שיינע געדאנקן אויף לשה"ק

[סקרן]

השמש כבר שקעה, וחושך על פני הים הגדול

עננים כבדים שטוחים על פני הרקיע ומכסים את אור הבהירה והזכה של הירח. הדממה רועשת

ספינה שלי כבר נטבעה בים, הדף שסמכתי עליו גם היא נטרפה

אני לבד, ולא רואה את היבשה אפילו מרחוק, רק מים עזים מכל הרוחות

אני שוחה לחיי בגלי ים הזועפות, ליבי מליאה ייאוש ועל כורחה מושיטה ידיי הכבדות עוד פעם ועוד פעם

אבל כבר היה קשה לי כל נשימה, נאבד לי החשק לשוט עוד, ועזבתי

התחלתי לטבוע בים, ורוח סערה מגביה גליו עד לב השמים ושוב מורידם לתהום רבה

נדחפתי איתם למקום שהם הולכים

לאט לאט אני לעמוקה של מים הזידונים, שאין לה סוף

האם ירגישו או אף ידעו, אפילו אחד בעולם שאינני? ואם יבינו כמה נלחמתי עד שנאבדתי?

משוקע בהגיון ליבי אני פורד מהעולם שכל כך אהבתי, ובשבר רוח אני חושב-

האם השמש עוד יזרח? האם העשבים והאילנות עוד ישמיעו קולם?

האם הציפורים השמחים עוד ירננו בחדוה? האם הילדים עוד יקפצו בעליזות ובטחון?

ואם כן, לא יראו עיניי ולא ישמעו אוזניי. נטרפתי. נטבעתי. נאבדתי לגמרי!

פתאום, אני פותח עיניי ורואה מולי, פניה המאירות של האימא שלי

עיניה מלאות אהבה – אהבה שהיא הבנה, הבנה של אימא

בכיתי בכי תמרורים על כתפיה, בזרועותיה היא חובקת אותי, בקולה הרכה אומרת-

חמדת לבבי! האם אין יבשה? הלא מוכרח להיות סוף למים אדירים אלו! ולפחות איי קטן במרכזה

איך תוכל לשקוע פה? הלא אחיך מחכים עליך בכליון עינים, קמים בתקוה שתחזור לשחק אתם

בני היקר! אני עומדת על שפת הים ומצפים לראותך, לשמוח אתך ולאחד אתך עוד פעם

תתחזק! היא מנשקת אותי, בחיוך קל ועיניה מלאות דמעות אומרת: להתראות יקירי! נעלמה. איננה.

ליבי מתרומם, וכגבור שולף חרב בחזית המלחמה, אני מושיט ידיי ומתחיל לשחות

ואני רואה אור גדול. לא, לא האור של היבשה, אור השמש שהתחיל לזרוח…

[סקרן]

עומד אני בזבול בית ה’ בציון. היה זה יום יפה ובהיר; חמה יצאה מנרתיקה והאירה לארץ ולדרים, ששה רצה כגבור לרפאות נפשות בית ישראל מאלפי שנות סבל ויסורים. ואעלה על הר ה’ לחזות בקודש, שכל כך הרבה שנים קווה קויתי לו.

ושבתי וראיתי אנשים- כבני מלכים נדמו לי, פניהם קרני הוד מבהיקים, כתרי בד בראשיהם, לבושים בגדי שרד לתפארת, ואזורים אבנטים שזורים בשני ושש. ככה כהנים משרתי ה’ עובדים אדוניהם באמונה; רואה אני הליכתם בנחת בין העומדים, אינם מתעצלים ואינם מסיחים דעתם. ואנכי הרואה כהן אחד עובר לפני, פניו להיכל ה’ עם כף מלא קטורת סמים דקה, אחיו אחריו ומחתה שעליו גחלים עוממות. פרצופיהם מעידים שחדשים המה לקטורת, והתאשרו בעושר נצחי. מסיר אני פניי מהם וצופה אני לימיני, כהן עומד ידיו נוטפות דם כבשים, שש ושמח ומזרק זהב מטפטף דם התמיד- בידו, רץ למזבח ולצידו עוצר וממלמל; אני שומע מקשיב ותוהה: כמה? אהה! שתי מתנות שהם ארבע! בצהלה קופץ ליסוד מזרחית צפונית ונותן מתנתו ושוב למערבית דרומית. מעיניו הטהורים זולגות דמעות של נחמה וישועה… משוקע במחשבותיו, פונה למערב- נכנס לקודש פנימה, בין מנורה ושולחן יורד על ברכיו וכורע, מוריד אפו ארצה ומשתחווה. אשרי עין ראתה אלה!

גם ראה ראיתי בעזרת כהנים, כהן עומד ובנו קטן לצידו, הוא נמנה בגאווה בין “פרחי כהונה”, ומחנכו לעבודת עבודה. אבא אומר: הבא נא מה שצריכים למנחה. הפעוט רץ בביטחון וחוזר עם סולת שמן ולבונה. האבא שבע רצון, מלמדהו בינה ומראה לו מחבת, מרחשת, ואיך לעשות מאפה תנור. הילד שוקק כל מילה בסקרנות. אבא מזהיר: זכור, לא שאור ולא דבש!

ופתאום אראה אנשים ונשים נוהרים – התחילה העזרה להתמלאות – תופסים מקום, כהנים מכינים את עצמם- כולם זוחלים ורועדים. שאלתי למלאך הדובר בי, מה זה ועל מה זה? ויען: העבירו קול במחנה שכהן גדול מגיע להקריב מנחת חביטין ולברך את ישראל. גיל ופחד אחזתני, כולם עומדים צפופים, רוצים להביט בפני קודש… קול דממה נשמע מרחוק; שיר חדש, ניגון נעים ועדין, פעמוני זהב מכה על רימוני ארגמן ושני, דבקה נפשי ובשרי למתיקות ולקול המבשרת שהנה – הנה הוא בא. הקול מתחזק בבואו אל הקודש, ואשא עיני ואראהו; רם ונישא וגבה מאד, תואר והדר לו, עיניו כבדולח, אור פניו כברק היוצא מזיו החיות, חזותו כעצם השמים לטוהר… הס השליך על כל הנאספים כאשר הלך טהור להקריב קרבנו לכפר בעדו ובעד העם. בני אהרן עלו על הדוכן ובראשם הגדול מאחיו, לבוש האורים והתומים, ציץ זהב על מצחו מעיד שתוכו כברו קודש לה’. ובקול אדיר וחזק מברכים את עמם באהבה רבה. העומד ליד כהן גדול יכול לקלוט פה קדוש מבטא שם של מ”ב אותיות בטהרה… אשרי העם שככה לו.

דלתות שער ניקנור נפתחים נכנס בו עברי – מגורתו בארצות הגלעד, עיניו הרכות ואדמימיות פניו אומרים שבירת הלב ונמוכת רוח. מסתכל מטה כולו אחוז רעיונות מהלך ברגש, חבל בידו, מחזיקה נגד ליבו כרכוש יקר. שעירה קופצת בצדו השני אינה נחה לרגע. ניגש אל אחד הכהנים העומדים ממעל לו, ולוחש באזנו דבר מה.

משהאזין הכהן לדבריו לבש ארשת רצינות, אחר כלותו לדבר, רמז הכהן בידו, עד מהרה ניגשים שלשה לוים, בידיהם כליהם – עגב נבל עם כינור. מתחילים בשירי זמירות חיברם מלך ישראל – דוד. צורת עברי זה, כולו אומר תהפוכות הנפש, עיניו נוטפות מים, כמשוך הניגון, כך הולך ומתרגש. רחש קולו נשמע בעזרה, בוכה הוא וגועה, דומה שהזמר מאכילהו דמעה ומשקהו בדמעות שליש.

הכהן מנופף ידו לעבר הלוים: המשיכו במנגינתכם ביתר שאת! איש תמים הוא. מבלי שישים ליבו, נופל החבל מידו, אבל הגדיה אינה זזה – עומדת היא על רגליה, מקשבת לשירה הזאת. העברי בכיו החלישו, נופל על בהמתו סומך עליה בכל כוחו עומד באימה ומתודה. מיבב ומילל, בקושי הוגה המילים: אנא בשם כפר נא… שחטאתי… אכן, חרטה על העבר!

כהנים קושרים העז לרצפה מצפון למזבח, אשת המקריב כבר הכינה נפשה למצוה זו, ומכבדת עצמה לשחוט קרבן בעלה… כהן קנאי אחד, לא נחה לו ללבו הדבר – משום צניעות. רץ לו ללשכת הגזית, לא השתהה זמן רב וכבר שב, באהבת האמת מושיט לה המאכלת, היא מברכת על השחיטה ביראה ושוחטת רוב שניים. הקנאי מרכין עצמו ומברך: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו לקבל הדם. והכהנים והעם העומדים בעזרה יענו אחריו: אמן אמן.

קשתה עלי העמידה, פונה אני למדרגות העולות לעזרת הנשים למצוא שם מושב, ואשקיפה ואראה איך יאכלו כהנים – זוכים משלחן גבוה – ובעלים מתכפרים. בשמחה ובטוב לבב, משתחוים העברי והעבריה עבר היכל ה’, שבים לאהליהם נטו בעמק עיר הבירה, ללון לילה אחת לפני ה’ טרם יעברו הירדן לשוב לארץ אחוזתם מפוייסים ומרוצים כי העביר ה’ את חטאתם ועוונם כיפר. אכן, יפה נוף משוש כל הארץ!

והיה לעת ערב יהיה אור, מרגיש אני בכהנים המוציאים נרות המנורה מהיכל, שאלתי מלאכי, על מה עשו ככה? ויענני: האם לא ידעת אם לא שמעת שזקניך הנערץ בסוד קדשים רבה, הגיע לחזות בנועם ה’ ומבקר במקדשו, הנה הטיבו הנרות לכבודו! יעמוד יעמוד! ידליק נרות הקודש להעיד ששכינה שורה בישראל. אשרי כל חוסי בו!

ופניתי אני ללכת, ולפני עוברים השומרים שהופקדו לחצרות ה’ בלילות. כמה אני מקנא בהם, נסיכים גדלים בפלטרין של מלך!

אמת מה נהדר היה מראה כהן…

[moshav zekeinim]

ווער איז דער שרייבער?

[סקרן]

א סייט hasidic.me דער שרייבער האט ערהוילן זיין נאמען
איך קען אים פערזענליך ער איז א אויסערגעווענדליכער שרייבער
ער שרייבט דארט ער הייסט Mozer G.

[סקרן]

עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מן החיים
בביאור דברי הגמ’ (מנחות כט:) כשעלה משה למרום ראה שהקב”ה יושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו, רבש”ע מי מעכב על ידך (מה שכתבת שאתה צריך להוסיף עליהם כתרים. רש”י), אמר לו יש אדם אחד וכו’ עקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו רבש”ע הראהו לי, אמר לו חזור לאחוריך, ישב בסוף ח’ שורות ולא ידע מאי קאמר, תשש כוחו כיון שהגיע וכו’ כך קבלתי ממשה מסיני עיי”ש. יש לדקדק הרבה. קודם כל, למה לא הבין משרע”ה למה קושר כתרים, בודאי אם היה חושב שיש מה לחדש בתגים אלו לא היה שואל בפשיטות מי מעכב וכו’. וגם למה לא הבין מאי קאמר, הלא ידע כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ועוד אם תלמידי ר”ע הבינו, עד כדי כך שמשרע”ה ישב בסוף ח’ שורות, זאת אומרת שלפניו ישבו ז’ שורות של תלמידי ר”ע, הרי הוא לא היה בר אוריין פחות מהם. וגם מזה שנח דעתיה בזה שאמר כך מקובלני מפי משה, נראה שיש לזה שייכות לעצם ענין החלישות הדעת,להבין מהו. ובכלל קשה בנוגע לר”ע, הלא אם יכולים לחדש כ”כ בהתגים בודאי בהאותיות יכולים לחדש פי כמה וכמה, א”כ למה לו לחדש בתגים אם יכולים לחדש בהאותיות. וגם אפשור לשאול על מימרא דר”ע ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, הרי יש כמה וכמה עיקרי הדת ולא מצינו שאהבת רעים נמנה בינהם, ובאמת למה יהיה זה כלול ביניהם.

הנה ידוע, ישראל ר”ת יש שישים רבוא אותיות לתורה. ותושב”כ כפי הנראה לנו באותיות ופירושן לפי הפשט זהו נגלות התורה. וענין פנימיות התורה הוא מה שלא כתוב בפי’ בספר רק בין השיטין, ונשמות ישראל הם הפנימי של ס’ רבוא אותיות הנ”ל. ועי’ בזהר ג’ קשרים אתקשרן דא בדא ישראל קשירן בארייתא וכו’. וכמו שבכל ס”ת יש אותיות מכל הסוגים, לדוגמא יש ה-א של אנכי ה’, וה-ד הגדול של אחד, מצד שני יש ה-מ של נותן זרעו למולך, וה-ש של רשע למה וכו’. והלכה קובעת שאם חסר אות אחת מכל הס”ת, אזי פסולה. נמצא שלא שה-מ של מולך הוא גם בדיעבד חלק מהס”ת, אלא שאם הוא חסר, אז ה-א של אנכי אין לו שום שוויות של ס”ת. שכל קדושה וכח שיש ב’אנכי’ נובע מזה שנמצא ה’מולך’. [לא שכל אות תלוי בכולם, אלא שכולם תלויון בכל אות ואות והבן החי’]. וכמובן כן הוא בפנימיות האותיות- נשמ”י, שיש כל סוגי נשמות. עיני העדה, מלך לב העם עד הצפרנים וכו’, וכיון שיש יותר מס’ רבוא ישרא”לים אז בכל אות ואות יש כמה ענפים וכמה מדרגות. וקבה”ת הוא שמתאחדין כל האותיות הנפרדות ועושים מזה גוף אחת ואז נתקדש בקדושת ס”ת. וממילא הכנה לקבה”ת היתה ויחן וגו’ כאיש אחד בלב אחד, שזהו כתיבת ס”ת בעצם. וכל האותיות הנ”ל הם תושב”כ, אבל יש עוד נשמות שהם בבחי’ תושבע”פ, שכפי הנראה בתושב”כ, אין להם שום מקום בהס”ת, ושם מתחיל הגמ’.

משה רעיא מהימנא ע”ה [שורש תושב”כ. זכרו תורת משה עבדי] ראה שהקב”ה מוסיף קוצים על האותיות, שאל רבוש”ע מי הם נשמות האלו, הלא אין להם שום שורש בתורה, הם נראים כמו קוצים שאין בהם שום תועלת ואדרבה עושים נזק גדול, ומי מעכב על ידך, וואס פעהלט דיך אויס צרות (כענין יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו). הראה לו הקב”ה ר”ע, שורש תושבע”פ רבו של רשב”י, שהיה כל כולו פנימיות התורה, ולימד על כל קוץ וקוץ למד תילין תילין של הלכות. ר”ע הסביר שבקוץ האור גדול כ”כ שא”א שזה יתלבש בכלי ובאות שהוא למעלה מפירוד וצמצום (ממילא בתושב”כ אין להם שורש), ופנימיות התורה[1] מגלה דברים שכפי הנראה אין להם שום שייכות לתורה ולגלות לא רק שהם אינם קוצים אלא הם כתרים להאותיות. שכתר הוא האור שלמעלה מחכמה, שהרי חכמה זהו בהראש (חכם עיניו בראשו), וכתר הוא על הראש. שכתר הוא הרצון למעלה מהתלבשות. וממילא עומד הכתר על האות, וכל קיומו, פנימיותו וחיותו של האות אינו אלא מהכתר (כמו שכל המוחין והמדות מסתאפים מהרצון [ופנימיות כל מדה הוא כתר], כמו”כ כל האור של האות הוא הכתר). ונקודה זו לא שייך להסביר בתושב”כ שמבחי’ זו, תושבע”פ הוא סתירה מוחלטת לתושב”כ, ולכך לא הבין משה מאי קאמר. שר”ע שורש תושבע”פ, לא אמר תורה על האות, מפני שהוא היה נטפל בהאור עצמו, שורש האותיות, ולגלות הסוד הגדול של הכתר, וממילא ישב משרע”ה בסוף ח’ שורות, שח’ מורה על כל דבר שלמעלה מהתלבשות [כידוע הסוד של שמיני עצרת יובל וחנוכה, ואכמלה”ב].

ועוה”ז הוא עולם של תושב”כ (אסתכל באורייתא וברא עלמא), שיש התנהגות בעוה”ז איך צריך להיות ולהתנהג. וסוד זו לראות איך שהתחתונים והקוצים הם באמת כתרים להס”ת, זהו ענין של לעת”ל, ועין לא ראתה אלקים זולתך. ואכן לעת”ל יתקיים מש”כ ‘אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, לא שהיא גם נכנסה ונהיתה חלק מהבנין, אלא שהיא נהיתה ראש וכתר לכל הבנין. אבל בעוה”ז מאת ה’ היתה זאת [ועדיין] היא נפלאת בעינינו’. וזהו הביאור כל יקר ראתה עינו, דברים שלא נתגלו למשה נתגלו לר”ע, שר”ע היה לו מעין אור של חכם עדיף מנביא, שכל הנביאים לא נתנבאו וכו’, ונבואה אמרה ימחו על קדושת שמיך, ועולם הפוך ראיתי וכו’. אבל ע”י תורתו של ר”ע ורשב”י [שעליה כתיב תורה חדשה מאיתי תצא, כמו שכתב הרח”ו] נתגלה אפי’ בגלות מעין אור זה. אבל לעת”ל ישבו צדיקים ועטרתיהם בראשיהם שיתגלה הכתר בחכמה, ויתגלה לעין כל שעל כלקוץ וקוץ תלויון תילין תילין של הלכות. אבל בעוה”ז הוא סוד גדול ואין מגלין אלא לצנועין. וכשתלמיד של ר”ע התחיל לשאול קשיות ע”ז השתיקו ר”ע מפני שענין זה הוא עדיין סתום, וכידוע שסוד אין מסבירין ‘און ווער עס דארף פארשטיין וועט פארשטיין’. וצריכים להבין שהתנהגות של עוה”ז הוא כמו שאמר לו ר”ע ‘כך מקובלני מפי משה’.

וזהו השמחה בל”ג בעומר הוד שבהוד, המדה הנמוכה ביותר [שיסוד ומלכות אינם מדות כידוע], לא כמו שרגילין לומר שפנימיות התורה בחרה ביום זה מפני שאף יהודי כזה יש לו שורש בטוב. אדרבה! כל ענין תורת הסוד הוא לגלות שדייקא שם בהקוץ תלוי תילין וכו’, וכמה שיותר עמוק וקוץ, הוא יותר סוד. וממילא פסקו למות בל”ג בעומר.דלכאורה יפלא על ענין מיתת תלמידי ר”ע, וגם על שמחה דפסקו למות. קודם כל מה היה גודל החטא שלא נהגו כבוד זב”ז שהרי זאת לא היתה הישיבה היחידה בתקופה ההוא, ר”א היה לו ישיבה וכן ראב”ע ור”ג, וכי תלמידי כולם כן היה להם מורא’דיגע ביטול אחד להשני יותר מתלמידי ר”ע .וגם יפלא על הנס שפסקו למות, הלא כולם מתו כבר, מי עוד רצית שימות. אלא הענין להיות תלמיד של ר’ עקיבא הוא, להכיר שכל החיות שלך וכל הקדושה שלך הכל מכח האור של יהודי אחר [וכמה שיותר קוץ, כך גודל הכתר!] וכשהם לא נהגו כבוד בגדו בתורת ר”ע, ממילא מתו בימים שסופרים לקבה”ת, שאין להם שום שייכות לקבה”ת של רבם שהוא ויחן וכו’ ועל כל קוץ ללמוד וכו’. וזהו הביאור בדברי ר”ע ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה דהיינו שלהכיר ולאהוב יהודי אחר זהו חלק מאד חשוב בהתורה של נשמות ישראל, ואם לא עומדים ע”ז אז יכולים לפסול הס”ת בחסרון של אפי’ קוצו של יוד. אבל כשהגיע ל”ג בעומר יומו של רשב”י תלמידו של ר”ע, שהוא מגלה אותו סוד, פסקו למות מאותו יום, שכבר א”א שיהודי ימות בעצם כי לא תחפוץ במות המת ואפי’ כנראה אני ישנה אבל הסוד שמונח בתוכנו צועקת ולבי ער.

ובעצם זהו ג”כ כללות ענינו של ספה”ע, שבעצם קשה הלא אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וא”כ הלא כתוב בפי’ בפסוק תספרו חמישים יום ואיך הפקיעו חכמים דאורייתא מפורשת ואמרו רק מ”ט יום. וגם משמע שממחרת השבת השביעית אז סופרים כל החמישים יום, ומהו הענין בזה. אלא תכלית ספה”ע הוא להגיע לקבה”ת מנוקה מהכל, כדי לטהרנו מטומאתנו ומקליפתנו ולהגיע למצב שפסקה זוהמת הנחש לגמרי כמ”ש אני אמרתי אלהים אתם וגו’ אבל בחטא העגל אכן כאדה”ר תמותון ואכמ”ל. ודרגה זו של פסקו זוהמתן הוא ענין של עוה”ב ומהנ’ שערי בינה (כמו הדרגה השמינית שדברנו לעיל) ויום הנ’ ה”ה יותר גבוה מכל סדר השתלשלות [לא שאחר מ”ט הוא נ’, זה באין ערוך] ושם לא שייך שום פירוד לספור יום בפנ”ע, ממילא כל כוונת ספה”ע הוא להגיע שאחרי כל העבודות של ימי הספירה, לטהר ולקדש כל מוחין ומדות בפנ”ע עד שיתגלה אח”כ נקודות החמישים יום בתוך כל יום, וממילא ודאי א”א לספור יום החמישים שה”ה למעלה מפירוד, אבל התכלית הוא שזה יתגלה בתוך כל הנ’ יום.

וזהו הענין של יובל שאפי’ עבד נרצע שמנותק מתושב”כ שהרי אזן ששמעה בהר סיני עבדי הם וגו’ והוא לא שמע, דהיינו שהר סיני לא דיבר אליו, ולא שייך לתושב”כ. אבל אפי’ הוא שב לשורשו ולאחיזתו שזה שער הנ”[2], ועל יובל כתיב שעבדים יושבים ועטרותיהם בראשיהם וכו’, לכאורה הול”ל ועטרות בראשיהם, שמנין לו כתר הלא הוא עבד נרצע (ועי’ רש”י קידושין שרוצעין בקוץ). אלא שדייקא זהו הגלוי של יובל וד”ל. וכפי הנראה מזה שגם הקרקעות של א”י חוזרים למקורן, שקדושת ישראל וקדושת א”י באין כאחד, כמו שלומדים שכל ישראל יש להם חלק לעוה”ב מהאי קרא ד’ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ’, וכמו שיש שישים רבוא אותיות לתורה כך יש שישים רבוא נחלות בא”י, וממילא אין יובל נוהגת אלא בזמן שכל יושביה עליה שאם אין כל כלל”י בא”י אין שייך מושג של יובל שהרי פסול כל הענין[3] וממילא משרע”ה שותחסרהו מעט מאלקים שלא השיג שער הנון לא נכנס לא”י, רק יהושע בון נון דייקא הוא כבש א”י [ומשרע”ה כשהיה על הר נבו- בו נ, ראה א”י מרחוק ודו”ק]

ובנוגע לענינינו- שמגיע עת דודים, יש שמחה עצומה לגומרה של תורה, שהוא ממש הכנסת ס”ת, שכעת כבר קוצו של יוד מעכב על כל התורה כולה, וע”כ שהס”ת הוא כשירה, שאין אדם מוריש שקר לבניו, ומורשה קהילת יעקב כתיב, וכולנו עומדים כאיש אחד נגד ההר [יצה”ר איקרי הר], ונזכה לשמוע שירה חדשה מפי הקב”ה בבחי’ עין לא ראתה [אפי’ עינו של ר”ע] ועין בעין יראו.


[1] ממילא נקראת תורת הסוד, שנקודה זו הוא סוד גדול, שבעצם כל יהודי מסתובב עם סוד גדול שמונח בתוכו, וזהו נקודה שא”א לגלות באמת בזמה”ז, רק בפורים (שתמיד נופל באותו יום של ל”ג בעומר) לדוגמה נתגלה סוד זה [ע”י מצוות היום שהוא מגילת אסתר וכשמו כן הוא לגלות ההסתר] ואולי אפ”ל שלכן מתחיל מס’ מגילה שענינו שנכנס יין יצא סוד זה של נשמ”י (ומטעם זה הוא גבוה יותר מיוה”כ ואכ”מ) מיד בתחילה כתוב ר”ע סתימאה לכאורה זה לא מקום הראשון בש”ס שאומרים דבר משמו, למה דוקא פה קראו אותו בשם זה. אלא עי’ ברש”י שכתב שכל סתימין תלמודיו היו דהיינו שכשבאים לדבר מנקודה זה שיהודים סתומים אלו שהשתחוו לצלם, ונהנו מסעודתו ודתי המלך אינם עושים, ואין שוה וכו’ זה כבר שייך לר”ע, ואולי אפשר להוסיף שאז קבה”ת מחדש היה על תושבע”פ שעיקר גלוי תושבע”פ היה מתקופת בית שני ואילך וכו’ ואי”ה בשנה הבא שמסתמא לא יהיה חג השבועות שמועדות בטלין לעת”ל, אשלח מכתב לפני פורים שלא יבוטל לנצח וזכרם לא יסוף מזרעם, אכיה”ר.


[2] וממילא כבר מובן מה ענין (שמיטה) יובל אצל הר סיני, שזהו כל ענינו של יובל, לגלות שהוא חלק מאותו ס”ת שנכתב ונחתם בטבעת המלך, ואין להשיב.

[3] וזהו נמי חומר עוון הפלילי של הני אנשי בליעל [קוצים בכרם ה’ צבאות] שחושבים עצמם בעלים על ארץ ישראל, וגוזלים קרקעות ששייך לכאו”א מישראל בפרטיות, ונותנים מתנת חנם (ובלשונם מחזירין א”ז, עי’ רש”י בראשית א, א שיאמרו העכו”ם ליסטים אתם וד”ל) לרוצחים שונאי ואויבי ישראל ימ”ש וזכרם, והוא חמור שבחמירין, שאם אין שלימות בא”י חסר מהשלימות של כלל ישראל ומהתורה שלכולם יש ששים רבוא נשמות\נחלות\אותיות ואם חסר א’ [אפי’ קוצו של יוד] פסול כל הענין, ואין להאריך בדברים כואבים.

[חכימא]

די שרייבער פארמאגט א שטורמישער זעעל, עס הערשט און אים א פאעטישן גייסט, ווי אויך באזיצט ער א רייכע פעדער.

מ"מ לא אמנע א"ע מלהעיר, אז די מאמרים (בעיקר די ערשטע) האבן פארשידענע גריצלנדע גרייזן, ווי אויך טוישט ער מאנכע מאהל פון לשה"ק צו העברעאיש וחוזר חלילה.

אבער ער איז ווי אלטער וויין וואס פארבעסערט זיך מיט די צייט, פון מאמר צו מאמר ווערן די גרייזן ווייניגער און מינדערוויכטיגער.

כה לחי!
ווי וואנט מאר...

[סקרן]

התחזקות


לדוד, יש מעקה על הגג של הבית.
לשילה, אין מעקה על הגג.
מי מביניהם יכול לרוץ, לשחק, לקפוץ ולהנות מבלי לפחד ליפול?! ברור שדוד, בזכות המעקה שמונע ממנו ליפול!
כשיש מעקה או גדר אפשר לחיות בלי פחד ליפול.

בחופש,הגבולות פחות ברורים, אדם שרוצה להנות בלי פחד ליפול חייב להגדיר לעצמו עקרונות וגבולות, אם זה לימוד יומי, תפילה, התנדבות קבועה, שמירה ההלכה,ועם זאת להנות,לטייל ולשמוח.
מה אתה קובע לעצמך

ערב נפלא