די אויגנברעמען זענען בעיקר געהויבן געווארן אויף דעם וואס דער אי''ש אשר רוח בו שרייבט מיט זיין גין גאלדנע שפראך במהות ''בעל בטחון'', אז עס איז נישט קיין בטחון ווען מען חזר'ט אז ''עס וועט זיין גוט'', ווייל ווער ווייסט דען דעם באשאפער'ס חשבונות? נאר בטחון איז א שטארקע ''אמונה'' אז דער אייבישטער ווייסט וואס ער טוט און אז אלעס איז מיט א פינקליכע חשבון. פאלגונד ציטיר איך זיין לשון הנוגע לענינינו:
טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון. שם בטחון המשמש למדה מהוללה ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה במושג חובה להאמין - בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושני דרכים בעתיד, אחת טובה ולא שניה - כי בטח יהיה הטוב ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב הוא מחוסר בטחון. ואין הוראה זו בבטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ד' וגמולותיו ית'. אבל ענין הבטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו יתברך,
לערננדיג די שטיקל קען זיך דאכטן אז דאס האט א ראשון אין די פילאזאפישע מיטלאלטער געשריבן. די קלארקייט אין די ענין וועלכע מאנכע האבן ''מורא אריינצוטראכטן'' איז מבהל'דיג.
אבער ווי שוין אויבן דערמאנט, האלטן געוויסע אז דער חזון איש האט דא אויסגעטראפן אן אייגנעם שיטה, נישט ווי שאר ראשונים. די טענה איז אז די מהות פון בטחון איז אז עס וועט זיין גוט ''פאר די מענטשליכע אויגן''.
די שרייבער פון די שירות אין נישט אזא בקי בספרי חסידות ומחשבה. אבער ברוך ה' אז איך האב געטראפן א חבר צו שיטת רבינו החזון איש, און טאקע פון די גאר גרויסע ראשונים. ה''ה רבינו אברהם בן רבינו משה בן רבינו מיימון הדיין זכר צדיקים לברכה.
ר' אברהם בן הרמב''ם האט צוישן אנדערע מחבר געווען א גאר שיינע און מסודר'דיגע ספר, א שטייגער ווי מסילת ישרים (הגדרת הגאון ר' דוד קאהן בהסכמתו מהדורת פלדהם,) אויף עניני עבודת ה', מיטן נאמען ''המספיק לעובדי ה''' (אינאמת'ן איז די ספר געשריבן געווארן אויף אידיש אראביש, טא די אמת'ע נאמען איז ''כפאיה אלעאבין''). ווי מיר וועלן באלד זען איז רבינו אברהם מגדיר בטחון ממש ווי דעם חזון איש.
נאכמער ווי דעם, אויב רבינו אברהם נעמט אזוי אן איז מסתבר אז אויך זיין גרויסע טאטע, דער רמב''ם האט אזוי געלערנט ווייל כל תורתו האט ער פון אים מקבל געווען. (ועיין במבוא לספר המספיק מהודרת פלדהם מה שכתבו).
פאלגונד ברענגן מיר אראפ די לשון פון ר' אברהם בן הרמב''ם:
ועיקר הבטחון הוא חזוק האמונה כי ה' יתעלה הוא הבורא והמפרנס המחויה והממית המחליא והמרפא המעשיר והמרושש וכל מקרי העולם הכלליים והפרטיים חוזרים אליו, והוא פועלם הגוזר עליהם ומוציאם לפעל - מלבד המשמעת והמרי כידוע לכל וכמבואר להלן באחד מפרקי החלק הזה.
אויכעט שפעטער שרייבט ער נאכאמאל אז בטחון איז בלויז ''אמונה'':
ואמתות הבטחון היא שיהא הבוטח נותן בטחנו אמונתו בכל העננים בה' יתעלה ולא בשים אמצעי מן האמצעים הרגילים. אם חלה ורפא לו עליו לדעת בלבו ומצפונו בודאות שהתרופה לא העילתהו אלא במאמרו יתעלה ככתוב דברים ל"ב ל"ט מחצתי ואני ארפא. וההנהגה המזיקה לא תזיקנו אלא ברצית הבורא.
זעען מיר קלאר אז אויך מגדולי הראשונים האבן געלערנט ווי דער חזון איש, אזאך וואס איז מוכח פון די עצם זאך אליין, ווייל דער חזון איש וואלט זיך ח''ו נישט אוועקגערוקט מהראשונים.
די עצם השואה, הגם איך האב עס אליין צוזאמענגעשטעלט האב איך שוין געזען נאך פלעצער. אבער וואס איך וויל צולייגן איז אז דורכגייענדיג די ספר ''המספיק'' זעט מען נאך עטליכע השוואות צום קונטרס אמונה ובטחון אויף אזוי ווייט אז עס האט זיך אריינגעגנבט אין מיר א געדאנק אז דער חזו''א האט געזען דער ספר המספיק... (אבל אין לומר כן דספר המספיק דלא נתרגם ללשה''ק רק בשנת תשכ''ה והחזון איש כבר נפטר בשנת תשי''ד. ולומר דראה תרגום האנגלי דיצא ב1938, מלבד עצם הדוחק דהחזו''א ידע אנגלית, ישנם ידים מוכחות דכתב קונטרסו עוד בווילנא (כך ראיתי בק''ש באשכול אחר) וב1938 כבר היה בא''י).
די צווייטע השואה איז נאך אלס בהאי ענינא. דער חזון איש שרייבט סוף פון פרק ב וואו ער שטעלט אוועק אז אמונה מיינט נישט גלייבן אז סוועט זיין גוט, אז מיט דעם אלעמען איז דא א מדריגה וואס דער מענט ''ווייסט'' אז סוועט זיין גוט כעין נביאה. וז''ל:
יש עוד ממדת הבטחון כי על הבוטח שורה רוח קדש ומתלוה עמו רוח עוז המבשרו כי אמנם יעזרהו ד', וכמו שאמר דוד המלך ע"ה אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה וגו', וזה ענין מתחלף לפי מעלת הבוטת ורב קדשו
אין אינעם לשון פון ר'''א בן הרמב''ם (ולזה ציין גם המהדיר מהדירת פלדהם שם):
ולכן כל עוד לא השיג הנביא - ואין צריך לימר החסיד - את האמץ ההוא וההרגשה הנבואית במקרה מן המקרים הריהו ירא לנפשו עד שתבואנו ההתגלות ותשקיט את פחדיו.
אויך אביסל שפעטער שרייבט ער:
או ישיא ה' לעבדו איזו השראה שתרגיענו מפחדיו או שעל פיה ינהג, או שעליה יסמך, אם איננו מן הנביאים, או גם אם נביא הוא אלא שלא נתנבא באותו מעמד. כדרך השפעתו יתעלה על דוד כשנצירא מפני אכיש מלך גת כשישב אצלו ועבדיו הסיתוהו כנגדו, ונאלץ לשנות את טעמו וכך ניצל ממות, ככתוב.