פרישע שטערן בעולם המוזיק - ר׳ מענדיל ראטה

[moshav zekeinim]

איך ווינדער מיר ווי עס קען קומען א ניק און מיט א ליצנה אחת אוועק מאכן די הייליגע אמת'ע רייד פון דעם משפיע הדור ר' מענדל ראטה שליט"א.

[ביליג]

קודם כל איז די פאליסי צו געבן קרעדיט. און דערנאך, יעדער קען אליינס זוכן און ליינען אויף בחדרי און שאול תחתית צו די אנדערע שטותים וואס דו שטעלסט כסדר. אוודאי איז דא יוצאים מן הכלל און טאקע דערפאר איז די אינטרעסאנטע לינקס אשכול געמאכט פאר, אבער סתם זיין א מאסף לכל המחנות יעדעם'ס בויך וויי איז בכלל נישט וואס ק''ש איז געמאכט און הייסט טראלן.

וואס שטערט דיר ? וואס טוט דיר וויי ?

[קאצקע ציקער]

וואס שטערט דיר ? וואס טוט דיר וויי ?

אכן נודע הדבר...
www.kaveshtiebel.com/viewtopic.php?p=359566#p359566

[קורץ און שארף]

דעי וואך

[סקרן]

[center]המרד הקדוש: בן האדמו"ר שעושה מהפכה חסידית
הוא גדל באחת החסידויות המחמירות ביותר, בנו של האדמו"ר - אבל הנפש של מענדל ראטה חיפשה אחר החסידות של פעם. בדרך הוא נאלץ להתרחק מסביבתו, הועף מהישיבה, התחתן והתגרש - אבל הוא נחוש לחולל את המהפכה שתחזיר את החסידות לחסידים. כל האמצעים - גם האייפון והפייסבוק - כשרים, עם שיעורים שהוא מעביר ברשת, וקליפ חסידי יפהפה

מורד מבפנים: מענדל ראטה, בנו של האדמו"ר מ"שומרי אמונים" - מהחסידויות הקיצוניות ביותר - נזרק מהישיבה, התחתן (והתגרש) - והחליט להחזיר את תנועת החסידות לשורשים. בגיל 25 הוא נחשב ל"כבשה השחורה" של משפחתו – כנינו של מייסד החסידות הקיצונית "תולדות אהרן" (האהרל'כים, בעגה המקומית).


ראטה גדל בבני ברק, ובהמשך - באשדוד, שם מכהן אביו כמנהיג החסידות, צאצא לזרם השולל מכל וכל את קיומה של מדינת ישראל. ועל אף שנולד למשפחת אדמו"רים, חיפש לו הנער הצעיר אדמו"ר אחר, "משהו לנשמה" בסביבה המחמירה שהקיפה אותו.

בגיל 15 התחולל השינוי הראשון. "נחשפתי לקסמו של רבי שלמה קרליבך, 'הרבי המרקד' של ה'הִיפִּים'", הוא מספר. "עד מהרה הבנתי שאני לא שונה מ'היפי', ושעולם הערכים שלנו זהה: חזרה לחיק הטבע, אהבת כל אדם באשר הוא - וראיית הטוב שבו, מימוש עצמי וחיפוש רוחני עצמאי. כל אלה דיברו ומדברים מאוד אל נשמתי הפנימית".

"חיפשתי לי אדמו"ר שימלא לי את החסר, כי רבי שלמה כבר מזמן לא חי, אך לא מצאתי את עצמי בשום מקום. מה שכן, הבחנתי שבין רעיון החסידות שהגה סב-סבי, ה'בעל שם טוב', לבין החסידות בת ימינו - קיים מרחק עצום של שמים וארץ".

אבא לא התלהב, בלשון המעטה

כבר כנער צעיר התבונן מענדל ראטה בצער בהתרחקות של אבותיו מהרעיונות המקוריים של החסידות, ואת הביקורת הוא לא חוסך: "בעוד זו המקורית הייתה דומה לחיפוש הרוחני החופשי של ה'הִיפִּים' - זו של ימינו הפכה לבדלנית, שמרנית וסגפנית. לא היה לי את האומץ לצאת חוצץ כנגד החצר שממנה הגעתי, אבל התחלתי להתקרב לחב"ד ולברסלב שנחשבות לפתוחות יותר".


"גם אבא שלי מקרב רחוקים, אבל הוא שובר אייפונים בחדר קבלת הקהל. אני עובד בדיוק הפוך"(צילום: ישראל ברגר)

המהלך שלו - נער צעיר מול הממסד המחמיר - לא עבר בקלות, שלא לאמר - חולל שערורייה. "כל העולם עמד נגדי - המשפחה, הישיבה, הקהילה", הוא מספר, "הלכתי בדרך עצמאית ועם הלב שלי בלבד, אך נשארתי מחובר למשפחה. זה לא סוד שהם לא מתלהבים ממה שהפכתי להיות", הוא מוסיף, "אבל הם לא ניתקו איתי את הקשר. לכתחילה הם כנראה היו רוצים לראות אותי ממשיך כאדמו״ר ולא ככוכב רוקנ'רול, אבל הם מכבדים את הדרך שבחרתי".

עם אביו האדמו"ר היו העניינים מסובכים מעט יותר: "הוא לא רצה אותי ככה, ולקח שנים רבות שהוא התחיל להבין קצת. היום הוא שומע מאנשים שמתחזקים ברשת דרכי, אז הוא אומר לפעמים: אולי מהשמים הזיזו אותך לשם. באופן כללי, אבא לא זורם עם כל הסגנון, אבל היום אנחנו בקשר טוב. בהתחלה היה קשה מאוד. היום זה יותר קל, אבל עדיין לא מובן".

"גם אבא שלי מקרב רחוקים, אבל הוא שובר אייפונים בחדר קבלת הקהל. אני עובד בדיוק הפוך", ראטה מחייך. "למדתי עם הזמן איך להישאר מחובר, למרות שאנחנו לא בדעה אחת. הים אבא שלי אומר לאנשים שנכנסים אליו: 'הקב״ה נתן לרבי מענדל כשרונות מיוחדים לקרב יהודים לאביהם שבשמים, וברוך ה' שהוא זוכה לדבר עם צעירי הצאן בשפתם".

רומיאו, אביר חלומותיי שבא מחסידות אחרת
צופיה הירשפלד
"רומיאו ויוליה ביידיש" מציג סיפור אהבה בלתי אפשרי של חסיד סאטמר וחב"דניקית. אך העלילה הבדיונית מתגמדת מול סיפורם של השחקנים - חסידים שחזרו בשאלה ומספרים על עזיבת הקהילה, ההידרדרות לפשע וסמים, והחיים שהוסתרו מהם

ראטה הצעיר נהג לצאת עם חסידי ברסלב להתבודד בלילות בשדה או ביער, "וכך מילאתי מקצת מהכמיהה לחוות את הטבע", כדבריו. "בשורה התחתונה לא התחברתי אליהם, בעיקר כי לא מצאתי רבי רוחני שמדרבן את חסידיו למימוש עצמי ומתן ביטוי לכישרונות - ערכים

"לא יכולתי לסבול גם את ההטפה החרדית לניתוק מהעולם, כאשר האמונה שלי היא שהדרך היותר נכונה להיות יהודי, היא דוקא מתוך חיבור מלא לעולם - מתוך התמודדות אמיצה עם האתגרים שהעולם מציב לנו היום. לברוח זו לא חוכמה, וגם כבר לא אפשרות. אם התרבות העולמית איננה מתאימה לגמרי להשקפת עולמנו, אזי יש לתת לה אלטרנטיבה. במקום מועדון ופאב - בית מרזח יהודי חסידי, קולנוע יהודי חסידי, תיאטרון יהודי חסידי..."

"אנחנו חייבים לתת במה לאמנות, למוזיקה, למשחק, לריקוד. בעולם שבו גדלתי, לא מצאתי מענה לכך. רעיונות כמו 'מימוש עצמי' ובמה לאמנות, מוזיקה ומשחק - נתפסים כביטול תורה, במקום להיתפס כביטויי הנפש והרוח".


בדרכי שלי

באומץ ובניגוד לכל המוסכמות החברתיות, ראטה הצעיר החל ללכת אחר נטיות לבו: "החלטתי לעמוד לבד על הרגליים. ללכת בדרכי ולציית אך ורק לאינטואיציה שלי, לנשמה שלי. אז קניתי גיטרה והתחלתי לנגן ולשיר, ואף לערוך מסיבות עם חבריי. במקביל, התחלתי לערוך עיתון ישיבתי שהתפרסם וחולק במספר ישיבות על ידי כמה מחבריי. הפכתי עד מהרה ל'שנוי במחלוקת'. הרבה בחורים הטיפו נגדי, אך מצד שני מצאתי גם הרבה מעריצים שהתחברו מאוד לסגנון, ואמרו שזה בדיוק מה שחיפשו".


בחסידות, כמצופה, לא ממש אהבו את ה"מורד" הצעיר, שירש את תכונות המנהיגות של אבותיו. "תוך זמן קצר נזרקתי מהישיבה, עד שהתחייבתי לחדול מהפצת העלון ומקיום מסיבות השירה. במילים אחרות, לסגור את הבסטה".


בגיל 23 נישא ראטה בשידוך, "אך הנישואין לא החזיקו זמן רב, והתגרשנו כעבור חצי שנה. יום אחרי הגירושין החלטתי שהגיע הזמן לצאת אל העולם. נסעתי לאמריקה והגעתי אל הישיבות החסידיות שם. התחלתי להופיע עם הגיטרה ולהציג את רעיונותיי ביתר שאת ועוז דרך המוזיקה, הסיפור והתורה החסידית המקורית. ראיתי שצעירים רבים מגיבים בהתלהבות, ואפילו אנשי חינוך מתחברים לרעיונות".


פרויד והבעש"ט על ספת הפסיכולוג: מה המשותף בין המיסטיקה לפסיכולוגיה? הרבה יותר ממה שחשבתם. החל מפתרון חלומות - ועד לתת מודע, מהתשוקה המינית - ועד להדחקות. כל מה שפרויד ידע, הכירו גם המגיד ממזריטש והבעל שם טוב

אם המסלול של ראטה מזכיר רבי מוזיקאלי אחר, זה לא בכדי. קרליבך, כזכור, היה ה"אדמו"ר" הראשון שהוא אהב באמת. "חצי שנה הייתי שם, עם הצעירים, שר ומדבר איתם. חזרתי לארץ והתחלתי לתעד את הפעילות שלי בצורת קליפים מוזיקליים".

בקליפ האחרון שהוציא ("מענדל מיט (עם, ביידיש) חברים") תיעד ראטה רבע שעה של קומזיץ עם בחורי ישיבה צעירים בחיק הטבע, ביער, ועל שפת הים סביב למדורה. "כוונתי הייתה להטמיע את הרעיון של התועלת הרוחנית שיש בשילוב של מוזיקה - טבע - ושיח פתוח ומשותף".


נאמן לדרכו, מתחזק ראטה עמוד בפייסבוק, מהלך המשול בחסידות הקיצונית להתפקרות. הוא מעביר ברשת שיעורי חסידות על פי ספרו של הרבי מאיז'ביצא, "מי השילוח", "ספר חסידי בן 140 שנה המדבר על רעיונות כמו מימוש עצמי והליכה עצמאית אחר הלב", מתבודד בחורשות, ומצלם סרטונים כשהוא מלווה בגיטרה.

"לשמחתי החל העניין לצבור תאוצה, והתחלתי לנצל את המדיה כדי לבצע 'ריסטארט' לתנועת החסידות; שחזור ואתחול מחדש. ראיתי את הביקוש העצום לתוכן פנימי ואמיתי, וראיתי את המיאוס בעולם השקרי שאיננו נותן את המענה הרוחני הנכון".

"בקיץ האחרון החלטתי שבשביל לחזור באמת אל שורשי החסידות המקורית, אני חייב להתנתק מכל התעשייה שסביבי ופשוט לחזור אחורה בזמן, אל העבר. נסעתי לחיות קצת באוקראינה, ערש החסידות, כדי לשאוב השראה מהחיבור עם הטבע והעיירה הטיפוסית... הסתובבתי בכפרים ובעיירות שנראה שהחיים בהם נעצרו אי-אז לפני 300 שנה".

אנחה שבוקעת את כל הרקיעים

הביקור הזה הוליד את הקליפ היפהפה "מנחה" ("מִנְחֶה", במלעיל, בעגה האשכנזית, כאן בבכורה), המביא את סיפורה של העיירה היהודית והדמויות הטיפוסיות בה הממהרות לתפילת מִנחה. בקליפ - כולו ביידיש - השתתפו לא פחות מ-50 שחקנים ששחזרו את היהודים הפשוטים הזונחים את עבודתם כשהם ממהרים להספיק את תפילת המנחה, והוא מבוסס על אמרתו של מייסד החסידות, הבעל שם-טוב, שהאנחה בוקעת את כל הרקיעים. "אמרה זו משקפת את הלך רוחו של הבעל שם-טוב, שראה את האור והקדושה בכל יהודי הכי פשוט, וידע להעריך נכונה את הפנימיות של אדם שלפעמים איננה ניכרת כלפי חוץ".

עכשיו הוא מתכוונן לפרויקטים הבאים, שבהם סרט סביב חייהם של בחורי ישיבה שעזבו את הישיבה ומחפשים את דרכם, ברגע שיימצא תקציב, כמובן. "הקב"ה עזר לי עד היום להגשים הרבה מחלומותיי. למדתי שצריך להעז לעשות דברים גדולים. אני מאמין שמיום ליום אגשים את כל חלומותיי ושאיפותיי"
קרעדיט:בחדרי חדרים[/center]

[סקרן]

[center]היהדות צריכה לנצל את ה'ניו אייג' לטובתה[/center]
[center]תקופת הניו אייג' - העידן החדש מתפשטת במהירות בעולם הגדול, וכולם תרים אחר הפתרון לנשמתם אצל מורי דרך רוחניים למיניהם • דווקא היהדות, שהייתה שם הרבה קודם עם תפיסת העולם הזו, צריכה לאמץ אל חיקה את התופעה הברוכה • הרב מענדל ראטה עם טור רוחני[/center]
[center]מרותק הייתי שקוע בספר שהיה פתוח מולי. לא זוכר שמו של הספר. סיפורו של בעל תשובה שעשה מסע רוחני רב טלטלות ורב שנים, בו הוא אף עשה כברת דרך ארוכה בהודו ובמזרח הרחוק. סיפור מטלטל ורב אתגר. תמיד אהבתי ספרים שהיה בהם מן ה'מסע'. הם נתנו לי את האווירה של החופש, החירות. הטעימו לי מהיופי האינסופי של העולם היפה והגדול. בדמיוני הייתי רואה את המרחבים, את השדות המוריקים, את הציפורים היפות ואת בני האדם. כמה גדול ויפה הוא העולם. כמה קרובים ללב הם בני האדם. לפני שבוע נסעתי לאיזה מושב בצפון, ובדרך הייתה לי השראה. נוסעים, נוסעים, פוגשים את העולם הגדול, את הדומם הצומח והחי, את בני האדם, ואז פתאום כתבתי פוסט כזה, סוג של שיר: "אלוקים גדול שלי, אני נוסע ממקום למקום, פוגש כל יום עוד ועוד בני אדם, וליבי רוחש אהבה. החלום הגדול שלי הוא להכיר כל ילד וכל אדם בעולם. אני רוצה לאהוב, לחבק, להיות קרוב. אבא מתוק". אלה מילים. אולי ביום אחד אלחין על כך שיר. לפעמים, דווקא קריאת הסיפור, היא זו שמנתקת אותנו מההרגל לראות את העולם במבט המצומצם הרגיל שלנו. מרחיב את דעתנו לראות את הכל חופשי ואמיתי יותר. טוב, אז הייתי באמצע לקרוא את סיפורו של בעל התשובה.

הוא מספר על מפגשים מעניינים שהיו לו במזרח הרחוק עם מורים רוחניים מרתקים שלימדו אותו פרקי חכמה שונים. הוא מספר על תרגילי מחשבה וריכוז שונים שהוא למד שם, על שחרור התודעה, על יוגה, על מדיטציה, על שלווה והתחברות. כל מיני מושגים. אני קורא ושואל את עצמי: רגע, זה מתאים ליהדות או לא? מה בדיוק היחס היהודי לתרגילים כאלו? לרגע אני מנסה לומר לעצמי שאין בזה שום דבר אמיתי ורק בתורה יש הכל. ואז אני נזכר שחז"ל אמרו 'חכמה בגויים תאמין', אבל אסור ללמוד את חכמות הגויים. אך עדיין אני מרגיש שיש בזה הרבה חכמה ואמת. טוב, ריבונו של עולם, תגיד לי אתה מה היא האמת. ופתאום אני מתחיל לקרוא שם משהו מעניין. הוא מספר שהוא היה לתקופה אצל מורה מסוים שקראו לו כך וכך. הוא היה תלמיד של 'גורו' אחד בשם כך וכך. שכחתי השמות. וה'גורו' הזה היה תלמידו של מורה יהודי אחד שקראו לו מרדכי (מקס) טאון. אז כך הם יודעים לספר, תלמידי וממשיכי השיטה ההיא. ה'מקס - מרדכי' הזה היה בעבר תלמידו של 'רבי חסידי' שקראו לו 'מענדל'ע השותק מווארקא'. הרבי הזה מווארקא, הם אומרים, לא סתם קראו לו מענדל'ע השתקן. הייתה לו לאותו רבי חסידי שיטה רוחנית מעניינת מאוד. הוא היה מתכנס עם תלמידיו לדממת שתיקה שארכה שעות ארוכות ולפעמים אפילו חצי יום, כשתרגיל דממת השתיקה זו הייתה בעצם שיטה שהוא לימד איך לשחרר את התודעה מהרגל המרוץ שלה ממחשבה למחשבה, ולהתחיל להתמקד בהווה ובכאן ועכשיו ולא בעבר ובעתיד. בום! איזה מין דבר זה. ר' מענדלי מווארקא. בחיים לא ידעתי שהייתה לו 'שיטה'. שחרור התודעה? אבל כך ידעו לספר הגויים הללו במזרח הרחוק. ה'מרדכי טאון' הזה, שכנראה שנה ופירש, נסע מפולין לצרפת ולמזרח, ושם לימד את תורתו ושיטתו שאת שורשיו הוא קיבל אצל רבו, מענדלע השותק מווארקא. 'שיטת ווארקא'. אז אני לא יודע בדיוק מה הוא לקח מרבו ומה לא, מה הייתה הסיבה שעזב לצרפת והאם הוא המשיך לשמור על יהדותו, אבל למדתי פתאום משהו חדש בחיים: 'שיטת ווארקא'.

אנו עדים כיום לתופעה חדשה בעולם שכובשת מיליוני בני אדם, תופעת ה'ניו אייג' - 'העידן החדש'. בבדיקה בקטלוג הספרים ובכל חנות ספרים של הספרות הכללית נגלה מדורים שונים לסוגי הספרים: מדור לספרי פסיכולוגיה, מדור לספרי פילוסופיה, מדור לספרי היסטוריה, ומדור אף לספרי 'העידן החדש'. מה זה 'העידן החדש'? אז ספרי ה'עידן החדש' אלו הם ספרים המדברים על רוחניות, על הנשמה, על הרחבת התודעה, על תרגילי מדיטציה של ריכוז ושחרור, על תרגילי יוגה, על תורת המזרח ועל שלווה ואחדות עם הבורא והבריאה. בעוד המדע הקלאסי מתעסק יותר עם החלק הטכני והפיזי של העולם, הפילוסופיה עוסקת עם השכל וההיגיון, הפסיכולוגיה עוסקת עם ה'נפש' - 'העידן החדש', לעומתם, עוסק עם הנשמה. היא מדברת על כך שאנו מתקרבים לשינוי גדול מאוד בתודעת בני האדם ושאנשים הולכים לגלות ממדים חדשים בבריאה שלא הכירו, כאילו הולכים להיפתח ערוצי תודעה חדשים, והיחס לכל מיני דברים ישתנה. אנשים יחושו יותר באחדותה של הבריאה, בזה שהכול הוא אחד, אנו וכל הבריאה והטבע שסביבנו וכל בני האדם. אנשים יאהבו יותר בני אדם אחרים ויחושו באחדות אוניברסלית כזאת, כאילו כל העולם הוא משפחה אחת גדולה. משהו ישתנה בתודעה. חלק נכבד מהספרות של העידן החדש מתמקד גם בתורת הסוד והקבלה, ואף גויים רבים בעולם מתעניינים בתורת הקבלה היהודית שמסבירה את הפנימיות של מבנה הבריאה ואת העולמות הרוחניים המקבילים לעולמינו אנו. אנשים מתחילים להאמין בעולמות רוחניים מקבילים ובעולם הנשמות. משהו קורה בעולם. מיליוני אנשים עושים עם עצמם עבודה פנימית עצמית במטרה להגיע למקום הנכסף של ה'הארה', שמהווה, לדעתם, רגע של גילוי אלוקי, בו מבליח הניצוץ המאיר אל תודעת האדם ומרחיב את גבולות הבנתו אל מעבר לתודעה הרגילה. זה נראה כאילו אנשים נמאס להם מהפתרונות שהפסיכולוגיה ניסתה להציע למצוקת האדם. אנשים התחילו להבין שהישועה לא נמצאת בעולמו הנפשי של האדם אלא בעולמו הנשמתי. לא טיפול בנפש מביא אותך אל אושרך אלא טיפול עם הנשמה. משהו יותר רוחני.

מה פישרה של תופעה זו, ומהי יחסה האמיתי של היהדות אליה? האם, למשל, תרגילים רוחניים אלו זרים לרוחה של היהדות, או שמא תואמים לגמרי? או אולי רק בחלקם? מבדיקה מעמיקה אחורה, אל ראשיתה של תנועת החסידות, אנו מוצאים שיש דמיון רב בין ההדרכה של הבעש"ט לחסידיו ושל רבנים וצדיקים שונים לתלמידיהם, לבין המושגים הנלמדים היום בעולם במסגרת תורת ה'עידן החדש'. ספרו של הבעש"ט 'צוואת הריב"ש', מלא עם תרגילים רוחניים שמהפכים את הכוונה של לימוד התורה ושיח התפילה מ'טקסים דתיים רשמיים', לפעולות המהוות 'תרגול רוחני' לנשמה ואמצעי לדביקות וחיבור לעולמות רוחניים. קשה קצת להשתמש עם המילה 'דביקות', כי עם המילה הזו כבר נעשה שימוש שלילי ומוטעה כה רב, עד שאנשים רבים נרתעים מהמילה הזו. בעיני הרבה אנשים מתוכנו מסמלת המילה 'דביקות' כרגעים של הזיה ושגעון גדלות של אדם מדומיין, או כרגעים של לחץ וניתוק אצל האדם הפרוש והמנותק מהעולם, אך המילה המקורית מכוונת בכלל למקום אחר: היא מכוונת למקום בו האדם, האדם הרגיל כמוני וכמוך, מתחבר עמוק למילים של שיח התפילה בו הוא שרוי, ולומד דרכים איך להתעלות עם המילים אל עבר ממדים רוחניים יותר עמוקים בבריאה. הבעש"ט אומר: "בוא אל התיבה", היינו שצריך ללמוד את הדרך איך להיכנס אל תוך המילים בעת התפילה. לטבול אל תוך המילים ולהישאב למחוזות אחרים. זה סוג של תרגול רוחני. הדיבור מכיל בכוחו כוח רוחני ייחודי שיש בכוחו לשאוב אנשים דרך הוצאת המילים מהפה, לממדים רוחניים אחרים, לעולמות של שקט ושלווה, של דביקות ונעימות. זה לא דמיון. אנשים מספרים על חוויות כאלו. אצלנו לפעמים אומרים שאין דברים כאלו היום, אבל מיליוני גויים מדברים בדיוק על רעיונות כאלו, כותבים על כך ספרים ומספרים על חוויותיהם הרוחניות תוך כדי התרגול הרוחני והעבודה העצמית.

מה מהווה תנועת החסידות כיום? אני שומע הרבה מבני הנוער שהם מרגישים ריחוק פנימי גדול מכל התעשייה הזאת של מוסד החסידות של היום. הם קוראים לה: 'קופת החולים שלי'. בשבילם זה מהווה לא יותר מ'קהילה', האחראית על חלוקת קמחא דפסחא, ועל מכירת מקומות בבית המדרש לימים הנוראים, וזה מקום טוב בשביל חברה וחיים קהילתיים משותפים, לא יותר. הם לא מרגישים שום פנימיות אמיתית בכל המוסד הזה. לא מרגישים שמוכרים להם משהו אמיתי, כנה כזה, שמדבר בגובה העיניים, בשפה שלהם, משהו שהוא חסר אינטרסים, משהו רוחני ברמה גבוהה ועמוקה. לא מרגישים שמישהו שם בפנים יש לו כוונה אמיתית וטהורה ללא נגיעות של דאגה למוסדות ולהצלחה של כבוד וכסף וחיצוניות. האם המוסד הזה הקיים כיום קשור איכשהו למה שהבעש"ט מייסד החסידות התכוון? נראה שלא. לבעש"ט לא היה מוסד. להיפך: הוא דווקא היה סוג של חתרן נגד הממסד. הוא חיפש את האמת והוא מצא שבעולם יש הרבה שקר וכבוד מדומה. אז הוא ליקט תלמידים ולימד אותם את תורתו ואת הגותו הפנימית. הוא לימד אותם מה זה להתפלל, מה זו הארה רוחנית, מה זה לימוד התורה. הוא לימד שהעיקר הוא 'אהבת הזולת והנברא', וחיפוש אחרי ה'הארה הרוחנית' שמשחררת את האדם אל על, הלוא היא הדביקות, החיבור, רגע ההתאחדות עם הבריאה והבורא. היום, אם אתה אוהב מדי את הזולת ואת השונה אזי הנך מתקבל כ'מוזר ומרדן'. אם אתה חושב קצת מחוץ לקופסא שלך אזי הנך 'אויבער חכם' ("תמיד הוא היה 'אויבער חכם, תמיד עשה לנו צרות"). אם הנך מחפש את האמת הפנימית אזי בכלל יש לך דעות עקומות, 'קרומע דעות', חשש לכפירה. ואם הנך מחפש אחרי ההארה והחוויה הפנימית אזי הנך עצלן שלא אוחז בלעבוד ולהתאמץ ומחפש רק חוויות וכיף וקומזיצים ובילוי וביטול זמן, במקום לשבת וללמוד ולנצל את הזמן. התהפכו הדברים על יוצרם.

האם צריך לכן לשלול מכל וכל את המוסד הקיים והמובנה? וודאי שלא. מבחינת השמירה החיצונית על חיי הקהילה המשותפים, הוא טוב, אפילו מצוין, ובמידה מסוימת הכרחי. אך התוכן, לפעמים, כל כך חלול, כל כך ריק, כל כך מזויף ויבש. 'געהאקט אין קאפ אריין'. הגיע הזמן להכניס תוכן ואמת פנימית בכל המוסד הקיים. להביא רוחניות אמיתית. ללמד את הצעירים איך להתפלל, איך לשיר, איך ללמוד, איך ליצור, איך להתחבר. במקום לעמוד במקום התחרותי הזה וללמד את הצעירים תחרות הישג אישי, אפשר ללמד אותם רוחניות כל כך יותר עמוקה. הדור הבוגר לפעמים אינו מאמין עד כמה הדור הצעיר מואס בתחרותיות ומחפש משהו יותר אמיתי ורוחני. הם חושבים שרק התחרותיות תדרבן אותם להשיג הישגים, אבל חוץ מזה שזה לא נכון, הטעות היותר חמורה פה היא שהם חושבים בכלל שהמטרה היא להשיג הישגים, בעוד המטרה האמיתית איננה כלל לחפש הישגים. המטרה היותר נכונה היא, לחפש את הדרך האמיתית שלך, להיות מה שאתה, להגשים את החלום שלך, להיות קרוב לבורא בדרך שלך, והדור הצעיר, אוי עד כמה שהוא מוכשר ומוכן רוחנית לקבל דרך כזו. עד כמה שהוא משתוקק לדרך אמיתית וכנה כזו. אנחנו לפעמים לא מספיק מאמינים בנוער, חושבים אותם לדבילים ומובילים אותם בדרכים שטחיות ורדודות, אבל בגדול הנוער מזמן כבר מאס בדרך הזו.

ובחזרה לנושא שלנו: התרגולים הרוחניים שנלמדים כיום בעולם ה'עידן החדש', מה הם מבשרים מבחינת היהדות? האם זה צד הקליפה? האם יש לנו מה ללמוד מהם? תנו לי לומר את דעתי האישית בנושא: הבעש"ט כתב באיגרתו הידועה על זמן ביאת הגאולה, שהיא תהיה בזמן בו כולם ידעו 'לעשות ייחודים כמוהו'. להתחבר לעולמות רוחניים כמוהו. כל בני האדם יתעלו מדרגה רוחנית גבוהה יותר, ויתחילו לדבר על רוחניות כעל דבר מובן מאליו ומורגש ונראה. נראה שארך קצת זמן לעולם לתפוס מושגים חדשים כאלו. בינתיים העולם התחיל להתפתח מבחינות אחרות: המדע התפתח, הטכנולוגיה התפתחה, מוסד הבריאות והרפואה התפתח ועם הזמן אף הפסיכולוגיה ובריאות הנפש. המדע הטכנולוגי היה הראשון שלימד את העולם שיש דברים שעוקפים את הזמן והמקום. זה התחיל מהרכבת, הטלפון, המכונית, המטוס, הפקס, הרדיו, האימייל ועד שיחת הווידאו בוואטסאפ. העולם למד שיש דברים כאלו כמו להתחבר לערוץ ולשדר, או שדברים שהיו בעבר - יכולים להישמר ולהנציח את עצמם לעד. זה היה סוג של תקדים לקראת הבנה יותר רוחנית של העולם. עם הזמן הגיעה הפסיכולוגיה שלימדה על המודע והתת מודע, על איזון נפשי ועל שריטות עמוקות ופחדים עמוקים משנות ילדות, על הצורך באהבה, בחיבור, ובתשומת לב. ובכן, ריפאנו קצת את הגוף, ריפאנו קצת את הנפש. הגיע הזמן לרפא את הנשמה. הגיע כבר הזמן שמאפשר לאדם להתחיל לדבר על דברים יותר עמוקים. האנושות הספיקה להתפתח הרבה במאתיים השנים האחרונות והכינה את עצמה לקראת שיח רוחני ברמה גבוהה יותר. זה שיש כיום גם את המתירנות החופשית החוגגת בעולם אינו סותר לכך כלל. אלו הם שתי תנועות מקבילות, כי לפני שהאנושות מבינה סופית שהפתרון נמצא בהשתחררות מכבלי התודעה המוגבלת והתחברות לתודעה יותר רחבה ואוניברסלית, היא מנסה למצות את עצמה בכל דרך שהיא. אולי בכל זאת יש ישועה אם נתיר באמת את הכל. זה סוג של 'לקראת פרידה'. אבל בסוף, האנושות תבין שהמתירנות ללא גבולות איננה מספקת אותה באמת ואיננה מביאה לה את האושר הנצחי, ואו אז היא תקבל את מסקנתה הסופית. ובכן, העולם כבר התחיל לצעוד לשם.

ואיפה אנחנו עומדים מהמקום הזה? מעיון במקורות שלנו אנו מוצאים כי דווקא אנחנו חלוצים בכל מה שקשור לרוחניות ולהארה. הבעש"ט, רבי נחמן, חב"ד, הגאון מוילנא, כל הצדיקים מתנועת החסידות, 'הרבי מפיאסצנא' עם שיטות הדמיון המודרך שלו. אבל כל הדברים האלו נמצאים רק במקורות. למעשה, את הרוחניות האמיתית הזאת, לא מלמדים בישיבות. גם לא בחסידויות. רק מלמדים סתם, איך לשמר את המסורת הקיימת. בלי נשמה, בלי רגש אמיתי, בלי דיבור כנה, ובלי אהבה אמיתית לכל אדם באשר הוא. כשאנו רואים את מה שמתחולל בעולם בשנים האחרונות בספרות ובמדע, אנו חייבים להבין שהעולם התקדם, ושהנה כאן הגיעה ההזדמנות שלנו. הרי דווקא לנו יש כל כך הרבה מה למכור! כל התנ"ך מדבר על נבואה ועל חיבור לעולמות רוחניים דרך המוזיקה, והחיבור לטבע כמו הנביאים שנהגו לנגן בכלי נגינה ולצאת לטבע עד כי בהשראה זו היו מגיעים עד ה'נבואה'. כל התלמוד מלא בשיח רוחני ואינטימי המתחבא בכל מילה, באגדות חז"ל המופלאות, בהדרכתם וחכמתם, ומי מדבר על החסידות כמו שהייתה במקוריותה, מלאה רוח מסתורין קסומה והתחברות לאחדות הבריאה. אז איפה אנחנו ואיפה הם? 'הזאת נעמי'? דווקא אנחנו, שמקורותינו מלאים עם אוצרות רוחניים נסתרים, אנחנו ישנים? מה אנחנו מלמדים את הנוער שלנו? גורנישט מיט גורנישט. אין אנו צריכים ללכת וללמוד את הספרות הכללית המדברת על הנושאים האלו. גם כי פעמים רבות מעורבים בהם גם דעות המנוגדות לרוח התורה ולא כל אחד יכול להבדיל בין הטוב והנכון לבין מה שאינו נכון, וגם כי יש לנו מספיק מקורות משלנו. בזוהר הקדוש מובא שרבי אבא פגש פעם את אחד מחכמי המזרח והתפעל מחכמתו, אמר לו רבי שמעון שחכמה רוחנית זו השאיר אברהם אבינו לבני הפילגשים ושלחם 'ארצה קדם', שזה בעצם ארצות המזרח, אך אנו יש לנו ברית קשר משלנו ואין לנו צורך בלימודים אחרים, כך מובא בזוהר. אך מה שכן חסר לנו כיום זה התרגום לשפה של היום. מורים רוחניים כאלו שיתרגמו את הרוחניות העמוקה שיש ליהדות להציע, בשפה עכשווית ואקטואלית. אפשר לדבר עם הדור הצעיר היום על הכל. הם צמאים כאיש הצמא למים קרים, למשהו עם תוכן אמיתי ופנימי.

תנו לי לומר לכם את אשר ליבי חש. הלב שלי צופה בעתיד הקרוב התפרצות רוחנית שתתעלה מעל הגבולות שהמוסד הטיל עליה, והיא תכבוש את לבבותיהם של עשרות או מאות אלפי איש, שיחליטו שכבר לא אכפת להם משום דבר חוץ מהאמת הפנימית שלהם. כמו בני נוער שיאמינו בעצמם, יעזו ללכת בדרך ליבם, יממשו את חלומם, יחליטו בעצמם על סדר יומם, ויצעדו במסע רוחני אישי כל אחד בדרכו שלו. זה ייהפך למעין תנועה כזו. לא יודע איזה שם יהיה לה לתנועה זו, אם בכלל. היא תהיה בהחלט תנועה רוחנית, אם כי ערכים כמו מימוש עצמי, חיבור לעולם, הגשמת החלומות והכישרונות ואהבת החיים - יהיו ערכים בלתי נפרדים מתנועה זו. היא תשתמש הרבה עם המוזיקה, כל מיני סגנונות מוזיקה, הגיטרה אולי יהיה הסמל שלה (לא בגלל שגם אני מנגן עליה. זו היא תחושה פנימית מתוך התרשמות. הגיטרה כבר היום מהווה סמל מסוים של מחפשי הרוחניות המתחדשת). החיבור עם חיק הטבע והבריאה יהיה חלק בלתי נפרד ממנה, ומה שבעיקר, אנשים ילכו יותר עם הלב שלהם. יתלבשו איך שהם אוהבים להתלבש, ינגנו וישירו את מה שהם אוהבים לשיר, וילמדו רק סדרי לימוד כאלו שליבם חפץ בהם, כמו שחז"ל בעצם הדריכו אותנו פעם, איך שכחנו. לא יודע בדיוק איפה ואיך זה יקרה, האם בתוככי המסגרות הישנות, האם בתוך מסגרות חדשות עצמאיות, או שמא בתנועה הצועדת ללא מסגרת, ואם כך אזי עם סיכון חס ושלום של איבוד דרך. אולי זה יקרה בכמה צורות שונות בו זמנית. אבל מה שברור הוא שזה הולך לקרות, בעתיד הלא רחוק. מי שיפסיד במערכה זו יהיה מי שינסה להילחם ולמגר את התופעה, ה'בלתי חינוכית' כביכול. אלו שיהיו יותר חכמים, ישכילו לקדם את התופעה ולשנות בשינוי יסודי את כל מה שמוכר לנו, במערכת ובעולם הישיבות. את כל סדר היום. הלוואי וזה יקרה. בינתיים, חלק גדול מהנוער כבר עומד עם רגל אחד פה ורגל אחד שם. מישהו חייב להתעשת[/center]
[center]קרעדיט: בחדרי חדרים[/center]

[סקרן]

ר' מענדיל מיט ר' אליעזר פון סטוטשין מוצ"ש התוועדות פון אחים ביחד פאר גרושים
http://www.bhol.co.il/115224/%D7%94%D7% ... ter_ticker

[Interesting man]

אויף וועלכע פלאץ שרייבט ער זיין מאמרים און דעות?

[סמבטיון]

וואס איז פשט אז סטוטשינע רבי האט אנגעהויבן צו פערפארמען אין פאבליק לעצטענס?

[איסר האטלקי]

ער מאכט גראדע חתונה די וואך מיט הנגיד ר' משה רובין בן הטפסר לבית באבוב ר' לייבל.

[סמבטיון]

אווי איז די חתונה?

[איסר האטלקי]

עטרת אברהם.
פאריגע חתונה, גראדע אויך מיט א נגיד, א היימישער דאקטאר, איז געווען אין א פראכטפולער האטעל אין ניו זשערסי.

[איש חזון]

איך האב ענהאלטן א הערליכע ארטיקל פון ר' מענדל איבער דעם ענין פון לערנען תנ''ך ביי ''היימישע יודן''. צוקער זיס.

אלה הן הסיבות שבישיבות לא לומדים תנ"ך
בסדרי הלימוד בישיבות מעדיפים להתפלפל בדיונים בגמרא ובמפרשים, אבל שוכחים את הספר הכי חשוב ביהדות: התנ"ך • אם בעבר הסיבות לכך נבעו מתקופת ההשכלה וממבקרי המקרא למיניהם, כיום נוצרו להן סיבות חדשות ושונות המובילות לתוצאה אחת: הציבור החרדי לא לומד תנ"ך • כיצד זה קרה? הרב מענדל ראטה ב'בלוג של המשפיע' מנסה להסביר
קובי הר צבי 07:07 15/06/2017
2

אז סיפרתי לכם על הנסיעה למז׳יבוז׳', וכלל לא סיפרתי לכם על הנסיעה לאומן. ברור, אם כבר אוקראינה אז איך לא אומן. בראשון לפנות בוקר יצאנו, נסיעה של שלוש שעות, והגענו לכיכר פושקינה הידוע. אומן - עיר הגעגועים. אז מה צריך לעשות באומן? נתתי פרוטה לצדקה, פתחתי תיקון הכללי ואמרתי. התחייבות זו התחייבות. התחייב למשוך מהגיהינום עם הפאות מי שיגיד. אז אמרתי. ואחרי זה כמובן המשכנו לגן סופיה. הגן הענק והיפה שבנה איזה פריץ לאשתו סופיה, פארק שבו מבקרים כל חסידי ברסלב המגיעים לאומן על סמך ביטוי שהתבטא רבי נחמן: "להיות באומן ולא לבקר בגן סופיה?". כנראה התכוון בקטע של התבודדות, או התבוננות בפלאי הבריאה והכרה בגדולת הבורא, או סתם, לשחרור הנפש והבראתה, או כנראה הכל ביחד, או מה שתרצו. אז הייתי גם שם ועשיתי ווי. היינו פה. באומן זה אמנם לא פעם ראשונה כי כבר הייתי שם בראש השנה הקודם, ולא מתכוון לפספס את הבא, בעזרת השם. אומן זה מקום מעניין, אין ספק. מזכיר קצת את האווירה של מירון אצל רבי שמעון, עם בלל האנשים המעניינים שמסתובבים שם, ועדיין, אומן זה יותר אקזוטי וחוץ מסגרתי ממירון. במקומות כאלו, לפעמים אתה צריך להחזיק חזק את הראש בשתי ידיים בשביל לא לאבד את השפיות שלך. שלא יהיה 'ריבוי אורות' כמו שקוראים לזה. אבל זה חתיכת מקום מעניין, ה׳אומן׳ הזה. מקום עם הרבה ׳אורות׳ באמת. אנשים שמחפשים את הדרך שלהם, אם זה בעלי תשובה מרוקאים, חוזרים בשאלה עם קוקו ועגיל במסע חוזר מהודו, בחורים חסידיים חצי נושרים חצי בכיסופים והתחזקות, הבן של האדמו״ר מקרעטשניף שנהיה ננ״ח (ראיתי אותו שם), ברסלב אנ״ש ממאה שערים, תיירים מעניינים מאמריקה, או סתם 'שרוטים' מסוממים שחושבים שבברסלב מותר הכל, ורק לעשות תיקון הכללי. תכל׳ס, נראה לי גם אני אחד הטיפוסים המוזרים שהסתובב שם. הבנש״ק הסורר שמסתובב בכל העולם עם גיטרה וכותב בלוג מחתרתי באינטרנט. נו שוין, כאלו הם המסתובבים באומן.
אחרי ה'תיקון הכללי' התיישבתי על איזה מקום, ופתחתי את 'ליקוטי הלכות'. תוך כדי הלימוד אני מבחין בבחור צעיר, נער חמד חרדלני״ק שפאותיו מסתלסלות מאחורי אזניו, ואיכשהו פניו מוכרות לי. נזכרתי מהיכן. זה מאיזה ישיבה של חרדלניקי״ם בדרום, שביקרתי שם פעם באיזו שבת. סיפרתי אז בבלוג על חוויותיי מאותה שבת, איך שלפני 'כגוונא' הם מתאספים במעגל גדול כולם ביחד, ושרים בעיניים עצומות את 'אדרבה תן בליבנו' של יוסי גרין. בשבת בלילה הלכתי אז עם שלושה בחורים צדיקים מהישיבה לאכול אצל אחד התושבים שם. הבחור הזה שאני מוצא באומן הוא אחד מאותם בחורים. אני שואל אותו: "מה, אתה ברסלבר?", הוא אומר לי: "לא. אבא שלי מגדיר את עצמו ברסלב, אבל אין לי הגדרות כאלו או כאלו. אני יהודי. אני לומד חסידות, לומד את רבי נחמן, לומד עוד ספרים, לומד להיות יהודי. אני יהודי". רציתי לחבק אותו באותה שנייה. המשכתי לשאול אותו: "אוקיי, אבל איזה ספרים אתה בעיקר לומד, מהו הספר שמוביל אותך בעיקר, מהו הספר שנותן לך את כוח ההשראה העיקרי לחיים שלך?". למרבה תדהמתי, הוא מוציא לי פתאום את הספר שהוא החזיק בחיקו, ספר התנ״ך! ספר תנ״ך, לא פחות. אני שואל אותו: "התנ״ך? זה הספר של הנשמה שלך?", הוא אומר לי: "בוודאי. אני לומד, כמובן, עוד הרבה ספרי חסידות, אבל התנ״ך זה ערוץ ישיר, זה מהבורא בעצמו". אמרתי לו: "מה, אתה בטח מתכוון לפסוקים של ישעיה הנביא מלאי ההשראה וכדומה?". אז הוא אומר לי: "כן, גם, אבל בעיקר הפסוקים של התורה עצמה, כמו חומש 'דברים'. זה ישר מפי הבורא, זה פשוט מזיז לי את הנשמה. אני חש בקשר ישיר עם הבורא בעצמו". אלה המילים שלו. זה הכי עצמתי מכל הספרים האחרים שכבר באו אחר כך. הכי מקורי, הכי טבעי.
בום. הוא עשה לי כזה מין בום, הבחור, הנשמה הזאת. איך שהוא נגע לי פתאום ללב. איך לא חשבתי על כך עד היום. איך התעלמתי מהתנ״ך, כספר חסידי עצמתי עם פסוקים מעוררי השראה והתבוננות. איך לא חשבתי על זה, ואיך שלא ציפיתי לתשובה כזו. תשובה כל כך טהורה וכנה. כל כך קדושה. באותה שעה ראיתי לרגע בחזיוני את אלפי הנביאים הצעירים שהיו בירושלים עיר הקודש, ולמדו את דרכי הנבואה וההשראה, ובטח הסתובבו גם כן עם תנ״ך בחיקם, אולי לא באומן, אבל בשכונות בעיר העתיקה או אולי בחברון או במודיעין. הבחור הזה הזכיר לי אותם לרגע. לא יודע למה. אם בגלל התנ"ך, אם בגלל עקשנותו לצאת מכל מיני הגדרות שאנחנו כה רגילים בהן ולהישאר בהגדרה של 'יהודי', ואם בגלל תשובותיו הכנות והאמיצות. תנ״ך. כמה שהוא צדק. אין, בעצם, ספר יותר מעורר השראה וחזון מהתנ"ך עצמו. אני זוכר, כשלמדתי בישיבה אהבתי לפעמים לקחת תנ"ך ולעבור פרקים אחרי פרקים, להתחבר אל ההיסטוריה של עם ישראל, ולקבל השראה מרוחם של הנביאים שעמדו להם לישראל, מהצלילים העתיקים המתנגנים בין המילים, כשלומדים על המלכים, השופטים, הנביאים, המשכן בשילה, בית המקדש בירושלים, דוד המלך ושירת חייו.
אני זוכר גם יום מיוחד שהיה לי. זה היה בסדר עיון. חיכיתי לחברותא של לפני הצהריים, שבושש מלבוא. הייתה לי אז רוח השראה מיוחדת. לקחתי לי את ספרו של ישעיה הנביא, נכנסתי לאיזה חדר שיעורים, והתחלתי לומר פרק אחר פרק, במין אקסטזה מרוממת כזו. באותה שעה הלחנתי שלושה שירים על פסוקים מישעיה הנביא. אחד מהם הוא על פסוק מיוחד שכתוב, אם אינני טועה, בפרק ח׳ פסוק י"ז: "וחיכיתי לה׳ המסתיר פניו מבית יעקב, וקיוויתי לו". איך שהפסוק הזה אופייני לדור היום, סטייל ׳ואפילו בהסתרה׳. ברגע שפגשתי את הפסוק, זה פשוט התחיל להתנגן לי מעצמו. יצא לי אז לחן יפה ומרגש. השמעתי אותו בימים שאחר כך לחבריי, ואז החלטנו להוציא אותו כסינגל, בעבודה עצמאית, וזה מה שעשינו. בחור מוכשר אחד היה המעבד, האחר ניגן בקלרינט, השלישי בחליל, המקהלה הייתה של טובי המשוררים מהישיבה, ואני שרתי, וכך הוצאנו אז את השיר. אה, חייב לתת לעצמי קרדיט: בשיר הזה גיליתי, למעשה, את ילד הפלא המפורסם: דודי פולק. הוא לא היה שר אז רק בשמחות משפחתיות שלו. מישהו סיפר לי עליו. בשל קרבה משפחתית מסוימת, יצרתי קשר עם משפחתו, עליתי לביתו ואמרתי לו: "דודי, תכניס לנגן שלך את השיר, אתה הולך לשיר בסינגל". פעם ראשונה שהוא ראה אז אולפן. אחרי זה שלחתי את השיר לר׳ פנחס ביכלר, מנצח מקהלת 'מלכות', שהתלהב מהילד, והחליט לאמצו למקהלה, וכל השאר היסטוריה. טוב, מה אני נסחף כל פעם. השיר הזה, למעשה, לא כל כך פורסם אז כי לא ידעתי אז שצריך יחצנו״ת וכו׳. מה ידעתי אז בחיים. אבל הוא ייצא מחדש באלבום הבכורה שלי, שנה הבעל״ט בעזהשי״ת. אז אלו שירים שהולחנו ברגעים של השראה, תוך לימוד התנ״ך.
תנ"ך. למה בעצם אין זה אכן חלק מסדרי הלימוד בישיבות הרגילות? והרי התנ״ך זהו הספר היהודי הראשון והכי מקורי, מפי הבורא בעצמו ומפי הנביאים עצמם. איך זה שזנחנו את הלימוד הזה? חז״ל הרי אמרו ששליש מהלימוד צריך להיות בתנ"ך. אמנם בתוספות כתבו את שיטת רבינו תם הידועה, שהתלמוד כולל בתוכו הכל, אך קודם כל אין זה כך שיטת רוב הראשונים, אבל גם אם נאמר ששיטה זו התקבלה בדורות האחרונים, וודאי שאין הכוונה לכך שלא נלמד את התנ״ך כלל, אלא שנלמד קודם את התנ״ך ונהיה בקיאים בו, לפחות ברמה בסיסית, ואחרי זה נצא ידי חובה דרך לימוד התלמוד. שהרי כך גם הוא הסדר הכתוב במשנה: "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה". חמש שנים שלמות רק בשביל לימוד התנ״ך! ואנחנו, מה אנחנו יודעים בכלל מדברי הנביאים? עמי הארצים גדולים אנחנו, בכל הקשור לידיעה בתנ״ך. כמעט בכל הדרכות המוסר של רבותינו, הן גדולי התורה והפוסקים, והן בהדרכות של הצדיקים גדולי החסידות, כתבו ללמוד תנ״ך בקביעות, ולהתחבר אל ההווי הרוחני של חיי אבותינו, אבות האומה. אבל בישיבות היום, מחקו את זה. לא נמצא הדבר הזה. ואם יימצא בחור אחד שתאבה נפשו בלימודים אלו וילמד בשעות הצהריים קצת ׳נביא׳, הוא יתקבל כבחור מעניין ולא שגרתי. כעוף מעניין. אני זוכר שבימי בחרותי קינאתי באחיותיי שהיו מביאות את ספרי 'יהושע', 'שופטים' ו'מלכים' לבתי הספר, לומדות את כל ההיסטוריה היהודית ונבחנות עליהם. לפעמים הן היו מבקשות לי שאסביר להן כמה פרקים, ואני, שהייתי מוכרח ללמוד קודם לכן את הפרקים לעצמי, בגלל שלמרבה החרפה מעולם לא פגשתי פסוקים אלו לפני כן, הייתי אז מתמלא ברוח השראה מרוממת מלימוד זה ומסביר להן כמיטב יכולתי, בהדגישי שיש את הביאור של רש"י, ויש את של ה'מצודות'. לפעמים אף השתמשתי עם ביאוריו המקוריים והמופלאים של המלבי"ם. מקנא הייתי בהן, וחושב לעצמי: למה לא הושרש בקרבינו מגיל צעיר ללמוד לימוד זה, אשר מעורר את הלב ומשלים חלק בלתי נפרד מידיעת התורה, וידיעת ההיסטוריה של אבותינו מייסדי האומה היהודית?
מהי אכן הסיבה האמיתית שאין לומדים אצלנו תנ"ך, ומתעלמים כמעט לגמרי ממדף ספרים, זה שהוא בעצם היסוד והשורש לכל התורה שבעל פה המסתעפת ממנו, ולכל ההיסטוריה היהודית הארוכה? הספרים אכן נמצאים במדף מכובד בכל ישיבה ובכל בית מדר, אך כאילו נועדו רק לקישוט בגלל שאי אפשר בלי, שהרי לא מתאים. או לצורך בדיקת מקורות כשזה נצרך פעמים נדירים לצורך הבנת איזו סוגיה. מהי אכן הסיבה העיקרית לכך? האם כך אכן היה תמיד? מתי התחילה התעלמות זו, והאם סיבות אלו עדיין רלוונטיות כיום? אז הנה התשובה שרבים יודעים לספק: הלימוד בתנ״ך אמנם היה הרבה יותר רווח עד לפני כמה שנים, אך מאז תקופת ההשכלה המעיטו בלימוד זה. הסיבה לכך מפני שהמשכילים השתמשו בלימוד זה רבות מפני חיבתם לדקדוק והשכלה, וכראקציה לכך, מכיוון שזה הפך למעין הסמל שלהם, נוצרה תגובת הנגד, והציבור האורתודוקסי שהתנגד לתנועת ההשכלה, מנע עצמו מלימוד זה.
סיבה נוספת היא, בגלל תופעת ביקורת המקרא שנוצרה יחד עם תופעת ההשכלה. משכילים רבים למיניהם לקחו את הלימוד כלימוד אקדמי, ולמדו את התנ״ך בגובה העיניים, וכביכול נכנסו לראשם של הדמויות התנכיו״ת, ופרשנו פרשנויות מסולפות רבות בדמויות מקודשות של גדולים ומלכים ואף ביקרו את ביקורתם ופקפקו באמינות חלקים מסוימים מהתנ״ך וכדו׳, ולמדוהו שלא כפירוש חז״ל. ומכיוון שרבתה תופעה זו, וכל מי שלמד תנ״ך היה לו הסיכון להגיע לתכנים אלו שכתבו מבקרי המקרא למיניהם, הרי שהחליטו, כהוראת שעה בלתי רשמית, להתעלם מלימוד זה. ומכיוון שבאותה תקופה נוסד מודל הישיבה הליטאית על ידי תלמידי הגאון מווילנא, כישיבת ״וואלז׳ין״ אם הישיבות וכל מעתיקיה וממשיכיה בדורות אחר כך, הרי שכך נשתרש הסדר הרגיל של הלימודים בישיבות, שלא נתנו יחס כלל כמעט ללימוד התנ״ך. ולמרות שהגאון מווילנא בעצמו היה מאוד מאוד בעד לימוד התנ״ך, כידוע, אך תקופת ההשכלה שבאה מיד אחר כך, עוררה את הראקציה הנדרשת כמו שנתבאר, וכך זה כבר נשאר עד עצם היום הזה. סיבה נוספת ניתווספה להתעלמות מלימוד זה בעליית התנועה הציונית. האתוס הציוני טופח רבות בהשראת התנ״ך, ומלחמותיהם של עם ישראל באויביהם. מאז קיבל התנ״ך סטיגמה ציונית מסוימת, וברגע שזה לימוד ציוני, ואף לומדים אותו בבתי ספר חילוניים, ואפילו חידון תנ״ך עולמי נערך על כך במגזר החילוני והדתי לאומי, כבר לא יכל הציבור החרדי, שהתנגד לציונות, לעשות 'עסק' גדול מדי מהתנ״ך. שוב, כראקציה, והפעם מהתנועה הציונית. מי שנשאר לומד לימוד זה הוא כמובן הציבור הדתי-לאומי, וכך גם הציבור החילוני, בהיקף יותר קטן.
האם סיבות אלו רלוונטיות כיום? אחרי מחשבה קלה, נראה שאין כבר סיבה למסיבה. דור ההשכלה והשפעותיה השליליות כבר לא רלוונטיים בשבילנו, וכמו כן, הסחף הציוני-חילוני שהיה בימי קום המדינה, גם כבר לא רלוונטי כיום, בעידן ה'פוסט ציונות'. אם יש כיום נשירה וסחף כל שהוא לכיוון חילוני, זה בגלל סיבות אחרות ושונות אבל ממש לא מפני הלהט הציוני של הקמת המדינה, להט שהיה בנוי רבות על מקורות השראה מהתנ״ך. אז מה כן נשאר לנו? מהי הסיבה לאי לימוד התנ״ך בישיבות שלנו ובבתי המדרש? תנו לי לומר לכם את מה שאני חושב:
השקפת העולם המנשבת מהתנ״ך, מזה מפחדים רבים מראשי הממסד הקיים. אתמקד בקצרה בכמה נקודות. קודם כל, מי שלומד תנ״ך הופך לאדם עם חיפוש רוחני עצמאי, ורוחניות כזאת שאינה מתמקדת אך ורק בלימוד התורה. ההשראה המתקבלת לה מדרכם של להקות הנביאים, שהיו מסתובבים עם ׳נבל וכינור, תוף וחליל׳ ומבקשים השראה, הדיבור הישיר והעצמתי עם אלוקים בפי נביאיו, כל אלו מובילים לצימאון רוחני לדביקות ולהשראה, לאקסטזה אלוקית. החיפוש הרוחני מהסוג הזה, איננו עומד בראש הפירמידה בסולם הערכים של עולם הישיבות כמו שהוא עומד כיום, שם הערך הבלעדי הוא לימוד התורה כפשוטו, ללא דיבור ישיר על אלוקים או על רוחניות אמיתית. התנ״ך לא משרת את האינטרס של הלמדנים. לא התנ״ך, וכמובן גם לא אגדות חז״ל המופלאות, שאיך שהוא, בדרך פלא, גם הן לא נלמדות כלל בעולם הישיבות. זו היא סיבה אחת.
סיבה נוספת למניעת לימוד התנ״ך היא - החשיבה העצמאית שלימוד זה מוביל את האדם. בלימוד סוגיות הש״ס יכול האדם לבלות שנים רבות, וללא שיתחיל לחשוב על משמעות היהדות, יסודות ההגות היהודית, עיקרי האמונה, וכדו׳. עסוק הוא בניתוחים לימודיים של שור הנוגח את הפרה. אך כשהאדם לומד את ההיסטוריה של עם ישראל, את פעולותיהם, מלחמותיהם, ניצחונותיהם וכישלונותיהם, דברי המוסר או הנחמה של הנביאים - אופ׳ס, הוא מתחיל פתאום לחשוב. הראש נפתח. פתאום הוא קולט שיש מושג כזה של העם היהודי, ויש לו היסטוריה, וימי גלות או ימי זוהר. הראש מתחיל לשאול שאלות ולבקש הסברים, ומזה, מזה בדיוק מפחדים שם בחלונות הגבוהים. כי מאיפה להם תשובות. פה לא מחנכים לחשוב. אין שאלות ואין תשובות.
סיבה שלישית: לכל אורך התנ״ך, מתגלית לה השקפת עולם ברורה מאוד של אהבת החיים והיצירה. האדם האידאלי של התנ״ך איננו הלמדן או המתמיד דווקא. היהודי הטיפוסי של התנ״ך הנו זה שיש לו כרמים ופרדסים, חורש וזורע, מפרנס ומכלכל את משפחתו מתוך שמחת עמל החיים. אין שם 'כוילל', 'ישיבות', וכו'. הדבר שהנביאים מבקשים לעם ישראל הוא בעיקר לשמור על מצוות התורה וללכת בדרכי ה׳. לשמור שבת, שמיטה, להיזהר מעבודה זרה ומגילוי עריות, ובמיוחד הושם הדגש בפי הנביאים על ׳צדק חברתי׳, וכמו שכל הנביאים חוזרים על מסר דומה: "לא ביקשתי ממכם עולות וזבחים, אלא עשו צדק ושמרו משפט, לחוס על עניים ואביונים ולחון את היתום והאלמנה". בכלל, ישנם בתנ״ך ביטויים רבים לאהבת החיים ועבודת ה׳ מתוך חיבור מלא לעולם, ואף גילויי נפש ורגש עזים ובריאים. כשדוד המלך אוהב את יהונתן ויהונתן את דוד אין המקרא מהסס לבטא בגלוי את כל רגשותיהם העמוקים והסוערים. "ויוסף יהונתן להשביע את דוד באהבתו אותו כי אהבת נפשו אהבו". או בקינת דוד על מות יהונתן: "צר לי עליך, אחי יהונתן, נעמת לי מאוד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים". אתם יודעים מה? תקראו את קהלת, מההתחלה ועד הסוף, ותבינו בדיוק את הכיוון. ״וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו" (ג', כ״ב). "הנה אשר ראיתי טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש מספר ימי חייו אשר נתן לו האלוקים כי הוא חלקו"(ה י״ז). "ושיבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח" (ח ט״ו). "ראה חיים עם אשה אשר אהבת, כי הוא חלקך בחיים" (ט' ט'). נו מה אתם אומרים על כך? לשמוח עם החיים, עם האישה שאהבת, עם סיפוק עמל החיים, לאכול ולשתות, ולשבוע מטוב החיים היפים. והרי אין לך בעלבת׳ישקייט גדולה מזו? לאורך כל התנ״ך, אין כל היסוס מלבטא בעוז את כל העוצמות של הנפש והחיים. הכל שם גלוי, אמיתי, טבעי ובריא. אתה לומד כמה פרקים בתנ״ך, ומרגיש פתאום שמשהו בראש מבריא לך, ואתה לא יודע למה.
סיבה רביעית לפחד מלימוד התנ״ך היא - שכשאנו לומדים תנ״ך, את ספר 'יהושע' המספר על כיבוש ארץ ישראל, עם כל השמות של הערים והישובים, או כשאנו לומדים בספר 'מלכים' על כל המלחמות עם הפלשתים והאומות על חבלי ארץ ישראל, חבל בנימין, השפלה, יהודה ושומרון, אתה פשוט הופך ל׳נער גבעות׳. אינך יכול לקרוא את ההיסטוריה מלאת ההשראה של כל הערים בארץ ישראל, ולא להתמלא בחזון רומנטי על חזרת כל ארץ ישראל לידי עם ישראל ובניית בית המקדש בחזרה.
והנה מה שמספר לי לפני שבוע יהודי אחד, שבבית מדרשם הידוע של ה׳זילברמנים׳ הירושלמים שלומדים תנ״ך כידוע (שיטת זילברמן), רבים מהצעירים עוזבים והולכים לגבעות. הם לא יכולים שלא. אם אתה מתחיל לחיות את ההיסטוריה היהודית העתיקה, אתה פשוט נשאב לזה. בישיבות לא רוצים את זה. מה שאני אומר על כך? אני אומר שכן, הגיע הזמן שגם החרדים הצעירים יתחילו לגור בגבעות יהודה ושומרון. כבר כתבתי על כך. בלי קשר לציונות, לצבא וכדומה. למה אני אומר כך? אה, בגלל שאני כן לומד תנ״ך. והחזון שלי הוא ארץ ישראל השלמה, ובית המקדש על מכונו ותפארתו. ואני גם אומר עוד משהו: הגיע באמת הזמן שנתחיל ללמוד תנ״ך, ונחזור אל השקפת העולם השפויה, הבריאה והנורמלית, המנשבת ומתנגנת מכל פרק וכל פסוק בתנ״ך. השקפת העולם הבריאה והמאוזנת, הרוחנית כל כך, ומלאת השירה, הרגש והכיסופין למי שאמר וברא את העולם.

[טמיר]

א געוואלדיגע גאונות, מען לערנט נישט תנך אין ישיבות ווייל מען האט מורא אז די בחורים וועלן זיך אויפהייבן און גיין וואוינען אויף די בערג... וואטעווער דעט מיענס.

אויב איך וועל עפעס שרייבן אויף פעיסבוק וועסטו עס אויך מעתיק זיין?

[יהודי פשוט]

דער מענדל ראטה זעהט אויס ממש ווי פארשוואונדן געווארן, מען הערט נישט פון איהם, מען זעהט איהם נישט...

[רויטע וואנצעס]

http://www.kikar.co.il/abroad/274526.html

[בן ישי]

https://m.youtube.com/watch?v=s69S56JAplo