תוהו ובוהו האט געשריבן:ער מיינט פשוט א נחלה. חובב האט געטראכט ער מיינט נישט דאס, האט ער אפגעזאגט, האט ער אים קלארגעשטעלט אז יא, ונעתר לבקשתו, (ולכך מביאין וקורין).
מ'האלט שוין לאנג נאכן עגל מיטן משכן, ומה ענין ויסעו מהר השם אצל עגל?!
Sent from my KFDOWI using Tapatalk
תוהו ובוהו האט געשריבן:אז מ'רעדט שוין, איז אינטערסאנט דער אבן עזרא אויפן פלאץ, נאכן זאגן אז חובב (הוא יתרו) איז משה'ס שוואגער וז''ל ''וחכמינו אמרו שבעה שמות היו לו ליתרו, ושבעים פנים לתורה''
כ'ווייס נישט פונקטליך וואס ער מיינט אבער מיר קלינגט דאס סארקאסטיש, ווי צוזאגן: ''יתרו האט זיבען נעמען, די תורה זיבעציג פנים'ער, ס'לעבעדיג''.
בכלל גלייבט זיך מיר עפעס שווער אז דער אב''ע האט געגלייבט אין' ע' פנים לתורה, זיכער נישט אויפן מציאות וויאזוי די מעשה איז געווען..
Sent from my KFDOWI using Tapatalk
עובדיה האט געשריבן:זיין כוונה איז ווי ער שרייבט אין זיין הקדמה "ובעבור הדרש דרך הפשט איננה סרה כי שבעים פנים לתורה".
פאסינעטיניג. קיינמאל נישט געהערט פון דער אב"ע און ווער האט זיך נישט געוואונדערט אלס קינד איבער די באנטש פון נעמען?!תוהו ובוהו האט געשריבן:אז מ'רעדט שוין, איז אינטערסאנט דער אבן עזרא אויפן פלאץ, נאכן זאגן אז חובב (הוא יתרו) איז משה'ס שוואגער וז''ל ''וחכמינו אמרו שבעה שמות היו לו ליתרו, ושבעים פנים לתורה''
כ'ווייס נישט פונקטליך וואס ער מיינט אבער מיר קלינגט דאס סארקאסטיש, ווי צוזאגן: ''יתרו האט זיבען נעמען, די תורה זיבעציג פנים'ער, ס'לעבעדיג''.
בכלל גלייבט זיך מיר עפעס שווער אז דער אב''ע האט געגלייבט אין' ע' פנים לתורה, זיכער נישט אויפן מציאות וויאזוי די מעשה איז געווען..
רביה''ק זי''ע האט געשריבן:וואס מיינסטו אז איך בין געווארן אויס כופר? חלילה וחס, יעצט איז דער רשב״ם אויך ארויף אויף זיין שווארצע ליסטע, ומי רואה את אלו נרשמים ברשימת השחור ולא מצטרף עמהן...
(א): ויהי העם כמתאננים -
אמר ר"א:
מגזרת און, וכן מחשבות אונך (ירמיה ד יד), שדברו דברי און.
ואיננו נכון, כי למה יכסה הכתוב על חטאם ולא יגידנו כאשר עשה בכל המקומות.
והנכון בעיני, כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה, ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה, ואיך נסבול העמל והעינוי ומתי נצא ממנו, מלשון מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג לט), שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו, וכן בן אוני (בראשית לה יח): בן צערי, ואנו הדייגים ואבלו (ישעיה יט ח). וכאשר אמר הכתוב כי היו כואבים ומצטערים כבר הזכיר וספר החטא:
ואמר "כמתאוננים", כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים. והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על עניינם. ולכך אמר בשנייה (פסוק ד): וישובו ויבכו גם בני ישראל, כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר, וישובו עוד לעשות כעניין ההוא, ולא לקחו מוסר על אש השם שבערה בם:
(ד): וטעם והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה -
שלא היה להם חסרון במדבר, כי היה להם המן לשובע והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאד כאשר יספר, אבל המשילו בנפשותם תאווה רבה כמתאווים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים:
(ה): וטעם אשר נאכל במצרים חנם -
לפי פשוטו, כי היו הדייגים המצריים מעבידין אותן למשוך הדגים שנאחזים במצודה ובמכמורות, והיו נותנין להם מן הדגים כמנהג כל פורשי מכמורת. והקישואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים במצרים הרבה מאד, כי היא כגן הירק, וכאשר היו חופרין להן בגנות ובכל עבודה בשדה היו אוכלין מן הירקות. או שהיו שם ישראל עבדי המלך עושים מלאכתו, והיה מפרנס אותם בלחם צר ובמים לחץ, והיו נפוצים בעיר ונכנסין בגנות ובשדות והיו אוכלין מן הירקות ואין מכלים דבר כמנהג עבדי המלך, ונותנים להם על שפת היאור ממנת המלך דגים קטנים אשר אין להם דמים במצרים, כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות...
איך קען מיך פארשטעלן די קינדער וועלכע זענען געזעצן שבת נאכמיטאג און זיך צוגעהערן צום רמבן'ס פרשה שיעור מיט אנגעשפיצטע אויערן און אפענע מיילער.. ער וואלט געמאכט א פאנטאסטישע נאוועליסט!(ו): וטעם נפשנו יבשה -
שנתחמם טבעם מרוב התאוות ויבשה לה כדברי אונקלוס.
ואמרו בלתי אל המן עינינו -
שאפילו המזון אשר אנו חיים בו איננו בידינו שתהיה נפשנו דשנה ושבעה בו, אבל נתאווה לו ונשא עינינו אליו בכל עת כי באולי יבא לנו, והנה אין כל בלתי תוחלת המן.
אמרו המשל הידוע (יומא עד ב):
אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו.
(יד): וטעם לא אוכל אנכי לבדי -
לא שיעזרוהו הזקנים לתת להם בשר, כי מאין להם.
ועוד, אפילו בהיות להם פרנסים רבים לא יתלוננו רק על משה רבנו שהוציאם ממצרים, כמנהגם לאמר לו "למה העליתנו ממצרים", והוא שיתן להם בתפלתו כל משאלותם ותאוותם יביא להם. אבל חשב משה, כי בהיות להם מנהיגים רבים ישככו חמתם וידברו על לבם בעת תלונתם.
ואפשר כי כאשר התנבאו הזקנים שנאצל עליהם מן הרוח וידעו העם כי נאמנים הם לנביאים, לא יתאספו כולם על משה, וישאלו תאוותם גם מהם:
(טו): ואם ככה את עשה לי -
..ועל דרך הפשט, מנהג הלשון הוא גם בזכר, את כרוב ממשח הסוכך (יחזקאל כח יד).
ועל דרך האמת אם ככה את עושה לי, במידת הדין ידבר, כמו שאמר וייחר אף ה' מאד (בפסוק י), וכן ואת תדבר אלינו (דברים ה כד), כינוי לאש הגדולה שתדבר דברי השם אלינו, ושמענו מפיך ועשינו. וכן את כרוב ממשח, בכרוב השני ירמוז. והמשכיל יבין:
(יז): וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי -
עניין הכתוב להגיד כי בעת הדבור עם משה יהיה האצילות וממנו הוא. וכן אמר במעשה (פסוק כה): וירד ה' בענן וידבר אליו, ולא פירש הכתוב הדבור הזה מה היה כאשר הוא כתוב בכל התורה שיבאר אחרי כן מה אמר ומה דבר ה', כי העניין בכאן, כי הזקנים אשר אמר בהם שהתנבאו לא שמעו דבור מפי השם ולא נראה להם במראה או בחלום, אבל השם מדבר עם משה ומאצילות רוח משה הם יודעים הנבואה ההיא. וזה טעם ויתנבאו ולא יספו (שם), שלא יספו להתנבאות מעצמם, אבל בנבואה שאמר השם למשה בה לבדה התנבאו, וזה טעם "ואצלתי", שאניח אצלי מן הרוח אשר אני שם עליך ושמתי עליהם.
והקרוב אלי, כי כל ימי הזקנים נעשה להם כן, שידעו בכל מה שיצווה השם לישראל ביד משה בצרכי שעתם והמקרים אשר יבואו להם במדבר.
(ט): ויעש משה נחש נחושת -
לא נאמר לו לעשותו של נחושת, אלא אמר משה הקב"ה אמר לי נחש, אני אעשנו של נחושת, לשון נופל על הלשון, זה לשון רש"י מדברי רבותינו (ב"ר לא ח).
ולא הבינותי זה, שהרי הקב"ה לא הזכיר לו "נחש" אלא "עשה לך שרף". אבל דעתם לומר כי הלך משה אחר שם העצם אשר לו.
והנראה בעיני בסוד הדבר הזה, כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא, כמו שהזכירו (מכילתא ויסע א): בויורהו ה' עץ (שמות טו כה): וכן במלח אלישע במים (מ"ב ב כא). וידוע מדרכי הרפואות, שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם, עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו, כמו שכתוב בספרי הרפואות ומוזכר בגמרא במסכת יומא (פד א).
וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך, שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תיפרד ממנה כלל עד שתמית אותם. וכבר הזכירו דבר מנוסה מפלאות התולדה, כי נשוך הכלב השוטה אחרי שנשתטה בחוליו אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבים קטנים, ואם תעביר המים במטלית ותסננם לא תמצא בהם שום רושם כלל, וכשתחזירם לכלי הזכוכית וישתהו שם כשעה תחזור ותראה שם גורי הכלבים מתוארים, וזה אמת הוא בפלאי כוחות הנפש.
וכשיהיה כל זה כך, ראוי היה לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ולא יזכרו ולא יעלו על לב כלל, וציוה הקב"ה למשה לעשות להם דמות שרף, הוא הממית אותם. וידוע כי הנחשים השרפים אדומי העיניים רחבי הראש שגופם כעין הנחושת בצווארם, ולכן לא מצא משה לקיים מצוותו בשרף בלתי שיעשה נחש נחושת כי הוא דמות נחש שרף, ואם יעשנו מדבר אחר היה דמות נחש ולא דמות שרף. ומה שאמרו מן הלשון הנופל על הלשון, כי הזכרת השם בלבד תזיק. והכלל, כי ציווה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו, וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחושת שהוא כעין המזיק לגמרי, היה חי, להודיעם כי השם ממית ומחיה:
תוהו ובוהו האט געשריבן:רביה''ק זי''ע האט געשריבן:וואס מיינסטו אז איך בין געווארן אויס כופר? חלילה וחס, יעצט איז דער רשב״ם אויך ארויף אויף זיין שווארצע ליסטע, ומי רואה את אלו נרשמים ברשימת השחור ולא מצטרף עמהן...
דער רשב''ם ווערט נישט קיין 'כופר' ווייל ''ידי זרים שלטו בו'' / ''תלמיד טועה'' / ''צענזור'' / ''טעות הדפוס'' / ''האסט נישט גוט פארשטאנען'' / ''העכערע זאכן'' וכו' וכו'
סה''כ טראכט אפשר דיין חברותא אז דו ביסט דער תלמיד טועה וואס האט דאס אריינגעלייגט..
Nanach האט געשריבן:וועלכע תקיפה איז געווען די מנהג? (איך האב נישט לעצטנס געטון אין די חלק היסטאריע, אבער עס דאכט זיך מיר אז דאס איז פון א שפעטערע תקופה, שוין נאך חתימות התנ”ך)
ואמר רבי אברהם:
כי זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נחלפו הבכורים ונבדלו הלווים , כי חשבו ישראל שאדונינו משה עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו, והלווים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו, וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם, גם קרח בכור היה.
וזה מדעתו של רבי אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו. וכבר כתבתי (לעיל ט א): כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור, וגם שם לצורך עניין ולטעם נכון, אבל היה הדבר הזה במדבר פארן בקדש ברנע אחר מעשה המרגלים:
ס'איז מורא'דיג ווי דער רמבן, כדרכו, ווארפט אוועק איין פירוש פאר אן אנדערע וואס איז ווייניגער מסתבר. לערן דיך אויס א כלל: אויב א צווייטער קען מסביר זיין א שוועריגקייט מיט איין פאראגראף, בשעת ווען דו ברויכסט צוויי, ברויך עס זיין בעסער ווי יענעם'ס כדי צו געווינען די דיבעיט. חוץ פונוואס דער רמבן, כדרכו, האט נאר מצטט געווען א חלק. דער אב"ע פירט דארט אויס:והנכון בדרש, שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו (תנחומא קרח א), וקנא גם באהרן כמו שנאמר ובקשתם גם כהונה (פסוק י). ונמשכו דתן ואבירם עמו, ולא על הבכורה, כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף, אבל גם הם אמרו טענתם, להמיתנו במדבר (פסוק יג), ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו (פסוק יד). והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים, ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה. והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלווים וכל מעשיו של משה.
אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאווה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה', ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז הייתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם. וזה טעם "להמיתנו במדבר", אמרו הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם, ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות. וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד.
דאס האט דער רמבן נישט צוגעברענגט..והראיה על זה הפירוש מופת המטה, שראו כל ישראל כי השם בחר שבט לוי תחת הבכורים, על כן כתוב: ותכל תלונתם, כי התלונה על זה היתה.
ווייל די פסוק פאנגט אהן וישמע משה, שטייט דערפאר ויפול און נישט ויפלו.. אזוי אויך שטייט פריער, ויקמו לפני משה. פארוואס גאנצע תורות?(ד): ויפול על פניו -
ולא ויפלו, כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו, ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו, אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך:
וכתב רבנו חננאל:
כי אלה הנקהלים כולם היו לווים משבט קרח, וזה טעם רב לכם בני לוי (פסוק ז), שמעו נא בני לוי (פסוק ח), אולי חשבו כי כל שבטם נבחר לכהונה ומשה מעצמו חלק כבוד לאחיו, ע"כ.
וחלילה שהיו בשבט משרתי אלוהינו מאתים וחמישים קרואים ונשיאים בני מרי מבעטים ברבם ובגדול שבטם ומלינים על ה'. ואלו היו מן השבט ההוא בלבד, לא היו כל מטות ישראל מתלוננים ממחרת לאמר אתם המיתם את עם ה' (להלן יז ו), כי לא מת להם מת רק משבט משה ואהרן. וגם באות המטה ראיה כי המחלוקת מכל שבטי ישראל היא. והכתוב פירש ואנשים מבני ישראל (פסוק ב), להגיד כי היו מכל השבטים לא מן השנים הנזכרים בלבד.
איז גדולם בכלל א ווארט? און וואס איז מיט פיות? זעהט אויס צוזיין אין די ראנג טענס.אבל טעם רב לכם בני לוי =
בעבור כי קרח היה מפתה לכל השבטים כי לכבודם רוצה להחזיר העבודה לבכוריהם כאשר אמר (פסוק ג): כי כל העדה כולם קדושים, ומשה בחכמתו גלה מצפון לבו לכל העם כי הוא על כהונתו צועק, ואמר שדי לו בכבוד שבטו, רב לכם בני לוי. וחזר ואמר שמעו נא בני לוי, לקרח גדולם, וזה טעם ויאמר משה אל קרח (פסוק ח), אבל כולל דבריו עם בני לוי, כי דברי משה בחכמתו פיוס לו ולכל השבט שלא ימשך אדם מהם אחריו:
איך דארף אזא LETHAL וואַפן דא.. אויך האב איך ליב, ווי ער זאגט אזא שיינע דרוש מיט אזא זיכערקייט און תיכף ומיד, אין די זעלבע זאץ, טוישט ער צו אן איקוואלי שיינער אלטערנאטיווע פאר נאו אבוויעס ריזען.. קאמאן, וואס איז עס געווען? אזוי צו אזוי? זאג כאטש וועלכע אופן דו גלייכסט מער? אויכעט, ובטח סאונד אביסל פאני.והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת ורצה בקטרת יותר משאר קורבנות, כי ראה כבר בנדב ואביהוא כי בהקריבם קטרת זרה לפני ה' נשרפו, והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה, או שהייתה קטרת הבקר שהקטיר בהעלותו את הנרות כמשפט, ובטח משה כי השם מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים.
נאכאמאל אן אינטרעסאנטע לשון: "כי דבריו עם קרח פיוס"(יב): וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם -
הנה דתן ואבירם הם היו בעלי המחלוקת הזו כקרח, כמו שאמר ויקח קרח ודתן ואבירם ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל וגו', שהם המקהילים אותם על משה ועל אהרן. והנה משה דבר אל קרח ואל כל עדתו, ואמר לו עוד (פסוק יא): אתה וכל עדתך, כי אליו דבר תחלה כי הוא הגדול בהם. והנה הנועדים היו עדת דתן ואבירם גם כן, ולכך רצה עתה לדבר גם עימהם ולהזהירם על עצמם ועל כל הנועדים שהם עדתם ולפייס אותם בדברים טובים דברים ניחומים לישראל, כי דבריו עם קרח פיוס לבני לוי לבדם. וטעם "וישלח", כי הלכו מלפניו בדברו עם קרח, ואחרי כן ויאמר משה אל קרח (פסוק ח): אשר היה עודנו עומד לפניו שם.
או מפני שהיה קרח לוי עומד במחנה לוויה סמוך לאהל משה, כי כל זה היה ביום הראשון כאשר אמר אתה והם ואהרן מחר (פסוק טז), והוא הבקר שאמר להם (פסוק ה): בקר ויודע ה' את אשר לו:
ויתכן שהיו דתן ואבירם נשיאי עדה חשובים מאון בן פלת, ואם היו הם מתרצים אליו היה און הולך אחר עצתם, על כן לא שלח אליו. והנה לא בא, ולא היה עימהם ולא עם עדת קרח, כי הלך מלפניו כשהלכו להם דתן ואבירם כאשר נתווכח עם קרח ולא הושב שם, שכבר חזר בו בעצת אשתו שהצילתו כמאמר רבותינו (סנהדרין קט ב). כי הנה הכתוב לא הזכירו שנבלע עם דתן ואבירם, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' במקריבי הקטרת, כי היו חמישים ומאתים מלבד ארבעה הנזכרים תחלה:
גג על גג(טז): ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה' -
כתב רבי אברהם:
כבר נאמר כן (לעיל פסוקים ה - ז), אבל הטעם, כאשר אמר משה לקרח היו לפני ה' לקחו איש מחתתו.
והנכון בעיני, כי מתחלה אמר להם זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו וגו' והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, ולא אמר שיהיה אהרן עימהם, והם שתקו, ואולי לא נתרצו ולא הודו בכך. כי חשבו אם יהיה אהרן עמנו תרד האש לכולנו או לא תרד כלל ונהיה כולנו שווים, ואם לא יהיה אהרן עמנו ולא תרד האש, יאמרו כי לא בחר בנו, ויחשבו כי בו כבר בחר שירדה האש בקורבנותיו ביום השמיני. ואותו היום יש לנו טענה עליו, שלא היה לבחור באהרן שיהיה הוא לבדו הכהן רק בזכות ישראל שעשו המשכן, ולכל שליח צבור היה יורד, ועדיין לא הוחלפו הבכורים בעת ההיא.
על כן לא היה קרח חפץ לנסות דבר בלא אהרן. והיו שם דתן ואבירם כאשר דבר להם משה כן, והיו הם בכלל מה שאמר (פסוק ו): קרח וכל עדתו, וכאשר שלח להם ויאמרו "לא נעלה" ויחר למשה מאד, ורצה לגזור עליהם שלא ימותו כמות כל האדם, אז חזר משה אל קרח ואמר קחו איש מחתתו חמישים ומאתים מחתות ואתה ואהרן איש מחתתו, והנה הוציא מכללם דתן ואבירם. וזה טעם "חמשים ומאתים מחתות", כי מה צורך להזכיר המנין במקום הזה. והכניס אהרן שיהיה עימהם, אז שמע קרח אליו, כי חשב שישתוה המעשה בהם ובאהרן:
(כא): הבדלו מתוך העדה הזאת -
יש לשאול, אם ישראל לא חטאו ולא מרדו ברבם למה היה הקצף עליהם לאמר ואכלה אותם כרגע, ואם גם הם מרדו כקרח וכעדתו איך יאמרו משה ואהרן האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?
וכתב רבנו חננאל:
הבדלו מתוך העדה הזאת, עדת קרח ולא עדת בני ישראל, ויאמרו אלהי הרוחות לכל בשר וגו', מיד הודיע הקב"ה למשה כי לא כל עדת בני ישראל בקש לכלות אבל עדת קרח בלבד, לפיכך פירש לו זה שאמרתי "הבדלו" העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם הוא שאמרתי לך. הזכיר להם "העלו מסביב", אולי כשיראו קרח ועדתו ישובו, אלו דבריו.
ואינם נכונים, כי לא היה ראוי לומר על קרח דתן ואבירם שלושה אנשים "הבדלו מתוך העדה" כי אינם עדה. ואין ישראל בתוכם, ואהרן עם עדת מקריבי הקטורת היה בתוכם בבואם.
ועוד כי "הבדלו" רמז למשה ואהרן בלבד, כמו הרומו (להלן יז י). וכן ואכלה אותם כרגע, רמז למגפה שתכלה עם רב ועצום כרגע. וחלילה שלא יבין משה נבואתו ויטעה בה:
אבל הטעם, כי מתחלה היה לב העם אחרי משה ואהרן, וכאשר לקחו קרח ועדתו איש מחתתו וישימו עליהם קטרת ועמדו פתח אהל מועד עם משה ואהרן, אז קרא קרח לכל העדה ואמר להם כי בכבוד כולם הוא מקנא, וייטב הדבר בעיניהם ונקהלו כולם לראות אולי יישר בעיני האלוהים ותשוב העבודה לבכוריהם, וזה טעם ויקהל עליהם קרח את כל העדה (פסוק יט). והנה נתחייבו כליה שהיו מהרהרים אחרי רבם, והם כמהרהרים אחרי השכינה ומוותרים על נבואת נביא בלבם וחייבין מיתה בידי שמים. ומשה ואהרן למדו עליהם זכות, שלא חטא במעשה אלא קרח, והוא הגורם והוא המפתה אותם, וראוי הוא שימות לבדו לפרסם ולהודיע ענשו לרבים:
(כט): אם כמות כל האדם ימתון אלה -
הנה גם רבים בעם אמרו לו פעמים רבות "למה העליתנו ממצרים", אבל היה העונש על אלה מכל האדם, באמרם (פסוק יג): כי תשתרר עלינו גם השתרר. כי עשו שתים רעות, בזו על כבוד הרב, וכפרו בכל מעשה ה' אשר עשה במצרים ובמדבר וגם במעמד הר סיני שנאמר בו וגם בך יאמינו לעולם (שמות יט ט), והם אמרו שאינו כדאי להשתרר עליהם ולא בא להם על ידו רק רע, ומפני זה אמר (פסוק טו): ויחר למשה מאד. וגם קרח אמר (פסוק ג): ומדוע תתנשאו, ועל כן נבלע אוהלו עימהם.
זע דאאונטן ווי ער צייכנט צו אין די הערות שוליים:(ל): ואם בריאה יברא ה' -
כתב ר"א:
יש אומרים כי בריאה תורה על המצא יש מאין, וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו הדרים בהן שאולה, אבל פירושה כטעם גזרה, מן וברא אותהן (יחזקאל כג מז).
והנכון שתאמר על המצא דבר מאין, כי אין אצלנו בלשון הקדש מורה על זה זולתי המלה הזאת.
אבל העניין, כי בקיעת האדמה אינה בריאה מחודשת, אבל פתיחת הארץ את פיה לבלוע הוא חידוש לא נהיה מעולם. כי כאשר תבקע האדמה כמו שנעשה פעמים רבים ברעש הנקרא זלזלה תישאר פתוחה, גם ימלא הבקע מים ויעשה כאגמים. אבל שתפתח ותיסגר מיד כאדם הפותח פיו לבלוע ויסגור אותו אחרי בלעו, זה הדבר נתחדש ביום ההוא כאלו הוא נברא מאין, וזה טעם ותכס עליהם הארץ (פסוק לג). ולכך אמר הכתוב אחרי ותבקע האדמה (פסוק לא), ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם (פסוק לב).
אבן עזרא מפנה לפירושו למילה "ברא" בבראשית א א (נושא בפני עצמו) ומסתמך על הפסוק ביחזקאל: "וְרָגְמוּ עֲלֵיהֶן אֶבֶן קָהָל וּבָרֵא אוֹתְהֶן בְּחַרְבוֹתָם וכו' ". ואנו נסייע לו מדברי יהושע לבני יוסף בפרק יז: "אִם עַם רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם ... כִּי הַר יִהְיֶה לָּךְ כִּי יַעַר הוּא וּבֵרֵאתוֹ". ראה עוד את פירוש רמב"ן על הפסוק שכדרכו חולק על אבן עזרא ואומר שהמילה "ברא" היא תמיד במובן של חידוש "הימצא דבר מאין" וכו'
