מצוות סוכה צריכות כוונה

[צדיקל]

ס'איז ידוע די שיטת הב"ח (סימן תרכ"ה) אז אפי' מ'פסקנעט אז מצות אין צריכות כוונה אבער דארט ווי תורה זאגט ארויס די טעם ווי ביי ציצית למען תזכרו את כל מצות ה' און תפילין למען תהיה תורות ה' בפיך און ביי סוכה למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלוקיכם דארף מען מכוון זיין די טעם המצוה.

און ער נעמט זיך אויף א ראי' פונעם טור ווייל ביי די 3 זאכן זאגט די טעם המצווה שלא כדרכו אז ער זאגט די הלכות און נישט טעמים.

ס'איז א מחלוקה אין די אחרונים אויב בדעבד אז מ'האט נישט מכוון געווען איז מען יוצא, די לשון פונעם ב"ח אז לא קיים המצוה כתיקונה אם לא ידע כוונת הסוכה כפי פשטה, קומט אויס אז בדעבד איז מען יא יוצא. אבער אנדערע אחרונים דער בכורי יעקב (סימן תרכ"ה) זאגט אז אפי' בדעבד האט מען נישט יוצא געווען ולכן אם אכל בלילה ראשונה בסוכה בלא כוונה יש להחמיר לאכול שוב כזית בכוונה, ועכ"פ יזהר כל אחד ללמד ולספר לבניו ולבני ביתון בלילה ראשונה בסוכה כמו שצריך ללמוד להם טעם המצוות בליל פסח. און דער בני יששכר אין דרך פקודיך (הקדמה א אות ה) זאגט אויך אז אויב מ'האט נישט מכוון געווען די טעם המצוה האט מען נישט יוצא געווען. ס'איז דא אפי' וואס זאגן אז לויטן בכורי יעקב איז פונקט ווי מ'עסט חוץ לסוכה.

עכ"פ וואס איז טאקע די טעם המצווה און וואס דארף מען מכוון זיין, די ערשטע זאך דארף מען מכוון זיין אזוי ווי די גמי זאגט ביי שופר למה תוקעין רחמנא אמר תקעו, פשוט מ'איז מקיים די מצוה ווייל הקב"ה האט געהייסן טוהן די מצוה.
די לשון הטור (סימן תרכ"ה) איז, בסוכות תשבו שבעת ימים וגו׳ למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים וכן הרבה מצות לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמעני ואין אדם יכול להכחישנו והיא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה שהוא ברא הכל לרצונו והוא אשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים ובתחתונים לעשות בהן כרצונו ואץ מי שיאמר לו מה תעשה כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבודו שהקיפו בהם לבל יכה בהם שרב ושמש ודונמא לזה צונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו ואע"פ שיצאנו ממצרים בחדש ניסן לא צונו לעשות סוכה באותו הזמן לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצות הבורא יתברך ולכן צוה איתנו שנעשה בחדש השביעי שהוא זמן הנשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו ואנחנו יוצאין מן הבית לישב כסוכה בזה יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשות. און דער ב"ח זאגט טאקע אז מ'זאל מכוון זיין די טעם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים געדענקן אז הקב"ה האט אונז ארויס גענומען פון מצרים. און אזוי פסקנט דער מג"א (סימן תרכ"ה).

לויטן ב"י און אזוי זאגט ער אין מחבר (תרכ"ה) איז די טעם פון מצות סוכה זכר לענני הכבוד, און דער טו"ז מסביר אז ס'ווענט אין די מחלוקה פון די גמ' פון ר' עקיבא ור' אליעזר צו איך זאג סוכות ממש אדער ענני הכבוד, אויב זאגט איך סכות ממש איז עס א זכר ליצאת מצרים אבער ער זאגט אז אונז נעם מיר אן זכר לענני הכבוד דארף מכוון זיין די טעם כי בסוכות הושבתי זכר לענני הכבוד. קומט דער פרי מגדים און זאגט אז מ'זאל ביידע מכוון זיין סיי זכר ליצאת מצרים און זכר לענני הכבוד

היוצא לנו מכל זה, אז צו מקיים זיין די מצוה כתיקונה זאל מען מכוון זיין,
א) אז מ'איז מקיים די מצוה ווייל הקב"ה האט אונז געהייסן,
ב) זכר לענני הכבוד
ג) זכר ליצאת מצרים
ד) זכר שישבו בסוכות ממש

[צדיקל]

א) בפשטות זאגט דער רמב"ן (פ' אמור) און דער רבינו בחיי אזוי שטייט אין אבודרהם, ווייל בחג נידונים על המים און די ד' מינים דארפן אסאך וואסער, נעמט מען די ד' מנים לרצות על המים.

ב) תוס' און דער רא"ש אין (סוכה ל"ז:) זאגן דעם טעם (באמת איז דאס א מדרש ויקרא רבה) צו ווייזן אז מ'האט מנצח געווען בדין, במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולבין ואתרוגיהן בידן אנו יודעין ישראל אינון נצוחייא

ג) דער חינוך (מצוה שכ"ד) זאגט אז דער טעם איז ווייל סוכות איז א מצוה צו זיין בשמחה, און די ד' מינים ע"פ טבע זענען משמח הלב, כ'ברענגט צו דעם לשון החינוך ס'לוינט זיך צו לערנען.

משרשי המצוה. הקדמה. כבר כתבתי לך בני כמה פעמים במה שקדם, שהאדם נפעל כפי פעלותיו שיעשה תמיד, ורעיוניו וכל עשתונותיו נתפשות אחרי פועל ידיו, אם טוב ואם רע. ועל כן כי רצה המקום לזכות את עמו ישראל אשר בחר הרבה להם מצות להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה תמיד כל היום. ומכלל המצות שצונו להתפיש מחשבתנו בעבודתו בטהרה, היא מצות התפלין להיותן מנחות כנגד אברי האדם הידועים בו למשכן השכל. והם הלב והמוח, ומתוך פעלו זה, תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכון כל מעשיו בישר ובצדק.

וכמו כן מצות הלולב עם שלשת מיניו מזה השרש היא, לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל כי הוא עת אסיפת התבואות ופרות האילן לבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף. וצוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותה העת לזכותם להיות עקר השמחה לשמו יתברך, ובהיות השמחה מושכת החמר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלקים, בעת ההיא צונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו, והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעת המינין כלם משמחי לב רואיהם.

ועוד יש בארבעה מינין אלו ענין אחר, שהם דומים לאברים שבאדם היקרים (עי' מדרש רבה ויקרא פ' ל' ומדרש תנחומא אמור אות יט). שהאתרוג דומה ללב, שהוא משכן השכל, לרמז שיעבד בוראו בשכלו, והלולב דומה לשדרה שהיא העקר שבאדם לרמז שיישיר כל גופו. לעבודתו ברוך הוא, וההדס דומה לעינים, לרמוז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו, והערבה דומה לשפתים, שבהן יגמר האדם כל מעשהו בדבור, לרמז שישים רסן בפיו ויכון דבריו ויירא מהשם יתברך אף בעת השמחה. וטעם שאינו נוהג במדינה אלא יום אחד, לפי שידוע, כי עקר השמחה, ביום ראשון הוא, ואם תשאל שמיני עצרת שיש בו שמחה גדולה לישראל, למה לא היה נטל בו התשובה, כי יום שמיני עצרת כלו לשם יתברך וכמו שאמרו זכרונם לברכה (במדבר ובה פ' כא אות כב ובמדרש הגדול שמות כט לו) משל למלך שעשה סעודה וכו'. כדאיתא במדרש, ולבסוף אמר להם עכבו עמי יום אחד, שקשה עלי פרידתכם, ולפיכך נקרא עצרת, ואם כן אין צריך זכרון אחר. וחג הפסח אין צריך הזכרה בלולב, שהרי מצה ומרור וגופו של פסח בין ידיו, ועוד שאינו זמן שמחה כמו חג האסיף, וחג השבועות גם כן אין צריך הזכרה אחרת, כי עקר הרגל אינו אלא מצד מתן תורתנו, והיא זכרוננו הגדול לישר כל ארחותינו. זהו הנראה לי בענינים אלו על צד הפשט, והאמנתי כי יש אל המקבלים סודות נפלאים במצות הלולב ושלשת המינים. ע"כ לשון החינוך במצוה שכ"ד.

[צדיקל]

ס'איז דא נאך א מצוה פון שמחה סוכות מער פון אלע אנדערע יו"ט, ס'איז דא אסאך טעמים כ'האב נישט די צייט יעצט דערפאר, (באמת אויף די פריערדיגע מצות וואס כ'האב געברענגט די טעמים איז דא נאך און מ'דארף דארף מען נאך מער מאריך זיין)

וויל איך נאר ברענגן די לשון הרמב"ם אויף די מצות שמחה בסוכות, און אויך די לשון החינוך (מצוה תפח) וואס ער זאגט אז בטבע איז גוט אז א מענטש זאל זיין בשמחה פון צייט צו צייט פארדעם האט הקב"ה געהייסן זיין בשמחה יו"ט.

אויף ושמחת בחגך והיית אך שמח זאגט רש"י והיית אך שמח איז נישט קיין כפל הלשון אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה, אויב איז מען במשחה יו"ט איז מען פארזיכערט והיית אך שמח. דער אבן עזרא זאגט די זעלבע זאך יש אומרים כי יברכך ותהיה לעולם שמח. א שמחות יו"ט

רמב"ם (הלכות לולב פרק ח)
יב אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות הייתה שם במקדש שמחה יתרה, שנאמר "ושמחתם, לפני ה' אלוהיכם--שבעת ימים" (ויקרא כג,מ). כיצד היו עושין: ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה, כדי שלא יתערבו אלו עם אלו. ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון; וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד, מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערביים, לשמוח שאר היום, עם כל הלילה.

יג והיאך הייתה שמחה זו: החליל מכה, ומנגנין בכינור ובנבלים ובמצלתיים, וכל אחד ואחד, בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו; ומי שיודע בפה, בפה. ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע, ואומרים דברי שיר ותושבחות. ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת, ולא את יום טוב.

יד מצוה, להרבות בשמחה זו. ולא היו עושין אותה עמי הארץ, וכל מי שירצה--אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ושמחין במקדש בימי חג הסוכות; אבל כל העם, האנשים והנשים--כולן באין לראות, ולשמוע:

טו שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא; וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להיפרע ממנו, שנאמר "תחת, אשר לא עבדת את ה' אלוהיך, בשמחה, ובטוב לבב" (דברים כח,מז). וכל המגיס דעתו, וחולק כבוד לעצמו, ומתכבד בעיניו במקומות אלו--חוטא, ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה, ואמר "אל תתהדר, לפני מלך" (משלי כה,ו).

טז וכל המשפיל עצמו, ומקל גופו במקומות אלו--הוא הגדול המכובד, העובד מאהבה. וכן דויד מלך ישראל אומר "ונקלותי עוד מזאת, והייתי שפל בעיניי" (שמואל ב ו,כב). ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר "והמלך דויד מפזז ומכרכר לפני ה'" (ראה שמואל ב ו,טז).

לשון החינוך מצוה תפ"ח
לשמח ברגלים, שנאמר (דברים טז יד) ושמחת בחגך, והענין הראשון הרמוז בשמחה זו הוא, שנקריב שלמים על כל פנים בבית הבחירה, וכענין שכתוב וזבחת שלמים. והדר ושמחת בחגך. ובשביל הקרבת השלמים אמרו זכרונם לברכה (חגיגה ו, ב) נשים חיבות בשמחה, לומר שאף הן חיבות להביא שלמי שמחה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם ח א) שמח בכל מיני שמחה, ובכלל זה הוא אכילת הבשר ושתית היין, וללבוש בגדים חדשים, וחלוק פרות ומיני מתיקה לנערים ולנשים, ולשחק בכלי שיר במקדש לבד, וזו היא שמחת בית השואבה הנזכרת בגמרא (סוכה נ א), כל זה שזכרנו בכלל ושמחת בחגך. ואמרו זכרונם לברכה במסכת פסחים (קט, א) חיב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, ושם נאמר, תניא, רבי יהודה בן בתירה אומר בזמן שבית המקדש קים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר (דברים כז ז) וזבחת שלמים וגו'. עכשיו אין שמחה אלא ביין, שנאמר (תהלים קד טו) ויין ישמח לבב אנוש. ואמרו עוד במה משמחן? אנשים בראוי להם ביין, ונשים בראוי להם בבגדים נאים, והזהירתנו התורה כמו כן להכניס בכלל השמחה העניים והגרים והחלושים, שנאמר אתה והלוי והגר והיתום והאלמנה.

משרשי המצוה. לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים, ואל המנוחה ואל השנה, ורצה האל לזכותנו, אנחנו עמו וצאן מרעיתו, וצונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו. והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים, לזכר בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעתים ההם צונו לכלכל החמר בדבר השמחה הצריכה אליו, וימצא לנו תרופה גדולה, בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך הישר יותר מדאי, ואשר עמו התבוננות מבלי החפץ בקטרוג ימצא טעם בדברי.

[פערינא]

טייל פוסקים האלטען אז דע שיעור סוכות איז א כביצה כדאי אכילת פרס, ווייל ווייניגער ווי א כביצה איז דאך נישט בעצם דא א חיוב סוכה. למעשה פסקען מיר אונז להלכה אז א כזית איז גענוג. אזויווי איך האב געהערט רב זיידעלע קרעטשניפער פארפייערטער הייט אנזאגען, רבותי די חיוב כזית איז פונקט ווי פסח. שטייט אזוי און ערוך השלחן.

איך האב מיך אלץ געווינדערט וויאזוי בעלענסד מען די צוויי. אויב איז די חיוב א כביצה, איז דאך עס אלס תשבו כען תדרו. איז דאך לכאורה נישט שייך צו זאגען א חיוב כדאי אכילת פרס, יעדער איינער זאל דיפען זיין חלה אזויווי ער טוט א גאנץ יאר. ניין?

[נולד מאוחר]

ווער קען מיר מסביר זיין ווי אזוי א שפאלט אינעם מיטלסטן בלעטל פינעם לולב נעמט אוועק פינעם ושמחת?

[פערינא]

ווער קען מיר מסביר זיין ווי אזוי א שפאלט אינעם מיטלסטן בלעטל פינעם לולב נעמט אוועק פינעם ושמחת?

כהתמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים.. נו, ווער וויל הארץ פראבלעמען? ווען די "תמר" טיילט זיך איז ניט גוט. ס'איז נישטא קיין סוכה פאר שמחת בית השואבה.

האב איך אמאל מרמז געווען בדרך צחות, ווער ס'קען די עניינים ווייסט אז די לולב ווייסט אויף די לעיקוואדע סטייל בני תורה. דאס גייט דאך אונאיינעם מיט א שטייף הארץ וואס טיילט נישט קיין סך.

[צדיקל]

שטייענדיג ערב סוכות, האב איך זיך דערמאנט פון דעם אשכול ברענגט איך עס ארויף, (ס'איז אפשר שוין אביסל שפעט, אבער דאך אויב איינער וועט לכבוד דעם מכוון זיין, לוינט זיך עס)

[איחוד פעלד]

ווער קען מיר מסביר זיין ווי אזוי א שפאלט אינעם מיטלסטן בלעטל פינעם לולב נעמט אוועק פינעם ושמחת?

כידוע זענען די טעמי המצוה נישט אויף די פרטי המצוה, נאר אויף דער כלל המצוה. דער רמב"ם דריקט זיך אויס אז איינער וואס פראבירט צו געבען די פרטי המצוה לויט דער כלל הטעם ישתגע בזה שגעון גדול.

[הוגה]

יישר כח [tag]איחוד פעלד[/tag], כ'האב נישט געוואוסט פון דער רמב"ם. איך האב מיך אלעמאל געווינדערט וואס איז פשט אין די פרטי המצוות ודיקדוקיה, ולא מצאתי אז איינער זאל שרייבן דערוועגן. איך וויל שרייבן אן אייגענע סברא און לאזן די עולם זאגן אויב ס'ריכטיג אדער נישט.

די תורה ומצוות זענען געגעבן געווארן פאר די מענטש אז ער זאל זיך מעלה ומשלים זיין דורך זיי. די פרטי המצוה איז דא פאר structure. שטעל דיר פאר ווען יעדע איד קען ווען מחליט זיין ווי אזוי צו מאכן/טראגן תפילין, אדער וועלכע מינים צו שאקלן, אדער פון וועלכע סחורה און וועלכע מאס די סוכה זאל געמאכט ווערן. סיי עס וואלט געמאכט פורים פון אלעס, און סיי עס וואלט גורם געווען צו ביטול המצוות. חסידים וואלטן געגאנגן מיט ברייטע זיידענע תפילין, מתנגדים וואלטן געגאנגן מיט אפגעגאלטע תפילין, בריסקער וואלטן די תפילין באדעקט די גאנצע קאפ, און ראדזינער וואלטן געגאנגן מיט בלויע תפילין. די זעלבע וואלט געווען מיט אלע מצוות. מיט די צייט וואלטן מענטשן מיד געווארן פון די שטיק און זיי וואלטן געטוישט צו ספרדישע תפילין, אדער גאר מאדערנע תפילין ח"ו. צוליב דעם האט גאט באלד אויסגעשטעלט אלע מצוות בכל פרטיה ודיקדוקיה אויף אזא מין OCD-like אופן, צו עוואוידען דער פראבלעם. די וואס ווערן אבער אנגעהאנגן אין די פרטים אויפן חשבון פון די עיקר, are missing the whole point.

וואס זאגט איר טייערע חברים? איז דאס ריכטיג?

[קינות גירושין]

ווער קען מיר מסביר זיין ווי אזוי א שפאלט אינעם מיטלסטן בלעטל פינעם לולב נעמט אוועק פינעם ושמחת?

כהתמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים.. נו, ווער וויל הארץ פראבלעמען? ווען די "תמר" טיילט זיך איז ניט גוט. ס'איז נישטא קיין סוכה פאר שמחת בית השואבה.

האב איך אמאל מרמז געווען בדרך צחות, ווער ס'קען די עניינים ווייסט אז די לולב ווייסט אויף די לעיקוואדע סטייל בני תורה. דאס גייט דאך אונאיינעם מיט א שטייף הארץ וואס טיילט נישט קיין סך.

דאס איז מיט די חסידישע סטייל , מנעמט מצוות און ממאכט חוזט פון די ליטווישע, אשריכם!

[שליח]

ר' הוגה, איר האט לכאורה צוגעטראפן לדברי החינוך (מצוה קד) וז"ל:

ואחרי זאת אין לייגע מחשבתנו במה שאינו צריך ולחפש טעם למה יצוה ה' לבל נקטיר במזבח הזהב קטורת זרה, שאם כן יחייבנו לחפש למה צוה אותנו להיות נרות המנורה שבעה ולא שמונה, ואל הפרטים אין חקר ולא תשיג בהן המחשבה לעולם. ואם תלחצני להשיב בפרטים על כל פנים, אומר על צד הפשט, אם לא שהקבלה תכריח לפי דברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים המקובלים, שלא יהיה בפרטים טעם אחר, אלא נאמר שאחר שנתחייבנו לבנות בית ולעשות כלים, נצטוינו בהם על צד אחד מן הצדדין, ובא בהן אחד מן החשבונות שאי אפשר למעשה בלתי אחד מהן, ואולם אחר שנצטוינו בהם באה הצוואה עליהם לעשותם כמצוה דרך קבע לעולם, ולא נוסיף ולא נגרע, כי התוספת והגרוע במכוון בשלימות קלקול, וכל מצוותיו ברוך הוא שלמות ותמימות. ואולם שמעתי כי יש למקובלים בכל אחד מן הפרטים טעמים נפלאים וסודות עמוקים.

אבער ווי דער חינוך מערקט שוין אהן, איז דאס אלעס על דרך הפשט, על דרך הסוד איז יא דא טעמים נפלאים אויף יעדע פרט, וכבר האריך הרדב"ז בספרו מצודת דוד, ועי' תפארת ישראל למהר"ל פ"ז.
דער רלב"ג שרייבט יא אסאך מאל טעמי המצוות (ע"ד הפשט) אויף פרטים, אזוי אויך רשר"ה איז פארנומען אין חורב צו געבן טעמים פאר פרטים, און אין אגרות צפון (אגרת יח) רייסט ער גאר אראפ שיטת הרמב"ם אז די פרטים האבן נישט קיין טעם.

[לעיקוואד]

אבער ווי דער חינוך מערקט שוין אהן, איז דאס אלעס על דרך הפשט, על דרך הסוד איז יא דא טעמים נפלאים אויף יעדע פרט

די פראבלעם איז אז על דרך הפשט טראגען נישט די אלע הסברים על דרך הסוד נישט זייער אייגענע געוויכט.
עס איז נישט קיין גרויסע חכמה אויפצוקמען מיט פשטים און דרשות אויף יעדער פרט ופרט, ווי די בעלי הסוד טוהן, און דער רמב"ם און דער חינוך האבען דאס אויך געוואוסט. דער פראבלעם איז אז ווען מ'הייבט אן צו צונעמן די הסברים ע"פ סוד זעהט מען אז פונקט אזוי האט געקענט זיין אנדערש און עס וואלט פונקט אזוי געשטימט די סוד, ממילא בלייבט עס נאר א דרש און נישט קיין פשט. און פארדעם רופט דער רמב"ם דער פראוו צו געבן טעמים אויף יעדער פרט א שגעון.

פארשטייט זיך יש פרט ויש פרט, אוודאי זענען דא אסאך פרטים וואס זענען הגיונ'יש, איך רעד פון די סארט וואס דער רמב"ם רעדט.

למשל, שיעור סוכה ז' על ז' ברום י, איז דאך ע"ד הפשט ווייל דאס הייסט א דירה, ווי אויך רוב הלכות דפנות וכו' קען מען פארשטיין לאגיש ווי די גמרא איז אליינס מסביר ע"פ רוב. אבער למשל פארוואס דווקא איין אתרוג און איין לולב דריי הדסים און צוויי ערבות (ע"ד משל, שהרי מותר יותר הדסים באמת), קענסטו זאגען א פשט ע"פ סוד ווייל לולב איז דער בחינה וכדומה, אבער ווען עס וואלט געווען פארקערט וואלסטו דאך געזאגט פונקט אזא בחינה פארקערט, איז וואס איז ווערט די פשט? אדער למשל וועט מען מסביר זיין פארוואס פונקט ד' בתים בתפילין ווייל דאס איז קעגן פיר מוחין, און ווען עס וואלט געווען דריי וואלט מען דאך געזאגט קעגן דריי מוחין (שהדעת פעמים ב' ופעמים א) וכו' וכו'.

[לעיקוואד]

הוגה, לאמיר זאגען אז דאס איז די פשט, איז דאך עיקר חסר מן הספר, ווייל דו האסטו נישט מסביר געווען וואס איז אזוי שלעכט אז יעדער זאל האבען אן אנדערע סארט תפילין? איז דען אזוי שרעקליך אז יעדער האט אן אנדערע סארט בעקיטשע? וואלט דען בעסער געווען ווען עס איז דא פערציג סימנים הלכות סטראקעס אין שולחן ערוך? וואס וואלט דאס צוגעגעבן? אז אלע זאלען גיין די זעלבע סארט? און וואס וועט דעמאלטס זיין? (סימן א: סטראקעס שחורים הלכה למשה מסיני, סימן ב: נוהגים שהצד שמאל של הסטראקעס יהיו קצרים יותר מצד ימין. ויש מחלוקת הנו"כ בשיעור י"א די בטפח אחד וי"א צריך ג' טפחים. סימן ג: שיעור עובי הסטראקעס. וכו' וכו').

ועוד, די ריבוי פרטים והלכות זענען דאך נאר מוסיף מחלוקת'ער זה אומר בכה וזה אומר בכה, אדרבה, ווען עס שטייט למשל קלאר אין שולחן ערוך אין קפידה איך לעשות התפילין וכל אחד ילבש כסטייל האהוב עליו וואלט דאך פיל רוהיגער געווען, קיינער וואלט נישט געפסל'ט דער צווייטער'ס תפילין ווייל ער מאכט נישט עפעס א קוץ אין דער יו"ד, אדער ווייל עס איז נישט מיליאן פראצענט מרובע.

[יאיר]

לעיקוואוד, עס זענען טאקע פארהאן גאנצע הלכות סטראקעס, פרעג נאר די רבי'שע. ודון מינה ואוקי באתרה.

[נולד מאוחר]

הוגה, וואס איז בעסער אז מיליאן מענטשען לייגען תפילין און קיינער נעמט נישט ארויס די מכוין דערפון ווייל מצות מיט א דגוש אויף פרטים ווערט טעקניקאל, אדער פון די מיליאן איז געבליבען א קליין הייפעלע וועלכע לייגט תפילין אבער סדא די מכוין דערמאנען יציאת מצרים?
בוסט גערעכט מדארף א סיסטען כדי סזאל האבן א קיום אבער די קיום איז נאר אויף די טריקנע מעשה המצוה . סהארגט אוועק די עיקר פונעם מצוה.

[diff]

ווייל לולב איז דער בחינה וכדומה, אבער ווען עס וואלט געווען פארקערט וואלסטו דאך געזאגט פונקט אזא בחינה פארקערט, איז וואס איז ווערט די פשט? אדער למשל וועט מען מסביר זיין פארוואס פונקט ד' בתים בתפילין ווייל דאס איז קעגן פיר מוחין, און ווען עס וואלט געווען דריי וואלט מען דאך געזאגט קעגן דריי מוחין (שהדעת פעמים ב' ופעמים א) וכו' וכו'.

[tag]לעיקוואד[/tag] Pshat explains sod not vice versa

[הוגה]

הוגה, לאמיר זאגען אז דאס איז די פשט, איז דאך עיקר חסר מן הספר, ווייל דו האסטו נישט מסביר געווען וואס איז אזוי שלעכט אז יעדער זאל האבען אן אנדערע סארט תפילין? איז דען אזוי שרעקליך אז יעדער האט אן אנדערע סארט בעקיטשע? וואלט דען בעסער געווען ווען עס איז דא פערציג סימנים הלכות סטראקעס אין שולחן ערוך? וואס וואלט דאס צוגעגעבן? אז אלע זאלען גיין די זעלבע סארט? און וואס וועט דעמאלטס זיין? ועוד, די ריבוי פרטים והלכות זענען דאך נאר מוסיף מחלוקת'ער זה אומר בכה וזה אומר בכה, אדרבה, ווען עס שטייט למשל קלאר אין שולחן ערוך אין קפידה איך לעשות התפילין וכל אחד ילבש כסטייל האהוב עליו וואלט דאך פיל רוהיגער געווען, קיינער וואלט נישט געפסל'ט דער צווייטער'ס תפילין ווייל ער מאכט נישט עפעס א קוץ אין דער יו"ד, אדער ווייל עס איז נישט מיליאן פראצענט מרובע.

איך האב עס געשריבן מיט א דעת בעל הבית. פראקטיש ווען עס זענען נישט דא קיין קלארע גיידליינס נעמען עס מענטשן לייכט. פארוואס? איך ווייס נישט אבער אזוי איז עס. אפילו ווען עס זענען דא מחלוקות בדבר, איז אבער אין א יעדע קרייז דא א סיסטעם ווי אזוי מען פסק'נט למעשה און דעמאלטס ווערט יענץ די דיקדוק הלכה און אלעס איז מסודר. משא"כ אויב איז אלעס up for interpretation, דאן איז דא א מקום אז אסאך וועלען עס נעמען לייכט און אפילו מבטל זיין, אדער עכ"פ טוישן ביז עס וועט בכלל נישט זיין צו דערקענען. און אפילו מיט די סטראקטשור וואס די תורה האט געשטעלט בין איך זיכער אז ביי תחיית המתים וועלן די דור המצוות זיך ווינדערן וואס די העק מיר טוען. נו, שטעל דיך פאר ווי אזוי ס'וואלט אויסגעזעהן אן די סטראקטשור.

הוגה, וואס איז בעסער אז מיליאן מענטשען לייגען תפילין און קיינער נעמט נישט ארויס די מכוין דערפון ווייל מצות מיט א דגוש אויף פרטים ווערט טעקניקאל, אדער פון די מיליאן איז געבליבען א קליין הייפעלע וועלכע לייגט תפילין אבער סדא די מכוין דערמאנען יציאת מצרים?
בוסט גערעכט מדארף א סיסטען כדי סזאל האבן א קיום אבער די קיום איז נאר אויף די טריקנע מעשה המצוה . סהארגט אוועק די עיקר פונעם מצוה.

ברענגסט ארויס א ריכטיגע (חסידישע) נקודה! און טאקע אונז לכשלעצמינו דארפן טאקע דאס וויסן און געדענקן און ארבייטען אז עס זאל נישט זיין כגוף בלי נשמה. אבער מיר האבן נישט די כח צו זאגן אז מען מעג מבטל זיין א קוץ ותג של מצוה (עכ"פ פאר אנדערע) צוליב דער סיבה. וואס האט די באשעפער פון כמות ווען עס ברענגט צו אז ס'זאל זיין ווייניגער איכות? קודם דארף מען פארשטיין וואס גאט האט פון איכות? איז עס סתם א תאווה? זיין אייז קרים? איך ווייס נישט קיין הסבר אבער אזוי וויל ער. כך נראה לי.

[מאטי]

דאכט זיך אין ״ערבי נחל״ שטייט, אז די סיבה פארוואס גאט האט געמאכט גשמיות׳דיגע פרטים אינעם קיום המצוות איז; ווייל ריכטיג ממלא זיין גאט׳ס כל יכול׳דיגער רצון מיט א שלימות דורך מיר קליינע מענטשלעך איז דאך אוממעגליך. איז כדי מרבה צו זיין שכר טוב האט דער אייבישטער אריינגעלייגט פרטים פון שיעורים כזית, כביצה,גרוגרות, נץ, כשיכיר, ד׳ שעות , חצות, וכו׳ וכו׳ ווי צו זאגן: אמת׳ע שלימות פארשטיי איך אז דו ביסט נישט געווען ביכולת מיט דיינע ארימע השגות . אבער די טעקניקעל דיטעילס, וואס איז דער תירוץ אויף דעם! צו דעם פארשטייסטו דאך יא. און אז א מענטש איז דאס מקיים מיט אלע פרטי פרטים קריגט ער שכר פארן מקיים זיין די מצוה בשלימות.

[בשבילי!]

יונע דיומי