...וכן השלים בקרבנות דין הנזיר כי אחרי שהוקם המשכן ונבדלו מהם הטמאים לקח מבחוריהם לנזירים אשר צבאו פתח אהל מועד לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו ועוד כי האשה שתדור בנזירות הפך הסוטה ולפיכך אמר בפרשה (להלן ו ב) איש או אשה כי יפליא ורבותינו אמרו עוד (סוטה ב) למה נסמכה פרשת נזירות לפרשת סוטה שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין והטעם כי זנות יין ותירוש יקח לב (הושע ד יא) וגידול השער הפך הבחורים המסלסלים שער ראשם להתנאות והגידול יוליד דאגה בלב איש ולפיכך הוא קדוש וצריך להשתמר מן הטומאה כי הוא ככהן המשרת לאלהיו
"וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל" - יאמר כי תרומה אשר יקדישו בני ישראל אותה כלומר שירימוה ויקדישוה תהיה לכהן כי בעבור שאין לתרומה שעור אמר הכתוב כי כל אשר יפרישו ממנה תהיה לכהן כאשר יקריבו אותה הבעלים לתתה אליו לא שיטלנה הכהן בזרוע וזהו פשוטו של מקרא..
...אבל הוא יקריב מנחה לשם שיקנא את קנאתו וינקום את נקמתו ממנה:
וטעם השעורים,שתהיה סערת חמת ה' חמה יוצאה סער מתחולל על ראש הרשעה יחול, וכעניין צליל שעורים האמור בגדעון (שופטים ז יג): שפתרו אותו לסער ומהומה רבה. וכן בכלי חרס, סימן שתשבר ככלי יוצר, וכן העפר, כי עפר היא ואל עפר תשוב. וטעם "הוא" על הקמח, ויש לו סוד, כי למטה (בפסוק יח): בהיותו ביד האשה אמר "היא", ועתה הזכיר הזכרון תחלה, ואמר כי היא מזכרת עון:
וואס מיינט ער גענוי? אויף ספריה האב איך געזען קאמענט ער אז דא איז עס סיי א מנחת דין און סיי א מנחת רחמים און שפעטער איז עס נאר דין. אבער מיר מאכט עס נישט קיין סענס ווייל די רמב"ן דרוקט די פאקט אז דא (אין פ' טו) איז עס קודם מנחת קנאות און נאכדעם זיכרון אבער שפעטער איז עס פארקערט, עז וועל עז די הוא\היא דיפערענץ. אויך אויב זיכרון איז דין (און נישט קנאות איז) פארוואס איז קמח רחמים? אויך, אין פסוק יח האלט מען נאכנישט נאכדעם וואס דער אמת איז known, פארוואס אויב אזוי איז עס שוין נאר דין?
"וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים" - אמרו המפרשים כי הכתוב קורא אותם על שם סופה שתהיה בהם מרה כי ימר לה השם מאד ויאררו אותה ורבותינו כך אמרו בספרי (נשא נז) נקראו מרים על שם סופם שממררים את הגוף ומערערין את העון אבל בגמרא (סוטה כ) אמרו שהכהן נותן במים דבר מר והוא לעורר אותה ואם כן כשאמר "ובאו בה המים המאררים למרים" היה ראוי שיאמר "ובאו בה המים המרים למאררים" ובספרי (נשא סח) עוד ומחה אל מי המרים (פסוק כג) מגיד שהכתב עושה את המים מרים והנכון בעיני כפשוטו כי האשה בשתותה את המים ימתקו לה כשאר המים ואחרי כן בבואם בקרבה אם נטמאה יעוררו אותה ותרגיש מיד המרירות בפיה ובקרבה וזהו שאמר (פסוק כז) והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעול מעל באישה ובאו בה המים המאררים למרים כי אחרי השתיה בבאם בבטנה מיד ישובו למרים בפיה ובקרבה כמנהג הדברים המעוררים והמקיאים שימררו השותים אותם מאד ואחרי כן תצבה בטנה ותפול ירכה ונקראו "מאררים" בעבור האלות הנמחים בהם שמקללים אותה ואמרו המפרשים כי מלת "מי" כמו מים המרים ובא סמוך במקום מוכרת כמו שבא הפכו "מים ברכים" (יחזקאל מז ד) ור"א אמר כי "מי" סמוך ומלת "המרים" תאר השם ואם כן סודו ידוע ואינו נכון לי בעבור שאמר ובאו בה המים המאררים למרים
ור"א מיינט ער די אב"ע אבער גם לשיטתו איז מי המרים שווער.. פון שד"ל האב איך געזען אזא טענה: דער אב"ע קען נישט זיין גערעכט ווייל אויב יא וואלט עס די תורה בכלל נישט ארויסגעשריבן נאר עס וואלט איבערגעגעבן געווארן מפה לאוזן ביי די כהנים. לשיטתו, צו זאגן אז די תורה שרייבט עפעס בדרך בדרך סוד ומליצה ווייל זי האט מורא אז מענטשן וועלן עס שלעכט אויסטייטשן (דא, למשל אז די סוטה וועט נידון ווערן שלא ע"פ נס נאר ע"ד צדק האנושי און די סם וועט אריינגעלייגט ווערן נאכוואס די משפט וועט דן זיין אז זי האט געזונדיגט) איז א נארישקייט...
"וטעם אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טומאה" - שתי התנאים האלה אחד הם יאמר אם לא שכב איש אותך שלא שטית טומאה תחת אישך הנקי כי בעלה שכב אותה ואיש הוא ויתכן שיהיה איש חסר הידיעה יאמר אם לא שכב האיש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך כלל כי ישביענה על האיש ההוא אשר קנא עליו בפירוש ועל האחרים בכלל וכן אמרו (סוטה יח) אמן מאיש זה ואמן מאיש אחר
אגב, די אב"ע זאגט אבער אז די חילוק איז ברצונה או באונסה.
