http://benyehuda.org/stein/amulets.htmlהוא מטה אזנו ושומע צעדי אנשים הבוססים בשלג העמוק. מי הם הבאים עתה, בשעה הסמוכה לחצות, במעלה הרחוב? הצעדים קרבים והולכים, ליד ביתו הם נעצרים לרגעים, דומה מחליפים האנשים ביניהם דברים בהתרגשות, ושוב ממשיכים דרכם. הד צעדיהם נשמע עתה בבירור בסימטא הפונה לעבר ביתו. הנה הם ליד הדלת, מנערים גושי השלג הסמיך שדבק בנעליהם.
יוסף פרגר, גבה-קומה וצנום וזקנו שחור ועיניו כגחלים הלוחשות וידיו ארוכות-ארוכות ועמו דוד גאנדז – רחב-כתפים ונמוך, זקנו הבהיר כדבוק ללחייו המשופות ושפתיו תכולות בצינה. ענין דחוף ודוחק להם אליו. ענין הקמיעות אשר האב"ד נותן ליולדות מחמת המגיפה הקוצרת קרבנותיה באין עוצר. והן הוא ודאי שמע גם על המכתבים אשר הגיעו אחר הסוכות אל ועד הקהל מן הדיין אשר בפרנקפורט ומאחדים מאנשי הקהל, המכתבים אשר בהם נחשד הרב יהונתן במינות הכת. הנה בידם קמיע אחד...
הרב מעמדין מסתכל בהם בעינים נבוכות. מה לו ולענין זה?
– הקמיע היה אצל האשה רויזה מאמליש, אשת שכנו – מסביר יוסף פרגר. ולא עמד לה, כי גם היא נפטרה בלדתה. סבורים הם כי הרבי צריך לשים עליו עינו ולפענחו. גם הם עיינו בה, אך מה בקיאותם בצירופי תיבות ושמות? אין הם רוצים לסמוך על עצמם, יעיין הרב ברוב חכמתו ובקיאותו.
אין הוא נוטה לענין זה כלל, אך עם זאת אין הוא יכול לסרב לתלמידיו והוא מבטל רצונו מפני רצונם.
הוא נוטל את פיסת הקלף כגודל המזוזה, פורשה לפניו ומקרב לעצמו את המנורה. האותיות הזעירות נקלעות בצירופים ובמשפטים וממלאים, סביב סביב, ברציפות אחת את ארבעת צדדיו של הקמיע. צריך למצא את המפתח – והשער הנעול ייפתח. מוחו תר ומחפש את המפתח. דומה, הוא כבר אוחזו בידו, הוא כבר פיענח את הכתוב, אך הנה הוא נתקל באבן נגף, והמפתח נשמט מידו... ושוב הוא מנסה. פה טמון סוד שכותבו מבקש להעלימו בבלבול מכוון של התיבות, או בתוספת אות מיוחדת – הוא מהרהר. הוא נאחז בתיבות שהצליח לחשוף צעיפן בלא שמץ של פקפוק, ושם מצור על המלים העלומות, המתחמקות מתפיסתו. הנה, סוף סוף, גם הן נתגלו. מה פשוטה המשמעות, מה מחרידה! הוא שומט את פיסת הקלף לצד כדבר המוקצה מחמת מיאוס. ראשו שעון בידיו, עיניו עצומות. יוסף פרגר ודוד גאנדז יושבים סמוכים אליו, דמומים.
אחר כך הוא מתנער בבת אחת כמו מתוך תרדמה עמוקה. האם חלום בלהות חלם? הוא מסתכל ביוסף פרגר, ושפתיו הדקות כחוטי השני שדבקו יחד. אין הוא עוצר כוח לומר מלה. שעה ארוכה הוא יושב כהמום. הם יושבים לידו – ושותקים. ואז, בפתע, הוא מטה גופו אליהם כמבקש להסגיר בידם סוד כמוס:
– מה תשאלו את אשר נודע כמעט לנער?
– אולי יפרש הרבי יותר?
– דוד, הוא אומר, טול את הקולמוס וכתוב. כתוב על הגליון הזה – בצד האחד נוסח הקמיע ובצד האחר פתרונו.
הוא קורא ודוד גאנדז רושם:
אנא יצוה אכהם
ישראל הבוחט בתפארא
עוזו נא בזכוא עבדו
בבאא הביק שלח רפואה
לאבה זאת למעט
יתקרב שמך ושם מביחף
בבאא יהבק בעולם –
ועתה, עתה, הנה הפתרון. אתה רושם?
אנא יהוה אלהי
ישראל השוכן בתפארת
עוזו, נא בזכות עבדו
שבתי צבי ק', שלח רפואה
לאשה זאת למען
יתקדש שמך ושם משיחו
שבתי צבי ק' בעולם –
יוסף פרגר קרב אל הכתוב. שלשתם מסתכלים בנוסח המפוענח.
– הנה, רבותי – הוא אומר – ברי כי הצירוף בבאא הוא שם הטמא ימח שמו – אם נחליף האות בי"ת הראשונה במילת בבאא על פי א"ת ב"ש[38]) באות שי"ן ואות אלי"ף הראשונה באות תי"ו, ואות אלי"ף אחרונה באות יו"ד על פי אי"ק בכ"ר – ויצא שבתי. וכן במלת הביק נחליף רק האות הא על פי א"ת ב"ש באות צד"י ויצא צבי. והאות קו"ף היא נוספת, והוראתה על מלת קדוש –
הוא מפסיק רגע. מגילת הקלף הקטנה על שולחנו כשרץ הטמא בעיניו. אחר כך הוא מרים עיניו אל היושבים לידו, כמבקש להפיג תמיהתם. הוא מוסיף:
– אבל מה לי לעשות, הלא אין דינו מסור בידי!
– הסליחה והמחילה מכבודכם, רבי, אך דבריו מוקשים מאד. איך נניח התקלה הזאת? איך יתן הוא לאחוז עיני אנשים תמימים, וביחוד נשים מרות נפש, יולדות ועוברן בכריסן המצפות לישועה? הרב יהונתן בעל הקמיעות..
– רבי, אנו נפרסם הדבר בקהלות, למען ישמעו וידעו – מצטרף לדעתו דוד גאנדז. אנו נתריע על הקלקלה. אנו נפרסם את פתרונו, רבי...
– אם טוב הוא הפתרון – ישפוט כל המעיין בקמיע. מדוע תזכירו את שמי על הדבר הזה? מדוע תפרעו מנוחתי?
– רבי, איום הדבר הזה! האב"ד הוא מן השעבסין[39]) הארורים, מכשף וצבוע! – קורא דוד גאנדז.
– הרי מפרנקפורט כבר כתבו אליהם אנשים כשרים, והם שותקים. הפרנסים עושים עצמם כאינם שומעים. ויקו למשפט והנה משפח – כדבר הנביא...
– ואני אומר שברוב ערמתו ינסה להכחיש את הפתרון – מעיר יוסף פרגר. הן כזאת היה גם בקמיע שנתן בפרנקפורט ובמקומות אחרים... ואפשר גם יכחיש שמכתיבת ידו הוא.
– פירוש זה לנבונים אין להכחישו – אומר הרב מעמדין בתוקף. אין ספק, כי הקמיע הוא בחזקת פסול. אין ספק! אך אין להרשיע את הרב יהונתן שלא בפניו. וגם לא על סמך עדותה של האשה שנפטרה. אך הקמיע הוא פסול, פסול... בכך אין ספק.
אחר לכתם הוא נוטל בידו את פיסת הנייר אשר דוד גאנדז כתב עליה את נוסח הקמיע ופתרונו, ומעיין בה שוב. שעה ארוכה הוא מסתכל בכתוב. האותיות מרקדות לעיניו כטבעות של אש. אחר כך הוא שומטה בחימה כדבר פסול ובוז ניצת בעיניו.
הוא נסער מאד ונבוך. הנה בא לידו קמיע ממש מן הקמיעות שלו – קמיע פסול ומזויף, אך האומנם תש כוחם של שמות קדושים בכלל? בעיני רוחו הוא רואה שורה ארוכה של כותבי קמיעות ובעלי סגולות ולחשים ותרופות ושמות – טומאה וקדושה שחברו יחד, אמת ושקר, כוונות טובות ומעשי מרמה. חללי הקבלה המעשית המה. בארון הספרים שלו מצויים שני ספרי מוסר ישנים – יסוד יוסף של ר' יוסף מדובנא וקב הישר, ובו תיאורי גדולתו ופלאיו של ר' השיל מוילנה – הן עוד הרמאי הנוכל אברהם היכיני[40]) מזכיר אותו... על שניהם עבר מבול הדמים של ת"ח ות"ט ותט"ו. בקונטרס הזה הוא קרא, לפני שנים, הספור המחריד המפורסם על תושבי בית החומה בפוזנא, ששמעו קול נפץ וטלטול עולים ממרתפיו. ביקש אדם ליכנס לאותו מרתף ונמצא מוטל מת על מפתנו. איש לא ראה את הרוצח. והיה הדבר לסוד ולפלא ולתמהון. לשנים עלו הרוחות לשכון בחדרי הבית והשחיתו המאכלים שהוכנו לכבוד שבת. היש מנין לשדים ולרוחות? בסימן ס"ח יספר בעל המחבר על שתי הזונות שבאו במשפטן לפני שלמה המלך, מחלת ולילית, לראשונה תע"ח כתות שדים ולאחרת – תפ"ו, כמנין שמותיהן... כן, המרתף בפוזנא. המרתף! לימים גברה חוצפתם של החיצונים וחדרו יותר ויותר למעונות והפילו מנורות וכלי-זכוכית על ראשי דייריהם. כל שבידם עשו הקלה והרבנים בפוזנא לסילוק הרוחות – וללא הועיל. ואז שלחה הקהלה שליח מיוחד לזאמושץ אל ר' יואל בעל-שם-טוב, שמיהר לפוזנא להשביע הרוחות בשמות הקדושים, שיאמרו לו מה מלאכתם כאן, שהרי בידוע שאסור להם לדור במקום ישוב בני אדם אלא במקום הטינוף או במדבר. אך הרוחות טענו, שרשות להם לדור בבית הזה והם דורשים דין תורה. דין תורה הם דורשים!
הנה הם יושבים, הרבנים, לדין ומאזינים לקול הרוח ולטענותיה, אך דמותה בל ייראה. וזה אשר סיפרה הרוח:
...לפני שנים דר בכאן יהודי צורף-זהב, בעל לאשה ואב לילדים, אך היהודי חי גם עם שידה וילדה לו "בנים זרים ובנים משחיתים". ואהוב אהב היהודי את השידה על אשתו, ועתים נאלץ היה להפסיק תפילתו ולצאת מבית הכנסת כדי למלא תאוותה. ופעם אחת בליל הסדר אירע הדבר, נפנה ויצא לחוץ למלא צרכיו כביכול, ובושש לשוב. יוצאת האשה אחריו, מחפשתו בזה ובזה, ובפתע היא מציצה בחור המנעול – ועיניה קמות:
במקום בית הכבוד אולם מהודר ורחב-ידים, שולחן ערוך במאכלי-תאווה, וליד השולחן מיטה מוצעת הדר – ועליה אשה עירומה, יפה להפליא, ובעלה – בעלה שזה עתה הסב לסדר – מתעלס עמה באהבים...
אחר שעה קלה חזר הבעל והמשיך בסדר. היא לא אמרה לו דבר, אך למחרת היום סיפרה המאורע לרב העיר שפטיל הורוביץ בעל "ווי העמודים". הרב שנחרד שלח מיד לקרא לבעל, וזה התוודה לפניו על כל מעשיו – דבר לא העלים, והרב נתן לו קמיע שהסיר מלבו האהבה הטמאה.
אך בערוב ימיו באה אליו, לאותו יהודי, השידה בבכי ובתחנונים לבל יניחנה עם ילדיה בלא גג לראשם. שיחקה לפניו והתרפקה עליו בנשיקות ובלטיפות, והוא לא עמד בפניה וציווה לה אחריו את המרתף בביתו. אולם מיד פרצה המלחמה הגדולה, בעל הבית ובניו ניספו בשואת הדמים והבית עבר, איפוא, בירושת עולם לרוחות השוכנים בו. כנגד זה טענו דרי הבית, כי הם קנוהו בכסף מלא מקרוביו של צורף הזהב המנוח. בית הדין ביטל את תביעת הרוחות, ור' יואל בעל-שם-טוב אילצם בהשבעות לעקור מתוכו וגירשם למדבריות רחוקים...
והרי מרדכי מאייזנשטאט, אף הוא על ברכי הקבלה גדל, בישיבה בפראג למד בנעוריו, לתורכיה נדד ושם עוד נועד עם הנוכל נתן העזתי[41]). ואחרי כן עבר בארצות אשכנז, צ'כיה, מהרין ועד ארץ פולין הגיע. בכל מקום בישר גדולת משיח הכזב שם רשעים ירקב – הש"צ לא מת, הוא מתעלם, וכעבור שלש שנים יקום ויופיע לגאול מאמיניו. ושירי גאולה שר. הנדכאים והחלכאים המרובים אשר בקהלות עודד וחיזק. חלאי גוף ריפא. ומפולין נדד לאיטליה, ושם החזיקו בו המקובלים ר' אברהם רוויגא ור' בנימין כהן הרב ברגיו. שם, באיטליה, אף "גילה למאמיניו" כי הוא מזרע אפרים, ועוד מעט ויעלה לרומא להביא את הקץ, כאשר ניסה בשעתו שלמה מולכו ולא נסתייע בידו. והאם לא רמז שם, כי בשעת הצורך ילך אף הוא בעקבי הש"צ ו"ימיר את עורו"? ושוב חזר לפולין, אל גיא הבכא והדלות, המגיפות והרדיפות, והסביר כי נקל לו להביא את הקץ יותר מאשר לש"צ, "כי עני הוא ושבתי צבי היה עשיר"...
הרב מעמדין מתעורר, ונדמה לו כי ערפלים כבדים מרחפים סביבו – ונמוגים... אפלה קפואה סביב. הוא משפשף עיניו הליאות. היכן הוא, היכן יוסף פרגר ודוד גאנדז? הוא ממשש בידיו ומחפש באפלה נר וגפרורים. הנה הם! הוא מעלה אש. עיגול של אור דל נזרע סביב. הרי פיסת הנייר בכתב ידו של דוד גאנדז... הקמיע! יוסף פרגר ודוד גאנדז... מחר ודאי יפרסמו הדברים ברבים משמו, מחר ידעו בקהלות את פתרונו...
הוא מרים את הנייר ומגישו אל השלהבת התכולה-הלבנה. עשן דקיק מתמר ועולה. פיח שחור נושר על השולחן. הוא מסתכל באותיות הנאכלות באש, הכלות בן רגע לעיניו. כן יאבדו...
עתה הוא נוטל הקולמוס בידו וכותב בהתעוררות אל הגאון יעקב יהושע פאַלק בפרנקפורט – ואם יספיק עד עלות השחר – ויכתוב גם אל גיסו הרב אריה לייב באמשטרדאם ואל הרב שמואל הילמן במאץ ואל הרב במנהיים, ויספר להם על המאורע הלז וגם יעתיק נוסח הקמיע ופתרונו מן הזכרון – ישפטו גם הם ויעידו ויחוו דעת חכמים ושלמים. מי עוד כפני יהושע מסוגל וראוי לעמוד על טיב הדברים האלה, והרי עוד בשעתו, בשמשו רב בלבוב על כסא אמ"ה, נאבק בכת בגליל רייסין ואסר עליה מלחמה, והוא גם היודע ומכיר את הרב יהונתן ואת גביית העדות של שלוחי הכת שנתפסו בקלונם ונחרמו הם ושולחיהם... מיד עם בוקר, אם ירצה השם, ימהר וישלח אליו המכתב על הפאשט.
