם גוי אחד אשר הלך גם הוא שמה. וירא היהודי ויתחלחל (מן המעשה שראה את הערל עושה, שהטביע נער אחד משלהם) - ויבהל הערל ההוא, וישב אל אדוניו ויגד לו לאמר: ראיתי איש יהודי אחד אשר השליך נער קטן המימה אשר הרע ליהודים- ואבואה להגיד לך.

ויצו הצורר, ויקחו את רבי יחיאל בן דוד, ואת ר' יקותיאל בר יהודה הכהנים, תלמידי רבנו שמואל; ואת ר' יהודה בר אהרן, ויקשרום בעבותות, ויציתו אש בעצים, ויכו אותם לפי חרב וישליכום אל תוך האש, ולא נשרפו. גם יתר היהודים אשר אתם, שלשים ואחת נפש, ותצא נשמתם וימותו לפני ה', שרפת נשמתם וגוף קים, ובשירת 'עלינו לשבח' עלתה נשמתם השמימה.

שלשים ואחד היהודים הללו הועמדו לפני הברירה להמיר דתם ולקבל את דת הנוצרים או להשרף חיים, אולם הם נותרו באמונתם ולא הסכימו להמיר דתם. גם לאחר שייסרום ועינום בעיונים קשים, לראות אולי כך יוכלו להדיחם מה' אלקי ישראל – הם סירבו בכל תוקף, נותרו באמונתם ואיש אל רעהו אמרו: חזק ונתחזק בעד אלקינו").

מען האט באלד געפינען שולדיג די ראשי הקהלה, און מ'האט איינגעשפארט אין תפיסה 31 פון די חשובי ופני העדה, און דערנאך זיי פארברענט לעבעדיגערהייט ה"י.

דערנאך האבן זיי זיך גענומען צו די אנדערע אידן פון שטאט, אזוי ווי עס שרייבט איינער פון די בעלי התוספות, רבינו אפרים בן יעקב מבון אין "ספר הזכירה", אז מען האט גענומען די גאנצע קהלה פון 'בלואה' אנשים נשים וטף, און מען האט זיי פארברענט לעבעדיגערהייט ה"י, און בשעת'ן פארברענען האבן זיי געזינגען מיט התלהבות די תפלה פון "עלינו לשבח". ער שרייבט דאס לשון: "תחילה היה הקול נמוך, ולבסוף הרימו קולם בקול גדול, ויענו יחד 'עלינו לשבח' ותבער האש". [אין אידישער איבערזעצונג: צוערשט איז די קול געווען שטיל, אבער שפעטער האט מען דאס געזינגען מיט א הויך קול, בשעת דער פייער האט אנגעפאנגען צו פלאקערן].

די גוים האבן דאן געזאגט אז זיי האבן נאך קיינמאל נישט געהערט אזא שיין זיס געזאנג, אזוי ווי ס'ווערט געברענגט אין סידור חת"ס, וז"ל: "כ' סיון באמירת עלינו לשבח בתפלת מנחה יכון ליציאת נפש של ל"א קדושים בימי ר' יעקב מאורלייני"ש שכולם פה אחד שרו עלינו בעלות הלהב, והערלים אמרו ששיר כמוהו לא שמעו בלתי אותו היום".

חומר התענית
איבער די הארבקייט פון דעם תענית שרייבט דער הייליגער רא"ש בזה"ל: "הרביעי בשבת, עשרים בסיון קיבלוהו כל הקהילות צרפת ואיי הים ורינוס ליום ספוד ותענית מרצון נפשם, ובמצות הגאון רבינו יעקב בן הרב ר' מאיר [ה"ה הרבינו תם] אשר כתב אליהם ספרים והודיעם, כי ראוי הוא לקבוע בו צום לכל בני עמינו, וגדול יהיה הצום הזה מצום גדליה בן אחיקם כי יום כיפורים הוא".

נפסק להלכה
דער תענית ווערט אראפגעברענגט להלכה אין מגן אברהם (או"ח סי' תק"פ, ס"ק ט'), ווי ער שרייבט די לשון: "נוהגין להתענות עשרים בסיון בכל מלכות פולין נהרא נהרא ופשטיה רפא שבריה כי מטה".

תענית כ' סיון מרומז בפסוק
אין ספה"ק אור פני משה שטייט א רמז צום תענית כ' סיון אין די תורה, וזל"ק: "בחזיון לילה על משכבי בליל י' בטבת תקכ"ד, חלמתי שיש רמז בפסוק על ד' הצומות ותענית כ' בסיון שאומר השי"ת לאברהם "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו, יג) "י'דוע ת'דע כ'י ג'ר י'היה ז'רעך" ר"ת י' בטבת, ת'שעה באב, כ' בסיון, ג' בתשרי, י"ז בתמוז, "ועבדום" הגוים, "ועינו אותם" יתענו, "א'רבע מ'אות ש'נה" ר"ת א'חר ש'יבנה מ'קדש במהרה בימינו אז י'צאו ב'רכוש ג'דול, ר"ת י'שישו ב'שמחה ג'דולה אמן" (אור פני משה, פרשת לך).

גזירות ת"ח ות"ט
נאך א אורזאך צו דעם תענית פון כ' סיון איז געווען שפעטער אום שנת ת"י, נאך די שרעקליכע שחיטות פון די יארן ת"ח ות"ט, ווען די קאזאקן פון דרום אוקריינע האבן זיך ארויסגעלאזט און א רעוואלוציע קעגן די פוילישע הערשאפט, אנגעפירט דורך דעם רשע ואכזר כאמעלנעצקי ימ"ש, און ער האט אויסגע'הרג'עט טויזענטער אידישע קינדער מיט שרעקליכע גזירות און שחיטות, איבער פוילן און אוקריינא, און האט זיך אנגעהויבן אום כ' סיון אין די שטאט נעמירוב, אזוי ווי עס ווערט געברענגט אין פנקס פון וועד ארבע ארצות: "קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם להתענות בכל ארבע הארצות את יום העשרים לחדש סיון בכל שנה ושנה... אשר התחילה הצרה בק"ק נעמרוב הגדולה. והיום ההוא נכפלה בו הצרה, שכן מלפנים היתה בו ג"כ גזרה רעה בשנת תתקל"א לפרט"...

און אזוי שרייבט אויך הג"ר מאיר משברשין אין "צוק העתים": "ואז נתאספו ראשי המדינות, כדי להסיר המכשולות והעוונות, והתקינו כמה וכמה תקנות. וקבעו צום בעשרים לסיון, יום הריגת נעמרוב על ידי היון, לגזרת תתקל"א הוא מכוון. ולהרבות בו סליחות ותחנונים, ולהרבות צדקה ולפדות בפדיונים, לפרנסת דלים עניים ואביונים".

אויך שרייבט דער הייליגער ש"ך אין קונטרס "מגילת עיפה" (געדרוקט אין שבט יהודה) אז ער האט באשטימט דעם טאג אלס תענית, צום אנדענק צו די שרעקליכע שחיטות פון "גזירות ת"ח ות"ט", און ער האט דירעקט אויסגעקליבן דעם טאג כ' סיון, צוליב צוויי סיבות. איינס, צוליב די אויבענדערמאנטע שחיטה פון יאר תתקל"א. און צווייטענס, ווייל כ' סיון קען קיינמאל נישט געפאלן אום שבת, און אזוי ארום וועט די תענית קיינמאל נישט נדחה ווערן, עס איז כדאי מעתיק צו זיין לשון קדשו: "על כן קבעתי לעצמי ולדורותי, לבנים ולבני בנים, יום צום ותענית ואבל ומספד וקינים, ביום כ' בסיון שבו נתנה תורה היקרה מפנינים, ועתה קרעוה פרעוה גויים רבים המונים המונים, יען כי יום זה הוא תחילה לגזרות ומכאובים וחלאים רעים ונאמנים, וגם כי בו הוכפלו הצרות וקלקולים שונים, כי גם גזרת תתקל"א היתה ביום ההוא ובאותם הזמנים, וגם כי יום זה לא יארע בשבת קֹדש בשום פנים, על פי הקביעות והלוחות אשר בידינו מתוקנים, וחברתי סליחות והקינות בבכי ותחנונים, לאומרם ביום זה בכל שנה ושנה עידן ועידנים".

סליחות ופיוטים
פילע סליחות ופיוטים זענען נתחבר במשך די דורות וואס מען פירט זיך צו זאגן אין דעם טאג.

צווישן זיי איז באקאנט די סליחה פונעם ש"ך, וואו ער דערמאנט דארט אז צוויי גרויסע קהלות בישראל זענען חרוב געווארן אין דעם טאג.

כ' סיון א הכנה צו יום הכיפורים
אין ספה"ק אוהב ישראל (ליקוטים חדשים פר' מטות) ברענגט דער הייליגער אפטער רב זי"ע אז אינעם טאג כ' סיון הייבט זיך שוין אן די השפעה פון יום כיפור, און ער שרייבט בזה"ל: "ואם מקיים יום הזה כראוי, אזי יוכל לקיים יוה"כ כראוי ונכון", און דער סימן איז אין פסוק כי יד על כ"ס י"ה, (פרשת בשלח), וואס איז נוטריקון כ' ס'יון, י'ום ה'כיפורים.