קוואנטום מעכאניקס און ווי אלט די וועלט איז

[מי אני]

דער פיזיקער דר. דזשאן ארטשיבּאלד וויִלער האט געהאלטן ענליך צום טעזע פונעם אשכול. ער האט געהאלטן פון א גירסא פונעם ענטראפּיק פּרינציפּ וואס ער האט גערופן דעם פּאַרטיסיפּעטאָרי ענטראפּיק פּרינציפּ. דאס לויטעט טאקע אז כדי די יוּניווערס זאל קענען עקזיסטירן פעהלט אויס א קאַנשעס אַבּזערווער וואס זאל קאלעפּסן די וועיוו-פאָנקשען.

[מי אני]

ומענין לענין אבל באותו ענין רעדט דא [19:00-21:15] דר. ראבּערט לאָרענס קוהן מיט דער פיזיקער דר. פּאָל דעיוויִס איבער דאס וואס ליגט אין דר. וויִלער׳ס דילעיד-טשוֺיס [טראכטן] עקספּערימענט אז די אַבּזערוועישענס כהיום שאפן אליין א רעלעווענטע און אקטועלע קאַנסטרעיניג עפעקט עפ״י קוואנטום מעכאניקס אויפ׳ן עבר. קוהן איז עס דערנאך מקשר צו קאַנשעסנעס (ער שמועסט שפעטער דערפון מיט דר. בּערנארד קאַר [23:05-2414] אינעם קאנטעקסט פונעם ענטראפּיק פּרינציפּ בכלל).

[מי אני]

דער אפאלגעטיקער דר. וויליאם לעין קרעיג זאגט:

[left]I think this [the Copenhagen Interpretation of Quantum Physics] actually implies the existence of God if you adopt this interpretation. Because, you see, the finite observer looking into the box can himself be given a quantum physical description. As a physical object, he can be described by quantum physics. That means he exists in an indeterminate superposition of states unless somebody else observes him. But then the same thing is true of that person, and you get a chain where nobody is collapsed! There is no reality, and yet classical reality obviously exists. Here we are! So what collapses the ultimate indeterminacy of the whole universe? Ultimately it leads to a kind of ultimate observer who collapses the indeterminacy in the universe and therefore is implied by the Copenhagen Interpretation. Otherwise it would never get collapsed and nothing would ever truly exist. So this Copenhagen Interpretation, I think, ultimately implies the existence of such a being which is necessary to collapse the indeterminacy of the universe and halt the infinite regress of measurers. That is the answer to the measurement problem – you halt it with a non-physical observer. Because the observer is non-physical he cannot be described by the equations of quantum mechanics. Therefore that is why the chain of observation stops with the ultimate observer who transcends the physical world and collapses the indeterminacy in the universe

So this is actually, I think, a good argument for the existence of God if you embrace this Copenhagen Interpretation of quantum physics[/left]

ער זאגט בסתם אז ״יודע הכל״ מיינט נישט בעצם ״רואה הכל״ (ועיין במו״נ ח״א פ״ד).

[מי אני]

הרב דר. משה רט, אין זיין בוך ״פנטזיהדות״, נוצט דעם געדאנק פון איידיעליזם לגבי סיפורי התנ״ך ואגדות חז״ל. והיינו בקיצור, אז בעצם איז דאך אלעס בעצם נאר אינעם מח/שכל וכח המדמה פונעם מענטש. די חילוק אין איידיעס איז בעצם נאר אין קוואליטעט; וועלכעס איז מער אינסטענטיעיטעד בפראקטיק אלס א השפעה פאר׳ן מענטש. און די מיתוסים פון רעליגיע זוכן טאקע צו געבן די געדאנקן/איידיעס דערפון א ממשיות׳דיגן/פראקטישן אינסטענטיעישאן כנ״ל. והיינו, די סיפורים וכו׳ של תנ״ך ואגדה זענען טאקע אויף די ״גבול״ וואס אונז רופן ״מציאות״ און וואס אונז רופן א ״געדאנק״ - ווייל בעצם זענען זיי דאך איינס און דאס זעלבע. דאס איז בכלל אין איינקלאנג מיט דעם אז בימיהם ווען עס איז געשריבן געווארן איז אט די חילוק סתם אזוי נישט געווען אזוי בולט ווי היינט.

[מי אני]

‏@חתן בחור׳ס טעזע אין די אשכול איז די געדאנק פונעם אידישן פיזיקער דר. אלכסנדר פּאלטארעק (עפ״י וואן-ניוּמען׳ס און וויִלער׳ס געדאנק בתוך דעם קאָפּענהאגען פירוש אז עס פעהלט אויס א קאַנשעס אבּזערווער צו קאָלעפּסן די וועיוו-פאָנקשען).

[סבא דבהתא]

קען זיין אז דאס איז געווען די חטא עץ הדעת די דעת קען זיין איז די אפטייטש פון consciousness, און פארן חטא איז די וועלט געווען מער א דבר רוחני אין סופערפאזיציע

[מי אני]

דר. יואל וואלאוועלסקי שרייבט:

Few of us, I think, are disturbed anymore by a conflict between science and religion as it plays itself out in the first chapter of the Torah. We are not bothered by the issue of the scientific age of the earth, as we understand the word "day" differently when reading the Creation story. We understand that this chapter was never meant as a science or history-of-the-world textbook, and we should also realize that all attempts to show how the Torah text corresponds to, say, the Big Bang theory, punctuated evolution, or the particle or wave theory explanation of light are doomed to ridicule a generation from now as these scientific theories are transformed and revised, as are all scientific theories

[חתן בחור]

מ׳קען טאקע זעהן ווי דער ספר הברית האט דאס פרובירט צו טוהן בימיו, און ווי צוריקגעשטאנען עס קוקט היינט אויס.

[מי אני]

ומענין לענין באותו ענין, איז מיר געווען אינטרעסאנט צו זעהן וויאזוי הרב גדליה נדל זצ"ל איז משווה חידוש העולם מיט קדמות. ער טוהט דאס דורך אלס דעם צי "זמן" איז א נברא לשלעצמו און הקב"ה איז למעלה ממנו. וממילא מבחינתינו איז העולם מחודש, משא"כ מבחינת הקב"ה כביכול איז טאקע העולם קדמון. דאס פארענטפערט פארוואס עס באדייט נישט קיין שינוי בו ית' דאס אז די וועלט איז באשאפן געווארן ווען "פריער" איז דאס נישט געווען. (ווי אויך איז דאס ענליך צום תירוץ פארוואס ידיעת ה' איז נישט מכחיש הבחירה.)

הרמב״ם סבור שהעולם מחודש. הבריאה התפתחה בזמן, יום אחד, יום שני וכו', ואף הזמן עצמו התחיל פעם, נברא. אריסטו ראה מסביבו את העולם החומרי. יש חומר. מתי התחיל להיות? שום דבר לא הוביל אותו לתשובה. אם כן, הניח שתמיד היה. תמיד היה זמן, ותמיד היה עולם. אבל אנחנו איננו אומרים כך. העולם התחדש, ואז גם התחדש הזמן.

אמנם ענין החידוש אינו פשוט כלל. מוסכם על הכל שהקב״ה הוא בעל השלמויות כולן, ואינו משתנה. לא נעמוד כאן על ההוכחות לכך, אבל גם אנשי התורה וגם הפילוסופים מודים בזה. אם כן, קיימת השאלה: אם העולם מחודש, מדוע הוא נברא כאשר נברא? האם עד אז לא רצה הבורא לברוא, ואז רצה? אם כן חל שינוי ברצונו, וזוהי סתירה לאומתו שהוא בלתי משתנה.

נתבונן בענין בריאת הזמן. ישנן שתי אפשרויות להבין זאת: האחת - הזמן הוא מציאות עצמאית. השניה - הזמן אינו אלא צורת חשיבה אנושית, האדם מסדר את המאורעות בסדר מסוים, והוא קורא לזה קודם ולזה מאוחר, אך אין מציאות ממשית של זמן. אותה השאלה קיימת גם לגבי החלל: האם הוא מציאות עצמאית, או שאינו אלא האופן שבו מסדר האדם במחשבתו את העצמים. היו חכמים חשובים שסברו כאפשרות השניה, ולפי שיטתם אין טעם לדבר על זמן לפני היות האדם. עם בריאת האדם התחדשה צורת החשיבה הזאת הנקראת זמן, ואי אפשר לדבר על זמן שעבר לפני בריאת האדם. לעומת זאת לפי האפשרות הראשונה - וכך סבר הרמב״ם - הזמן הוא מציאות כשלעצמה, שהיתה גם לפני היות האדם, והאדם יכול לשחזר אחורנית כמה זמן עבר בין מאורעות שונים לפני היותו, למשל, כמה זמן עבר מבריאת העשבים עד שנברא האדם. לפי שיטה זו הזמן הוא מציאות ממשית, ואף על פי שאיננו יכולים למשש אותה או לתפוס אותה בחוש, אנו תופסים אותה בחוש פנימי. מציאות זו נבראה כמו שנברא החומר, וכמו שנבראו השכלים הנבדלים, המלאכים, שגם אותם אין אנו משיגים בחושים. [באמת לכשנעמיק נוכל למצוא שגם מה שאנו משיגים בחושים אינו ממשי, אלא החושים יוצרים אצלינו את המחשבה אודות ממשות מוחשית. כל העולם המוחשי קיים רק במחשבה שלנו, ויש דרכים להוכיח זאת].

אולם, יש להבין כי לגבי הבורא, שברא את הזמן ואת החלל ואת החומר, לא תופסת השאלה מה היה לפני שברא. כי הוא וחכמתו ורצונו חד הם, ואין במציאותו בכח ובפועל, אלא הכל קיים בפועל. מבחינתו הבריאה היתה קיימת תמיד, כי חכמתו או רצונו שגזרו שתהא קיימים בפועל תמיד. הבורא ״אינו מצוי בזמן״ (הל׳ יסודי התורה א יא), וגם כשהזמן נוצר - מבחינתו אין עבר הווה ועתיד, אלא הכל הווה. גם בשאלת הידיעה והבחירה אנו אומרים כך, ״לא מחשבותי מחשבותיכם״, התפיסה של הקב״ה את המציאות אינה בתפיסתינו. אנו חושבים על העבר ומתכננים את העתיד, אנו מרגישים שיש לנו בחירה חופשית לעשות בעתיד כך או כך. ואילו הקב״ה יודע בבת אחת כל מה שהיה וכל מה שיהיה, אצלו גם העתיד הוא הווה. מבחינתו - הכל צפוי, מבחינתינו - הרשות נתונה. וכך נאמר: מבחינת הקב״ה - העולם קדמון, ומבחינתינו - העולם מחודש. התורה נכתבה בשבילינו, ובשבילינו ״בראשית״ היא גם ראשית הזמן, ומשם ואילך אפשר לדבר על עבר הווה ועתיד ומנין שנים, אבל מבחינתו ית׳ ״בראשית״ היא הסיבה. העולם קיים במחשבתו או ברצונו כביכול, והוא קיים בפועל, כולו בבת אחת.