און די תירוץ איז אזוי ווי די גמרא זאגט דארט אין יבמות אלס הוראת שעה משום חילול ה׳, ווי צוגעברענגט.ואם תאמר מפני מה נענש בניו במה שחטא הוא [שאול]? יתכן כי אלו הבנים היו מההורגים הגבעונים. גם יתכן כי לא היו אלה השבעה מההורגים, שהרי קטנים היו אז, כי הרי שאול לא מלך אלא שתי שנים, ומירב נשאה לעדריאל לאשה מעת שחשב לתתה לדוד. ואם נאמר כי קודם מלכות שאול נתנה לעדריאל, וחשב שאול להכריחו לגרשה לתתה לדוד, זה רחוק. אבל זה העונש לא היה מידי אדם, כי כשאמר הכתוב (דברים כד טז) לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, לא אמר אלא במיתה בידי אדם, שאין לבית דין לעמוד האב על הבן ולא הבן על האב. אבל בידי שמים כתיב (שמות כ ה) פוקד עון אבות על בנים וגו׳, והוא כשהבנים אינם צדיקים, כמו שאמרו (ברכות ז.) כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. וזו המיתה אע״פ שהיתה בידי אדם, במצות הא-ל היתה והרי היא כמיתה בידי שמים.
דאס זעלבע קען מען לכאורה פארענטפערן בנוגע די זעלבע קשיא אויפ׳ן הוו״א פונעם רלב״ג במיתת בני עכן בחטאו בספר יהושע.
עס איז אינטרעסאנט צו באמערקן אז דער רלב״ג דארט אין שמואל במעשה הגבעונים אין פסוק יד זאגט וז״ל, ״והנה זכר תחילה (פסוק ב) כי הגבעונים לא מבני ישראל המה, לפי מה שביקשו בזה היה בו מן האכזריות ומיעוט החמלה, כאילו יאמר שזאת התכונה היתה לאלו כי לא מבני ישראל המה״, ע״כ וע״ש ביבמות בריש העמוד (ועיין ג״כ ברמב״ם הלכות איסורי ביאה פי״ט הי״ז בסופו). דאס איז לכאורה א סמך לזה אז דער רלב״ג פאלט אפ פונעם סברא אין ספר יהושע צו זאגן אז בניו הקטנים פון א חוטא זאלן נתפס ווערן בחטאו (בידי שמים בסתם), ווייל דא רעכענט ער דאס ווי אן ״אכזריות״ מאותם האנשים, וממילא דכ״ש שאין ליחסו להקב״ה חלילה (ועיין במו״נ ח״ג פט״ז שציינתי וג״כ בח״א פנ״ד). ואפילו מען וועט זאגן אז דארט ביי די גבעונים זענען נאר געווען בניו הגדולים, איז גלייב איך אז ביי בנים קטנים איז מכלל ״אכזריות״ זו לא נפקי (ואפשר נאך עוד יותר), ופשוט.
און דאס איז לשונו של הרלב״ג בויקרא (כ ד), ״הנה ישים ה' יתעלה פניו באיש ההוא ובמשפחתו, רוצה לומר הנמשכים אחריו, כי מן השקר שיֵעָנשו משפחתו על חטאו״ ע״ש.
וידועים דברי הראי״ה זצ״ל (אורות הקודש ח"ג, פתח דבר, סע' יא') אודות המוסר הטבעי.
אבער מאידך גיסא זאגט דער רמב״ם אליין (הל׳ תשובה ו א) וז״ל, ״יש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו על חטאו בעוה״ז בגופו או בממונו או בבניו הקטנים, שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצוות כקניינו הן, כתוב איש בחטאו יומת עד שיעשה איש״ עכ״ל. ואולי איז דאס דוקא און נאר ביים חטא פון ע״ז דייקא וואס איז גאר הארב און טוהט שאדן בדעות, וכעין בעיר הנידחת ודרכו במו״נ ח״א פנ״ד בסופו. (ואולי וועגן דעם זאגט ער א לשון יחיד פון ״חטא״. הגם ביי די אנדערע משלים נוצט ער אויך א לשון יחיד. ואפשר אז דאס איז טאקע וויבאלד ביי די פאל פון עונש על בניו הקטנים, וואס איז דאך מחמת עוונו גרידא, האט ער דייקא אנגעכאפט א לשון יחיד.) נאר אין דאס איז עס מער אז ביי בניו הגדולים איז דאס נאר טאמער זיי זענען אוחז בדרכיו אבער ביי בניו הקטנים איז עס סתם אזוי ווייל ביי דעם ווערט עס גערעכענט ווי אים אליין און איך קען זאגן אז זיי וואלטן שוין אויך אזוי געווען לכשיגדילו. ולכאורה ק״ו היא. והיינו, מה דאך ביי גדולים, וואו זיי זענען יא בא לכלל עונשים ודעת און זענען אויך אוחז במעשה אביהם ממש, בין איך זיי נאר מעניש אויך על חטא אביהם ווען עס איז ביי ע״ז, איז (לכאורה) כ״ש ביי קטנים שלא טעמו טעם חטא און זענען טאקע די סמל פון נקי, אז זיי זאלן נאר נענש ווערן בחטא אביהם אלס קניינו נאר ביי חטא ע״ז. זאגן אז ״קניינו״ זאל דאס מאכן נאך שטערקער ווי א גדול רשע ובר דעת האוחז במעשה אביו אשר זה הביאו לכך איז לכאורה שווער. דאס שטימט נאך בעסער טאמער זאגט מען אז הגדרתו של ״עונש״ איז פשוט צו זיין נתון תחת המקרים בטבע. און ווי דער רמב״ם זאגט דארט בסוף פנ״ד האט מען אריינגעלייגט די מצוה פון (למשל) עיר הנידחת וועגן דעם. און נאך מער, ווייל דער רמב״ם שטעלט דאך צאם דארטן דאס׳ן מצווה זיין אויף כריתת הטף בדיני אדם בעון ע״ז, מיט ״פעולותיו״ של הקב״ה ע״ש. וממילא איז לכאורה א ראיה אז סיי בדיני אדם און סיי בדיני שמים איז׳ן דאס פוקד זיין על הטף, אליבא דהרמב״ם, נאר ביי חטא ע״ז. און די חילוק איז דאס אז אז ביי גדולים איז עס באוחזין ובקטנים/טף בלא זה משום קניינו.
והגם אז דער רמ״ה [ר׳ מאיר אבולעפיה] אין זיינע אגרות השגות, בנוגע אגרת הרמב״ם לחכמי לוניל, איבער דעם אז מ׳הרג׳עט די טף אויך ביי עיר הנידחת (רמב״ם הלכות ע״ז ד ו) איז מודה אז בדיני שמים איז יא אזוי (עפ״י הגמרא בשבת לב:), זאגט ער אבער דאך, ״וחלילה לא-ל מרשע וכי היכן מצינו קטן חייב שזה חייב?״ איז ווערט טאקע שווער, אויב ווערט דאס שטראפן טף על חטא אבותם גערעכענט בדיני אדם ווי ״רֶשַׁע״ ו״אכזריות״, פארוואס און ווי אזוי טוישט זיך דאס בדיני שמים? פארוואס איז דאס ״שאני״? לגבי גדולים ביי ״אוחזין״ קען מען יא מאכן און פארשטיין דעם חילוק אזוי ווי די ראשונים זאגן (צב״ש רבינו יונה והר״ן בסנהדרין כז:) אז בדיני אדם ווייסט מען דאס פשוט נישט על בריו וממילא קען מען נישט מעניש זיין בדיני אדם נאר בדיני שמים וואו מ׳ווייסט דאס יא; אין אנדערע ווערטער, אפילו בדיני אדם וואלט דאס בעצם געווען בצדק. אבער לגבי מעניש זיין קטנים פשוט אלס ״מכסת קניין אביהם״, אויב איז דאס גערעכענט ווי א ״רֶשַׁע״ בדיני אדם, מה טעם פונעם חילוק און וואס/ווי אזוי איז דאס אנדערש בדיני שמים? ולכן גלייב איך אז מ׳קען מדחיק זיין אז אליבא דהרמב״ם איז דאס טאקע נאר בחטא ע״ז און טאקע אזוי ווי בדיני אדם בעיר הנידחת אודות חומרת ענין ע״ז - דאס איז דער ״יש חטא״ וואס דער רמב״ם מיינט דערביי. (ער באווארענט אויך אז די אלע מעשיות אין נ״ך וואו מ׳זעהט יא אזוי איז דאך נאר הוראת שעה ואין לילף מיניה לדורות.)
און נאך מער דער ר״ש משאנץ האט אים גע׳ענטפערט אז ביי עיר הנידחת (אפילו לר״א) רעדט מען טאקע פון א קטן וואס איז בא לכלל שום דעת ופיקחות, וואס אונז טרעפן מיר אז זיי זענען בא לכלל שום עונש ע״ש. ולכאורה קען מען ענטפערן די זעלבע ביי דיני שמים, אז מ׳רעדט דייקא פון אזעלכע סארט גיל קינדער וואס זענען באו לכלל שום עונש ודעת, אזוי ווי אונז הא׳מיר געוואלט טאקע זאגן דארט אויבן ביים צוגעלינקטן שמועס איבער עונש האב על הבנים קטנים. (און דאס איז אפילו אויב וויל מען זאגן אז דער רמב״ם אין הל׳ תשובה ביי בניו הקטנים רעדט ביי מערערע סארטן עבירות.)
דער רד״ק ור׳ יוסף נחמיאש בירמיה (לא כז-כח) זאגן אויך כהרמב״ם אז דאס איז נאר ביי ע״ז (אדער, לפי הרד״ק ביי ענליכע עבירות חמורות). און מ׳קען אריינלערנען בדברי ר׳ יוסף שם אז די זעלבע איז בנוגע דאס להעניש הקטנים משום דכרעיה דאבוהון נינהו ע״ש.
והא לך לשונו של האברבנאל בשמות פרק כ:
איז גאר שטארק משמע דערפון אז׳ן דאס מעניש זיין בנים קטנים על חטא אבותם, על פי הרב המורה, איז אויך נאר ביי חטא ע״ז: בנים קטנים בסתם זענען דומה צו גדולים האוחזים במעשה אבותיהן - דארט וואו איינע ווערט נענש ווערט די צווייטע אויך נענש און וואו נישט נישט.האמנם כשיהיה האדם עובד ע"ז כדי שלא יגן עליו זכות אבותיו יפקוד ויזכור השם עון אבותיו כדי שלא יהיו לו זכיות להגין עליו. וכבר זכר הראב"ע שהפקידה היא זכירה אבל לדעת הרמב"ן שאין שם פקידה אלא להעניש כמו וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם ואמר שכאשר האדם יחטא בחטא ע"ז לא בלבד הוא יענש אבל גם בניו, שהוא שם כולל לבנים ולבני בנים כמ"ש חז"ל בני בנים הרי הם כבנים, כלם יכרתו בעון אביהם וכענין שנאמר (ישעיה יד כא) הכינו לבניו מטבח בעון אבותם. והנה יצדק זה בהיות הבנים ובני בנים גם דור ג' ודור ד' מהזקן ילדים וקטנים קודם שיהיו בני זכיות ועונשין שהם כאברי האב ולכן יענשו בעונו. וזכר עד דור הד' לפי שאותם הד' דורות יוכל העובד ע"ז לראותם בחייו, כמו שזכר הרב המורה, וכאשר יעברו מזה הגבול כבר לא יראה אותם הזקן החוטא שלא יהיו בימיו וגם בנפשו לא יהיה לו שום קורבה עמהם אחרי הדור הד'. וכאשר יובן זה בבנים הקטנים שהם כאברי האדם וחלקו ושאין להם עדיין בעצמם לא זכות ולא חובה יהיה המאמר הזה צדיק וישר הוא. האמנם כשיהיו הבנים גדולים הנה לא יהיה זה אלא כאשר הם יאחזו מעשה אבותיהם בידיהם כי אז לא יהיו עונשים בלבד כפי מעשיהם בעצמם אבל יענשו כפלים בכל חטאתם מפני עון אבותיהם. וזה לפי שהקב"ה האריך אפו לאבותיהם שמא יצאו מהם בנים צדיקים כמו שיצא יאשיהו ממנשה. אבל כשיהיה המורם מהם כיוצא בהם לא יאריך אפו אליהם עוד ויפקוד עון האבות על הבנים הרשעים כמותם. והנה יחס הכתוב כאן זאת הפקידה והעונש בחטא הע"ז בלבד לפי שבשאר העונות כפי הקבלה האמתית אין הדבר כן כי בהיות הבנים אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם לא יפקוד עליהם עון אבותיהם אלא עון עצמם בלבד.
אבער וואס ווערט שווער איז פון וואס ער זאגט שפעטער אין פ׳ כי תשא (פרק לד) אז דאס וואס עס שטייט על שלשים ועל רבעים ביי חטא העגל וחטא המרגלים איז אויך ביי אלע עוונות, נאר די חילוק איז אז ביי חטא ע״ז איז דאס לכליה און ביי שאר עוונות איז ״לפקוד עון״. ער חזר׳ט דארט איבער אז דאס רעדט זיך ביי בנים קטנים פונקט ווי אין פ׳ יתרו, און פון דעם איז לכאורה משמע אז עונש בנים קטנים איז יא ביי אלע עבירות, אנדערש ווי עונש הגדולים כשאוחזין במעשה אבותיהם. איז איינס, ער דערמאנט בפירוש דארט נאכאמאל אז דאס אין פ׳ יתרו, ביי ״לשונאי״ פון עובדי ע״ז, רעדט זיך אויך צי גאר בעיקר און מער פארשטענדליך ביי בנים קטנים, און צוויי אז בשאר עוונות איז עס צום מערסטענסט אלס ל״פקידת עון״, און דריי קען מען דאס פארשטיין דארט אז ער רעדט בלויז לגבי מפיל זיין קינדער צי מיתה בלא יסורים ל״ע אבער נישט לייסרם או מחוסר איברים וחולאים ממש ל״ע, ע״ש (ועיין ממש כזה בהמעמר בויקרא כ ה), און פיר (והיא העיקר) אין פ׳ יתרו איז מער משמע אז ער גייט עפ״י מהלכו של הרמב״ם (אין וואס מיר זענען דן) משא״כ דא אין פ׳ כי תשא גייט ער מיט זיין אייגענע מהלך [״ישר בעיני״]. ווי אויך דארף מען אין אכט נעמען אז ער דינגט זיך דארט בפירוש מיט׳ן רלב״ג׳ס קאנסעפּשׁאן פון דעם אז עונש איז פשוט נעזב להמקרים ומחמת זה בלייבן די קינדער, ובפרט די קטנים, ״סטאָק״ מיט׳ן מצב; דער אברבנאל האלט אז עס איז יא ״דירעקט״ מהקב״ה. און ווי אונז האבן געזאגט איז שטארק יתכן לומר אז דער רמב״ם פאר זיך האט יא געהאלטן ווי דעם רלב״ג בזה (לפי הרלב״ג אליין איז זיכער אז דער רמב״ם האט אזוי געהאלטן), וממילא איז די קשיא אסאך ווייניגער שווער.
ובכל אופן גלייב איך אז מען מוז מדחיק זיין און פארענטפערן אזעלכע מהלכים ואפילו בדוחקים אלס די דערמאנטע ״אכזריות״. הגע בעצמך, איינער האט איינעם געפערליך שטארק שאדן געטוהן בגוף צי וואס וכדומה, קען נאכדעם יענער מאראליש גיין און שלאגן וכו׳ יענעמ׳ס קינד, און ווי אינגער דאס קינד אלס בעסער אלס ״מכסת קניינו וחלק מאבריו״?! אתמהה.
ועיין בריש ביכורי העתים החדשים מר׳ יצחק שלמה רעדזשיאוֺ [יש״ר] וואו ער טייטשט אז עס איז נישט דא קיין עונש האב על הבן אפילו אלס תוספת ע״ש. הגם ער דערמאנט נישט איבער א חילוק בבניו קטנים.
ווי אויך האלט רש״י אזוי אז בנים קטנים ווערן יא נענש בחטא אביהם, בדברים (כד טז) עפ״י הספרי ע״ש. עס איז אינטרעסאנט אָנצומערקן אז דער מהרש״א איז מפרש אין מכות כד. אז יחזקאל הנביא האט מבטל געווען אפילו דעם געדאנק פון עונש האב על הבן אף כשאוחז במעשה אבותיו ע״ש. און דער מלבי״ם אין יחזקאל פרק חי איז דאס מסביר ווייל מ׳האט טאקע דאן שוין געהאט מבטל געווען די יצר א דע״ז ע״ש. הגם, כנ״ל ביבמות עט., האלט דער מהרש״א אז דאס איז נישט כולל קטנים.
