די מעלה פון דעם איז אז מזעט אז ער האט געהאט גענוג נארמאלע מענטשליכע נטיות, ער האט זיך געקענט רעגן און געקענט מפייס זיין, ער האט געקענט לערנען און געקענט עסן, און פארט איז ער געווען דער "בעלזער רב".
די מעשיות זענען אביסל היסטאריש, ווייל געוווענטליך הערט מען נישט די חלק, און זיי ווערן פארוואסערט צווישען אלע א.ג. "נישט-נארמאלע" הנהגות זיינע.
כוועל דא אראפברענגען עטליכע מעשיות, אלע פון זיי זענען מעדותו של ר' זלמן הלוי האפמאן, וואס איז געווען משב"ק בשנות תש"ז-תש"י.
[center]*[/center]
איין מעשה איז איבער דעם וואס בעלזער רב פלעגט עסן ביינאכט א שטיקל בילקע, און דערנאך האט מען עם געברענגט "גריץ" - צוויבל זיפ מיט פוטער, און מהאט נישט געטארט צולייגען אנדערע זאכן. דערציילט ר' זלמן:
"בימי חג הפסח, כיון שלמרן זי"ע לא היה מה לאכול, הייתי מבשל תפוחי אדמה. במשך החג לא אמר לי מרן מאומה, רק ביום האחרון אמר לי: איך וויל דיר נישט זאגן, נעכטן האסטו געמאכט א גריץ, האסט מיט געלייגט פיהל זאכן...
"ואח"כ אמר: נעכטן איז געווען די קארטאפל צונעמליך (דהיינו, גוט). נעניתי: סאיז געווען האלאנדישע קארטאפל. כיון שלא היו תפוחי אדמה בארץ ישראל וייבאו מהולנד. אמר לי מרן: ביזט ווערד פעטש, האלאנדישע קארטאפל איז טאקע זייער גוט, אבער אזוי ווי ארץ ישראל'דיגע קומט עס נישט...
איך זע אסאך אינטערסאנטע נקודות, קודם כל האט ער זיך גערעכנט מיט יענעמס געפילן, און עם גארניש געזאגט ביזן לעצטען טאג יום טוב, צווייטענס - ער האט געקענט רעדן איבער זיין עסן, אויב סגעווען גוט אדער נישט, דריטענס - ער האט געקענט רעדן כלשון בני אדם "ביזט ווערד פעטש"...
[center]*[/center]
א זיסע מעשהלע, איך ציטיר:
"פעם אחת, כאשר השעה התאחרה מאוד, ומרן זי"ע עדיין לא אכל, אמר לי: איך פיהל אז איך בין מיד, איך דארף מיך גיין אפרוהען, אבער איך האב נאך נישט געגעסן, איך ווייס נישט וואס צו טוהן פריער. והמשיך: אבי ז"ל אמר - שינה באכילתן (-אם יש שאלה של שינ"ה או אכיל"ה), הבכור נאכל (-יש לבכ"ר ולהקדים את האכיל"ה), קודם דארף מען עסן, נו געב צום טיש".
[center]*[/center]
זיין מענשליכע נארמאלע זייט, זעט זיך שטארק ארויס פון די קומעדיגע מעשה:
"זכיתי לישון בחדרו של מרן זי"ע מדי לילה, כפי שהיו נהוג עד לנישואיו של מרן זי"ע בזוו"ש. כל לילה, כשנכנס מרן זי"ע לחדר, היה ניגש למיטתי ובודק האם המיטה טובה"
"לפעמים, כאשר הגיעו אורחים מירושלים וביקשו לנוח, הייתי נותן להם את המזרן (מאטראץ) שלי. פעם נכנס מרן זי"ע בלילה וראה שאין המזרן נמצא שם, לא הסכים שאישן כך, והורה לי להעיר את הלה ולהחזיר את המזרן למיטתי. וזאת אע"פ שאצל מרן זי"ע היה חמור ביותר שלא להעיר יהודי משנתו, אך מרן זי"ע לא רצה להיכנס למיטתו אם למשמשו אין מיטה נוחה".
[center]*[/center]
א חידוש פון א מעשה איז די פאלגענדע. איך זע סיי נארמאלקייט, סיי מענשטליכע נייגונגען, און סיי אויסגערעכענטקייט בכבוד אדם:
"פעם אחת עמד מרן זי"ע ממיטתו מוקדם מן הרגיל, ואני שזה עתה נרדמתי לא חשתי בכך. מרן זי"ע קרא לי בשם, אך לא התעוררתי. אי לכך ניגש אלי מרן זי"ע ולקח את הכובע שלי, שהיה מונח על כסא ליד מיטתי, ונענע בו קלות על ראשי....
"נבהלתי ורציתי לקפוץ מן המיטה, אך מרן זי"ע אמר לי מיד: ניין ניין, מטאר נישט אויפשפרינגען שנעל.
"אח"כ התנצל מרן זי"ע בפני: זיי מוחל אז איך האב דיר געקלאפט מיטן קאפעליטש, אבער איך האב נישט געהאט קיין ברירה...
[center]*[/center]
עס איז געווען מעגליך צו כאפען א פסוק אויך:
"פעם כאשר מזגתי את החלב ונשפך מעט יותר מדי (און אזא פאל האט דער בעלזער רב געהייסן אויסגיסען די גאנצע כוס), נזף בי מרן זי"ע ואמר: דו האסט שוין היינט געגעסן פרישטאג, דו האסט שוין געגעסן מיטאג, איך האב נאך היינט גארנישט געגעסן, ווילסטו איך זאל דאס אויך נישט טרינקען?!"...
[center]*[/center]
א גאונות והברקה זע איך אין די נעקסטע מעשה:
"זכורני שפעם רצה מרן זי"ע ל"חדש" ארנק ... אבל היה זה יום תענית צדיקים, בו הקפיד מרן שלא לחדש דבר, וחיפש עצות ודרכים שיוכל לחדשו בכל זאת. הגבאי ר' הלל ווינד ניסה לייעץ, שמרן זי"ע יכול להלווות את הארנק למאן דהו, ואח"כ כבר לא יהיה הארנק חדש. היתה זו עצה שמרן זי"ע השתמש בה כשחידש כתונת בימי תענית צדיקים, שהמשמש היה לובשה והולך עמה ארבע אמות בבית, ואז היה מרן זי"ע לובשה.
"אולם כעת, כאשר הציע ר' הלל לעשות כן עם הארנק, נענה מרן מיד: אה, ר' הלל האט פארגעסן, די גמרא זאגט אז דריי זאכן לייט מען נישט. איינס פון זיי איז א טייסטער" (כבב"מ כ"ז ב': כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי).
[center]*[/center]
זעענדיג אז געוויסע גלייבען נישט אז ער האט געהאט מענטשליכע געפילען פאר זיין אייגענע משפחה, איז גאר אינטערסאנט די פאלגנדע מעשה, וואס וועט אפווארפען אנדערע סארט הרגשים:
"בהלווייתו קורעת הלב של כ"ק מהר"ם מבילגורייא, שימשתי את מרן זי"ע והתלוויתי אליו בכל מסע ההלוויה. כאשר העלינו את מרן זי"ע על כסאו במדרגות בית כ"ק מהר"ם ברחוב קרית ספר, החל מרן זי"ע לבכות מאוד, ואמר: אוי וויי מיר, ער איז נאך אפילו קיין פופציג יאהר נישט געווען"...
"כמו כן במונית, בה ליווה מרן זי"ע את המיטה עד מחוץ לעיר תל אביב, ישבתי ליד מרן זי"ע, ואי אפשר לתאר את צערו הקשה ושברון לבו הנורא שראינו באותה עת".
[center]*[/center]
און צום לעצט, א פשוט'ע נארמאלע מעשה, ווי זיס און אריגינאל:
"פעם הגעתי לבית מרן זי"ע בירושלים, ברצותי להתאונן לפניו על כמה ענינים של עגמ"נ שהיו לי באותה תקופה, והכנתי את עצמי היטב כיצר להציג את הדברים בקודש. כיון שהיה זה באמצע היום, נכנס הגבאי ר' שלום פויגל לשאול את מרן זי"ע האם אפשר להכניסני. אני עמדתי ליד הדלת, ומרן זי"ע שאל: מי זה? השיב ר' שלום: זלמן. הניח מרן את ידו על לבו ושאל: "מיין" זלמן?
"דברי מרן זי"ע היו אצלי כמים קרים על נפש עייפה, הם חיזקו ועודדו אותי כ"כ עד ששכחתי מדוע באתי, וכבר לא היה לי מה לשאול".
----
יעדער איז מכובד צוצולייגען נאך מעשיות וואס טראגען די סארט טוויסט מיט זיך.