עוד טרום קום המדינה דרשו ראשי הישיבות מתן פטור מדיחוי לבני הישיבות. בתחילה היה זה במתכונת של פטור, לאחמ"כ הוחלף למתכונת של דיחוי. במהלך השנים נצרך אישור למספר הישיבות והתלמידים הזכאים אך ברבות השנים התרחב ההסדר משמעותית. ההגבלה על מספר הישיבות השותפות להסדר בוטלה, ומכסת התלמידים שזכו לדחייה גדלה בהדרגה, ולבסוף בוטלה כליל. * ראש מנהל הגיוס: "במקרים רבים, מי שנמצא כי הפרו את תנאי ההסדר אינם משרתים כלל" * מהשנים 96 עד 98, קיבלו מידי שנה למעלה מ-2000 חרדים שלא היו זכאים לדיחוי במסגרת 'תורתו אומנותו', פטורים באופנים אחרים. // מבט היסטורי
הסדר דחיית שירותם של תלמידי הישיבה שתורתם אומנותם החל כבר טרם קום המדינה. עם קביעת התקנה על חובת גיוס כללית, פנו גדולי התורה הגאונים הגדולים רבי איסר זלמן מלצר, רבי זלמן סורוצקין, רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי, ורבי ראובן כץ מפתח תקוה, אליהם נלווה גם הרב מ. ד. טננבוים, לראש הממשלה ושר הבטחון דאז ד.ב.ג. שנענה לבקשתם לדחות את שירותם הצבאי של כל תלמידי הישיבות באותו זמן, כ-400 תלמידי הישיבה. עם השנים גדל מספרם של תלמידי ישיבה מקבלי הדחייה מ-400 בשנת 1948 לכ 30,400 תלמידים בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת.
בתחילה בוצעה דחיית השירות מכוח סעיף 12 לחוק שירות ביטחון, התש"ט 1949 ולאחר מכן מכוח סעיף 36 לחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו 1986, המעניק לשר הביטחון סמכות לדחות שירות למיועד לשירות או לפטור אותו משירות, "…אם ראה לעשות כן מטעמים הקשורים בהיקף הכוחות הסדירים או כוחות המילואים של צבא הגנה לישראל, או מטעמים הקשורים בצרכי החינוך, ההתיישבות הביטחונית או המשק הלאומי, או מטעמי משפחה או מטעמים אחרים". הסמכה כללית זו שימשה את שרי הביטחון לדורותיהם לתת צווי דחיית שירות ופטור משירות צבאי, למספרים הולכים וגדלים של תלמידי ישיבות
הסדר הדחייה ידע תהפוכות בשנים אלו, אולם אופיו השתמר, הוא לא דרש מכסות ויעדים מקרב בני הישיבות, אלא הגביל את מספר התלמידים הזכאים, אך למרות זאת בכל שנה הגדיל את מספר הזכאים בהתאם למספר תלמידי הישיבות. עד שלבסוף בוטל כליל. בהמשך אף הורחב היקף התלמידים הזכאים לדיחוי כולל ממוסדות הסדר שיכלו לעבור לישיבות תורניות, וכן בעלי תשובה.
וכך מתאר ד. ב. ג. ביומנו ב-9 בינואר 1950 על פגישתו עם גדולי התורה:
"באה אצלי משלחת ראשי ישיבה: הרב מלצר, טוקצינסקי, הרב כץ מפ"ת, הרב סורוצקין ועוד צעיר אחד [הרב מ.ד. טננבוים]. באו לבקש על שחרור בחורי ישיבה משירות ביטחון, ואם כי הודעתי להם מראש שבקשתם כבר ניתנה ביססו דבריהם באריכות בזה אחר זה. בבקשה שיינתן חוק על שחרור; הסברתי להם שהחוק לא יתקבל, הציעו תקנות על ידי הממשלה או שר הביטחון, שמא ישתנה בינתיים שר הביטחון. נימקתי קשיי התקנה… הם חוששים שרוב בחורי ישיבה יפסיק משנתו לא ישוב אליה. גם לא הסכימו להצעתי לאמן בחורי הישיבות במקומן. אם כי הבאתי ראיה ממשה רבינו ויהושע בן נון (לדבריהם היו אלה ראשי ישיבות) שהיו מצביאים."
1948 – פטור מלא לבני הישיבות ולא רק דיחוי ; השחרור אינו חל על "בחור ישיבה" שעוזב הישיבה לזמן מה (אם לא מסיבת מחלה) ועוסק בעניין אחר, אפילו בעניין שמוטל עליו מטעם הישיבה
שחרורם של בחורי ישיבות משירות צבאי החל כבר לפני קום המדינה, כאשר במרס 1948 הורה ראש המטה הארצי לראשי חטיבות צה"ל שהיו בהקמה: "נתקבלה החלטה כי בני הישיבות, לפי רשימות מאושרות, פטורים משירות בצבא… החלטה זו כוחה יפה למשך שנת תש"ח, ובסוף השנה תיבחן הבעיה מחדש…"
הוראה זו מהווה לכאורה תחילתו הפורמלי של ההסדר לפטור בני הישיבות מגיוס, אך ההחלטה הראשונית להעניק דחיית גיוס לתלמידי ישיבות באורח סדור, ולא באופן חד פעמי היתה החלטתו של ראש
הממשלה ושר הבטחון ד. ב. ג. אשר נענה לבקשתם הנרגשת של גדולי התורה.
ב-1 באוקטובר 1948 דיווח דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, למועצת המדינה הזמנית על החלטתו שלא לגייס בחורי ישיבה. בתקופה ההיא נכללו בהסדר כ -400 תלמידי ישיבה שתורתם אומנותם, כשמספר זה עלה כל העת, וכפי שניתן ללמוד משאלותיו של חבר הכנסת מאיר גרבובסקי (ארגוב) ומתשובתו של בן גוריון בדיון בוועדת הביטחון של הכנסת באוקטובר 1948 (מתוך פרוטוקול הישיבה):
חה"כ מאיר גרבובסקי (ארגוב): "האם נכון שאין חובת גיוס חלה על תלמידי ישיבות, והאם נכון שכתוצאה מזה גדל מספר התלמידים בהן?"
בן גוריון: "כאן יש שתי שאלות. על אחת אני יכול לענות. פנו למשרד הביטחון אנשי האגודה, שיש 400 בחורי ישיבה, שהם כולם בגיל צעיר ושאם הם יתחייבו בגיוס צריך יהיה לסגור את בתי הישיבות, ושהם גם בארצות אחרות שוחררו מגיוס. ושהיה הסכם שהם ישוחררו. החלק השני לא ידוע לי. יכול להיות, שזה כך. אני מוכן לברר זאת. יען אם זה נכון זה מערער במידה ידועה את התביעה. אבל לא ידוע לי על זה."
חה"כ מאיר גרבובסקי (ארגוב): "שחררו את 400 האלה?"
בן גוריון: "כן."
הביטוי הכתוב הרשמי למדיניותו זו ניתן במכתבו מיום כד' בטבת התשי"א (9.1.51) אל מנהל משרד הבטחון ואל הרמטכ"ל, בו הוא הסביר כי הוא שחרר את בחורי הישיבה מכוח חוק שירות הביטחון, התש"ט 1949. לדבריו:
"על יסוד סעיף 12. בחוק שירות ביטחון, שחררתי בחורי הישיבה מחובת השירות הסדיר. שחרור זה חל אך ורק על בחורי הישיבה העוסקים בפועל בלימודי תורה בישיבות, וכל עוד [ההדגשה במקור] הם עוסקים בלימוד תורה בישיבות. השחרור אינו חל על "בחור ישיבה" שעוזב הישיבה לזמן מה (אם לא מסיבת מחלה) ועוסק בעניין אחר, אפילו בעניין שמוטל עליו מטעם הישיבה, כגון הוראה ובמחנות כדומה.
הודעתי על כך לשר י. מ. לוין על מנת שיודיע זאת לראשי הישיבות, והוא קיבל על עצמו להודיע להם.
במקרה שיימצאו "בחורי הישיבה" מחוץ למקום לימודם בישיבה, ולו גם בשליחות איזו שהיא, על המשטרה הצבאית לאסור בחורים אלה אם לא יוכיחו ששירתו בצבא כחוק, ולהביאם לקלט צבאי."
בדיון במליאת הכנסת בשנת 1954 הסביר בן גוריון כי:
"החוק מרשה לשחרר אנשים מהצבא מטעמי חינוך, משק, משפחה ובריאות. על יסוד זה נשתחררו בחורי ישיבה…".
1954 – נסיון להפוך את הפטור לדיחוי, הנסיון נמנע
בשנת 1954 הוציא שר הביטחון פנחס לבון צו לגיוס בני ישיבות לאחר שלמדו ארבע שנים בישיבה או יותר. ובכך ניסה, להביא לכלל מעשה את ההנחיה שההסדר בענין תלמידי הישיבות הוא הסדר של דחית גיוס בלבד ולא הסדר של פטור.
החלטתו של לבון עוררה סערה ציבורית. ובמכתב לראש הממשלה משה שרת כתב הרב הראשי לישראל דאז יצחק הלוי הרצוג:
"ההסכם בשעתו עם מר דוד בן גוריון… היה שחרור מלא של בני הישיבות למשך כל זמן לימודם בישיבה… ההשוואה לאוניברסיטה אינה מתאימה. לאחר ארבע שנות לימוד גומר בוגר האוניברסיטה את לימודיו, בו בזמן שהלימוד בישיבה נמשך שנים רבות…"
שרת הסביר לרב הרצוג כי ההחלטה לא נועדה להביא לגיוסם של תלמידי ישיבה שתורתם אומנותם, אלא למנוע השתמטות משירות צבאי על ידי שימוש לרעה בהסדר "תורתו אומנותו", אולם לבסוף החליט שרת לדחות את הוראת שר הביטחון ולהקים ועדת שרים לבחינת הנושא.
בהתכתבות בנושא זה בין לבון לבן גוריון, מאשר בן גוריון ג" את העובדה כי כל העת מספר בני הישיבות גדל ועלה, כשהבחורים מקבלים פטור מגיוס:
"אולי יועיל אם תדע זאת: אף פעם לא נעשה ביני ובין שום מפלגה דתית הסכם בעניין פטורי בחורי ישיבה. עשיתי הדבר מתוך "התנדבות" חופשית… הפטורים בניגוד למה שראיתי באחד העיתונים לא היה פרי הסכם קואליציוני. אגב, ריבוי מספרי בחורי הישיבה אם מלאכותי ואם כן, מחייב לפי דעתי שינוי השיטה של הפטורים."
1958 – הפטור הופך לדיחוי
ביום א' בכסלו התשי"ט (13.11.58) הגיע מנהל משרד הביטחון, שמעון פרס, באישור שר הביטחון בן גוריון, להסדר חדש עם ראשי הישיבות, שלפיו תלמיד ישיבה שיגיע לגיל גיוס וירצה ללמוד בישיבה יקבל דחיית שירות 3 פעמים. בהגיעו לגיל שירות, בגיל 25, ובגיל 29. ובהגיעו להתייצב ישאל על ידי לשכת גיוס, אם רצונו להמשיך למודיו בישיבה או להתגיס לצה"ל. באם יודיע על רצונו להמשיך ללמוד בישיבה, יקבל דיחוי באופן ובצורה שהוא קבל עד כה.
פרס הודיע למזכיר ועד הישיבות כי "במידה וצורכי הביטחון יחייבו בדיקת הנושא מחדש, נתייעץ בעתיד, כפי שעשינו בעבר, עם כבוד ראשי הישיבות לפני כל החלטה על שינוי המצב".
1968 – הוספה של ישיבה לרשימת הישיבות הקיימות, או הגדלת ההיקף המספרי של דחיות הגיוס השנתיות דורשות אישור
דיון זה התפתח שוב לאחר מלחמת ששת הימים. – בשנת 1968 כתב הרמטכ"ל חיים בר לב לשר הביטחון:
"מאז כניסת ההסדר לתוקפו, בשנת 1949, גדל בהתמדה מספר הישיבות ומספר התלמידים שגיוסם נדחה (הגידול הממוצע נטו הוא 400 לשנה)… יודגש כי לנוכח הגידול התמידי במספר תלמידי הישיבות שגיוסם נדחה הכרחי בכל פתרון להבטיח שתהליך זה יפסק וזאת לאור העובדה שאנו נמצאים במצב בו מתחילה ירידה במקורות כוח אדם לגיוס".
במרס 1968 הקימה הממשלה ועדת שרים לבחינת נושא דחיית השירות לתלמידי ישיבה בראשות שר הביטחון משה דיין. ראשי הישיבות הביעו בפני הוועדה התנגדות לשינוי ההסדר הקיים.
לבקשת שר הבטחון משה דיין, הוקמה ועדת שרים לבחינת הנושא. ועדת השרים החליטה כי הסדר הדחיה ימשך במתכונת דומה לזו שנהגה עד לאותו מועד.
ברוב של ארבע קולות מול שלש החליטה הוועדה לקבל את הצעת המטה הכללי בצה"ל "מבלי לחולל בשעה זו שינויים מרחיקי לכת". על פי ההחלטה:
1. יישאר בתוקפו ההסדר שלפיו תלמיד ישיבה הלומד תורה ברציפות מגיל 16, יידחה גיוסו כל עוד "תורתו אומנותו".
2. דחייה כזאת יקבל כל תלמיד ישיבה בתנאי שילמד באחת הישיבות המוכרות על ידי צה"ל לצורך הסדר זה.
למעשה, בעניין ישיבות תורניות קבעה הוועדה כי:
כדי שלא יהיה צורך להביא לאישור ועדת השרים צירוף של כל ישיבה להסדר בנפרד, מציעים אנו לנהוג כמפורט:
א) ישיבות תורניות – ללא שינוי מן הקיים, דהינו ההסדר יפעל לגבי הישיבות הקימות ובהיקף דחיות הגיוס השנתי הניתן כיום. [ההדגשה במקור]
שר הביטחון משה דיין אמר בדיון בוועדת השרים כי הוא תומך בהצעת הרמטכ"ל, "אמנם בעקימת אף אך מאחר ומצא מצב קיים איננו רוצה לשנות דבר כשאנו עומדים שנה לפני הבחירות".
על משמעותה של ההחלטה מפרט היועץ המשפטי לממשלה דאז, מאיר שמגר, במכתבו מ-23 באוגוסט 1947 אל מזכיר הצבאי לראש הממשלה
"משמעותה של ההחלטה [החלטת ועדת השרים מ- 3 במרס 1968] היא כי יש להביא לאישורה של הממשלה, או של ועדת שרים שמונתה על ידה לכך, כל שינוי שפירושו: הוספה של ישיבה לרשימת הישיבות הקיימות, או הגדלת ההיקף המספרי של דחיות הגיוס השנתיות".
1975 – הוסרה הגבלה על מספר ישיבות מאושרות
בשנת 1975 ביטל שר הביטחון שמעון פרס את ההקפאה על מספר הישיבות שנכללו בהסדר, אולם המכסה השנתית המקסימלית לדחיות השירות החדשות לתלמידי ישיבות עד 800 תלמידי ישיבות בשנה נותרה בעינה
1977 –הוסרה ההגבלה על מספר מקבלי הדחיה; הורחב היקף הזכאים לדחיית השירות
בהסכמים הקואליציוניים להקמת ממשלת בגין הראשונה ב-1977, שנחתמו בין הליכוד לבין המפלגות הדתיות בשנת 1977, נכללו 2 סעיפים מהותיים לדחיית גיוס בני ישיבות.
א. לא תהיינה הגבלות למספר הישיבות ולמספר התלמידים שיוכלו ללמוד בישיבה.
ב. יאופשר לתלמידי ישיבות תיכוניות ומקצועיות להתקבל בישיבות וכמו כן לבעלי תשובה. וכי ההסדר בעניין דחיית שירותם של בחורי ישיבה אשר "תורתם אומנותם" יחול גם על אלה.
1981 – הקלות מנהליות נוספות
בשנת 1981, בעקבות ההסכמים הקואליציוניים, עם חידוש ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לאגודת ישראל, נוספו מספר הקלות נוספות, מנהליות בעיקרן.
כך לדוגמא, למרות שעד כה נקבע בתנאי הדיחוי ש'לא לעסוק בכל עבודה או עיסוק שמקובל לקבל בגינם תמורה, בין שבפועל משתלמת תמורה ובין אם לאו'
בשלב זה, תלמידי ישיבה ש"תורתם אומנותם" והם מעל לגיל שלושים שנה, הורשו לתת שיעורי תורה ולקבל תמורתם מילגות צנועות.
1987 – ההסדר נמשך
גם בתקופת שר הביטחון יצחק רבין, בשנת 1987, יושם הסדר דחיית שירות. השיקולים להמשך יישום הסדר זה היו בין השאר (תצהיר של צבי בן משה, עוזר שר הביטחון, לבג"ץ,19 באפריל 1987):
כיבוד מחויבותם הרוחנית וההיסטורית של הלומדים והמלמדים שתורתם אומנותם להמשיך ברציפות את קיום הערך של לימוד התורה;
הליכה לצבא עלולה לפגוע באורח החיים של תלמידי הישיבות ולהקשות את קיום המצוות;
יעילות שירותם מוטלת כל כולה בספק עקב הקושי הנפשי שלהם להתבטל מתלמוד תורה ועקב חינוכם ואורח החיים המיוחד;
הכרה ברגישות הציבורית העמוקה של נושא השנוי במחלוקת אידיאולוגית בקרב הציבור בישראל ובצורך באיזון ממלכתי עדין של מחלוקת מסוג זה.
1998 – בג"ץ מבטל את דחיית גיוס בני הישיבות
במרוצת השנים הוגשו מספר עתירות לביהמ"ש העליון התוקפות הסדר זה. בשנת 1998 קבע ביהמ"ש, כי ההסדר שמכוחו הורה שר הביטחון לדחות את מועדי שירותם הצבאי של עשרות אלפי תלמידי ישיבות ש"תורתם אומנותם", מכוח סמכותו הכללית הקבועה בסעיף 36 לחוק שירות ביטחון, אינו כדין. ביהמ"ש קבע כי שר הביטחון אכן מוסמך לתת צווים אלה מכוח הסעיף האמור, אך ברגע שמדובר בשימוש בסמכות זו בהיקפים כה גדולים, צווים אלה הופכים למעשה למנגנון של התוויית מדיניות עקרונית של דחיית שירות לתלמידי ישיבות. משכך, מכיוון שמדובר בהכרעה ערכית-עקרונית בעלת השלכות חברתיות משמעותיות ("הסדר ראשוני"), עליה להיות מוסדרת על ידי נבחרי הציבור, כלומר בחוק של הכנסת, ולכלול אמות מידה ברורות להפעלת סמכותו של שר הביטחון.
בעקבות פסק דין זה נחקק חוק טל. חוק זה עיגן לראשונה בחקיקה ראשית את סמכותו של שר הביטחון לתת צווי דחיית שירות וצווי פטור למיועדים לשירות ביטחון הלומדים בישיבה, וכן את התנאים להחלטה כאמור.
בחוק טל היו מספר מוטיבים, חלקם חיוביים שנועדו לדחות את גיוס בני הישיבות, אך חלקם נועדו לנסות להביא לגיוס חרדים, הגם שלא בחיוב וללא סנקציות פיתויים, ואו שכנועים, אך למרות זאת לחלק זה התנגדו כל גדולי ישראל. ועל כך בעז"ה יורחב בסיקור נפרד.
ועדת טל: אלו שלא היו זכאים לדיחוי במסגרת החוק היו מקבלים פטור
אגב: אחד התנאים לקבלת דיחוי היה: ש'לא לעסוק בכל עבודה או עיסוק שמקובל לקבל בגינם תמורה, בין שבפועל משתלמת תמורה ובין אם לאו' ואפילו מסירת שיעורים תורניים (כשב-1981 הורשו תלמידי ישיבה מעל גיל 30 למסור שיעורים), מאידך מי שלא עסק בכל עבודה היה זכאי לדיחוי ללא קשר למידת התמדתו בישיבה.
ואכן על פי רוב טפסי דחיות השירות עמדו בתקנות, אך גם אלו שלא היו זכאים במסגרת תורתו אומנותו לדיחוי, קיבלו זאת במסגרת פטורים אחרים. כך לדוגמא מהשנים 96 עד 98, מידי שנה השיגו למעלה מ-2,000 חרדים שלא היו זכאים לדיחוי במסגרת 'תורתו אומנותו', פטורים באופנים אחרים.
גם האכיפה בענין זה היתה מינורית אם בכלל, וכך העיד ראש מנהל הגיוס בפני ועדת ישראלי:
"מסתבר כי קיימים קשיים באכיפת הוראות ההסדר כלפי מפריו. במקרים רבים, מי שנמצא כי הפרו את תנאי ההסדר אינם משרתים כלל"
