ס'האט מיר געברענגט טרערן

[סקרן]

Touching story.

As she stood in front of her 5th grade class on the very first day of school, she told the children an untruth. Like most teachers, she looked at her students and said that she loved them all the same. However, that was impossible, because there in the front row, slumped in his seat, was a little boy named Teddy Stoddard.

Mrs. Thompson had watched Teddy the year before and noticed that he did not play well with the other children, that his clothes were messy and that he constantly needed a bath. In addition, Teddy could be unpleasant.

It got to the point where Mrs. Thompson would actually take delight in marking his papers with a broad red pen, making bold X's and then putting a big "F" at the top of his papers.

At the school where Mrs. Thompson taught, she was required to review each child's past records and she put Teddy's off until last. However, when she reviewed his file, she was in for a surprise.

Teddy's first grade teacher wrote, "Teddy is a bright child with a ready laugh. He does his work neatly and has good manners... he is a joy to be around.."

His second grade teacher wrote, "Teddy is an excellent student, well liked by his classmates, but he is troubled because his mother has a terminal illness and life at home must be a struggle."

His third grade teacher wrote, "His mother's death has been hard on him. He tries to do his best, but his father doesn't show much interest and his home life will soon affect him if some steps aren't taken."

Teddy's fourth grade teacher wrote, "Teddy is withdrawn and doesn't show much interest in school. He doesn't have many friends and he sometimes sleeps in class."

By now, Mrs. Thompson realized the problem and she was ashamed of herself. She felt even worse when her students brought her Christmas presents, wrapped in beautiful ribbons and bright paper, except for Teddy's. His present was clumsily wrapped in the heavy, brown paper That he got from a grocery bag Mrs. Thompson took pains to open it in the middle of the other presents. Some of the children started to laugh when she found a rhinestone bracelet with some of the stones missing, and a bottle that was one-quarter full of perfume.. But she stifled the children's laughter when she exclaimed how pretty the bracelet was, putting it on, and dabbing some of the perfume on her wrist. Teddy Stoddard stayed after school that day just long enough to say, "Mrs. Thompson, today you smelled just like my Mom used to." After the children left, she cried for at least an hour.

On that very day, she quit teaching reading, writing and arithmetic. Instead, she began to teach children. Mrs. Thompson paid particular attention to Teddy. As she worked with him, his mind seemed to come alive. The more she encouraged him, the faster he responded. By the end of the year, Teddy had become one of the smartest children in the class and, despite her lie that she would love all the children the same, Teddy became one of her "teacher's pets.."

A year later, she found a note under her door, from Teddy, telling* her that she was still the best teacher he ever had in his whole life.

Six years went by before she got another note from Teddy. He then wrote that he had finished high school, third in his class, and she was still the best teacher he ever had in life.

Four years after that, she got another letter, saying that while things had been tough at times, he'd stayed in school, had stuck with it, and would soon graduate from college with the highest of honors. He assured Mrs. Thompson that she was still the best and favorite teacher he had ever had in his whole life.

Then four more years passed and yet another letter came. This time he explained that after he got his bachelor's degree, he decided to go a little further. The letter explained that she was still the best and favorite teacher he ever had. But now his name was a little longer.... The letter was signed, Theodore F. Stoddard, MD.

The story does not end there. You see, there was yet another letter that spring. Teddy said he had met this girl and was going to be married. He explained that his father had died a couple of years ago and he was wondering if Mrs. Thompson might agree to sit at the wedding in the place that was usually reserved for the mother of the groom.

Of course, Mrs. Thompson did. And guess what? She wore that bracelet, the one with several rhinestones missing. Moreover, she made sure she was wearing the perfume that Teddy remembered his mother wearing on their last Christmas together.

They hugged each other, and Dr. Stoddard whispered in Mrs. Thompson's ear, "Thank you Mrs. Thompson for* believing in me. Thank you so much for making me feel important and showing me that I could make a difference."

Mrs. Thompson, with tears in her eyes, whispered back. She said, "Teddy, you have it all wrong. You were the one who taught me that I could make a difference. I didn't know how to teach until I met you."

(For you that don't know, Teddy Stoddard is the Dr. at Iowa Methodist Hospital in Des Moines that has the Stoddard Cancer Wing.)

Warm someone's heart today. . I love this story so very much, I cry every time I read it. Just try to make a difference in someone's life today? tomorrow? Just "do it".

Random acts of kindness, I think they call it?

[berlbalaguleh]

האלאו רבותיי:וואו זענען די לייקס פאר די שיינע מעשה וואס סקרן האט דא פארציילט...?מ'מעג שוין א ביסל נאכלאזן פון די זאלונישע-ארונישע שטותים און לאקשן. מ'האט זיך שוין געניג נאריש געמאכט. דער עולם (איך, זיכער.) פיהלט ווי א שיכור אסרו חג נאך שמחת תורה. אדער א טאג נאך שושן פורים...!

ס'קריכט שוין ארויס פון די נאז און פון די אויערן. כינוס, בארקלעי'ס, קאליסיום ארמארי זיכרונו לברכה, גאב"ד, ראב"ד, סטיקערס טיקעטס צעטלעך, רייסן נישט רייסן, עסקארטס נישט עסקארטס. לעמפעלעך. פולע פלעצער, ליידיגע פלעצער. ציונות, קנאות...!

[אברך משי]

[tag]סקרן[/tag] wow wow wow
זייער זייער שטארק

[תנחום]

https://www.youtube.com/watch?v=uhhVxyki4hs

[סקרן]

סיפור ששווה לקרות עד הסוף. אותי זה נורא חיזק עד כמה צריך לאהוב את הילדים.
סיפור אמיתי :
היה זה לפני שנה.
הגעתי, יחד עם מנין וחצי מבני משפחתי להר המנוחות בירושלים לאזכרת אבי ז"ל שנפטר לפני עשרים שנה. למרות הזמן שחלף אנחנו מקפידים מדי שנה לעלות לקבר, ולאחר מכן לציין את היארצייט בסעודת מצווה לעילוי נשמה.
כמה קברים מעל, ממש צמוד לשביל, הגיע צעיר ברכב קטן.
הצעיר הוציא גליל אדום ושיטח אותו כמעין "שטיח אדום" עד לקבר מסויים. לאחר מכן, הוציא משקית ענקית עשרות נרות נשמה והניח אותם בצידי השטיח.
כשסיים הוציא שלט שהיה מגולגל כמו ספר תורה (להבדיל) עם שני מקלות מצד לצד, הניח אותו על הקבר. לאחר מכן סקר את השטח נראה מרוצה ואז פסע לרכב הקטן שלו ונעלם.
מהמקום שלנו לא יכולנו להבין מה הסיפור כאן. הנחנו שכנראה גם לו יש יארצייט או משהו כזה ושהוא מתכנן איזה טכס עם נרות נשמה. אבל השטיח האדום והשלט לא ממש הסתדרו בתסריט הזה ואחד מילדיי פשוט רץ לשם לראות מה פשר הדבר.
הוא חזר לבן כולו. "אתם לא מאמינים" הוא אומר אתם יודעים מה כתוב על השלט?
מה כבר יכול היה להיות כתוב, שם הנפטר? שם המשפחה?
מה שהוא סיפר היה מופרך לגמרי: כתוב שם "גלית התינשאי לי" אמר הבנאדם מצא לו מקום להציע הצעת נישואין.
האמת זה הדליק אותנו ולא במובן החיובי. כבר שמענו על כל מיני הצעות, בחוף הים וביפו ובגן הוורדים, אבל "הר המנוחות?" בדיוק מצאת מקום להציע נישואין? עם שטיח אדום? ועם נרות נשמה במקום נרות רגילים? ובמחשבה שניה אוי לו אם היה מביא נרות רגילים? מה זה כאן אתר תיירות?
מישהו העלה את הסברה שהמיקום נבחר בשל הנוף המקסים שנשקף מהקבר ההוא לכל הרי ירושלים, וזה אפילו עיצבן עוד יותר. אתה משתמש במקום כמו בית קברות לאתר צילומים להצעת נישואין. הלו, מה נסגר איתך?
אחד מחתניי רצה לרוץ ולהרוס לו את הכל. "בשניה אחת אני קורע את השלט ומגלגל לו את השטיח לוואדי" אמר. אבל אני עצרתי בעדו. "זה לא שייך לנו, והוא יכול לפנות למשטרה" אמרתי. "וחוץ מזה אני לא בטוח אם מבחינת ההלכה יש היתר להזיק לאדם גם אם הוא טועה. בא נמתין ונדבר אל ליבו שאין זה יאה לעשות כך".
סיימנו את האזכרה שלנו והתקדמנו לכיוון האתר התיירותי החדש והמוזר.
כמו שאנחנו באים, אנו רואים את מכוניתו של הצעיר מתקדמת שוב במעלה ההר, לאט לאט, יש לו את כל הזמן שבעולם. המכונית נעצרה בקצה הקיצון של השטיח האדום. ירדה ממנה צעירה היישר על השטיח, היא נראתה מרוגשת מאד, הם הלכו על השטיח עד שהגיעו אל הקבר עליו התנוססה הכתובת "....התינשאי לי".
ובשלב זה לפני שהספקנו לומר משהו, התפרצה הצעירה בבכי קורע לב, ואז התנפלה על הקבר שמצדדיו הוצבו המקלות שהחזיקו את השלט, השתטחה עליו והחלה למרר בבכי.
כשמישהו ממרר בבכי אתה לא מתחיל להעיר הערות ובטח לא עושה משהו כמו להזיז דברים או להרוס. אז פשוט ישבנו בשקט וצפינו בנעשה. הצעיר הביט עלינו הוא נראה נבוך ביותר ולא היישיר אלינו מבט.
לאחר דקות ארוכות של בכי חזק ועמוק השתתקה הצעירה לעוד מספר דקות ואז קמה הביטה אל השלט האומר "התינשאי לי" ואמרה בקול "כן" ושוב פרצה בבכי.
הם עמדו זה מול זה ואנחנו חשנו כמי שחודרים לפרטיות, אך אז, להפתעתינו, פנה הצעיר אליה ואמר "הנה הזדמן לנו לעשות זאת בפני עשרה אנשים, אז אולי ננצל את ההזדמנות ומישהו יגיד קדיש. איכפת לכם"?
פה הוא כבר בלבל אותנו. אנחנו היינו מלאים עליו ובדרך להעיר לו הערות קשות, והוא בטבעיות הכי פשוטה בעצם מבקש מאיתנו להשתתף במיצג ההזוי שלו. האמת, שום דבר לא הכין אותנו לפנייה שכזו.
התקרבתי ואחריי בני משפחתי ואז פניתי אליו ואמרתי: "אני בהחלט אשמח לומר קדיש ואפילו לעשות אזכרה אבל אתה בטח מבין שהמחזה הזה יוצר אצלנו שאלות, אתה יודע, קדיש אומרים באזכרה לא בשמחה. ושמחות עשים באולם לא בבית קברות אז מה לחתן בבית הקברות?"
זה היה חצי ביקורת חצי התעניינות. כלומר המילים היו ביקורתיות אבל על הפנים שלי היה מרוח חיוך מזוייף.
הצעיר סקר אותי ואת ה"חיוך" שלי ואחר כך סקירה קצרה על ילדיי וחתניי. אני חושב שזה היה הרגע שהוא והצעירה שלצידו הבינו שהחבורה מולו למעשה באה לטרוף אותו, רק שלא כל כך נעים לה לעשות את זה...
היה זה רגע מביך מאד. לשתי הצדדים. אני משער שאתה מבין למה... ואת הרגע הזה הצילה דווקא הצעירה.
"תראה דוד" אמרה "אני חושבת שאצטרך לספר להם את הסיפור שלי ואז הם יבינו".
הבחור הצעיר נראה מופתע אך לאחר שנייה הנהן לה שתעשה זאת.
ואז החלה צעירה לספר את סיפורה וזהו הסיפור הכי עוצמתי מרגש סוחף ונוקב ששמעתי בחיי.
"אני בת למשפחה חרדית" אמרה. "לא סתם חרדית. בת לאברך בן תורה שחוץ מתפילות ולימוד לא היה לו דבר בעולמו, ולאמא צדיקה לא פחות. מורה ומחנכת כשרה ותמימה.
הם הולידו עשרה ילדים ואני הייתי הרביעית.
חונכנו בחינוך הכי שמור שיש. בבתינו לא היו שום מכשירי תקשורת ואפילו עיתונים יומיים לא.
כל חיי נסבו סביב תורה ושמירת המצוות ומבחנים של אבא לאחים שלי ושולחן שבת שבו דיברו רק דברי תורה. וכך הייתי אני.
אל תשאלו איך, בגיל 14 התחלתי להתקלקל.
איך זה קרה? אין לי מושג. אני לא יכולה להאשים אף אחד. פשוט ההתבגרות שלי היתה מוקדמת ומהירה, לא הצלחתי לעשות סדר ברגשות ובמחשבות שלי ומצד שני הייתי מספיק סגורה כדי לא להפנות להורים שלי עם השאלות והמחשבות והרגשות שהתרוצצו אצלי.
בגיל 14, עוד בכיתה ח' התחלתי להעלם לכל מיני מקומות וההורים שלי התמימים פשוט לא ידעו מכלום. שיקרתי להם לכל אורך הדרך.
ואז עליתי לסמינר, אחד הסמינרים הכי חשובים בעיר, כאלה שלא מקבלים כל אחת, אני התקבלתי אוטומטית כי יש משפחות שמתקבלות אוטומטית, אבל אני עצמי הייתי במקום הכי רחוק שנית להעלות על הדעת.
תוך חודש, עלו עליי במשהו שלא ניתן היה להעביר עליו לסדר היום. אני מתכוונת משהו שכולל צפצוף מוחלט על מחצית ממצוות התורה. כמובן שהעיפו אותי מהסמינר וגם סיפרו להורים שלי על מה ולמה.
אני זוכרת את הוריי ביום ההוא שעה שהושיבו אותי מולם ואמרו גלית (שם בדוי) "מה קרה לך"?
אני זוכרת שעניתי להם בחוצפה ובזלזול שכמותו לא רק לא שמעו מימיהם, אני מאמינה שלא היה להם שום מושג שקיימת אפשרות לחוצפה שכזו. אני זוכרת את אימי מתכווצת מכאב ובוכה ואת אבי מביט בי ולא אומר דבר.
למחרת בבוקר אבא שלי העיר אותי וביקש ממני ללכת לטייל איתו.
הוא אמר לי שהוא ואמא דיברו עליי כל הלילה והחליטו שלא לכעוס עלי על מה שעשיתי וגם לא על מה שאני אחליט לעשות הלאה. הוא הסביר לי שהם חשבו ביחד איפה הם טעו בחינוך שלי ולא מצאו משהו כזה, חוץ אולי מכך שלא דיברו איתי על השינוי שמתחולל בי. אבי אמר שהם שמו לב שמתחולל אצלי משהו, ושאני רוצה לפרוץ מסגרת אך הם החליטו שלא להתייחס לזה כדי לא להעמיד אותי במצב לא נעים ולא לגרום לאיזה ריב שידחוף אותי למצב יותר גרוע. הוא סיפר שהם גם שקלו בלילה שאולי האשם בי, אך הגיעו למסקנה שהם לא יכולים להאשים ילדה בת 15 שהתבגרה מהר כמוני ושכנראה עוברת משהו שאין לה שליטה עליו.
אבא שלי אמר לי: המסקנה היא שאנחנו לא נריב איתך אלא נעזור לך. את הבת שלנו ואנחנו אוהבים אותך. אנחנו לא מאשימים אותך וגם לא את עצמנו, אנחנו פשוט נתמודד ביחד. זה מה שאנחנו נעשה.
אחר כך הוא חיבק אותי. נתן לי קצת כסף ואמר: "אנחנו מחכים לך בבית. מבטיח לך שום דבר לא ישתנה".
אני זוכרת את עצמי מסתובבת סוערת כולי. הייתי מוכנה למצב של מלחמה ושנאה אבל התגובה של ההורים שלי היתה כל כך אחרת שנשארתי עם הסערה בתוכי.
מכאן ואילך התחלתי במסע של הרס שאני בטוחה שאף בית לא היה עומד בו.
בתוך חודש הפכתי מנערה צנועה וחסודה לחילוניה גמורה ואפילו ברמות שרוב החילוניות לא מגיעות לשם. אני מתכוונת לטבעות משונות ועגילים מוזרים ותספורת מזעזעת וקרחות ושתיה ומילים נוראות שיצאו מפי.
אין לי מושג מדוע עשיתי זאת, שנים לאחר מכן הסבירה לי פסיכולוגית שרציתי לוודות את גבולות האהבה של הוריי, בעצם רציתי להוכיח להם ולי שהם שונאים אותי ושכל ההתנהגות שלהם היא רק משחק. ומדוע רציתי זאת? שוב חלק מההתבגרות הפסיכית הנוראה שלי ואולי של האישיות המורכבת שלי.
אך הם לא עשו אפילו טעות אחת. בעצם, אם אני מסתכלת מצד אחר, הם עשו טעויות נוראות. הם סיכנו את כל עשרת ילדיהם התמימים והמצומצמים שלפתע ראו אחות שלהם חילונית לגמרי משמיעה שירים גויים ולא, לא מסכימה לשמוע באזניות אלא בקולי קולות. הם התמודדו עם בושות נוראות ועם סכנה לשידוכי כל ילדיהם.
הם טעו. עוד איך טעו אבל ל ט ו ב ת י. ואני הייתי עיוורת ומלאת כעסים ומופרעת מכדי להבחין בכך.
בעצם עזבו חילונית. התנהגתי כמו מרשעת. זה מה שהייתי. יכולתי בקלות להקל עליהם, לא לבייש אותם ככה. לנסות להתחשב בדברים שהם קריטיים מבחינתם אך לא רק שלא עשיתי זאת אלא ההפך. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להתגרות בהם לשנוא אותם להשניא את האחים נגדם ולמרר את חייהם.
ובכל הזמן הזה, פעמיים בשבוע אבא יוצא איתי להליכה משוחח איתי בנחת אומר לי מילים טובות ומרגיעות. מאמין בי. לא מנסה להחזיר אותי בתשובה (כי כשרק אמר מהו שנראה לי כמו, התנפלתי עליו כמו רוטווילר). הוא היה מייעץ לי כיצד לפעול בתוך החיים החילוניים שלי ובתוך כל התסבוכות שנכנסתי אליהם.
גם אימי נתנה לי יחס חם, אך היא מטבעה היתה יותר סגורה והתקשתה להתנהל איתי כפי שאבי התנהל, אך גם מצידה זכיתי ליחס חם דואג ואוהב. האמת היא שההקרבה שלה היתה בלתי אנושית כמעט, כי היא כאישה ידעה היטב עד כמה אני רחוקה מהחינוך שנתנו לי. למעשה אין לי מושג איך היא מצאה כוחות להיות בד' אמותיי. אני לא מדברת על הבושות הנוראות שהנחלתי לה כמחנכת ידועה. הוריי היו אמיתיים וישרים מכדי לשים לב לדברים כאלה. אני מדברת על המהות. אני הייתי כל מה שהיא חינכה שלא להיות, כל הבגדים שהיו בעיניה סמל התרבות והפריצות הגויית. והיא היתה צריכה לכבס את בגדי החילוניים ולספק את צרכיי, שידעה כי הם בניגוד גמור לאמונתה וחינוכה.
ואז החלו הילדים להינשא בזה אחר זה.
למען האמת ציפיתי שהם יבקשו ממני, בצורה זו או אחרת להגיע בבגדים מתאימים. לכבד אותם. ומדוע ציפיתי כי ידעתי בדיוק מה אומר להם שישכחו מזה ושלא יתערבו לי בחיים ועוד השמצות מהסוג זה. אך להפתעתי (ואולי אפילו לאכזבתי) כל המילים הללו נותרו בתוכי כי הם לא ביקשו ממני כלום. אני זוכרת את עצמי פשוט ממתינה לזה וזה לא מגיע. לזכותי ייאמר שהגעתי בצורה מכבדת מבלי שבכלל התבקשתי. אין לי מושג מדוע. במצב המלחמתי שהייתי בשנים הללו היה מתאים לי להרוס את הכל.
כך עברו עשר שנים.
עשר שנים תמימות שאני בחילוניות. עם השנים הפסקתי להתפרע והתחלתי ללמוד. ממומנת לגמרי על ידי הוריי למרות המצב הכלכלי הנורא שלהם. בלי התנייה ובלי שום הערות. פשוט ביקשתי והם נתנו.
אומרים שמה שלא עושה השכל עושה הזמן. ואני הייתי מוסיפה לזה טיפול פסיכולוגי שעברתי.
האמת שעברתי המון טיפולים אבל הם לא עזרו משום שתמיד גיליתי שהמטפלות יותר טיפשות ונבערות ממני. כולם ככולם ישר הכו על העניין החרדי, ניסו למצוא מתחת האדמה סיבות מדוע עשיתי את הצעד שלי ומדוע גם אחרי שעשיתי אותו אני לא מרגישה טוב. במחשבה שניה, הטיפולים הללו והמטפלות הללו, דווקא כן עזרו. הן גרמו לי להוציא מעצמי את השבחים על הוריי ועל אחי ועל הציבור ממנו באתי, פשוט משום שלא היה לי אפילו מילה אחת רעה לומר עליהם, היתה מטפלת אחת שפשוט הטיחה בי שאני מזוכיסטית שסוגדת למי שפגעו בי. עזבתי אותה וידעתי שהיא מחרבת ותחרב את חיים של מאות אנשים מפני שהיא כלל לא אשת מקצוע אלא פועלת על פי האג'נדה שלה האנטי חרדית.
בסוף הגעתי לפסיכולוגית חילונית מבוגרת ושפויה. לאחר שעשתה את הבדיקות שלה איתי, כיוונה אותי לזה שאין לי את מי להאשים ושאני צריכה להתבונן אל תוך עצמי. מה יש בחיי שגורם לאי יציבות לאי יכולת התמדה ליחסים רעועים עם אנשים (למעט משפחתי שפשוט נצמדו אלי ונכנעו לי לחלוטין), היא בתהליך שארך שנים, הובילה תהליך של תיקו שבסופו של דבר עמדתי מול עצמי ויכולתי להבין מה אני רוצה באמת.
ויום אחד אמרתי לה: אני רוצה לחזור למשפחה שלי.
היא הבינה היטב מה אמרתי "את מתכוונת שרוצה לחזור לדת הלא כן? כי את המשפחה שלך מעולם לא עזבת".
"לא בדיוק": אמרתי לה "אני דווקא עזבתי אבל הם..... הם מעולם לא עזבו אותי" וכאן התחלתי לבכות בכי תמרורים ארוך שהחל תהליך של שחרור כל המחסומים שהיו בי.
היא הציעה לי שלא לעשות זאת מיד, כדי שלא לאכזב אותם שוב. הציעה לי לעשות זאת בתחילה ביני לבין עצמי ורק כשאני רואה שזו החלטה יציבה ואמיתית לצאת עם זה מול הוריי.
היא צדקה. לא יכולתי לסמוך על עצמי ועל אישיותי ההפכפכה. לא יכולתי להעמיד את עצמי שוב בטלטלה נפשית וגם לא להעמיד את משפחתי ואת הוריי במבחן נוסף.
כאן החלה תקופת ה"אנוסים" שלי, אבל בהפוך על הפוך על הפוך.
התחלתי להתפלל ולשמור שבת ולקיים מצוות אבל בסתר. לא כי פחדתי מחילוניים ולא כי פחדתי מהחרדים. אלא כי פחדתי מעצמי.
התחלתי להתחזק לחזור לימי הנעורים להתחבר לסידור ולתפילות ולתהילים ולהלכות ולשבת. אני זוכרת את הפעם בה שמרתי שבת מלאה כהילכתה לאחר שנים כה רבות כמה רוגע זה הביא לי וכמה התרגשות ושמחה. כבר לא יכולתי להתאפק, רציתי כל כך ללכת להוריי ולבשר להם את הבשורה הכי טובה שקיבלו מימיהם. וזה כל כך הגיע להם.
דמיינתי איך אני אומרת לאבא ואמא שלי "חזרתי". לא "חזרתי בתשובה". "פשוט חזרתי".
חשבתי על החיבוק של אבא שלי, על הדמעות של אמא שלי.
לאחר חצי שנה החלטתי שהגיע הזמן. תכננתי את זה ליום א' שלאחר שבת. (באותו הזמן התגוררתי בדירה משל עצמי.)
העצה של הפסיכולוגית היתה ממש מעולה. לקחת את הזמן, לעשות את זה בחכמה. אך לא היא ולא אני הבאנו בחשבון את המורכבות הבלתי נתפשת של החיים.
השבת עברה עליי בהתעלות בלתי רגילה, החלטתי להקדים את הבשורה למוצאי שבת. הייתי לגמרי שלמה עם עצמי. פשוט ספרתי את הדקות לבוא לבית הוריי ולבשר להם את הבשורה הטובה.
אך הטלפון הקדים אותי. כמה דקות אחרי צאת השבת נשמע צלצול. אימי היתה על הקו. "גלית" כך אמרה "קרה משהו לא טוב אני בבית חולים עם אבא".
לקחתי את הרכב ונסעתי לשם כל עוד רוחי בי. הסתבר שאבי קיבל התקפת לב קשה והובהל בשבת לבית החולים ואושפז לטיפול נמרץ.
לא יכולנו להיכנס. המתח הלך וגאה. כל המשפחה הגיעה וכעבור שעה יצא הרופא עם הבשורה הנוראה מכל.
אבא השיב את נשמתו לבוראו.


כולנו בכינו, אבל אני? אני התחלתי לצעוק ולצרוח? "אבא שלי למה הלכת? למה עכשיו? הו צריכים לתת לי כדורי הרגעה.
את ההלויה אני כמעט לא זוכרת הייתי הלומת כדורים והתעלפתי כמה פעמים. אני מאמינה שהיו מי שהאשימו אותי בליבם אבל אפילו לא הייתי מודעת בשביל לחשוב על זה. הייתי שבורה ורצוצה על כך שאבי הלך מן העולם בלי שידע על החלטתי.
במהלך השיבעה סיפרתי למשפחתי על החלטתי. הן ממש קיבלו את זה בחום ואהבה חיבקו אותי ונשקו אותי ואמרו שזו נחת רוח בשמים לאבא.
גם הם התאכזבו שאבא בחייו לא התבשר על כך אך הם היו כל כך חדורי אמונה ואמרו לי שמבחינתם אבא רואה ושומע הכל. השנים הרבות בחילוניות השכיחו לי את האמונה התמימה הזו, שאף אחד לא באמת מת ושרק גופו נקבר אך נשמתו חיה וקיימת. מבחינתם אבא יודע הכל. אפילו על חצי שהשנה שעברה עלי..
ועדיין... הכאב היה בתוכי. היה מגיע לו את זה בעודו חי. היה מגיע לו את הרגעים הללו של אושר של ניצחון של ידיעה כי דרכו היתה נכונה היה מגיע לו.
חזרתי לגמרי לדת לא רק בלב גם בלבוש ובשנתיים האחרונות התחלתי לשמוע שידוכים. בחיים לא האמנתי שאתחתן בשידוך. אבל אפילו זה קרה ולפני כחודשיים הציעו לי את הבחור הזה, שגם הוא עבר תהליך דומה לשלי למעט היחס מצד המשפחה... הם לא היו כמו ההורים שלי ואני לא מגנה אותם על כך. דווקא ההורים שלי היו אלה שהתנהגו בצורה לא צפויה. תכלס' הוא חזר בשאלה ואחר כך בדרך חתחתים חזר בחזרה.
אתמול, אחרי תקופה ארוכה של פגישות שעלו יפה הוא אמר לי שהוא רוצה להראות לי משהו. לא ידעתי מה. ציפיתי לאיזה אתר מעניין או אטרקציה.
אבל כשנפגשנו היום, הוא הוריד אותי בגבעת שאול וביקש ממני להמתין עשרים דקות. צייתתי. לאחר מכן חזר והוביל אותי להר המנוחות. לא הבנתי מה הוא רוצה אבל לא רציתי להרוס לכן לא שאלתי שאלות.
ואז הוא עצר, יצאתי מהרכב פסעתי על השטיח האדום היישר לקבר של אבא שלי...
כאן היא פרצה בבכי גדול והצביעה על השלט גדול "התינשאי לי".
"בטח שאנשא לך" אמרה. "אם אתה כזה חכם ורגיש להציע לי נישואין דווקא במקום הכי חשוב לי בעולם, קבר אבי, שיראה משמים שכל התנהגותו המיוחדת הרגישה והמקסימה כלפיי למרות שלא היה מגיע לי – נשאה פרי – והנה אני חזרתי להיות הבת שתמיד חלם עליה, שומרת מצוות צנועה ובעיקר שמחה ומאושרת ושלמה עם עצמה אתה ראוי לזה.
ואז הוסיפה ספק לנו ספק לקבר הדומם "אני אבוא שוב להזמין אותו לחופה שלי שיהיה נוכח ביום שמחתי ואני מבטיחה שלעולם לעולם לא אשכח אותו".
כשהיא סיימה את סיפורה כולנו מיררנו בבכי. אלה לא היו דמעות אלא בכי חזק וסוחף שטלטל את כולנו. איזה סיפור מדהים איזה מסר בלתי רגיל.
אמרתי קדיש וכולם ענו אחריי אמן. זה היה הקדיש הכי מצמרר שאמרתי בחיי. אני כמעט מתבייש לומר שבקדיש שאמרתי חצי שעה לפני כן על אבי לא בכיתי ככה.
אני מאמין שכל אחד מאיתנו יצא מהאזכרה זהו עם תובנות לכל החיים לגבי יחסינו אל ילדינו האמונה בהם וההליכה איתם בכל תנאי, ואת המסר הזה אני רוצה להעביר דרכך, שתלך ותספר את הסיפור המיוחד והבלתי רגיל הזה, למען ההורים למען הילדים ולעילוי נשמתו של אותו אברך מיוחד צדיק וחכם ששמו יצחק בן מרדכי תהיה נשמתו הטהורה צרורה בצרור החיים.

[ונבנתה העיר]

[left]This poem "Son" was written by the Russian Jewish poet Pavel Antokolsky,a year after the death of his 18 year old son Lieutenant Vladimir Antokolovsky,killed in action on June 6th,1942...


Do not call me,father,do not seek me,
Do not call me,do not wish me back.

We’re on a route uncharted,fire and blood erase our tracks.
On we fly,on wings of thunder,never more to sheath our swords.
All of us in battle fallen,not to be brought back by words.

Will there be a rendezvous? I know not.
I only know we still must fight.
We are sand grains in infinity,never to meet,never more see light.

Farewell then my son.Farewell then my conscience.
My youth and my solace my one and my only.

And let this farewell be the end of a story,
Of solitude vast and which none is more lonely.
In which you remain,barred forever and ever,
From light and from air,with your death pangs untold.
Untold and unsoothed,not to be resurrected.
Forever and ever,an 18 year old.

Farewell then,no trains ever come from those regions
Unscheduled or scheduled,no aeroplanes fly there.
Farewell then my son,for no miracles happen,
As in this world dreams do not come true.

Farewell…

I will dream of you still as a baby,
Treading the earth with little strong toes,
The earth where already so many lie buried.
This song to my son,is come to its close.[/left]

[בת קול]

אויפן פריפעטשיק

ווארענונג: גרעפיק

[לבי ובשרי]

=

[איסר האטלקי]

עפעס איז ראנג ביי דיר, ווייל ביי מיר ארבעט עס געהעריג.

אויף איינע פון די דאקומענטריעס, כ'מיין אויף שינדלערס ליסט זינגט זיך דער ניגון ווען מען זעט די קינדער לויפן מיט עקסטאז ארויף אויף די וואגאנען מיט פרייליכע געמיטער, נישט וואוסנדיג וואס ווארט זיי אפ, אין די צייט וואס זייערע עלטערן זענען דערשראקן צום טויט. עס האט מיר דעמאלטס געברענגט טרערן...

[[NAMELESS]]

אגב, שינדלערס ליסט גייט ווידער ערשיינען אין טעאטער לכבוד די 25'סטע יארטאג זינט עס איז ארויס.

Sent from my SM-G950U using Tapatalk

[berlbalaguleh]

גראדעמעכעלע: את חטאי אני מזכיר היום. איך האב עס געזעהן אין טעאטער, (רח"ל) צוזאמען מיט מיין ווייב. ווייל ס'איז געווען א באמבע פון א מאווי. אויך איז עס געווען דאס געשפרעך פונ'ם טאג. פארשטייצעך, נישט אין די סאטמאר'ע מקוה...!

איך האב עס אויך אויף די אלטע ווי.עיטש. עס. טעיפס. מיט נאך א סאך אנדערע (אויפגעכאפטע) אינטרעסאנטע, און באלערנדע טעיפס. איך האב געהערט אז ס'איז דא א מאשין וואס מ'קען קויפן און מ'קען זעהן די ווי. עיטש. עס. טעיפס אויף א דעסקטאפ מאניטאר. אויך קען עס איבערארבעטן אויף די.ווי.די'ס...!

[[NAMELESS]]

. איך האב געהערט אז ס'איז דא א מאשין וואס מ'קען קויפן און מ'קען זעהן די ווי. עיטש. עס. טעיפס אויף א דעסקטאפ מאניטאר. אויך קען עס איבערארבעטן אויף די.ווי.די'ס...!

פערציג/פופציג דאללאר ביי וואלמארט.

[berlbalaguleh]

ריכטיג: יישר כח...!

[איסר האטלקי]

נארוואס ערשינען צום ערשטן מאל, שרעקעדיגע סצענעס פון סעפטעמבער 11
https://m.youtube.com/watch?feature=you ... pRyhpqJugg

[וואלווי]

נארוואס ערשינען צום ערשטן מאל, שרעקעדיגע סצענעס פון סעפטעמבער 11
https://m.youtube.com/watch?feature=you ... pRyhpqJugg

OMG

[איסר האטלקי]

דאס איז שוין נאכן צוזאמפאל פונעם צווייטן בנין - ווען די ערשטע איז נאך געשטאנען. ער איז אריין אינעם ערשטן בנין און זיך געדרייט דארט געמיטליך מיינענדיג אז אלעס איז שוין אריבער.... ביז ער איז ארויס געציילטע מינוטן איידער ס'האט געטראסקעט.

איינער ווייסט ווער איז דער היימישער הצלה מעמבער וואס מ'זעט אין אנהייב?

[הוגה]

דער פיצל קינד'ס רעאקציע ביים הערן די מאמע'ס קול צום ערשטע מאל האט מיר געברענגט טרערן.

דא איז א קליפ צוזאמגענומען דאס קינד'ס רעאקציע ביים אנצונדען דעם hearing aid יעדע אינדערפרי.

[יהודי פשוט]

ר' דן סג"ל הערט ווי קינדער זינגען א ליד איבער די גאולה (טאטע'לע קום שוין אהיים) און ס'ברענגט איהם טרערן...
https://twitter.com/shlomokook/status/1 ... 61280?s=19

[[NAMELESS]]

יעצט איבערגעקוקט צוואנציג מאל, עס איז אויסטערליש הארציג, איינער ווייסט פרטים איבער די ניגון?

[[NAMELESS]]

https://www.youtube.com/watch?v=dnV0CvSrpjg


בעזרת ה' דא נישט ווייט אויף די וועגן,
א טרעין פול מיט מענטשן עס פארט,
איין טרעין פארט גלייך און דער צווייטער אנקעגן,
איעדער צו זיך אויף זיין ארט.
פארן זיך אידן פערוקט אין א ווינקל,
אוי יעדער אהיים צו זיך פארט,
ס'יז צייט דאוונען מנחה עס איז שוין באלד טינקל,
און פרעמד אומבאקאנט איז דער ארט.
איינער גייט צו צום קאנדאקטער עם פרעגן,
און קומט גלייך צוריק מיט א גוואלד,
מיר האבן פארבלאנדשעט אויף אנדערע וועגן,
מיר מוזן זיך אומקערן באלד.

אוי לאמיר זיך אומקערן יודאלאך,
צוריק אויף דעם ריכטיגן וועג,
אוי לאמיר זיך אומקערן ברידארלאך,
צוריק צו אמאליגע טעג.
ווייל א מענטש איז נישט מיין, פון פלייש און פון ביין,
און ער קאן מאכן א פעלער,
און ווער עס האלט קאפ, שטעלט זיך גלייך אפ,
און טוט זיך אומקערן וואס שנעלער.

ביי דעם בארג סיני האט מען אונז געגעבן,
א גלייכן און זיכערן וועג,
וואס פירט בשלום א דורך אונזער לעבן,
און פירט נאך אונז ווייטער אוועק.
עס האט זיך געטראפן עס האבן פיל יודן,
אביסל אין זייט זיך אוועק,
און האבן פארזען די סימנים צו היטן,
און זיינען אראפ פון דעם וועג.
מען טראגט פרעמדע נעמען מען עסט פרעמדן עסן,
מען האט נישט קיין אידישן בליק,
זיי האבן שוין נעבעך אינגאנצן פארגעסן,
אז ס'איז דא א וועג אויף צוריק.

אוי לאמיר זיך אומקערן יודאלאך......

עס איז היינט געווארן די וועלט פארגעשריטן,
מען לעבט אין א צייט פון אטאם,
אבער פארדארבן מען איז היינט אין זיטן,
פונקט ווי אין צייטן פון סדום.
מען וויל שוין היינט פליען אויך צו דער לבנה,
זיי ווילן נאך העכער שוין גיין,
און אלע ווייסן מיר דאך די כוונה,
צו קאנען פארניכטן וואס מיין.
מיר האבן די וואונדער געזען וואס זיי קאנען,
וואס די לעצטע טעכניק האט געמאכט,
אזוי שנעל און פונקטליך פארברענען מיליאנען,
וואס האבן עס גארנישט ערווארט.
עס האט די קולטור פאר די מענטשן געגעבן,
נאר צער מיט פערדרוס מיט געוויין,
מען זאגט צו א שענערן בעסערן לעבן,
און ס'קראכן א פלעין נאך א פלעין.

אוי לאמיר זיך אומקערן יודאלאך......

דער רבונו של עולם עים בענטשן און לויבן,
האלט אפן דעם טויער פון גליק,
און יעדן טאג שרייט א בת קול פון אויבן,
קערט זיך אום קינדער צוריק.
און אט דער בת קול פארשטעלט זיך פארשיידן,
ווי ס'איז ביים בארג סיני געווען,
וכל העם רואים את הקולות די קולות דעם ריידן,
האט מען אפילו געזען.
דער בת קול טוט זיך אין דעם הארץ אריינקריגן,
און עס ווערט א בענקעניש דארט,
אמאל ווי א בילד און אמאל ווי א ניגון,
און אמאל ווי א פשוטער ווארט.

אוי לאמיר זיך אומקערן יודאלאך,
צום טאטן אין הימל צוריק,
אוי לאמיר זיך אומקערן ברידארלאך,
פארזיכערט אייך אייביגן גליק.
לאמיר נאר זען, ווי שיין איז געווען,
די צורה פון אלטיטשקן באבען,
געלעבט אויף דער וועלט, ס'האט איר גארנישט געפעלט,
אצינד פרייט זי זיך אין גן עדן.

[berlbalaguleh]

ליינענדיג די לעבנס געשיכטע פון דר. זעלענקא פון קרית יואל. זיינע עליות און ירידות. און אנדערע מיטמאכענישן. און זיין לעצטע גרויסע מיטמאכעניש פון זיין דיאגנאז און אפעראציע. און די נאכווייען פון נעמען קימא טעראפי. און פארלירן זיין בארד. און דאך האלט ער זיך שטארק. און איז פול מיט ביטחון אין השי"ת...!

[לבי ובשרי]

געליינט וואו?

[berlbalaguleh]

אין מאמענט מעגעזין פון די פארגאנגענע וואך...! דער דאקטאר האט אויך געשריבן א בוך. דו קענסט עס קויפן. און מחזק זיין א צובראכענעם, ערליכן איד...!