די דאָזיקע ניחום אבלים ליד האָט געשריבן דער באַוואוסטער דיכטער צבי מאיר שטיינמץ (צבי יאיר) צום רבי'ן נאָך דער פטירה פון דער רביצין. פאַר מיר אַלץ אַ ליובאַוויטשער חסיד איז די ליד זייער האַרציק און באַרירנידיק, ברענגט טרערן צו די אויגן. איך לייג עס בכיוון דאָ אין דעם פּאָעזיע פּאָרטאַל, ווײלע ניט איך מיין און ניט איך וויל אַז פון דעם זאָל נשתלשל ווערן אַ דיסקוסיע איבער דער רביצין נ״ע (אָדער וועגן ליובאַוויטשער עקסלוזיוויזם), נאָר דער עיקר מיין איך די שיינקײט פון דער ליד און די האַרציקײט דערפון. אויך זעט מען דאָ אַ זעלטנהײט, אַז אַ חסיד זאָל טראַכטן פון דעם רבי'נס צער און איינזאַמקײט, וואָס לײדער זעט מען דאָס ניט אַזוי אָפט.
[center]*סִיפּוּר עַל הָאֶרֶז וְעַל הַגֶפֶן*
[/center]
צבי יאיר
עֵת צָרָה בָאָה
עַל שָׂדוֹת וּכְרָמִים.
סַעַר קֶטֶב הִתְחוֹלֵל
וַיִשְׁטוֹף וַיַעַבוֹר
וַיֶחֶשׂוֹף יְעָרוֹת
וַיָשֶׂם שַׁמוֹת
בְּמַטָעֵי הַגַנִים
מִבְּלִי הַשְׁאִיר שָׂרִיד.
וַיֵאָנְקוּ הָעֵצִים
בַעֲלוֹת הַכּוֹרֵת עֲלֵיהֶם
וַתַּעַל שַׁוְעָתָם
אֶל שְׁמֵי הָאִילָנוֹת.
וַיִשָׁמַע קוֹל בָרָמָה
אֶנְקַת תַּמְרוּרִים:
„מַה נַעַשֶה לְגַנִי
אֲשֶׁר טִפַחְתִּי וְרִבִּיתִי
וַאֲשֶׁר נִרְמַס וְשׁוּדַד
מִנַחְשׁוֹלֵי הַזַעַף
אַשֶׁר חָרְשׁוּ עַל גַּבּוֹ - - -
הֲכָלָה יֵעָשֶׂה הַסַעַר
אֵת שְׁאֵרִית חֶמְדָתִי?!”
וַיִוָעַצוּ שָׂרֵי מַעֲלָה
זֶה אוֹמֵר בְכֹה וְזֶה בְכֹה
וַיַחְלִיטוּ בְרוֹב יוֹעֵץ לֵאמוֹר:
הָבָה נוֹרִיד לָאָרֶץ
עֵץ אֶרֶז
חוֹטֶר מִגֶזַע הַלְבָנוֹן,
אֶרֶז שַגִיא וְרַב כֹּחַ
עֲמוּק-שָׁרָשִׁים
אַמִּיץ-גֶזַע
רַב-פֹארוֹת וּגְבַה-צַמָּרוֹת
אֲשֶׁר בְעוֹז גִזְעוֹ
כְעַמּוּד בַּרְזֶל יַעֲמוֹד
מוּל הַסְעָרוֹת
וּבְאֶבְרוֹת עֲנָפָיו
יָגֵן עַל שְׁאֵרִית הַגָן
אֲשֶר הָיָה לְמִרְמָס.
וַיוֹאֶל הָאֶרֶז
לָשִׂים נַפְשׁוֹ בְכַפּוֹ
וְלָרֶדֶת לְלֵב רוּחוֹת הַזַעַף
וְלָחוּשׁ לְעֶזְרָה
לְאֶחָיו הַנְמַקִים
בְּאָמְרוֹ: אֵיךְ אוּכַל
וְרָאִיתִי בְאָבְדַן
שְׂרִידֵי הַגָן?!
וַיְהִי בְּהִכּוֹן הָאֶרֶז
לִצְנוֹחַ מִגָבְהֵי הָאוֹרוֹת
אֶל אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה –
וַיַעַמוֹד מֵלִיץ אֶחָד
הַשַׂר הַגָדוֹל לִיְמִינוֹ וַיֹאמַר:
„אֵיךְ יֵרֵד הָאֶרֶז גַלְמוּד
וְנֶעֱזָב, בְלִי מִשְׁעָן
אֶל לוֹעַ הַסְעָרָה
אֲשֶׁר תְסַמֵר עַנְפֵי הָעֵצִים?!”
וַיֹאמְרוּ לַשַׂר הַמֵלִיץ:
„כֵּן דִבַּרְתָּ!”
וַיַעֲבִירוּ קוֹל בְמֶרְחַבֵי מָרוֹם:
„מִי נְדִיב לֵב אֲשֶׁר יִלָוֶה
לָאֶרֶז בִמְשִׂימַת הַחֶסֶד
אֲשֶׁר נָטַלְנוּ עָלָיו?!”
וַיְחַכּוּ עַד בּוֹשׁ
וְאֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה,
(כִּי מִי יוֹאִיל לִנְטוֹשׁ
גַפְנֵי נְגוֹהוֹת
לָרֶדֶת אֶל תֵּבֵל תְּלָאוֹת?)
אַךְ פִתְאוֹם בָּאָה בִיעָף
גֶפֶן יְפַת נוֹף
(וְהִיא גַם הִיא
נֵצֶר מִגֶזַע הַלְבָנוֹן)
אַשֶׁר לָקְחָה אָזְנָהּ
עוֹז רוּחַ הָאֶרֶז,
וַתּוֹאִיל לְהִלָווֹת לוֹ
לִהְיוֹת לְעֵזֶר כְנֶגְדוֹ
וּבַאַשֶׁר יֵלֵךְ תֵּלֵךְ
וּבַאֲשֶׁר יִפְנֶה תִפְנֶה
גוֹרָלוֹ, גוֹרָלָה.
וַיִרְבּוּ הַיָמִים
וְהָאֶרֶז גִבֵּר חֲיָלִים
וַיַעֲצוֹר בְעַד
הָרוּחוֹת הָרָעוֹת
וַיֹאמֶר „הֶרֶף”
לַסַעַר הַמַשְׁחִית
וּכְצִפָרִים עָפוֹת הֵגֵן
עַל שְאֵרִית עֲצֵי הַגַן
אֲשֵֶר הִתְלַקְטוּ סְבִיבוֹ
וַיֶחֱסוּ בְצִלוֹ.
וְכָל הַיָמִים הָרַבִּים
נִצְבָה הַגֶּפֶן לִימִינוֹ
בַעֲטֶרֶת נִצָהּ
לְסַעֲדוֹ וּלְתָמְכוֹ
וַתְּכַלְכֵל שָׁרָשָׁיו מִתַּחַת
וַתְּהִי חוֹמָה לוֹ סָבִיב
וּמִפְלָט וּמִבְטָח
בִימֵי מָצוֹר וּמָצוֹק
וּבִימֵי שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן.
וַיִקְרְבוּ יְמֵי הַגֶפֶן
לָשׁוּב אֶל מוֹלַדְתָּה
וַתָּבֹא סְעָרָה וַתִּקָחֶהָ
וַיָבֹא רֶכֶב אֵשׁ
וַיַפְרִיד בֵינָה
וּבֵין הָאֶרֶז
בַּעַל בְּרִיתָה.
וַתַּעֲבוֹר הַקִּינָה
בֵין עֲצֵי הַשָדֶה
וְקוֹל נְהִי נִשְׁמַע
בֵין הַרְרֵי הַיְעָרוֹת.
גַם נֶפֶשׁ הָאֶרֶז
כִמְעַט קָט הִשְׁתוֹחֲחָה
מֵעוֹצֶר הַיָגוֹן
וְעַל עֲנָפָיו הִתְנוֹצְצוּ
אֶגְלֵי-טָל מֵעָגְמַת הַפְרִידָה - - -
אַךְ הָאֶרֶז אַשֶׁר מֵאָז
הִשְׁרִישׁ שָׁרָשָׁיו
עַל פַלְגֵי מַעַיְנוֹת נְצָחִים
וַיְשַׁלַח אֶבְרוֹתָיו
מִיָם עַד יָם
לְקַבֵּץ נִפְזָרִים
וְלֶאֱסוֹף נִדָחִים
תַחַת כְּנָפָיו
– כְנֶשֶׁר מְרַחֵף עַל גוֹזָלָיו –
בְרַחֲמִים רַבִּים - - -
הֲלֹא הוּא יִשְׂחָק
לְגַלֵי הַסְעָרוֹת,
וְנַחְשׁוֹלֵי הַסוּפוֹת
כְּמוֹץ נֶחְשְבוּ לוֹ - - -
הוּא עַד מְהֵרָה הִתְאוֹשֵש
וַיַחֲלִיף כֹּחַ
וַיְחַדֵשׁ נְעוּרִים
כִּי קוֹל חוֹצֵב לֶהָבוֹת
קָרָא אֵלָיו מִמְרוֹמִים,
וַיְדַבֵּר אֵלָיו דְבָרִים טוֹבִים
דְבָרִים נִחוּמִים לֵאמוֹר:
חֲזַק וֶאֱמַץ!
כִּי אֲנִי עִמְךָ גִבוֹר הָחָיִל
לֵךְ בְכֹחַךָ וְהוֹשַׁעְתָּ
אֶת שְאֵרִית פְלֵיטַת
גַן חֶמְדָתִי
כִּי אֵלֶיךָ נְשׂוּאוֹת
עֵינֵי תַחְתּוֹנִים
וְעֵינֵי עֶלְיוֹנִים - - -
וְהַגֶפֶן גַם הִיא
מִמְרוֹם שִׁבְתָּה,
עַל כַּנְפֵי קֶרֶן אוֹרָה
שָלְחָה דְבָרָה:
זְכוֹר לִי חֶסֶד נְעוּרַי
לֶכְתִּי אַחֲרֶיךָ
בְסוּפָה וּבְסַעַר
וְעַתָּה תִּיקַר נָא
נַפְשִׁי בְעֵינֶךָ:
חַזֵק וְאַמֵץ לִבֶּךָ
וְשׁוּב לְאֵתָנֶךָ
וְלֵך מֵחַיִל אֶל חָיִל
כְמֵאָז וּמִקֶדֶם
כִּי חֶדְוַת עוֹלָמִים
הִיא מָעוּזְךָ –
וְהַלֹא כֹה אָמַר
הָאֶרֶז הַקַדְמוֹן
אָבִינוּ הָרִאשׁוֹן
כִי עֵץ הַשָׂדֶה
אַחֲרֵי שׁוּבוֹ
אֶל מוֹלַדְתּוֹ,
כָּמוֹנִי הַיוֹם,
מִשָׁם יִשְׁלַח יוֹנְקוֹתָיו
אֶל מְקוֹם אָהֳלוֹ לְפָנִים
וּתְנּוּבָתוֹ תְמַלֵא
אֶרֶץ וְשָׁמָיִם
בְיֶתֶר עוֹז
עַד בֹּא מְנַחֵם לְצִיוֹן
וְעַד בִּכְלָל, אָמֵן
כֵּן יְהִי רָצוֹן