אז מ'רעדט פון הגשמה איז כדאי צו דערמאנען די שטארקע ווערטער פון הרב שד"ל, וז"ל: "כי המניח חכמת ישראל וסומך על חכמת יון וישמעאל, קרוב הוא לנפול בדעות משובשות שהיזקן גדול לשלום החברה יתר ממה שיוכלו להזיק כל השבושים אשר (לפי דעת המתפלספים) ירשנו מאבותינו. כי מה מצא הרמב"ם עָוֶל באמונת זקנינו? ההגשמה, סעודת לויתן, השמות, הקמיעין, וכיוצא באלה. ומי יזיקו האמונות האלה לשלום החברה? אבל היהודי המאמין לכל דברי זקניו היה מאמין כי יש למעלה ממנו עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיו בספר נכתבים, והיה מאמין כי עיני ה' משוטטות בכל הארץ והשגחתו מתפשטת על הגדולים ועל הקטנים בשוה, על החכמים ועל הפתאים, על הטובים ועל הרעים, על האדם ועל הבהמה; ומזה היה נמשך, שהיה פחד אלקים לנגד עיניו תמיד ושהיה מרחם על בני אדם כלם, וגם על בעלי חיים כי מעשי ידי האל כולם, וכולם מושגחים מאתו יתברך. והפילוסוף בהיפך אומר (מורה נבוכים ג, יח) שהשגחה מיוחדת במין האדם לבדו, ואיננה בבני אדם כולם בשוה, אבל היא נמשכת אחרי השכל, מי שלא השכיל ומי שהיה ממרה הוא משולח אל המקרה, ונמשך מזה שהפתי אין לו שומר, והממרה אין לו מעניש, כי יונח המקרה, ואויל במקרה יצליח."
"וכן היהודי התמים עם אלקיו ועם זקניו היה מאמין כי לא המדרש עיקר אלא המעשה, וכל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה. אבל לדעת הפילוסוף (שם ג, כז) השלמות האחרון והקודם במעלה, הוא שיהיה אדם משכיל בפועל, והוא שידע כל מה שיכלת האדם לדעת."
"מעתה הגע בעצמך, איש יהודי תמים מאותם אנשי צרפת (שהלעיג הרמב"ם עליהם באגרתו אל בנו) שהיו אוכלים בשר השור שלוק, מטובל בחומץ ובשומים, והיו חושבים שהאל קרוב לתפלותיהם בקראם בתלמוד וזולתו מחבורי ראשי הישיבות. ואיש אחד פילוסוף המבקש לקנות שלימתו האחרון בידיעת כל מה שביכולת האדם לדעתו, אמור נא למי משניהם תפנה אם תצטרך לעזרה... " (
מחקרי היהדות א, 243)
ומה מתוק דברי רבינו שמואל הנגיד בסוף מבוא התלמוד: "כל מחלוקת שלא חייבה מחלוקת במעשה אלא בדעת לבד לא נגזור בו הלכה כפלוני". והרמב"ם בהפך קבע הלכה מה אנו חייבים להאמין, ומה אנו חייבים שלא להאמין (
שם 168)