פרישע שטערן בעולם המוזיק - ר׳ מענדיל ראטה

[moshav zekeinim]

ער האקט עטליכע מאל אויף חרדים:

"לא יכולתי לסבול גם את ההטפה החרדית לניתוק מהעולם, כאשר האמונה שלי היא שהדרך היותר נכונה להיות יהודי, היא דוקא מתוך חיבור מלא לעולם - מתוך התמודדות אמיצה עם האתגרים שהעולם מציב לנו היום. לברוח זו לא חוכמה, וגם כבר לא אפשרות. אם התרבות העולמית איננה מתאימה לגמרי להשקפת עולמנו, אזי יש לתת לה אלטרנטיבה. במקום מועדון ופאב - בית מרזח יהודי חסידי, קולנוע יהודי חסידי, תיאטרון יהודי חסידי..."

"אנחנו חייבים לתת במה לאמנות, למוזיקה, למשחק, לריקוד. בעולם שבו גדלתי, לא מצאתי מענה לכך. רעיונות כמו 'מימוש עצמי' ובמה לאמנות, מוזיקה ומשחק - נתפסים כביטול תורה, במקום להיתפס כביטויי הנפש והרוח"

[סקרן]

זה היה במוצאי שבת האחרון. אני מקבל טלפון מחבר נעורים, ידידי לספסל הלימודים, מתקופת הישיבה. הסיפור שלו מוכר לי מזמן וזה מאוד עצוב.

שידכו אותו עם אחת, 'א גאנצע מעיישה', שידוך לא מתאים. הוא חי כבר שנים בגיהנום פנימי ובסבל בל יתואר. לך תתגרש כשיש לך כבר כמה ילדים. לך תזרוק אותם על החוף ככה. מדי פעם הוא מתקשר אלי ופשוט בוכה. בוכה את הפספוס של החיים שלו. אין לו אומץ ללכת נגד כולם, נגד המשפחה, החברים, היועצים למיניהם, השווער, כמה לא נעים. אבל בעיקר, הילדים, מה יהיה איתם.

האברך הזה היה בישיבה 'פרח'. אחד מבחירי ומצויני הישיבה ממש. גאון, מתמיד, עובד. אבל חייו קמלו כמו פרח נובל. כבר כמה שנים שהוא מתהלך כמו נר כבוי, ענף יבש ומדולדל. הלכו לו החיים. בתקופה האחרונה הוא כן מתהלך עם המחשבה הנועזת שאולי הוא צריך להתגרש. אז הוא שוב מתייעץ עם אנשים שונים. ועכשיו, לפני ימים מספר נולד לו בן למזל טוב. הוא מתקשר אלי עם דמעות ואומר לי לא רציתי להביא עוד ילד לעולם, למה הבאתי לעולם ילד שיידע כל כך הרבה סבל בחייו? אבל עכשיו שהוא נולד, אני יושב אתו כל לילה ובוכה עליו בכי תמרורים. אני יודע שאעזוב אותו כנראה בקרוב, ואני אתגעגע אליו מאוד, אני רק מבקש ממנו כל הזמן, שכשיתבגר הוא יבין לליבי ולא יחשוב חלילה שעזבתי אותו לאנחות. אני אגן עליו ככל יכולתי ואעזור לו כל חיי. רק מה ביכולתי לעשות. אני כל כך מקווה ומבקש שיבין.

"אני הולך לקרוא לו יעקב, מלשון 'תעקוב אחריי'. אל תכעס עלי כשתתבגר ואל תנתק אתי קשרים, כי נפשי קשורה בנפשך. הייתי חייב להתחיל את החיים מחדש". כך מספר לי החבר בלב עצוב. ספק גדול לי אם הוא יאזור אומץ ויעשה מעשה.

מה שמעניין הוא, שבאותו לילה אני מקבל הודעה ב'וואטס-אפ' מאדם אחר לא מוכר, וכך הוא כותב לי: "שבוע טוב וחנוכה שמח. רציתי לחזק אותך בדרכך (למרות שנראה לי שאתה בטוח בדרך). ולמה כל כך חשוב לי לחזק אותך? כי אדם שלא מממש את עצמו ואת היכולות שה' נתן לו, הוא אדם מת, ואין טעם ותכלית לעוד אדם מת 'כמוני' שמסתובב בעולם. אני לא מימשתי / מממש את עצמי ואת היכולות שה' נתן לי, היום כבר יש לזה הרבה סיבות, אבל ההתחלה הייתה בגלל חוסר יכולת לצער את הקרובים אלי בעשיית דברים ש'לא מתאים' - 'ס'פאסט נישט', פחד לקבל ביקורת מהסביבה על עשייה שלא הייתה בדיוק ב'קו' שהם והחברה התוו לי. היום במובן מסוים זה מאוחר מדי. למרות שלא עברתי עדיין את גיל ה-30, אך מאוחר מדי להתגרש, (יש לי אישה מדהימה, באמת טובה, אבל ממש לא מתאימה לי), מאוחר מדי לעשות שינוי עם 5 ילדים, (לא יכול להרוס את ביטחונם ועולמם בגלל גחמות פרטיות שלי, ברגע שהבאתי אותם לעולם יש לי אחריות עליהם). איחרתי את הרכבת. הרבה שנים התפללתי לשינוי, תפילתי לא נענתה. עכשיו התפילה היומיומית שלי היא למות. החיים שלי זה מוות כל רגע מחדש. גיהנום עלי אדמות. כל התנאים הסביבתיים והגשמיים שלי כמעט מושלמים, מבחוץ אני נראה אדם שטוב לו, חי ושמח, אבל בכל זאת עם חיים שכאלה עדיף למות. ואל תחשוב שיש לי נטיות אובדניות, אין לי, אני אדם בריא בנפשו ב"ה, מאמין בה' ובתורה, ויש לי קשר טוב עם אבא שבשמים, אני רק מבקש שיגאל אותי מהמצב הזה. בראש שלי, המוות זהו הפתרון היחיד, הנקי והיעיל ביותר. אז אתה בבקשה תמשיך בדרכך בכל הכוח, תחיה, ותן לאחרים שמהססים, שלא בטוחים, שמפחדים, את הכוח ואת האומץ, לחיות! חיים שיש בהם... לך בכוחך זה והושעת את ישראל". עד כאן לשונו של אותו אדם עצוב ושבור.

שתי סיפורים עצובים באותה הלילה. על הורים שלא חשבו הרבה. לקחו ילד, שידכו עם ילדה, ואמרו - 'יסתדרו', מה שממש לא קרה. שכחו שלכל ילד יש נפש משלו ואי אפשר 'לתקוע' כל ילדה לכל ילד. זה לא עובד ככה. יש עניין של התאמה. הורים שעושים חשבונות איך נראים המחותנים, מספיק מכובדים או לא, מספיק אמידים או לא, הגילאים מתאימים או לא. אבל שוכחים את העיקר. ויש שכבר כן שמים דגש גדול על איכות ה'קרן' אך שוכחים שלא מבררים רק אם הילדה טובה וצדיקה, אלא אם יש כאן שתי נפשות תואמות. כמובן שמי שצריך להרגיש אם זה מתאים או לא זה הבחור הצעיר, אבל איך הוא יבחר אם לא נותנים לו הרבה אופציות בהחלטות. הוא גם לא מודע לכך שהוא צריך לאהוב את הסגנון ולהתחבר. לא אמרו לו מה הוא צריך לחפש באשה. הוא ראה ילדה טובה וזהו, מה הוא היה צריך להגיד. לא חינכו אותו שמחפשים 'אהבה'. הרי אסור ממש לחפש אהבה. הם רק הולכים "לבנות בית נאמן בישראל". אהבה? חס וחלילה. מאן דכר שמיה. זה היה רק בתנ"ך, אצל אדם וחווה למשל. שכחו להגיד לבחור שמה שהוא צריך לחפש בבת זוג זה רק שני דברים. האחד, אם הוא אוהב איך שהוא נראית, פשוטו כמשמעו, אם יש לה חן בעיניו. והשני, אם הוא אוהב את הסגנון שלה, את הדיבור, התנועות, את כל ה'הלוך יילך' ואת צורת החיים שלה. אם פלספנית, דברנית, שקטה ומעמיקה, חכמה, פשוטה, וכדו'. את שאר הדברים כמו יראת שמים ומידות אין עליו לבדוק אלא על הוריו. הבחור הרי לא יכול לבדוק יראת שמים ומידות כי כמובן שהיא במשחק כעת ולא תציג בפניו את החלקים החלשים. זה נתון כבר לבירורי המשפחה. אבל כל מה שהבחור אמור ויכול לבדוק זה אם יש לה חן בעיניו ואם יש לו משיכה נפשית אליה ואל סגנונה. אבל כשאין את המודעות הנכונה, מניין לו שיבדוק ויידע מה לבדוק.

אנחנו כותבים בהזמנות שלנו "הננו להזמין את מע"כ (מעלת כבודו) ליום כלולות בנינו היקר 'עם בת גילו' ". בעוד שבמקומות אחרים כותבים, 'עם בחירת ליבו'. יש סיבה די פשוטה למה אנחנו כותבים 'עם בת גילו' ולא 'עם בחירת ליבו'. כי אנחנו אכן לא נותנים לצעיר הרבה לבחור. אין לו לצעיר מקום לבחירה אישית. לכל הפחות אנחנו דוברי אמת. המושגים על אהבה היטשטשו מאוד במגזרים שלנו, בפרט במגזר החסידי. המילה 'אהבה' היא כמעט מילה אסורה, וזו היא המילה הכי בסיסית וחיונית בחיים. אנשים מפחדים להוציא את המילה הזאת מהפה. הפך למושג אסור. 'תורה חדשה מאיתי תצא'. זה מחדל חמור מאוד, כי זה גורם גם לשידוכים לא מתאימים, וגם לערעור התשתית בבניית זוגיות נכונה ומאוזנת. בחור חסידי רגיל בן עשרים 'מת' להתחתן, אך לא בגלל שליבו מחפש אהבה, אלא בגלל שזהו הנוהג והוא לא יכול להיות שונה מדי בחברה בו הוא חי. זו כל הסיבה שהוא מתחתן(!). האם זה נורמלי? הרסנו את הדבר הכי בסיסי וחיוני בחיים. כמעט אסור לאהוב. אנחנו מבלבלים מהר בין אהבה נפשית לבין משיכה פיזית ויצרית ולכן סגרנו את כל הדלתות ויצרנו חומות גבוהות, אבל אם לא נחנך למשהו מאוזן יותר אזי המשכנו עם החורבן הזה הלאה. ישנם מאות ואלפי אברכים שבוכים כל חייהם בגלל שידוך דפוק ולא מתאים, אם הם רק ידעו מה שהם היו צריכים לחפש. אבל מי אמר להם משהו בכלל?

שלמה המלך אומר: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". פשוטו כמשמעו. תארו לכם שאני הייתי יוצא עם הסלוגן הזה - "תעשה חיים עם אשה אשר אתה אוהב", היו יוצאים נגדי בחרמות ופשקווילים. אבל שלמה המלך כתב ככה, לפני קרוב ל3000 שנה. הלב צריך לאהוב. הוא אמנם כותב גם "שקר החן והבל היופי", וכמו שהגאון מווילנא מסביר שזה שקר והבל אם האהבה בנויה רק עליהם כי המה דברים כלים ונגמרים, אך כשהחן, החסד והמשיכה נוספים על האישיות המיוחדת הרי שהם רק מוסיפים וחיוניים, כך הוא מבאר. בספר חסידים כותב ששידוך שאינו מושך את ליבו של הבחור הוא מסוכן לעשותו. הבחור חייב לאהוב ולרצות. ברור שהאהבה האמתית יכולה להיבנות רק אחרי תקופה ארוכה של נישואין ואמינות הדדית לאורך זמן, אך כאשר אין את הבסיס הראשוני, המשיכה והרצון, החן וההתאמה, מה כבר אפשר לבנות על בסיס רעוע זה? יועצי נישואין אוהבים להגיד 'נתינה יוצרת אהבה'. אני שונא מאוד את המשפט הזה, כי המשפט הזה אומר שלא משנה עם מי אתה מתחתן, אם תהיה נתינה - ייווצר פה משהו חדש. זה מטופש מאוד. אם אמצא איזה אדם מסכן שבגדיו מעופשים ומסריחים ואתן לו כל יום אוכל ושתייה, האם בגלל זה ארצה לחיות אתו בחדר אחד? יש עניין של התאמה, וזהו. נתינה יכולה רק 'להפרות' את האהבה. כשיש בסיס ומשיכה פנימית אמתית, אזי רק נתינה היא זו שמפרה ומבססת את האהבה, כי אם יש רק דרישות אחד מהשני אין זו אהבה אמתית, כידוע. אבל לומר בצורה מכלילה שהנתינה זה מה שיוצר את כל האהבה, ועוד אהבה זוגית, זהו לא נכון בשום אופן. אם כי כמובן ישנם הרבה סיפורים יוצאי דופן על בני זוג עם תכונות הכי שונות והפוכות שהצליחו בזוגיות וכו'. ולפעמים זוהי המשיכה העמוקה והמסתורית בלב שגברה על המכשולים וכדו'. 'הנסתרות לה' אלוקינו'. אבל לכתחילה, כשאין משיכה ברורה והתאמה נפשית לשתי הנפשות, זה גורם לבעיות רבות אחר כך.

אני יושב לפעמים בשמחת 'שבע ברכות' ושומע דרשות ואיחולי ברכות: שהחתן החשוב יזכה לבנות בית נאמן בישראל, ושיראה דורות ישרים, בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות, ושיהיה בניין עדי עד. אני תמיד יש לי ברכות אישיות ומקוריות לחתן. 'שהאהבה שלכם רק תעמיק ותתרחב', ו'שהיא תהיה נצחית ומאירה, כמו הרגע שפגשת אותה והחלטת שהיא שלך'. ותמיד החתן מחייך חיוך כזה גדול, אני מדבר אל ליבו את הדברים שהוא בדיוק רוצה לשמוע. דיבורים אסורים וגנובים. אבל אף אחד חוץ ממני לא באמת מעז לברך אותו ברכה כנה ומפרגנת כזו, כי זה לא ממש נהוג. אסור לדבר על 'אהבה'. יצרנו חומה גבוהה סביב כל העסק הזה. חכמינו אומרים: "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו". ראיתי פעם אפילו ספר שנקרא "אוהבה כגופו", אך כמובן לא ספר מארון הספרים שלנו. אף אחד אצלנו לא יעז להוציא ספר עם שם כזה. לדבר על אהבה בצורה גלויה? הס מלהזכיר. זה נושא שמטאטאים מתחת לשולחן. יצרנו פחד סמוי סביב כל הנושא. מפחדים מכלום. שאם נדבר על אהבה, אז יקרה... שאנשים יתחילו להתחתן עם גויות. לא יודע, אולי. אבל האמת היא שהכול בדיוק הפוך: ככל שמטאטאים נושאים מתחת לשולחן אזי נשארים בעיות פנימיות רבות שאף אחד לא מעז לתקן ולדבר עליהם, והרבה חורבנות יוצאים על ידי כך.

אני מכיר חבר טוב ש'דפקו' אותו עם אישה לא מתאימה בכלל, והוא איש מיוחד ועדין נפש. אף אחד לא עודד אותו אחרי החתונה להתגרש ואין ספק שזה מה שהוא היה צריך לעשות ולא להמשיך לסבול גיהנום, ואחר כך הוא כבר הביא ילדים וכבר היה לו קשה נורא לעזוב. והסוף היה שנמאס לו מהכול והוא ברח לאיזו מדינה באירופה והתחתן עם גויה רח"ל , וחי אתה עד היום. סיפור שאני מכיר מקרוב והכרתי את הסיפור עוד לפני שקרה מה שקרה. איזה סיפור עצוב. הוא היה אברך כזה מין עדין הנפש. הרסו לו את החיים. הרגו אותו, את הנפש שלו. אמרו - "הוא ילמד להסתדר". אבל זה לא בדיוק עבד ככה, ובינתיים הלכו לו החיים, נעבעך. מה אפשר להגיד כבר לכזה אברך. למה שימשיך עם החיים אם הכל מתנהל ככה. הוא פחד להיות גרוש בעיקר בגלל החברה. החברה שלנו שיצרה סטיגמה על אנשים גרושים כביכול הם אברכים מסוג ב' בעוד הם הינם אברכים שסך הכל 'נדפקו' להם החיים בגלל חוסר חשיבה מספיקה של הורים, או סתם חוסר מזל, וכמובן הכל מאת ה' מנהיג הבירה, אבל הפחד הזה להיות שונה ולא מקובל גרם לו לברוח ולחיות כמו גוי בניכר. איזה כאב עצום, איזה פספוס. ולחשוב שיש עוד היום אלפי אברכים שמסתובבים ואוכלים את הלב. בלי זוגיות מאושרת, ובלי נועזות לקום ולעשות מעשה. רק סתם לחיות ולהמשיך את החיים הכבויים והמפוספסים. חיים ללא אהבה, ללא שמחה, ללא חדוות חיים. אנשים שהחיים שלהם היו יפים, עד הרגע שהתחתנו. שם הכל נגמר.

אז מה אני אומר? שלושה דברים:

דבר ראשון - צריך לתקן את סוגיית חיפוש השידוכים. בחור שמחפש שידוך, צריך וחייב שיהיה לו מידע 'מה' הוא צריך לחפש. אל תחפש מידות טובות! אתה מילא לא יכול למצוא אותם כי היא תראה לך רק את החלקים החיוביים שלה. תשאיר את זה להוריך ומשפחתך. אתה תחפש רק שני דברים: חן, ומשיכה נפשית. תבדוק היטב אם אתה אוהב את הסגנון שלה ואת המראה. אם יש פה תשתית שתוכל לבנות עליה אהבה עמוקה ויסודית. אל תציית לאף אחד בנושא זה. רק ללב שלך תציית. 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת', אמר שלמה המלך. בחור צריך לדעת מהמושג הזה שהוא מחפש 'אהבה'. כן, כמו שהיא. אהבה נפשית עמוקה, נפש תאומה לבנות אתה חיים משותפים, ולא רק בת זוג שיוכל להביא אתה ילדים ולבנות 'בית יהודי נאמן'. זה לא עובד ככה. יש סדר. יש גוף, נפש ונשמה. ובמקביל - חן, התאמה נפשית, יראת שמים ומידות. אי אפשר לדלג על משהו באמצע.

דבר שני - להתגרש זה לא סוף העולם. זה אמנם הדבר האחרון אחרי כל הניסיונות האחרים, אבל אם אחרי הכל לבך אומר שזה 'מקח טעות', ואחרי התייעצות מרובה עם יועצים ואנשים שמבינים היטב לנפשך הייחודית, מותר לאזור אומץ ולקום לעשות מעשה. יש הרבה יועצים ש'מקשקשים בשכל' ו'מערבבים' אותך עם הבלי הבלים, כי הם צריכים את הכסף של עוד ועוד פגישות, אבל לפעמים האמת העמוקה היא שצריך לעשות סוף לכל הסיפור המתיש הזה. זה לא חכמה לשבת ולסבול כל החיים. אם הבעיה היא אמנם שאחד מבני הזוג צריך להתגבר על המידות או לעבוד על עצמו, אזי תמיד אפשר למצוא את הפתרון ואת השלום, עם קצת עבודה עצמית. אבל אם הבעיה היא קצת יותר עמוקה ויסודית, אין ולא הייתה משיכה כלל וכל הסיפור הוא בטעות ומהרגע הראשון הכל היה טעות, אזי הכל הוא אחרת. אם אתה יודע מה שהנך מחפש ואתה הולך עד הסוף עם הלב שלך אזי בסוף בעזרת השם תמצא את אשר כלבבך ותבנה חיים יפים מחדש. רק שהחלטות כאלו צריך לקבל רק אחרי הרבה הרבה התייעצות ומחשבה כי זה קצת אל חזור. אבל אם כל המונע זהו הפחד החברתי ומה'מה יגידו', אזי כדאי למחוק את כולם מהתודעה כי הם לא שווים את זה שתפספס את החיים שלך בשבילם.

דבר שלישי - החברה שלנו צריכה לעשות חשבון נפש עמוק עם הסטיגמה שיצרנו כלפי הגרושים. זה המוסד היחיד של אנשים שסובלים גיהנום, ולא מספיק שהם סובלים גיהנום, אלא שהחברה עוד מנדה אותם בנידוי חברתי מסוים. המילה 'גרוש' הינו כיום מילה נרדפת למילה 'דפוק'. כל סבל אחר של בני אדם מקבל יחס חם ותשומת לב: אם זה חס ושלום חולי או יתמות והתאלמנות וכדו' לא עלינו. אבל בגירושין, בני הזוג הם הבעייתיים. למרות שאולי בסך הכל הם לא התאימו זה לזה, ועברו סבל נפשי מייסר ונורא. אבל אלו הם הכללים שקידשה החברה שלנו, וזהו. וכל הגרושים והמגרשים הנם קרבנות על מזבח נורא זה. זהו עוול בל יכופר.

היה פעם סיפור עם אברך שנכנס לרב שך זצ"ל בעניין שלום בית, והוראת הרב שך הייתה, למעשה, שצריך להתגרש. נכנסו קרובי המשפחה אל הרב שך ושאלוהו: והרי חז"ל אמרו שהמזבח מוריד עליו דמעות, נענה הרב שך ואמר: 'נו, עד היום בכה האברך, מהיום יבכה קצת המזבח גם כן'. כמובן שגירושין הינם סוגיה רגישה ואין להתנהל בעניין ללא הדרכה וליווי מקצועיים ביותר, אך הכאב העיקרי הוא על חוסר תשומת הלב בעת השידוך, על התאמה נכונה בין הנפשות, על ההתעלמות מהדבר העיקרי והחשוב ביותר על שידוכים שלא נעשים מבחירת ליבו ואהבתו של הבחור הצעיר אלא מהחלטתם הבלעדית של ההורים, שלפעמים ברגע מטופש אחד הורסים חיים שלמים של ילדיהם. אין דבר יותר יפה מאשר שני ילדים שאוהבים ומחליטים להקים יחדיו בית יהודי משותף. אין דבר קדוש יותר מזה. אין דבר מאיר יותר מזה. זה נקרא בית של אור, של אהבה ורצון אמיתי לבנות חיים משותפים. וכך שורר המשורר בן 3000 השנה: 'ראה חיים', אכן כן, 'עם אשה אשר אהבת', אשר נפשך אהבה ורצתה, מהרגע הראשון. אהבה אשר בנויה על משיכה נפשית, חן וחסד אחד בעיני השני, ומידות טובות בנפשותיהם. אין קדוש יותר מזה

[קומזיץ]

שטארקע ווערטער!! ער רעדט פון הארץ , הגם אויף געוויסע נקודות קען מען זיך דינגען , אז א בחור ווערט א חתן ביי 18 און איז אייביג געשטאנען ווייט פון מיידלעך , איז שווער אז פון איין אדער צווי מאל זיך טרעפן זאל ער קענען שפירן אויב עס צו זיין געשמאק אדער נישט צו בלייבן מיט איר אגאנץ לעבן .

[סקרן]

האט אים איינער געזעהן מיט א הוט?

[ווייל אזוי]

איך האב שוין פארברענגט מיט איהם איינמאל ביי א קומזיץ און איך בין משוגע פאראיהם אזוי שיין און הארציג אז ס'קומט טרערן....

[moshav zekeinim]

ער איז א רעוואלוצאנער, עס איז מעגליך אז ער גייט מאכן א מהפיכה גדולה. ער איז שוין א סך מער ווי בלויז א שטערן אין עולם המוזיק.

[ביליג]

תהום אל תהום.....נאך א שטארקע ניגון פון אים

https://youtube.com/watch?v=-_kuyJDm_DA

[איסר האטלקי]

איז 'נשמה וואו ביזטו' - השבינו, זיין ניגון?

[סאשי פיש]

ניין

[ליפא]

איז 'נשמה וואו ביזטו' - השבינו, זיין ניגון?

ניין. שמשון ניימאן

[איסר האטלקי]

ווער האט עס ארויסגעליייגט אויפן מארק צום ערשט?

[סאשי פיש]

שלומי גערטנער אויף זיין נייע סידי מנחה

[איסר האטלקי]

ישר כח.
לאז וויסן ביטע פאר די ניגונים שרייבער אז ווי מיינט נישט וואו, עס איז נישט בלויז אן אנדערער אויסלייג פון דעם ווארט. עס איז גרייזיג געשריבן.
ער איז נישט דער ערשטער זינגער/פראדוצירער מיט דעם טעות.

[סאשי פיש]

עס איז דא א וועג ווי אזוי ארויסצוווייזן א ישר כח

[ליפא]

ישר כח.
לאז וויסן ביטע פאר די ניגונים שרייבער אז ווי מיינט נישט וואו, עס איז נישט בלויז אן אנדערער אויסלייג פון דעם ווארט. עס איז גרייזיג געשריבן.
ער איז נישט דער ערשטער זינגער/פראדוצירער מיט דעם טעות.

אויך די שטאטס דו

[סקרן]

השבוע נזכרתי בסיפור. זה היה לא מזמן. ישבתי באיזה בית מדרש, ולידי אברך חסידי שישב ולמד עם בנו. מכיר היטב את האברך. ברגע של הסחת הדעת של האבא, שאלתי את הילד איזו שאלה באותו לימוד. הילד ענה לי תשובה חכמה, ואני החמאתי לילד מחמאה מרגשת. הילד קרן מאושר, ואני חייכתי ונהניתי עד לב השמים. האבא הבחין פתאום בכך, והוא רואה את ילדו קורן מאושר ממחמאה אוהבת. אני מסתכל על האבא. הוא מנסה לחייך חיוך אוהב לילדו, אבל הוא לא מצליח. יצא לו כזה חיוך מעושה ומוזר. הוא ניסה, אבל הוא לא ידע איך עושים את זה. הוא לא ידע יותר מאשר לומר בסוף הלימוד משהו כמו 'פיין', טוב, יפה. וזהו. הוא אולי רצה להעביר משהו יותר לילדו, אבל הוא לא ידע בדיוק איך, מה.

אני יודע גם למה, מכיר טוב את אביו של אותו אברך. האברך, כנראה, בחיים לא קיבל חיוך אוהב, וכל שכן חיבוק אוהב מאבא שלו. הם גדלו בחסידות סגורה כזו, בו לא ממש מדברים בסעודה שלישית על 'לתת חיבוק אוהב לילדים'. רק דיברו אולי על צניעות וטהרת המשפחה, או על קימה בבוקר לזמן קריאת שמע, אבל על לתת אהבה לילדים? לא ממש דיברו על כך. ולא שהאבא הזה לא אהב את ילדיו, הוא פשוט לא חונך לתת אהבה לילדיו, לחבק, לאהוב, ללטף, להיות ממש מאוהב בילדים בלי סוף ולבטא את האהבה בחופשיות. גם אם הוא רצה לבטא, הוא כבר לא ידע איך, והתקשה לבטא אותה. אם אתה גדל בסביבה שאיננה משוחררת בקטע הזה, אתה ממש מתקשה בעניין איך להעביר לילדיך, ואז די ברור שגם ילדיך יתקשו להעניק אהבה בצורה משוחררת ובריאה לילדיהם.

אינני יודע בדיוק מהי הסיבה, אבל הרבה מבני הדור הצעיר מתלוננים על כך שהדור הקודם לא ידע להעניק אהבה לילדיו בצורה בריאה ונורמלית. לא כולם, אבל הרבה. יש הטוענים שזה היה דור שהיה בן לניצולי שואה, והדור של השואה, אוי נעבעך, איך שלא היה להם מי שיחבק אותם ויאמר להם 'בני יקירי אהבת נפשי', אז הם לא ידעו לתת את זה לדור ההמשך, שהוא בעצם דור ההורים שלנו. לרפא פצעים עמוקים - אורך זמן. לפעמים זה אורך כמה דורות, אבל אינני בטוח שזו היא הסיבה היחידה. אני חושב שישנה עוד סיבה עמוקה ושורשית לעניין. היא קשורה איכשהו לנושא המאמר שנכתב בשבוע האחרון. מאמר שחולל קצת סערה והיו לכך הרבה תגובות בעד ותגובות נגד. עד כמה המילה 'אהבה' היא לגיטימית בציבור שלנו.

אבל לפני שאני מטיל שוב ביקורת על 'הציבור שלנו', חשוב לי לומר משהו. אני מרבה לומר ביקורת במאמריי על נושאים שבעיניי צריכים שינוי. יש התמהים על נועזותי לומר ביקורת על ציבור שלם וגדול, אבל אני רוצה להסביר ולומר: אני חלק בלתי נפרד מהציבור שאני מכנה 'הציבור שלנו'. בעיניי, ציבור שאינו מעז לומר ביקורת על עצמו ולבקר היטב את העיוותים שנוצרים עם הזמן ללא משים וללא כוונה רעה, איננו ציבור כנה ואמיתי עם עצמו. כשאני אומר ביקורת על המגזרים שלנו, אני אומר גם ביקורת על עצמי. אנחנו בסך הכל בני אדם, וכמו כל בני האדם, אנחנו טועים לפעמים. הטעויות אינן מתוך כוונות זדון ולא קשורות כלל להנהגת גדולי האומה. הן קורות מעצמן בתהליכים שונים, ועל פי רוב ללא משים. לרוב הדברים שאני כותב יש עשרות אלפי אנשים 'מהציבור שלנו' שמסכימים עם כל מילה ואומרים: "וואלה, אמרת בקול את מה שכולנו חשבנו בשקט". חשוב לי גם להדגיש, שכשאני מדבר על חסרון ועל תיקון, זה לא אומר שכולנו טועים ולקויים בכך, זה רק אומר שיש הרבה שצריכים לשים לב לטעויות הללו, וכשאני מבקר, אני מבקר גם את עצמי, על הטעויות שגם אני מוצא את עצמי נכשל בהם עד שאני תופס את עצמי.

מה שקורה הוא שיש הרבה הורים שאינם מעזים לתת חיבוק אוהב ובריא לילדיהם. עמוק בתת המודע שלהם זה גם מעצור, כביכול, דתי, קשור ליהדות או אולי צניעות, כמה שזה נשמע מצחיק. יש איזו תחושה פנימית שתובעת מהם ריחוק מסוים מילדיהם בגלל שאהבה זה לא בדיוק הדבר ששגור על פיהם, זה לא בדיוק משהו שאפשר או מותר לבטא בחופשיות. יצרנו חומה גבוהה ומפחידה מאוד סביב המילה 'אהבה'. האם ראיתם פעם אבא שמחבק את ילדו בבית המדרש, באהבה פשוטה וכנה? אינני מדבר על שעת התפילה שכתוב בשו"ע שלא לבטא אז ביטויי חיבה לילדים, שדווקא מכך משמע שבשעות אחרות זה ממש רצוי. אבל הורים, איכשהו, מתביישים לבטא אהבה בצורה משוחררת ובריאה לילדיהם.

כמה מכם קוראי המדור יכולים להעיד על עצמם ששמעו מאבא שלהם את המשפט הפשוט והחיוני הזה: 'אני אוהב אותך'? שקיבלו חיבוק אוהב ואמיתי מאבא שלהם? החיסרון הזה נשאר חרוט בנפש לנצח. מצמרר אותי לחשוב, אבל זוהי האמת: ישנם עשרות אלפי צעירים שמסתובבים עם כאב עמוק ועם צימאון אדיר לחיבוק, לאהבה אינסופית, בגלל שפשוט לא קיבלו את זה בימי ילדותם. ולא בגלל שבלב הוריהם לא פיעמה אהבה עמוקה לילדיהם, הם פשוט חששו לבטא את רגשותיהם בצורה משוחררת ופתוחה. חששו לומר את המשפט הפשוט והנצחי: ילד מתוק שלי, אני אוהב אותך. אולי רק בגיל שנתיים או שלוש העזו הוריהם לומר מילים דומות, אבל חס וחלילה - מהרגע שהילדים קיבלו קצת שכל, כשהם ידעו כבר לחשוב ולהבין מה הם בדיוק רוצים לקבל.

בעיניי הסיבה העיקרית לבעיה היא ה'ווטו' שהטלנו על המילה אהבה. בעוד שבתנ"ך ובימי חז"ל המילה הזו הייתה חלק בלתי נפרד מהשפה היומיומית, וכשאמרו 'אהבה' התכוונו למשמעות האמיתית של המילה, היום אנשים מפחדים לומר ולדבר על אהבה בגלל שזה מיד מתקשר להם עם דברים אחרים. לא יאומן. המילה הכי טהורה וקדושה התבלבלה לנו עם הדברים הכי גרועים. האם אני מאשים את מישהו מאיתנו בכך? לא. הסיבה לבלבול היא די פשוטה: העולם הגדול בלבל את העניין. בלבל והתבלבל. נוצר בלגן גדול בעולם עם המילה 'אהבה'. אם כי בתורת המזרח, 'אהבה' מכוונת על אחדות וטוהר הלב וחמלה כנה, אבל התרבות המערבית, השולטת יותר בעולם הגדול, בלבלה מאוד בין אהבה טהורה לבין מושגים אחרים.

זוהי בעצם הסיבה כנראה שגרמה לנו לסגור את הדלת לגמרי וליצור חומה גבוהה ואימתנית סביב כל העניין, ואוי ואבוי לו למי שיעז ליצור סדק ולהטיל ספק בגובהה הנצרך של חומה אדירה זו. אבל חברים יקרים, הגזמנו, נסחפנו. אין ספק שצריך לדעת לשים את ההבדל הברור, אבל הרגנו ומחקנו מושג כל כך קדוש שאי אפשר לה לבריאה להתקיים בלעדיו. אנחנו כל כך מפחדים מביטויי אהבה כנים ופשוטים כמו למשל, חיבוקים. תפתחו את התנ"ך, מהרגע הראשון של הבריאה עד סוף ההיסטוריה של התנ"ך, אנשים ידעו לאהוב ולחבק את ילדיהם, וגם את חבריהם וידידיהם. לאף אחד לא נפל בדעתו שזה בעייתי. גם בימי חז"ל, כמו שרואים בזוהר, כל המפגשים קרו עם חיבוקים ואפילו נשיקה במצח. 'נשק ליה על מצחיה', זה היה הביטוי הפשוט והבריא של אהבת הלב איש לחברו.

תנו לי לספר לכם משהו: לפני כמה ימים הוזמנתי להופיע ל'ערב שירה וסיפור' בישיבה לצעירים באשקלון. זו הייתה ישיבה דתית לאומית, תורנית כזו, משהו כמו חרדל"י. כשישים צעירים, בני 14-15 בערך. זה לא סוד שאני מאוד אוהב את הסגנון של החיים שלהם, החרדלי"ם. בלי קשר לציונות או לצבא, אני מדבר על דברים אחרים. כבר כתבתי בעבר על צורת הלימוד והחינוך שלהם למחשבה ולעומק, יש בהם הרבה תוכן ופנימיות. עכשיו תקשיבו טוב: לא האמנתי אפילו למראה עיניי. ישבתי איתם, והבחורים עצמו את עיניהם ושרו עם כל כך הרבה רצינות, כל כך כיוונו בכל מילה, ולא התביישו להיות רציניים ליד חבריהם ולהרים ככה את הידיים למעלה. היו שם כמה שהיו ממש בעלי נשמה חסידית בוערת. הם עמדו לידי בעמידה והתנענעו ממש כמו חסידים, עם דביקות אמיתית. פשוט כיוונו במילים. ובכל מיני רגעים יפים של שירה באמצע, כשנשמעה הרמוניה שמימית של שירה, הם כמו בתנועה ספונטנית שמו ידיים אחד על כתפי השני ושרו כמו מלאכי השרת. אחר כך התחלתי עם שירי שמחה. הם פצחו בריקוד. אבל הריקוד היה ריקוד מאוד רוחני ומשוחרר כזה. משהו דומה קצת לריקוד של הננחי"ם, אבל יותר עם תנועה למעלה, אם אתם מכירים את הריקודים האלו של החרדלי"ם הצעירים.

וואלה, אני פתאום נזכר עכשיו: בערך לפני 8 שנים הייתי שבת בחברון, והיתה שם חבורה של צעירים בני 12 בערך, שגרים בסמוך בקרית ארבע, ואיזה ילד אחד, שנראה הגדול והמנהיג שלהם, הוביל את המניין שלהם. הם עשו מניין תפילה לבד של קבלת שבת קרליבכית. במשך שנים לא יצא לי מהראש הריקודים המיוחדים והמשוחררים שלהם, האומץ הבריא שלהם ועוד בגיל כזה. הם תפסו את עצמם במעגל אחיד ב'מזמור לדוד', ורקדו באהבה ובשמחה. קשה לי להעביר את התחושה. השתגעתי אז ממראה עיניי. אבל תקשיבו טוב - אחרי שסיימתי את האירוע, נשארו שם כעשר חבר'ה, ממש צעירים מתוקים, ובמשך כחצי שעה הם שאלו אותי כל מיני שאלות בעבודת ה'. אוי טאטע אין הימל. והם ביקשו עוד כמה שירים. שרתי איתם את "רבש"ע אני כ"כ אוהב אותך" שחיבר הראל טל, הזמר הצעיר הזה מהגבעות. הם עצמו עיניים, כך באמצע השיחה, ונכנסו פתאום לדביקות כזאת. הם רצו להישאר איתי כל הלילה, רק שהרכב של ההגברה כבר הגיע לאסוף אותי והאיץ בי לעזוב.

למה אני מספר לכם את זה? כי במשך שנים הייתי שואל את עצמי מאיפה זה מגיע האומץ הזה שלהם, הבריאות הנפשית הזאת, השחרור הזה, הכנות הרוחנית הזו, בגיל כה צעיר. עד שביום אחד הבנתי. עיקר הסיבה היא בגלל שהם מקבלים אהבה מהוריהם בצורה הכי משוחררת ובריאה שרק יכולה להיות. ילדים הגדלים עם אהבה בריאה המתבטאת בצורה בריאה ומשוחררת, אזי כל מבנה הנפש והחיים בנוי אצלם אחרת, וכל הרוחניות שלהם היא הרבה יותר מאוזנת ובריאה. אנחנו לפעמים, איכשהו, חסומים בפנים. יש בנו משהו שלא מרשה לנו להיות כל כך כנים, משוחררים, פתוחים ואוהבים, כי לא ראינו את זה ולא קיבלנו את זה בילדותינו. אני יודע שיש כאלו שיגיבו שזה לא נכון בכלל ואני רק מדבר מתוך תסכולים אישיים או כל מיני תגובות כאלו, אבל אני מסתכל כל הזמן על אנשים וחושב. זה מה שאני עושה כל חיי, מאז שאני מכיר את עצמי. מתבונן וחושב. חלק גדול מאתנו גדלים עם איזושהי חסימה נפשית, והיא מלווה אותנו כל חיינו, ומפריעה גם לתקינות הנפשית של ילדינו. אבל הרבה יותר מכך: היא מפריעה גם לתקינות הרוחנית של ילדינו. זה מתבטא גם בתפילה ובכל צורת החשיבה. דעו לכם שזה ממש כך: מישהו שלא קיבל אהבה בצורה משוחררת, הוא גם לא יודע איך להתפלל ולדבר לרבש"ע בצורה משוחררת. משהו חסום לו מבפנים. הוא לא יודע לבטא כאב ורגשות. לא יודע איך להתבטא ולדבר. הוא אפילו לא מעז לחשוב על הרבש"ע כמישהו שבאמת אוהב אותו ללא תנאי. כי אהבה אמיתית וכנה נתפסת בעיניו כמשהו לא לגיטימי, כמעט אסור. זו לא בדיחה. אמרתי עכשיו משהו עמוק: זה משליך בסופו של דבר השלכות עמוקות בתת המודע של האדם ומשהו עמוק מאוד בנפש נחסם לחלוטין. ורק צימאון שבור של הנפש לאהבה ולחיבוק, נשארת קבורה עמוק מבפנים, ללא יכולת אפילו להעז לחשוב על הצורך הזה.

אני יודע שיש כאלו שמתרגזים כשאני מביא דוגמא ממגזרים אחרים וכדומה, וטוענים: "אם הנך רוצה לתקן ולעורר על נושאים כואבים, בכיף, מה לך מחפש במקומות אחרים?". אבל, חברים יקרים, הרשו לי לומר לכם שליבי סבור אחרת. מכל מגזר יש לנו מה ללמוד. מה שאמת - אמת. יש מגזרים ומקומות שטובים מאתנו בדברים מסוימים כמו שאנחנו טובים מאחרים בנושאים אחרים. זו לא חכמה לעמוד ולומר: "אנחנו הכי מצוינים וטובים מכולם בכל נושא העומד על השולחן". ואל תשאלו אותי עכשיו למה אני בוחר לכתוב הרבה על נושאים שיש לנו חולשות בהם. ברור שאכתוב על נושאים שכואבים לי ולעוד הרבה אנשים אחרים, וביחד ננסה לתקן. כמו שכל מדינה מתגאה בכך שהיא גם מבקרת את עצמה רבות, ולא מרשה לעצמה לעשות ככל העולה על לבה, כך גם לנו, כמגזר חזק ומבוסס, זו רק סיבה לגאווה כאשר אנחנו גם מבקרים את עצמנו, ומוצאים בעצמנו עיוותים שונים שקרו עם הזמן ללא משים וללא כוונה, ומסיבות שונות ומורכבות. יכולתי אולי לבחור לכתוב על נושאים כמו חשיבותה של התגברות על הכעס, אבל אלו הם נושאים שנדושו אלפי פעמים בפי כל הדרשנים. אני מעדיף לדבר על נושאים שאנשים אחרים פחות מעזים לפתוח, ואני, אולי בגלל שאני נועז יותר או בגלל שחוויתי דבר או שניים בחיי או בגלל שתיהם ביחד, אני כן מקבל אומץ בליבי לדבר עליהם, ובעיקר בגלל שאני מרגיש שאלו הם הנושאים שיותר חשוב לדבר עליהם, בגלל שהם סיבה לחלק גדול מתופעת מהנשירה והנפילה של הרבה מהצעירים שלנו, או סיבה להרבה כאב וסבל מתמשך של אלו שכן נשארו איתנו.

אני יודע ומבין היטב את המורכבות ואת הרגישות של הנושא שהעליתי בשבוע הקודם ובשבוע זה. אבל לפעמים, מה שקורה הוא, שבמקום להתמודד מול המורכבות של נושאים עדינים ועם לב אמיץ לומר: זה כן וזה לא, אנחנו בורחים לדרך יותר קלה ושטחית, ואומרים "לא" אחד גדול על הכל. כך ברחנו מההתמודדות מול האתגר. אבל מה שאנחנו שוכחים, שתמיד זה על חשבון משהו אחר. כשאתה אומר 'לא' על משהו שצריך להיות 'כן', הרסת משהו בנפש, ההשלכות הן לפעמים מאוד עמוקות, שלעיתים הן מאובחנות רק אחרי דור או שניים. אף אחד לא מאשים את אף אחד. אנחנו בסך הכל בתהליך ארוך ומורכב של התפתחות. כמו שאנחנו רואים, למשל, עד כמה שהחינוך בתלמודי התורה השתנה מהקצה אל הקצה בעשר השנים האחרונות. יש דברים שלוקחים זמן. זה מתחיל עם זה שמישהו אחד החליט לדבר או לכתוב על זה. באיזשהו שלב מישהו מחליט ליזום משהו, מישהו אחר מחליט להצטרף אליו, אנשים מתנסים בשינוי, והעולם עומד ומשתנה. אני, אינני אלא חלק מההתפתחות האנושית. הדברים שאני כותב, זה כמו מתבקש מעצמו. אם לא אני עכשיו, מישהו אחר היה כותב או מדבר על כך עוד שנה או שנה וחצי. אנחנו בדיוק בזמן בו הראש שלנו נפתח ומתחיל לחשוב אחרת על הרבה נושאים. זה קורה לנו בגלל הרבה סיבות ביחד. גם בגלל שכל הרצאה או קורס שלישי היום הוא על פסיכולוגיה או חינוך או תרפיה או משהו כזה, גם בגלל שאנחנו בדור מרושת ואנשים פתאום מקבלים ברשת מידע על העולם שסביבם, ואינני מדבר על העולם הגויי, אלא על העולם היהודי שסביבם. המידע בנושאים שונים רץ מאוד מהר היום, ועוד הרבה סיבות שמורכבות אחת בשנייה. אנחנו בתקופת התפתחות והתפכחות. שומה עלינו להתנהג בזהירות, לדעת מה כן ומה לא. איך לשנות ולהשתנות מבלי לפרק את מה שבנינו במשך דורות. להיות נאמן עד הסוף למסורת היהודית מבית האבא, ולתקן את העיוותים שקרו לנו ללא משים, וגרמו להרבה סבל וכאב, או במילים אחרות: לתקן את הכלים מבלי ליצור סדקים אחרים בפינות אחרות. עם זהירות, עם אחריות, ועם תפילה כנה

[moshav zekeinim]

ר' מענדל האט מחליט געווען צו נעמען די זאך אין די הענט.

[קורקלענד]

ר' מענדל האט מחליט געווען צו נעמען די זאך אין די הענט.

ער איז פארט א חרדי!

[moshav zekeinim]

איז ער דען?

[תנחום]

ווי טרעפט מען זיינע רייד? אויף פנים-ביכל? קען איינער ביטע אנווייזען?

[סקרן]

איך האב עס געטראפען אויף בחדרי חדרים

[איך אויך]

קודם כל איז די פאליסי צו געבן קרעדיט. און דערנאך, יעדער קען אליינס זוכן און ליינען אויף בחדרי און שאול תחתית צו די אנדערע שטותים וואס דו שטעלסט כסדר. אוודאי איז דא יוצאים מן הכלל און טאקע דערפאר איז די אינטרעסאנטע לינקס אשכול געמאכט פאר, אבער סתם זיין א מאסף לכל המחנות יעדעם'ס בויך וויי איז בכלל נישט וואס ק''ש איז געמאכט און הייסט טראלן.

[יעלה ויבא]

Take a chill pill.