הנה יד כתובה אלי באצבע אלקים חרות אשר שלח אלי חד מן קאמייא הלא הוא מחותני חביבי וידידי הרב המאור הגדול איש קדוש מופת הדור נר ישראל פטיש החזק עמוד הימיני מו"ה נחמן נ"י ליקוטים המלאים לה אמיר מלא וגדוש ביראת אלקים בדברים מושכלים שכל אלקים ועיינתי בהם על נכון. והנה מאד ישרו בעיני דברים נבבדים כאלו ולית דין צריך בושש. כי הדברים מאליהם יעידון ויגידון דבר אמת לאמיתו לפי עניינו ודברי אלקים חיים. והנה האי גברא רבא לא צריך לדידי ולא לדכוותי כי מה אני ומה חי שפל ונבזה חדל אישים ומעולם לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני ליתן הסכמה על ספרים חדשים אמנם לאהבת האמת אמרתי ענוותנותיה דמר גרמא לי והנני מן המסכימים להוציא לאור תעלומות חכמה והנני לא אבא על הלטותא אשר יעשה כמותה בהדפסה בערך עשרה שנים מיום דלמטה בי בלא זה ליקום בארור אשר ישיג וכו' ולהשומע תבוא עליו ברבת טוב. היום יום גימל כ"ו ימים לחודש טבת תקס"ח לפ"ק פה לובלין. כ"ד האוהבו הגם שאינני יודעו ומכירו ומצפה טובתו ובריאותו ושלומו תמיד.
יעקב יצחק במוהר''ר אברהם אליעזר הלוי הורוויץ
די ערשטע אפענע סתירה וועלכע שפרינגט גלייך אין די אויגן איז דאס וואס דער חוזה שרייבט אנהייב אויף ר''נ מיטן טיטל ''מחותני'', אבער צום סוף ביים סיום המכתב שרייבט ער אויף אים ''האוהבו הגם שאינו יודע אותו'', איז וואס גייט דא פאר?
די תירץ אויף דעם איז זייער פשוט. 'מחותני' מיינט נישט א דירעקטן מחותן. נאר וויבאלד ר''נ'ס מחותן האט זיך משדך געווען מיט די חוזה, באטיטלט ער אים מחותן בלשון נשאל. עיין כאן, וכאן.
א צווייטע זאך וואס מען דארף פארשטיין. די הסכמה איך דאך געשריבן צו ר''נ אליין, ווי ער הייבט אן אשר שלח אלי חד מן קאמייא כו' מו''ה נחמן נ'''י, און ער ענדיגט טאקע ידידו הגם שאינו מכירו. איז פארוואס אינמיטן טוישט ער ווי כאילו ער רעדט צו א דריטן וועגן ר''נ, והנה האי גברא וכו'. עס זעט שטארק אויס ווי א חסיד וועלכע וויל גרויס מאכן זיין רבי אין דער לובלינער'ס מויל שרייבט דאס. ווייל אויב זאל דאס זיין אן אמת'ע בריוו וואלט דער שרייבער נישט געטוישט אינמיטן פון א לשון נוכח צו א לשון נסתר?
אויך דאס וואס דער חוזה שרייבט ''והנני לא אבא על הלטותא אשר יעשה כמותה בהדפסה כו''', דאס שיינט אביסל צו זיין גענאשט פון וואס רנ''ת שרייבט אין די הקדמה למהדורה ראשונה אז ר''נ האט געאסרט צו דריקן די הסכמות וועלכע פארבאטן צו דרוקן די ספר אויף די נעקסטע צען יאר. בפרט ווען מיר געפינען אין די הסכמות פון דער לובלינער אויף די ספרים אור החכמה, אור פני משה, און דגל מחנה אפרים אז ער טוט בפירש אסרן צו דרוקן די ספרים פאר די נעקסטע צען יאר. הגם אז לאחר העיון האב איך געטראפן הסכמות וואו דער חוזה שרייבט אן ענדליכע זאך אז ער איז נישט חושד אז אידן וועלן גזלן דער מדפיס, און ממילא פעלט נישט אויס צו אסרן (עיין כאן וכאן), אבער די לשון כי בלאו הכי יקום בארור האב איך נישט געטראפן זולת כאן.
אויך דארף מען פשוט אריינטראכטן. אויב ר''נ האט נישט געוואלט דרוקן קיין הסכמות, כמבואר בהקדמות רנ''ת לספר ליקוטי מוהר''ן דפוס ראשון, דאן וואס איז פשט אז ער האט געבעטן פון דער חוזה מסכים צו זיין? ודוחק לומר אז נאכדעם האט ער חרטה געהאט, וויבאלד די בריוו איז געשריבן געווארן בשנת ההדפה תקס''ח איז שווער צו זאגן אז ר''נ זאל חרטה האבן פון איין מינוט צום צווייטן.
אצינד לאמיר פראבירן משוה זיין די נוסח ההסכמה צו אנדערע הסכמות פון דער חוזה.
איין זאך וואס איז שטארק בולט אין ממש יעדע איינס פון די הסכמות וואס דער חוזה האט געגעבן, איז זיין דערקלערונג אז ער איז נישט ראוי צו געבען הסכמות. למשל ווי ער שרייבט אין זיין הסכמה לספר אור פני משה:
הגם שאין דרכי להתנהג בגדולות ליתן הסכמה על איזה ספר
אדער ווי ער שרייבט אינעם הסכמה לספר אורח לחיים:
הגם שאין דרכי להתנהג בגדולות כי ידוע אנוש ערכו שאיני לא רב ולא מגיד
אויפן ספר דברות שלמה:
הנה ידוע ליודעי, שאין דרכי להתנהג בגדולות ומה גם ליתן הסכמה על ספר
און אויפן ספר דגל מחנה אפרים:
הנה ידוע ענייני לכל יודעי מכירי שדרכי תמיד לטמון ידי מליתן הסכמה על שום ספר
אזוי אויך אין די הסכמות אויף די ספרים נועם מגדים וכבוד התורה און צאן קדשים שרייבט ער אן ענדליכע עניוות נוסח.
יעצט איז פשוט אז איינער וואס וויל נאכמאכן די סגנון פון דער חוזה וועט זיכער מאכן אריינצואווארפן אזא נוסח בתוך המכתב. יעצט לאמיר בודק זיין די אנגעבליכע הסכמה צו ליקוטי מוהר''ן, און יא! דער חוזה שרייבט טאקע מיט זיין באקאנטע סגנון ''והנה האי גברא רבא לא צריך לדידי ולא לדכוותי כי מה אני ומה חי שפל ונבזה חדל אישים ומעולם לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני ליתן הסכמה על ספרים חדשים'', איז לכאורה הכל שריר וקיים. אבער ניין.
דא הייבט זיך אן די פראבלעם. דער חוזה האט טאקע אייביג געשריבן אזא נוסח. אבער אייביג איז די נוסח געווען אין אנפאנג פון די בריוו אלס אן אריינפיר אז כאטש וואס ער געט געווענטליך קיין הסכמות דאך וכו'. אבער אין די הסכמה אויף ליקוטי מוהר''ן שטייט די נוסח ערשט אינמיטן פון די בריוו. עס זעט שטארק אויס אז א שווינדלער וועלכע האט געזען די סגנון פון דער חוזה, אבער נישט געכאפט אז ער שרייבט עס אייביג אין אנהייב פון די בריוו, האט וועלנדיג פעלטשן זיין סגנון אריינגעלייגט די נוסח.
