אלא שהוא אמר כל מה שאמר כל עוד שלא היה לו חכמה, ולא ידע השם אלא בקבלה, כמו שידעוהו המון אנשי התורות, אבל כשידע השם ידיעה אמתית, הודה שההצלחה האמתית, אשר היא ידיעת השם, היא מוכנת בלא ספק לכל מי שידעה ממנו, ולא יערבבה על האדם צרה מאלו הצרות כולם. ואמנם היה איוב מדמה שאלו שיחשבו הצלחות הם התכלית, בבריאות והעושר והבנים, כל עוד שהיה יודע השם על דרך הגדה וספור לא על דרך עיון, ומפני זה היה במבוכות ההם ואמר המאמרים ההם.
גראדע סוף פון יענעם פרק זאגט ער שטארקע ווערטער, פון דארט קען מען לכאורה זעהן אביסל וואס מיינט יא אמונה, ער איז מסביר ווי אליהוא לייגט אראפ פאר איוב ווי מענטשן הייבן נישט אהן צו פארשטיין אפי' אונזער וועלט דא, דער עולם ההויה וההפסד, און ער פיהרט אויס:
ואיך נשתדל שתהיה הנהגתו יתעלה והשגחתו בהם דומה להנהגתנו מה שננהיג או השגחתנו במה שנשגיח בו? אבל הראוי לעמוד אצל זה השיעור ולהאמין שהוא ית׳ לא תעלם ממנו תעלומה, כמו שאומר אליהוא שם, כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה, אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און, אמנם אין ענין השגחתו כענין השגחתנו, ולא ענין הנהגתו לברואיו כענין הנהגתנו למה שננהיג, ולא יקבצם גדר אחד כמו שיחשוב כל נבוך, ואין ביניהם שתוף כי אם בשם לבד, כמו שלא תדמה פעולתנו לפעולתו ולא יקבצם גדר אחד, וכהבדלות הפעולות הטבעיות מן הפעולות המלאכותיות, כן הוא הבדל ההנהגה והשגחה והכונה האלהית לענינים ההם הטבעיים, מהנהגתנו והשגחתנו וכונתנו האנושית למה שננהיג אותו ונשגיח עליו ונכוין אליו.
זאת היתה כונת ספר איוב כלו, ר״ל לתת זאת הפינה באמונה, ולהעיר שילמדו הראיה מן הענינים הטבעיים, עד שלא תטעה ותבקש בדמיונך שתהיה ידיעתו כידיעתנו, או כונתו והשגחתו והנהגתו ככונתנו והשגחתנו והנהגתנו, וכשידע האדם זה יקל עליו כל מקרה ולא יוסיפו לו המקרים ספקות על השם, ואם ידע או לא ידע, ואם ישגיח או יעזוב, אבל יוסיף עליו אהבה, כמו שאמר בסוף זאת הנבואה על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר, וכמ״ש ז"ל עושין מאהבה ושמחים ביסורין.
[הערסט [tag]שמעקעדיג[/tag]?]
