קאסט-בענעפיט פון אינטערמערידזש וחתנות פון א תורה'דיגן שטאנדפונקט

[מי אני]

מ׳קען אולי היפאטיזירן/קלערן אז דאס איז ווייל ממבט ההלכה איז פארט עטוואס בעסער לגבי אידישע אידענטיטעט ווען א אידענע הייראט א גוי, ווי ווען זכרים האבן חתונה מיט גויטעס, מכח דעם ווייל די אידענע׳ס קינד ווערט נאך גערעכענט ווי א איד (פסול). ואולי מכח דעם איז אלס דאך געווען א(ן עטוואס) שטערקערע דגוש אויף דעם אז אידן זכרים זאלן נישט הייראטן קיינע נשים נכריות ווי פארקערט, וואס האט פועל געווען צו די פענאמענאן.

וידוע די באקאנטע סצענע אין Fiddler on the Roof, וואו טביה׳ס טאכטער חוה וויל הייראטן א גוי. דאס קען ער נישט מסכים זיין צו, ווי איידער ווען אַן אנדערע טאכטער זיינער וויל הייראטן א אידישע משכיל פון וועמען ער איז בעצם אויך נישט צופרידן. ואגב, אין שלום עליכם'ס אריגינעלער טביה דער מילכער קומט חוה נאכדעם צוריק צו אים ווען דער צאר איז זיי מגרש פונעם דארף. ער לאזט דאס אפען צי טביה איז איר מוחל.

1.jpg

2.jpg

[berlbalaguleh]

מי אני: דו האסט מיר (ממש) אויסגעכאפט די ווערטער. ווייל ווען א אידיש מיידל האט חתונה מיט א גוי זענען די קינדער עפ"י הלכה נאך פאררעכנט אלס אידן. משא"כ ווען א אידישער בחור האט חתונה מיט א שיקסע, זענען די קינדער גויים גמורים.

דער געוועזענער הויפט גלח פון ניו יארק, קארדינאל א'קאננער איז געווען עפ"י הלכה א איד. ווייל זיין מאמע, א טאכטער פון א שוחט האט חתונה געהאט צו אן איירישן גוי, א'קאננער. ער האט זיך בארימט אז ער האט געקענט לשה"ק אויך. ער האט אמאל געמאכט א מי שברך פאר די אנדערע וואוילע פרי מעיאר יודל איציק בן ארון לייב, קאטש. האט ער איהם געפרעגט וויאזוי ער זאלל עס זאגן אין ענגליש אדער לשה"ק.

אויך אין אונגארן איז דער (געוועזענער) הויפט פון די אנטי-סעמיטישע, פאשיסטישע פארטיי געווען א איד עפ"י הלכה. זיין באבע האט געהייסן קליין. נאר זי האט חתונה געהאט צו א גוי. ער האט רעזיגנירט פון זיין פאליטישן אמט און ער איז געווארן אן ערליכער איד.

ועוד. ס'איז דא נאך אן ענגל וואס מ'האט נישט דיסקוסירט דא. איך וואלט נישט געוואלט (דורך חתונה האבן צו א גוי'טע) אז מיינע קינדער זאללן האבן די טיפיקל גוי'אישע צורה.

איך האב געקענט איינעם א פארשוין וואס ער האט געזאגט אז ער איז א איד. ער האט אבער אויסגעזעהן ווי אן אוקראינישער גוי. ער האט זיך טאקע געגעבן א שיינעם אידישן נאמען. ער האט גערעדט אידיש און אונגאריש. זיך אויפגעפיהרט ווי א גוי אויך. מסתמא איז ער געווען א נאצי-העלפער דורכאויס די צווייטע וועלט מלחמה. מסתמא געהרג'ט אידן אויך.

[מי אני]

אין די לעקציע זאגט דר. קריסטיִן העיס לגבי עזרא און אידישע אידענטיטעט וטעם לאיסור חתנות:

The prohibition of marriage with any foreigner is a great innovation on Ezra's part, and it's one that, as we shall see, was not universally accepted at all. The high incidence of intermarriage is perhaps indicated by the fact that it took several months to identify all those who had intermarried and to send away their spouses and their children. Even priests were among those who didn't view intermarriage per se as a violation of the covenant

Ezra’s interpretation of Mosaic prescriptions about marriage is an expansive one. The Torah does prohibit intermarriage with the native Canaanites at the time of the conquest, the rationale being that they would lead Israelites into abhorrent pagan practices, child sacrifices, and so on. But of course it's actually not a complete prohibition - there is actually a legal provision for how to go about marrying a captive Canaanite woman; so it's not a completely unqualified prohibition to begin with

The Torah then also prohibits intermarriage with certain, very specific foreigners, Moabites and Ammonites, specifically because of their cruel treatment of the Israelites during their trek from Egypt to the Promised Land. Egyptians are prohibited only to the third generation. But there's no prohibition against marriage with other foreigners - a Phoenician, an Arab - so long as they enter into the covenant of Yahweh, as long as they don't lead the Israelite partner into the worship of other gods. The rationale for intermarriage prohibitions in the Pentateuch are always behavioral, they're always moral. If this person will lead you astray to abhorrent practices that is prohibited. But marriage into the group is not prohibited. Indeed, Israel's kings married foreign women regularly. Many of the kings of Israel were themselves offspring of these foreign women. They were still fully Israelite. Israelite identity passed through the male line

But Ezra who is protective of Israel's religious identity, is zealous for the Lord, is wary of God's wrath - he's interpreting and promulgating these prohibitions in such a way as to create a general ban on intermarriage of any kind. Israel mustn't make the same mistake twice. Israelite identity is now made contingent in Ezra's view on the status of both the mother and the father. One is only an Israelite if one has both an Israelite mother and an Israelite father. Both must be of the "holy seed." This is a phrase which is being coined now in Ezra's time and is now serving as a rationale for the ban on intermarriage. It's not that a person is prohibited because they will lead you astray to the worship of other gods. That's something that can be corrected if the person in fact enters into the religious community of Israel. The rationale is that they just simply are not of holy seed and there's nothing that you can do to change that, so this becomes a permanent and universal ban

So that's the first very important thing that Ezra tries to do: the dissolution of marriage with foreign spouses and to establish a blanket universal ban on intermarriage, to make Israelite identity dependent on the native Israelite status of both mother and father

די חוקרים נעמען אָן אז די אידן/"העם הארץ" וואס זענען פארבליבן האבן געלייגט א דגוש אויף אברהם און דאס איז באגנוגענד אז דעריבער זאל דאס לאנד זיין זייערס, משא"כ די בני הגולה העולי בבל האבן געלייגט א דגוש אויף משה ותורתו און דאס איז וואס געבט בעלות אויפ'ן לאנד.

זי ברענגט ארויס אז ער האט אוועקגעשטעלט אין יענע תקופה אז די אידענטיטעט פונעם גרופע פאר אנדערע איז געווען בשמירת שבת, מילה, ואיסור חתנות.

אינעם נעקסטן לעקציע דערמאנט זי דעם אויבנדערמאנטן טעזע אז מגילת רות איז געשריבן געווארן אלס א קאנטער-רעאקציע צום איסור חתנות פון דעמאלטס. זי זאגט דארט:

The acceptance of foreigners is well documented in post-exilic Judaism, despite Ezra's polemical efforts to exclude foreigners from the community. It's important to remember that Ezra's reforms never became normative for the entire community. Post-exilic, and later Rabbinic Judaism, never adopted the purely genealogical definition of Jewish identity. They allowed for the phenomenon of conversion and marriage into the covenant by persons of foreign birth who accepted the God of Israel; a possibility that Ezra completely forecloses. Ezra's extreme views were popular among sectarian groups, so Ezra and exclusivism is championed, for example, in writings that are found at Qumram. It exerted some influence on early Christian bans on marriage, absolute bans on marriage between believers and unbelievers

אין די נעקסטע לעקציע זאגט זי לגבי אידישע אידענטיטעט במגילת אסתר:

There are some very important and striking themes in the story. First, there's the ethnic element of Jewish identity, rather than religious, that comes to the fore in the book of Esther. The presentation is secular, the Jews are described as a people, an ethnos. Esther is fully assimilated to her gentile environment

[מי אני]

דר. אלכסנדר ראָפע טענה'ט אז מעשה פון אליעזר ורבקה ווי אונז האבן עס כהיום איז אויסגעשטעלט געווארן בימי עזרא ונחמיה, וואס האבן געוואלט אינפארסירן איסור חתנות, ולכן האבן זיי געלייגט א דגוש דערויף אז רבקה איז ממשפחת אברהם. און ווי דר. דוד פרענקל שרייבט:

a major concern of the final editors of Genesis 24 was to emphasize that Rebecca and Laban, the father of Leah and Rachel, were all part of Abraham’s extended family

The expectation that Israelite men must marry only women of non-foreign extraction comes from this late period. And it was in this period that the figure of Abraham came to the fore as a national symbol of paradigmatic import. By presenting Rebecca as Abraham’s great niece, Isaac’s marriage is not to a foreign woman, and Jacob is “Jewish” on both sides

In the original story, however, as preserved in the unedited fragment (vv. 53–65), the narrator presented Rebecca’s family members as simply “her brother(s) and her mother.” To the author of the ancient tradition, the lineage of Rebecca and her parents was of no interest at all

ולגבי די חילוק בין עזרה-נחמיה ומגילת רות שרייבן דר. יעקב רייט און דר. תמרה כהן אשכנזי:

The marriage unions at issue in Ezra-Nehemiah are very different (in truth, the issues in Ezra and Nehemiah are themselves different from each other — Ezra is concerned with holy "seed"). What enrages Nehemiah is that the non-Judahite women are not undergoing transformations similar to Ruth’s. Nehemiah’s main concern is not the women per se, but their children, specifically that they are estranged from their culture

Nehemiah emphasizes that the offspring from these mixed unions “could not speak Judahite.” (The term “Judahite” is probably more than just a language; it is arguably akin to what we would call culture, as in “the kids don’t even speak Jewish.”) If the women were integrated fully into Judahite society, this would not have been a problem

The social conditions of Ruth are much different from those in Ezra-Nehemiah. Ezra-Nehemiah describes the constitution of Judah after destruction. The province is in the throes of re-consolidating from disparate, competing clans into a community with a common vision. Its inhabitants are in the process of figuring out what it means to be Judahite. The efforts of Judah’s men to establish their prestige by marrying women from illustrious foreign families undermined these consolidation efforts.

In Ruth, conversely, Judah is an already established society for which the marriage of someone who wishes to integrate herself fully into this society does not pose a problem. In order to underscore the very different social situations, the authors of Ruth, likely writing after Ezra-Nehemiah, at a time when Judah was more firmly established, set their story in an epoch of Israel’s early history (“during the days of the Judges” Ruth 1:1)

דר. דוד גלאט-גלעד זאגט אז עזרא ונחמיה האבן פארטייטשט און אויסגעברייטערט דעם איסור "לא יבאו בקהל ה'", וואס האט מעיקרא באדייט אז זיי קענען נישט זיין אזעלכע סארט סיטיזענס וואס נעמען אנטייל אין געזעלשאפטליכע צאמקומענישן וכו', צו באדייטן חתנות עמהם אויך.

***

ס'איז אויך סתם אזוי אינטרעסאנט ווי לשונו של הרמב"ם באיסור חתנות בספר המצות לאו נב איז "שהזהרנו מלהתחתן בכופרים" ע"ש.

[מי אני]

דר. גרשון חורגין שרייבט בנוגע הפגישה בין יהדות ופילוסופיה/מדע:

משנת הלאומיות העולה מבית מדרשו של המדע החדש שונה בכל פרטיה מן הלאומיות היהודית. לפי המדע אין ללאומיות קשר חיוני ואורגני לדת. הלאומיות לפי המדע אפשרית בלי דת. בעצם, גורס המדע, אין הלאו­מיות אלא מקרה אשר חל על קבוץ אנשים היושב בחבל ארץ קבועה. אדם, לפי המדע, יכול לשנות את לאומיותו ולקבל עליו את לאומיותו של איזה קבוץ אנושי שהוא. הלאומיות לפי המדע הוא ענין של חוק וחנוך בלבד. היא אינה תלויה בביאולוגיה ואינה ענין הטבוע בנפש האדם, היא אינה, בהכרח, עוברת בירושה מאבות לבנים. מושג הלאומיות של היהדות דיטרמיניסטי הוא, הוא נוטה לכפות את עצמו על היחיד. ישראל שחטא ישראל הוא. עמנו אינו מוותר על הסוטים מחוץ לגבולותיו. לגבי המדע ענין הלאו­מיות תלוי ברצונו החפשי של האדם ובבחירתו העצמית.

שאיפת המדע בכלל היא לחרוג מעבר לכל לאומיות שהיא. באופיו וברוחו הריהו המדע אנושי-כללי. ישנה הנטיה לבטל כל בדלות של קבוצי האנושיות השונים השוכנים לארצותיהם. המדע יוצר תרבות משלו, התרבות המדעית, אינה לאומית או דתית. תרבות זו שואפת להקיף אתהאנושיות כולה.

‏כהיום איז דא מער די געדאנק פון מאָלטיקולטורעליזם וואס זוכט יא צו אנערקענען יעדענ׳ס ספעציפישע קולטוראל אידענטיטעט, אבער פארט האבן א גלאבאלע הומעניסט אחדות.

***

Do you agree with novelist Michael Chabon, who recently sparked an uproar by essentially saying that intermarriage is not only a reality of life in the Diaspora, but should be a Jewish goal?

Part of the reason that he was so threatening is that he articulated an extreme form of something that is, in some ways, already embraced by progressive Judaism. We have opened our doors to intermarriage, we have embraced the universalism of our values and of other people, and we try not to sit in judgment for that. Basically what he said was, not only should we do all those things, we should actually seek out intermarriage, because we should be mixing out our gene pool and our idea pool. That took it to the next level and freaked everyone out

As a person who officiates at interfaith marriages, I still find it really upsetting, even though I come from interfaith marriage. Something about it, the rejection of particularism to such an extreme, to me, is ultimately about eradication of Judaism, and Judaism is too important to disappear. But I could also argue it shouldn’t have to stay alive [just] because Jews only marry other Jews and are fearful of everything else

אין אַן אינטערוויו מיט אנדזשעלא ווארניק בוכדאהל.

***

אז מ׳האט דערמאנט די געדאנק פון די tensions צווישן די עולי בבל און די עם הארץ בא״י וואס זענען געווען די אידן וואס זענען דארט פארבליבן לאחר החורבן, איז דאס וואס דר. טאמאס ראָמער האלט:

83DAE9B2-5301-41A2-A6DA-20D14ECC087C.jpeg

[מי אני]

לגבי מהו זהות ״ישראל״ שרייבט ר׳ צדוק הכהן מלובלין זצ״ל בצדקת הצדיק (אות נד):

עיקר היהדות – בקריאת שם ישראל. כמו שנאמר זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה' וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה (ישעיה מד, ה). שלא יהיה לו רק מעלה זו שמכונה בשם ישראל די. ומצינו בריש פרק כלל גדול (שבת סח:) גר שנתגייר בין האומות ומביא חטאת על החלב והדם והשבת ועבודה זרה, עיין שם דלא ידע כלל שזה אסורה ואפילו על עבודה זרה ושבת. ונמצא שלא ידע כלל מכל התורה, ובמה הוא גר להתחייב חטאת, רק בקריאת שם ישראל די.

ובזה יובן מה דיהרג ואל יעבור על המרת דת להיות ישמעאל, אעפ"י שהם אין עובדים עבודה זרה אפילו בשיתוף כנודע, וכן נזהרים על גילוי עריות ושפיכות דמים, ואין כופין כלל על אותן שלוש עבירות דיהרג ואל יעבור. אבל המרת שם ישראל לבד, זה שקול ככל התורה כולה וכנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, ועיין ברדב"ז מזה.

ולכן גם אצל ההמון הוא פסול משפחה שיש מומר במשפחה, ואין חוששין אם יש בה רשע גמור העובר על כל עבירות שבתורה כל זמן שלא המיר. וכן דורות הראשונים היו עובדים עבודה זרה, ומכל מקום שם ישראל לא המירו, ועל זה נאמר חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ (הושע ד, יז), שהם בחיבור אומה אחת ולא נתפרדו להתחבר עם הגוים ולהיות בכללם.

‏דא קען מען זעהן ווי מ׳האט דאס צענזורירט און ארויסגענומען דעם אות נד.

[מתבודד]

פארוואס צענזורירן אזא שטיקל?

[[NAMELESS]]

לגבי מהו זהות ״ישראל״ שרייבט ר׳ צדוק הכהן מלובלין זצ״ל בצדקת הצדיק (אות נד):

עיקר היהדות – בקריאת שם ישראל. כמו שנאמר זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה' וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה (ישעיה מד, ה). שלא יהיה לו רק מעלה זו שמכונה בשם ישראל די. ומצינו בריש פרק כלל גדול (שבת סח:) גר שנתגייר בין האומות ומביא חטאת על החלב והדם והשבת ועבודה זרה, עיין שם דלא ידע כלל שזה אסורה ואפילו על עבודה זרה ושבת. ונמצא שלא ידע כלל מכל התורה, ובמה הוא גר להתחייב חטאת, רק בקריאת שם ישראל די.

ובזה יובן מה דיהרג ואל יעבור על המרת דת להיות ישמעאל, אעפ"י שהם אין עובדים עבודה זרה אפילו בשיתוף כנודע, וכן נזהרים על גילוי עריות ושפיכות דמים, ואין כופין כלל על אותן שלוש עבירות דיהרג ואל יעבור. אבל המרת שם ישראל לבד, זה שקול ככל התורה כולה וכנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, ועיין ברדב"ז מזה.

ולכן גם אצל ההמון הוא פסול משפחה שיש מומר במשפחה, ואין חוששין אם יש בה רשע גמור העובר על כל עבירות שבתורה כל זמן שלא המיר. וכן דורות הראשונים היו עובדים עבודה זרה, ומכל מקום שם ישראל לא המירו, ועל זה נאמר חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ (הושע ד, יז), שהם בחיבור אומה אחת ולא נתפרדו להתחבר עם הגוים ולהיות בכללם.

‏דא קען מען זעהן ווי מ׳האט דאס צענזורירט און ארויסגענומען דעם אות נד.

שטארקע רייד

לפי דעם וואס ער זאגט אז איינער וואס גייט אריבער לדת ישמעאל, אפי' ער דינט נישט עבודה זרה איז דאס ביהרג ואל יעבור, וויבאלד ער האט זוך למעשה אפגעשאקלט פון עם ישראל..

וואס וועט זיין פארקערט, ווען איינער איז א שומתו"מ און מקפיד קלה כבחמורה, אבער ער שיידט זוך אפ פון עם ישראל צוליב א סיבה, למשל ער איז נישט צופרידען אז דער פאלק האט אויסגעוולעט א געוויסע מלכות אדער ער האלט מ'קען זיין א פאלק און ס'פעלט נישט אויס צו זיין א פאלק וואס האט אויך אן אייגענע לאנד וכדומה, און צוליב דעם אנערקענט ער נישט און איז זיך נישט מתחבר צו דעם פאלק ישראל..
די שאלה איז, וואספארא מעמד הלכתית האבן די אידען?

[מי אני]

פארוואס צענזורירן אזא שטיקל?

ווי הרב דר. מלך שפירא זאגט איז דאס וויבאלד דאס האט דאך א שטארקע נאציאנאליסטישע שטעלונג (״ציונות״) און גייט קעגן דעם געדאנק פון ״אין אומתינו אומה אלא בתורותיה״.

דאס פירט אריין:

לפי דעם וואס ער זאגט אז איינער וואס גייט אריבער לדת ישמעאל, אפי' ער דינט נישט עבודה זרה איז דאס ביהרג ואל יעבור, וויבאלד ער האט זוך למעשה אפגעשאקלט פון עם ישראל, איז וואס וועט זיין פארקערט: ווען איינער איז א שומתו"מ און מקפיד קלה כבחמורה, אבער ער שיידט זוך אפ פון עם ישראל צוליב א סיבה, למשל ער איז נישט צופרידען אז דער פאלק האט אויסגעוולעט א געוויסע מלכות אדער ער האלט מ'קען זיין א פאלק און ס'פעלט נישט אויס צו זיין א פאלק וואס האט אויך אן אייגענע לאנד וכדומה, און צוליב דעם אנערקענט ער נישט און איז זיך נישט מתחבר צו דעם פאלק ישראל.

די שאלה איז, וואספארא מעמד הלכתית האבן די אידען?

די שאלה איז צי קריאת שם ישראל איז נאר סאָפישענט און דעם אז עס ברענגט אטאמאטיש דעם זהות ״ישראל״ אָן קיום תורותיה, אדער צי איז עס אויך נעסעסערי אז עס מוז זיין כדי צו האבן זהות ״ישראל״ אפילו בקיום תורותיה.

***

דר. בּלעיר פרענטש זאגט בנוגע די גמרא במגילה יג. איבער דרש'ענען ספר דברי הימים:

The question arises, why did the Rabbis choose 1 Chron. 4.18 as their example for how to read Chronicles midrashically? A more certain reason that the Rabbis interpreted this verse was to purify Judah’s bloodline. Bitya, who in Chronicles is an otherwise unknown daughter of a Pharaoh, becomes the daughter of Pharaoh who saved Moses. The Rabbis did not take intermarriage lightly, with some of them arguing that a union with a non-Israelite was permissible only if the prospective spouse were a convert (cf. b. Yev. 60b, 76b-77a). Intermarriage in Judah’s genealogy would have been of particular concern, given that the Messiah comes from this line. Bitya now becomes, for one Rabbi, a convert, and for the other sages, at least a person of immeasurable status

In Ruth Rabbah, as in Leviticus Rabbah, the call to interpret Chronicles involves the issue of intermarriage. This time the problem arises in the genealogy of Judah’s son Shelah, himself the son of a Canaanite

11.jpg

[מי אני]

דר. משה הלברטל ברענגט ארויס אין די לעקציע אז לגבי די געדאנק פון ״זהות יהודי״ איז אנשטאנען א טויש אין דעם צו מאכן די פּאראמעטערן און גבולים דערפון לויזער אפילו ביי די ארטאדאקסישע, און דאס איז מכח דעם אז עס איז שוין דא ״קאַמפּעטישאן״ פון די רעפארם פראקציע ביהדות, ובכלל נישט דארפן ״געהערן״ צו קיין פראקציע און זיין אַן אנערקענטע ״סעקולארע״ אזרח וואס איז א איד. און דאס זעהט מען ביי גיור כשהיא רק לשם אישות וואו, לדוגמא דער מנחם משיב (ח״א סימן מב) איז דאס מתיר מיט אזא סארט ״עד שתאכלנו באיסור וכו׳״ ע״ש. דער חלקת יעקב ביו״ד (סימן קנ) דינגט זיך שטארק אויף דעם און טענה׳ט אז דאס איז נישט קיין גירות וויבאלד דאס גאנצע קבלת היהדות איז רק שהן ״יהודים לאומים״ ע״ש.

דר. הלברטל ברענגט ארויס א חקירה: איז דאס אקצעפטירונג פון עול המצות דאס וואס מאכט דיר א איד, אדער איז עס דאס וואס דו ביסט א איד (באיזה אופן) דאס וואס ברענגט דיר דעם עול המצות דערנאך? לגבי הלכה זאגט ער קען מען טרעפן דיעות הראשונים המתירים (על אף מה שפסק המחבר ביו״ד סימן רסח סעיף ג ובש"ך שם ס"ק ט עפ״י הרא"ש והרמב״ם בהל׳ איסורי ביאה פי״ד ה״ה וה״ח לגבי גר תושב (ועיין במ״מ שם) דקבלת המצות מעכבת אף בדיעבד, וכמו שטען החלקת יעקב. אבל עיין בשו״ת הרדב״ז (ח״ד סימן פו) ועיין ברמב״ם שם פי״ג הי״ז ובמ״מ שם (הגם דהוא רק לגבי הודעת המצות אליו ולא לגבי קבלת המצות עליו, ועיין בחלקת יעקב הנ״ל)). ועוד, וויבאלד היינט-צו-טאג איז עס דאך אנדערש אין דעם געביט אז עס איז שייך דעם אפציע פון זיין א ״יהודי לאומי״, קען מען זאגן אז די וואס האבן געהאלטן אז עס פעהלט נישט אויס קבלת עול המצות מעיקרא לשם גיור, איז דאס אבער נאר בימיהם וואו עס איז נישט געווען שייך דערנאך צו זיין א איד בלא זה, משא״כ בימינו. וכן להיפך: די וואס האבן געהאלטן עס פעהלט יא אויס איז וויבאלד וויאזוי דען איז מען ״א איד״?, משא״כ בימינו.

ער ברענגט ארויס ווי מ׳קען טרעפן א איד וואס נעמט נישט אָן די תורה ומצות אבער איז נאך א חלק פונעם ״עם״ ישראל מיט איר נאציאנאלקייט און קולטור און וואלט גרייט געווען אפילו צו שטארבן דערפאר. ער איז א ״איד״ (און אפילו מער ווי די סתם ״ישראל מומר אע״פ שחטא וכו׳״). וכן להיפך לגבי א איד וואס ווארפט אפ די גאנצע ענין נאציאנאלקייט אבער איז א שומר תורה ומצות איז אויך א ״איד״. ואפילו וואו מ׳ווארפט אפ ביידע איז מען נאך אלס א ״איד״ (מיט א מיסיע פון ״תיקון עולם״ וכדומה). און ס׳איז נישט אז איינס ״ברענגט״, און/אדער איז ״בתוך״ דעם, אנדערן.

די נאצי רעגירונג ימ״ש, ביי זייערע נורעמבערג געזעצן אין 1935, האבן זיך נישט מייעץ געווען מיט ארטאדאקסן (אדער רעפארמער) מברר צו זיין מי הוא יהודי. (זיי האבן געהאט א ביאלאגישע קרייטעריע דערפאר.) און די געדאנק פון ״דוויים ודחופים ומסוחפין ומטורפין״ איז דאך וואס מ׳זאגט לגר הבא להתגייר. און די ״דוויים ודחופים״ מהגוים, אויב איז דאס מחמת דעם אז זיי רעכענען אים ווי א ״איד״, איז דאס וואס געבט אים די זהות יהודי. וכעין הטענה שטען זשאַן-פּאָל סארטרע. (ואפילו וואו דער גר וויל נישט גענצליך אפהאקן זיין אידענטיטעט וזהות פון וואס ער איז געווען מעיקרא; ער וויל נישט אז ס׳זאל זיין ממש בּיינערי.)

לאחר הכל, די שאלה פון ״מיהו יהודי?״ קען מען נישט אפטיילן פון ״פארוואס פרעגט מען די שאלה?״, לדוגמא אין אונזער פאל פון חתנות.

אין אנהויב פון די לעקציע זאגט דר. קריסטיִן העיס אז בימי התנ"ך (עד עזרא) טרעפט מען דאס'ן ווערן געבוירן ביי א איד איז סיי נישט נעסעסערי צו גערעכענט ווערן ווי א איד/איזרעלייט, והא ראיה אז די מלכים וכו' האבן געהייראט נשים נכריות און זייערע קינדער ווערן גערעכענט ווי פולקאמע אידן/איזרעלייטס פונעם פאלק פונקט אזוי, און סיי נישט סאָפישענט, והא ראיה אז אברהם און יצחק האבן געהאט קינדער וואס ווערן נישט גערעכענט ווי "אידן/איזרעלייטס". (הגם, דאפשר להשיב אז ביי מלכים זענען כאטש איינע פון די עלטערן אידן מעיקרא (חוץ טאמער וויל מען זאגן אז די נשים ממש זענען פארעכענט געווארן ווי מבנות העם ג"כ, און זאגן גיור איז שווער ובפרט לפי מה שמצינו שעבדו אלוהיהם), און לגבי די קינדער פון אברהם ויצחק ווערט דאך "איד/איזרעלייט" נאר גערעכענט פון יעקב/"ישראל".)

ולגבי די נידון פון חתנות אין דעם שרייבט דער חלקת יעקב דארט:

CBBA8E77-265C-4D36-887D-2FB15BD1D8D7.jpeg

[[NAMELESS]]

הלכות גירות זעהט אויס צו זיין זייער א פארצווייגטער און קאמפליצירטע נושא להקל או להחמיר, וואס כ'מיז מודה זיין, כ'בין נישט אזוי באקאנט.

וואס איז אבער אינטערעסאנט אנצומערקן דער באקאנטע גמרא אין מסכת שבת וואו די גמרא פארציילט, דריי באזונדערע גוים וואס האבן זיך געוואלט מגייר זיין, וואס לכאורה איז עס נישט געווען קיין פשוטע גיור ווייל מ'זעהט אז ווען זיי זענען געקומען צו שמאי האט ער זיי נישט געוואלט מגייר זיין.

דאך פארציילט די גמרא אז הלל האט אלע דריי מקבל געווען און אריינגעברענגט אין עם ישראל. ועיין ברש"י ד.ה. גייריה

די גמרא פירט טאקע דאס אויס לשבח..

לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד אמרו קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה:

[מי אני]

‏דא הא׳מיר ארומגערעדט איבער דאס געדאנק פון הסכמת וקבלת ההלכה און געזעץ וואס דאס באגרינדעט איר סמכות. אין די אשכול האט מען ארומגערעדט איבער די אנארכיק טרענדס בתוך יהדות. איז מערקווידיג צוצוברענגען דאס וואס עמוס עוז שרייבט דערוועגן, וואס האט א שייכות צו ביידע די געדאנקען און פירט אריין צום געדאנק פון ״זהות ישראל״:

ליהודים אין אפיפיור, אילו קם אפיפיור יהודי, כל אחד היה בא וטופח לו על השכם ואומר: בוא הנה, תשמע, אתה לא מכיר אותי ואני לא מכיר אותך, אבל סבא שלך ודוד שלי עשו פעם עסקים ביחד, בז’יטומיר, או במאראקש, ולכן תן לי שתי דקות להסביר לך פעם אחת ולתמיד מה אלוהים באמת רוצה מאתנו. ודאי, יש כל מיני מתיימרים ויש מי שהולך אחריהם בעיניים עצומות, אבל לאורך תולדותיו עם ישראל לא אוהב לציית. תשאלו את משה רבנו, תשאלו את הנביאים. אלוהים עצמו מתלונן כל הזמן על כך שעם ישראל לא ממושמע אלא מתווכח על כל דבר; העם מתווכח עם משה. משה מתווכח עם אלוהים, אפילו מגיש התפטרות, בסוף משה חוזר בו מהתפטרותו – אבל רק לאחר משא ומתן, ורק לאחר שאלוהים נכנע ומקבל את עיקר תביעותיו (שמות ל”ב, 32). אברהם עומד עם אלוהים על המיקח בעניין סדום כמו סוחר מכוניות משומשות, חמישים צדיקים, ארבעים שלושים ואף מטיח באלוהים את ההאשמה הנוקבת “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?” (בראשית, י”ח 33-25); ולא שמענו שיצאה אש משמים ואכלה אותו על דברי הכפירה הנוראים הללו. העם רב עם הנביאים, הנביאים רבו עם אלוהים, המלכים רבו עם העם ועם הנביאים, איוב הטיח כלפי שמיא. השמים סרבו להודות שחטאו לאיוב ואף על פי כן העניקו לו פיצויים אישיים, ואפילו בדורות אחרונים היו רבנים חסידיים שתבעו את האל לדין תורה.

תרבות ישראל יש לה איזו ליבה אנארכית: לא רוצים משמעת. לא סתם ממלאים פקודות. רוצים צדק. רודף אתונות ורועה צאן אשר נחה עליו הרוח יכול למלוך על ישראל או לחבר את מזמורי תהילים. בולס שיקמים קם ומתנבא. רועה צאנו של כלבא שבוע, או איזה סנדלר, או נפח, מלמד תורה ומפרש פירושים ומטביע את חותמו על חיי יום יום של כל אדם מישראל. ועם זאת – תמיד, או כמעט תמיד, ריחפה סביבם השאלה: מי שמך? מניין לנו שאתה האיש? אולי אתה באמת גדול בתורה, אבל ברחוב הסמוך גר עוד גדול אחד, והוא חולק עלים ומציע מסקנה מהופכת, ולא פעם “אלה ואלה דברי אלוהים חיים“. על פי רוב הוכרעה שאלת הסמכות לפרש בכוח איזה קונסנזוס חלקי, לא פה אחד. תולדות תרבות ישראל באלפי השנים האחרונות הן שלשלת של מחלוקות מרות, בהן מחלוקות מכוערות ורוויות יצרים, בהן מחלוקות פוריות. בדרך כלל לא היה שום מנגנון הכרעה סמכותי, פורמלי; על פי רוב, רב פלוני היה גדול מחברו מפני שנחשב גדול מחברו, ותו לא.

תרבות ישראל במיטבה היא תרבות של שקלא וטריא, של משא ומתן, של פנים לכאן ולכאן, של חריפות כוח השיכנוע, של מחלוקת “לשם שמים”, של ריב למען “יגדיל תורה ויאדיר”, של איפכא מסתברא, וגם של יצרים עזים המתחפשים למחלוקות “לשם שמים”. זהו יסוד רוחני המתיישב היטב עם רעיון הדמוקרטיה כפוליפוניה – מקהלה של קולות שונים המתוזמרים על ידי מערכת של כללים מוסכמים. אורות ולא אור. אמונות ודעות ולא אמונה ודעה. אכן, היו וישנן בתרבות ישראל “מובלעות” של ציות עיוור. המובלעות האלה הן, בעיני, סטייה מהמסורת, גם כאשר הן מתיימרות להיות התגלות המסורת. עם כל ההבדלים שבין הרב הליטאי המושל בכיפה לבין המשיח מלובאביץ’ ובין שניהם לבין הקדוש מן העיירה נתיבות, למשל, שלושתם משרים סביבם ציות אפיפיורי, והכפופים להם מקבלים משמעת. ציות עיוור אינו יכול להיות מוסרי. “נעשה ונשמע” פירוש: נעשה בתנאי שנשמע. כבר אלפי שנים לא היה אף מעשה אחד, אשר כל היהודים כאיש אחד הסכימו לראות בו נס או מופת. תמיד יש חולקים וחושדים וכופרים. כמעט מול כל סמכות מופיעה סמכות שכנגד. רק יחידים היו, אשר בני דורם ובני הדורות שלאחריהם קיבלו את סמכותם בלא עוררין. בסופו של דבר, “מקור הסמכות” בתרבות ישראל הוא בנכונותו של העם – או של חלק ממנו – לקבל את מורה-ההוראה, או את פוסק-ההלכות, או את הצדיק בעל המופת, או את מורה הדרך, כמקור של סמכות. אפילו הנשר הגדול נעשה נשר גדול מכוח התקבלותו על לב העם ולא מכוח הכתרתו בידי קומץ חשמנים. ההירארכיה היא וולנטארית. מבחינה זו, יש בתרבות ישראל קו אופי דמוקרטי עמוק ומובהק; וכדאי להזכיר זאת דווקא בימים שבהם יש אצלנו כל מיני חכמים שלא די להם בניגוד הממשי שבין מרות ההלכה לבין מרות השלטון הנבחר, והם מציירים את רוח הדמוקרטיה כאיום של היהדות או את רוח היהדות כאיום על הדמוקרטיה.

ער גייט אויך דערנאך אריין אין דאס געדאנק פון ווי מ׳ווערט א ״קראי פון תושבע״פ/הלכה״ וואס איז אויסגעשמועסט אין די אשכול:

עולם ההלכה, כמו היקום עצמו מתחיל ב”מפץ גדול” – מתן תורה, מעמד הר סיני. מאז ועד היום, או מאז עד תמול שלשום, תרבות ישראל היא תרבות של מעגלי אדוות מתרחבים, של פירושים, רובד על גבי רובד. אבל ככל שמתרחקים ממתן תורה, המרחב הפרשני מצטמצם והולם מפני שהוא מאוכלס יותר ויותר. הולך ומצטמצם החלל, מפני שכל דור מוסיף ולשום דור אסור לגרוע ואסור לגנוז. הבית מתמלא רהיטים, הרהיטים מתמלאים חפצים, אין יוצא ועוד מעט וכבר אין בא משום שאין מקום.

בעולם ההלכה הולכת ומתעצמת הבקיאות הלמדנית, או הדבקות הקפדנית, או החריפות, או התלהבות הלבבות, בעוד מרחב היצירה הולם ומסתתם. גם הכרת הערך העצמית הולכת ומתכווצת שהרי “אם ראשונים כבני אדם – אנחנו כחמורים”: ככל שמתרחקים ממעמד הר סיני, יהדות ההלכה משמרת יותר ויותר ויוצרת פחות ופחות. לכל היותר – “יפתח בדורו כשמואל בדורו”. וודאי שאין האחרונים רשאים לשנות מדברי הראשונים. אכן, שעונים רוחניים שונים הורו שעות שונות ביהדות ספרד וביהדות אשכנז, במזרח אירופה ובסאלוניקי ובבגדד ובתימן – אבל כל השעונים הוראו שמעמד הר סיני הולך ומתעטף בעמוד ענן של טקסטים פרשניים על גבי טקסטים פרשניים. מכאן הרגשת המחנק.

ער איז ממשיך איבער השייכות לזהות ״ישראל״:

בעצם, קיבלו עליהם כמה סופרים ומשוררים את מה שבעלי ההלכה נמלטו מפניו. כמעט אפשר לדבר על הפרדת הדת – לא, לא הפרדת הדת מן המדינה, אלא על הפרדת הדת מן הדתיים.

עובדה מסעירה היא, שההתמודדות התיאולוגית לא נעלמה, אלא עברה בעיקרה מידי שומרי המצוות לידי הכוח היצירתי ביותר בעם ישראל בדורות האחרונים – הספרות העברית החדשה, בשירה, בפרוזה, ובהגות. אלה לא “עזבו במנוחה” את האל, כי אם התעקשו למשוך בשרוולו, לרדת אל מקצת כוונותיו, או לתבוע אותו לדין. סופרים שרובם ראו עצמם חילוניים, לא חדלו לעסוק במצוקה תיאולוגית. שורה שלמה של יוצרים, מביאליק וברדיצ’בסקי ועגנון דרך אורי צבי גרינברג ועד יזהר ודן פגיס ועמיחי ואחרים, כותבים – כך או אחרת – על “הסתר פנים”. נראה שבמאה השנים האחרונות רוב הגילויים הדינאמיים והיצירתיים בתרבות ישראל מתרחשים מחוץ לממלכת ההלכה, אם גם בזיקה דיאלקטית אליה, או בזיקה מנתצת. אבל זיקה מנתצת אף היא זיקה, ולפעמים יש בה יותר אינטימיות מאשר בזיקתם של אוצרי המוזיאון, המצחצחים את זגוגיותיהם של ארונות-התצוגה הנעולים. גם אפיקורסות היא בכלל תרבות ישראל. גם כפירה, גם הטחה כלפי שמיא. כל אלה עמדות דתיות מובהקות. [ועיין בדברי דר. דוד ביאלע בזה, וואס זיין טעזע איז אז די משכילים ואפיקורסות זענען טאקע ארויסגעוואקסן פון אט דאס וואס איז בתוך דאס עסענס פון יהדות.]

מה נכלל ב”תרבות ישראל”? כל מה שיש לעם ישראל, כל מה שהצטבר אצלו במרוצת הדורות, מה שנולד בפנים וגם מה שנקלט מבחוץ והפך להיות בן-בית. מה שנהוג ומה שהיה נהוג, מה שמקובל על כולם ומה שמקובל רק על חלק. מה שמקובל היום ומה שהיה מקובל בדורות קודמים. מה שבעברית ומה שבלשונות אחרות. מה שכתוב ומה שמתהלך מחוץ לכתובים. אולי גם קווי-התנהגות מסויימים ואופני-תגובה הקשורים בזיכרון משותף: אולי גוון מובחן של הומור והתחכמות, נטיה מובהקת לביקורתיות, לאירונית עצמית, לרחמים עצמיים וגם לצדקנות, פראגמאטיזם אפוף פאנטאזיות, אכסטאזה וספקנות, אופוריה תוך ראיית שחורות, עליצות מלאנכולית, וגם איזו חשדנות כלפי כל שררה, ויש מידה של התנגדות לעוול, אף כי תכונות אלה כמובן שאינן טבועות בכל יחיד, ונוכחותן בעתיד אינה מובטחת. יש רגישויות אשר לא קשה לזהות אותן, אבל קשה מאוד לקבע אותן בהגדרות. אחדות מן הרגישויות האלה הולכות ונעלמות אצלנו עכשיו. במדינת ישראל ניטש עימות מר בין יהודי ה”שולחן ערוך” לגווניהם השונים לבין אלה שאינם חיים על פי ההלכה. היחס אל המדינה הוא הנושא המיידי והבולט ביותר בעימות זה, אבל אין הוא הנושא העיקרי.

הרב דר. מיכאל אברהם דינגט זיך מיט אים און טענה'ט אז עס מוז זיין לבסוף קאנקריט הגבלות והגדרות אויף א מושג המחייבות דעם מעמבּער בתוכה וואס זענען נעסעסערי און סאָפישענט דערפאר [כזה: ״↔״], כדי צו וויסן וואס ווערט גערעכענט בתוך און ווי א מעמבּער פון דעם מושג; דאס איז די דעפיניציע פון ״דעפיניציע״. און ער טענה׳ט אז לפי עוז איז דאס נישטא געהעריג (דאס איז ״חופש״ מכללים בכלל און נישט ״חירות״ בתוך הכללים). און ווי ער שרייבט:

אני, כמי שמחויב להלכה מצטרף לרבות מהביקורות שלו על האיבון, אבל אני עושה זאת מבפנים. אני מקבל את הכללים ומציע לחלקם פרשנות שונה מהמקובל. יש מסגרת שאותה גם אני לא מחליף ולא יכול להחליף. המסגרת הזאת קובעת את המגבלות ואת כללי המשחק. בתוכה מתנהל המשחק ונמדדת רמת החירות של כל אחד מאתנו. מי שלא מקבל את התכתיבים של נכון ולא נכון, טוב ורע, שניתנו על ידי הקב”ה וקבעו את המסגרת היהודית, לא יכול לשחק במשחק הזה. הוא בעצם לא משחק בשום משחק. הוא חי בשווייץ והכרעותיו אינן אלא הגרלה או היענות לדחפים, ולכן כמובן חסרות ערך ומשמעות… אם האדם עצמו מחוקק לעצמו את הכללים – הוא תמיד צודק וצדיק. זו לא חירות אלא חופש, ולכן זה חסר משמעות.

ער גייט אריין אין אַן אריכות דערין וואו ער טענה׳ט אז יוּניווערסאל ערכים קענען נישט שאפן דעם זהות ״ישראל״ דוקא (אדער כטענתו של סארטרע אז אנטיסעמיטיזם פונעם גוי איז וואס שאפט פאר׳ן איד זיין אידענטיטעט פון ״איד״). ער איז מסכים צום רס״ג אז אין אומתינו אומה אלא בתורותיה דוקא.

חשוב לשים לב שהמונח “זהות יהודית” משמש אותנו בשתי משמעויות שונות: אצל הדתיים מדובר במערכת ערכית מחייבת. חשוב וראוי להיות כזה, ואסור לחרוג מזה. מי שלא עושה זאת הוא לא בסדר. לעומת זאת, אצל החילונים הזהות היא אוסף מאפיינים לאומיים. סט של עובדות. כאלה אנחנו וזהו. אז מה? למה זה חשוב? מה יש לדון על זה? וכי אסור לי לחרוג מהאופי הלאומי? למה כל כך חשוב לדון בזה ולהשתייך לזה? מה פשר העיסוק האובססיבי בעובדות נייטרליות? אם אני רוצה להיות בלגי ולהתנהל לפי קווי האופי הבלגיים, מה רע בזה?

ניתן לשמוע במחוזותינו תחת כל עץ רענן בכל רגע אמירות מגוחכות כמו “אני יהודי כי הוריי נרצחו בשואה” (היטלר כמדד למיהו יהודי), “אני יהודי כי אני מדבר עברית”, “היהדות שלי היא הדמוקרטיה וכבוד האדם”, “היהדות שלי היא המוסר והדאגה לחלש”, “הנאמנות למדינת ישראל וחוקיה” וכו’ וכו’. כל ההבלים המעייפים והחבוטים הללו תולים ערכים אוניברסליים שנדרשים מכל אדם בעולם (או מכל ישראלי), דווקא ביהדות. האמירות הנבובות הללו מצביעות בצורה ברורה על הוואקום היהודי אצל החילונים.

רבים מעמיתיו לדעה של עמוס עוז סבורים שמי שמכריז על עצמו כיהודי הוא יהודי, ללא קשר לערכים ולמחויבות שלו להלכה ולתורה. כאן אנחנו כבר במחוזות המעגליות. למושג יהודי אין שום תוכן קונקרטי. זהו פרי מעשיהם של היהודים. ומיהם יהודים? אלו שפרי מעשיהם הוא יהודי. חד גדיא חד גדיא.

המסקנה היא שאין חיה כזאת “יהדות חילונית”. יש יהודי (לפי ההגדרה הדתית) חילוני (לפי התנהלותו), אבל אין יהדות חילונית. זו ממש המצאה אינפנטילית, ואני כל פעם משתאה מחדש כמה מאמץ אינטלקטואלי משקיעים אנשים חכמים כדי לצקת לתוכה תוכן ללא בדל הצלחה. לכו ל”אלול” ושאר בתי מדרש פלורליסטיים או ישיבות חילוניות, ותוכלו להתרשם מהוואקום השורר שם. לא תמצאו שם ערך יהודי אחד שאינו ערך אוניברסלי. מה שכן תמצאו הוא ערבוב חוזר ונשנה בין ערכים לעובדות (כלומר התייחסות למאפיינים עובדתיים כערכים), וגם התייחסות לכל דבר עלי אדמות כיהדות (בפרט התייחסות פתטית לערכים אוניברסליים כיהדות).

על כך כבר אמר רס”ג: “אין אומתנו אומה אלא בתורותיה”. אכן, מילה בסלע.

הגם עס איז מעגליך אז דאס וואס ער טענה׳ט פריער לגבי דעם איז אפשר לענ״ד א פאָלאָסי פון דיוויזשאן/מערעאָלאגישע פאָלאָסי. ער שרייבט:

מה מכל המאפיינים הללו הוא קריטריון להגדרת יהדות בעיני עמוס עוז? האם לדעתו מי שאינו ווכחן אינו יהודי? האם מי שמקבל סמכות אינו כזה? יש המון גויים כאלה. אז כיצד ניתן לראות במסגרת הזאת הגדרה ליהדות?! כשעמוס עוז וחבריו מדברים על זהות יהודית ותולים אותה בשירות בצבא, ציות לחוק, תשלום מסים, התנהגות מוסרית, שימוש בשפה העברית, לימוד תנ”ך, או ווכחנות, אני תוהה מדוע לדעתו כל אלו הם קריטריונים ליהדות. כל אלו מאפיינים גם גויים גמורים. דרוזים הם אזרחים נאמנים של המדינה, מדברים עברית, משלמים מסים, מתנהלים מוסרית. אז למה הם לא יהודים? אם יש אינדונזי ווכחן ולא מקבל מרות (וגם מוסרי), בעיני עמוס עוז הוא יהודי? הנוצרים לומדים תנ”ך יותר מאתנו, אז גם הם יהודים? יהודים בחו”ל לא מדברים עברית, אז לדעתו הם לא יהודים? וגם אם בהגדרתו הם אכן לא יהודים, למה זה חשוב? יש לזה משמעות ערכית כלשהי? יש לו טענה כלשהי כלפיהם?

והיינו, אז ער האט דא כנראה א הנחה מוסתרת אז טאמער איינער וואס האט אלע די מאפיינים האט א זהות ״ישראל״, דאן איינער וואס האט א חלק פון זיי האט דאס אויך. דאס איז אבער ענליך צום פאָלאָסי פון דיוויזשאן/מערעאָלאגישע פאָלאָסי וואו מ׳נעמט אָן אז די פּראַפּערטי פון א גאנצע וואס האט אלע די חלקים, איז אויך א פּראַפּערטי פון די חלקים גופיהן.

***

http://www.kaveshtiebel.com/viewtopic.p ... 32#p516732

[מי אני]

זיי שרייבן אין זייער הקדמה צו דברי הימים:

Rabbinic tradition (b. B. Bat. 15a) assigns authorship of part, but not all, of Chronicles to Ezra the scribe; medieval Jewish commentators differed over the scope of the Ezran material. Modern scholarship remains divided over the book's relationship to Ezra; through most of the 19th and 2oth centuries scholars accepted the rabbinic position, based on several considerations, including linguistic similarities between Ezra-Nehemiah and Chronicles, similarity in outlook and theology, and the fact that the conclusion of Chronicles is identical to the introduction of Ezra. These scholars used the term "the Chronicler" to refer to the single author of Chronicles-Ezra-Nehemiah. Most scholars now reject this position, arguing that the two works, though similar because they were written in approximately the same period, differ substantively in matters of outlook and theology. Three key examples of this difference in outlook are: (1) the uncompromising stance of Ezra-Nehemiah regarding all forms of exogamy (marrying outside of the clan), as opposed to Chronicles' relatively liberal attitude on the matter; (2) Chronicles' inclusive definition of the true Israel, which contrasts sharply with Ezra-Nehemiah, in whose view only those Jews returning from the Babylonian captivity are viewed as the true Israel; and (3) the heightened place of the Davidic covenant in Chronicles, in contrast to the emphasis on the exodus-Sinai traditions found in Ezra-Nehemiah

ולגבי מגילת רות שרייבן זיי:

The authorship of the book is unknown and its date is difficult to establish. Many scholars propose a date between 950 and 700 BCE, that is, between the time of David and the Assyrian conquest of the Northern Kingdom of Israel. Others suggest a date during the period of the Babylonian exile or in the early period of the return (586-500 BCE). In the latter case, the book may be read as promising that those who return from exile will be blessed, just as Naomi was when she returned from Moab to Bethlehem. A story recounting the lineage of David might also have had special meaning at a time after the Davidic monarchy had come to an end. If the story is dated to the early exilic period, its positive depiction of Ruth the Moabite may be polemical, emphasizing, in contrast to Ezra-Nehemiah, that foreigners may be integrated into the Jewish community

[מי אני]

בן גוריון האט אין 1958 אנגעפרעגט ביי אסאך חכמים צו דעפינירן ״יהודי״ - ווער און וואס עס איז א ״איד״. הרב יוסף קאפח האט אים גע׳ענטפערט:

What is the meaning of the term "Jew"? It must be stated that the term does not denote a certain race. Perhaps it is wrong to use the word "race" so as not to mimic the modern-day racists and their associates, as according to the perception of the Torah, there are no different races in the world. In order to uproot this theory, the Torah felt compelled to provide extensive details of the lineage of all the people in the world so as to attribute them to a single father and a single mother. Thus it might be more proper to say that the term "Jew" does not denote a certain tribe, or in other words, does not indicate the descendants of Abraham, Isaac, and Jacob in the limited sense of the phrase. We know beyond any doubt that through out the generations, many people of different nations became intermixed with the Israelites

***

דר. קריסטיִן העיס שרייבט:

The rabbis seem eager to disassociate themselves from Ezran holy seed rhetoric and related Second Temple traditions that denounced even casual interethnic unions as capital crimes, subject to the vengeance of zealots. They rule that those who read a universal prohibition of intermarriage into the Bible are to be severely suppressed (M. Megillah 4:9). The rabbis failure to take up Ezra's ban on foreign wives and their children - indeed, their very reversal of this program by allowing conversion - is all the more remarkable in light of the rabbis' general perception and presentation of themselves as Ezra's (indirect) successors

***

לגבי גרים שרייבט דער כוזרי (מאמר א אות כז):

וְכָל הַנִּלְוָה אֵלֵינוּ מִן הָאֻמּוֹת בִּפְרָט יַגִּיעֵהוּ מִן הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵיטִיב הַבּוֹרֵא אֵלֵינוּ, אַךְ לֹא יִהְיֶה שָׁוֶה עִמָּנוּ.

[מי אני]

מענין לענין באותו ענין האט דא @יידל אראפגעברענגט אַן ארטיקל איבער ״מיהו חרדי?״ עס איז אינטרעסאנט צוצושטעלן דערצו דאס וואס הרב דר. מיכאל אברהם שרייבט:

לפני כמה שנים השתתפתי בלוויה של אדם יקר (אביו של גיסי) שהיה ממקימי יד חנה, הקיבוץ הקומוניסטי (היחיד בישראל). האווירה הייתה נוגה מאד, מעבר לפטירתו של אותו אדם הייתה תחושה שזו לוויה לתנועה הקומוניסטית בישראל (מק"י). מן הדברים שהושמעו שם ניתן היה להבין שכמעט כל מי שנמנה עליה נמצא במקום, ולא היו שם כל כך הרבה אנשים. לאחר מכן יצא לי לשוחח עם פרופ' לכלכלה, חבר התנועה הקומוניסטית, וניסיתי להבין במה בדיוק הוא דוגל, ובעיקר מהי האוטופיה שלו/שלהם. הוא אמר בכנות ראויה להערכה שאין להם אוטופיה והם לא חותרים לקראת מצב אידאלי כלשהו מפני שהם עצמם לא יודעים להגדיר את האידאל הזה. הם מבינים היטב שאי אפשר כיום בלי כלכלת שוק חופשית, אבל הם מנסים לתקן עוולות באופן מקומי. תהיתי במה הם עדיין קומוניסטים. רבים מנסים לתקן עוולות, ואם אין מולם חזון אוטופי מסוים וכולל, מה בדיוק ההבדל בינם לבין שאר מתקני עולם וחברה. הוא לא בדיוק ידע לענות לי. זוהי תופעת האינרציה האידאולוגית. אתה ממשיך להחזיק באידאולוגיה כלשהי, אבל במנותק מתכניה המקוריים. לכאורה רק הכותרת נשמרת אבל כל מה שתחתיה השתנה או נעלם.

חשבתי אז שאנשים רבים מגוונים אידאולוגיים שונים נוהגים באופן דומה. אני פוגש לא מעט אנשים שגדלו בחברה החרדית, ובהשקפותיהם כיום אין מאומה מן החרדיות. הם דוגלים בציונות ובשותפות מלאה עם כלל החברה בישראל, בעבודה לפרנסתם, בחשיבותה של השכלה כללית, בפתיחות לעולם הרחב ולערכיו, בגישה ליברלית וגמישה יותר להלכה, בשוויון לנשים ועוד. כשאני שואל אנשים כאלו באיזה מובן הם עדיין חרדים, הם לא בדיוק יודעים לענות לי. הם חשים שייכות לחברה החרדית אבל לא שותפים לאף אחד מערכיה ורעיונותיה. זוהי אינרציה סוציולוגית או אידאולוגית בדומה לזו שתיארתי למעלה.

[מי אני]

לגבי זהות ״ישראל״ ויחסה לתורותיה שרייבט דער אידישער היסטאריקער דר. יוסף גארני:

In effect, these historians represent three basic approaches to the overall definition of Jewish identity: Jews are a spiritual people according to Marcus Just and Heinrich Graetz; a nation relating to a national territory, according to Ben-Zion Dinour and Raphael Mahler; a solidaristic entity, according to Shmuel Ettinger. Although the nature of Jewish identity is considerably different in each of the three approaches, they all share two propo- sitions that touch directly on the subject of this book. First and foremost is the assumption that despite the fundamental differences between various sectors of the nation, there is something called “the Jewish People.” The second assumption is that the form and content of the Jewish identity has changed over the course of history

Moreover, despite their differences, all these historians associate the changes in identity with the declining weight of religion. Graetz still attributes a central role to the moral commitment, in the religious sense but Dubnow replaces religion with national consciousness — even though religion is included in this consciousness as an historical major element. Baron, as for him, considers religion to be part of Jewish society as a unique culture while for Dinour, religion is one of the forces driving the national messianic trend. Mahler considers religion to be a major element in the Jews’ popular culture, and at the same time, for Ettinger, religion is one of the components of the dialectical system underlying the collective Jewish identity

However, the emphasis on the salience of the holocaust rather than on the State of Israel as markers of contemporary collective Jewish identity, means that the Jews are not a nation of “sufferers and scholars,” the bearers of the divine notion of justice and morality, as Graetz believed; they are not a nation that proves the power of the national consciousness of a community seeking to maintain its singularity even though it lacks a territory of its own, as Dubnow suggested; they are not merely a social-religious collective, as Baron claimed, since they do have a sovereign state of their own; and they are not a society driven by a Zionist messianic urge, as Dinour proposes, or concentrated around a territorial center in the Land of Israel, as Mahler would have it

In sum, the definition of a Jew, as argued by Gershom Scholem cannot be provided by halakha, but only by history. What we are seeking is a definition of the “historical Jew” on the basis of collective historical experience and memory. In negative terms, in this definition a Jew cannot be a member of any other religion, because the historical continuity of the conjunction of religion and nationality in Judaism prevents it. In positive terms, the definition must be pluralistic. The “pluralist Jewish People” is composed of individuals who bear a variety of different identities in terms of ideologies, culture, and citizenship. On the one hand, they are part and parcel of the rapid historical process of social change that has been going on for over two hundred years. On the other hand, they are united by a sense of connectivity, which is sometimes affected by historical afflictions and sometimes motivated by the desire to preserve and sustain their peoplehood and singularity. The connection may be influenced by social circumstances, but it is meta-historical in essence

ועיין כאן.

***

דר. קריסטיִן העיס שרייבט (עפ"י וואס זי האט דורכגעטוהן):

different definitions of Jewish group identity and of the access of non-Jews to that identity may be seen in biblical texts. Diverse views of the permeability of the boundary between Israelites/Jews and non-Israelites/non-Jews were expressed in widely divergent views on intermarriage and conversion, and played a central role in the formation of Jewish sects in the second temple period and in the separation of the early church from what would later become rabbinic Judaism

The primary avenue of foreign access to israelite identity in biblical times was assimilation, often effected through intermarriage, which required acceptance of the religio-moral norms of the community and, according to some texts at least, male circumcision (see Jacob’s position in Gen 34). Biblical stories of the assimilation of foreign women through intermarriage (e.g., Moses’s two non-Israelite wives; Ruth) and the uncontested Israelite identity of the offspring of foreign wives (witness the many kings of Israel born of foreign mothers) attest to the permeability of the boundary between Israelite and non-Israelite. At the same time, there are biblical texts that espouse a more separatist position (Simeon and Levi’s position in Gen 34). Some of these texts represent the uncircumcision of non-Israelite males as an irremediable obstacle to their assimilation (Sam 18; Ezek 44:6–9)

In the postexilic period Ezra articulated an unprecedented genealogical definition of Israelite identity and attempted to banish all foreign spouses — Male and female — and their offspring from the community. Ezra’s insistence on descent from two Israelite parents was an innovation because it extended to lay Israelites the genealogical purity and endogamy previously required only of priests (cf. Lev 21 and Ezek 44). Ezra rationalizes this innovation with the assertion that all Israelites, not only the priests, are a “holy seed” that must not be desacralized by intermingling with the profane seed of non-Israelites. The designation of Israelites and non-Israelites as, respectively, holy and profane seed was intended to establish an impermeable boundary between the two. Intermarriage becomes impossible on the grounds that distinct genealogical seeds cannot be joined. Likewise, conversion is impossible because that which has been separated out and designated by God as nonholy seed cannot be “converted” into something it is not— holy seed

Ezra’s innovation was by no means universally accepted. Indeed, in the second temple period the boundary between Jew and non-Jew was widely understood to be permeable, and the conversion of non-Jews was a broadly accepted phenomenon. But some Jews continued to prize genealogical filiation and contested the very possibility of “conversion” and assimilation of foreigners. For these groups, sympathetic Gentiles can be, at best, “resident aliens” (gerim). These gerim constitute a distinct “fourth estate” (after priests, Levites, and lay Israelites) and may not intermarry with native-born Jews. According to some of the more extreme articulations of this view the blemish of profane seed can never be overcome, and a non-Jew can never become a Jew

[מי אני]

דר. אליעזר בן-רפאל צונעמט די דריי הויפט סוגים פון ווי אזוי אידישע אינטעלעקטשואלן האבן גע׳ענטפערט בן גוריון איבער׳ן שאלה להגדיר ״מהו ומיהו יהודי?״ אינעם מאדערנער עפאכע:

The starting point for our analysis is the definition of Jewish identity that prevailed in traditional society before the age of modernity: the assertion of total commitment to a “Jewish People,” a perception of a cultural singularity expressed in the notions of the “God and Torah of Israel,” and a definition of the Jewish condition in respect to non-Jews, in terms of exile and the longing for a Return to the “Land of Israel.” With the entry of the Jews into the modern age, these principles were transformed into questions which may be formulated as follows: (1) To what degree is the Jewish People an entity still requiring solidarity once Jews become citizens of non-Jewish states and societies? (2) How should the religious culture associated with Judaism be interpreted in an increasingly secular environment? (3) To what extent does the notion of exile still apply to Jews in modern, often liberal and democratic, states where they are equal citizens, and can the longing for “Return” remain a legitimate collective aspiration in this context?

These questions have been answered in numerous and varied ways. By drawing insights from the letters of the “sages” to Ben-Gurion, three principal contrasting syndromes can be identified which are relevant to the analysis of both previous and later formulations. These syndromes are still battling for hegemony in the Jewish world today. They diverge from each other not only in the content of their answers to the fundamental questions, but also, and primarily, in the facet of collective identity on which they lay stress. The ultra-Orthodox caste syndrome aspires to continue the traditional model, emphasizing the Jews’ religious calling that turns them toward themselves and their own deeds. The ethnocultural syndrome sees Judaism as a set of cultural values upheld by Jewish communities throughout the world. The national-territorialist syndrome accentuates the building of a sovereign Jewish nation grounded in its ancestral land, which it defines as a national territory

In respect to content, each syndrome views the dilemma of particularism vs. universalism that has always been inherent to Judaism in a different light. The caste syndrome maintains the particularism of the Jews’ religious mission, even though it speaks of the redemption of humanity as a whole; the national-territorial syndrome stresses the universality of the aspiration for national sovereignty, while insisting on the particularism of this aspiration when it comes to the Jews; the ethnocultural syndrome tends to emphasize the universalistic perspectives of Judaism and to downplay its particularistic aspects. Furthermore, the ethnocultural and national syndromes are eager to underline their thorough acceptance of modernity, while the caste syndrome seeks to retain control of how and how much it participates in modernity, refusing to see it as an absolute good. Finally, for the ethno-cultural syndrome, Judaism is a subculture and can coexist with any other national identity; for the caste syndrome, it is the principal identity of the individual but does not exclude a different national identity; and for the national-territorial syndrome, Jewish sovereignty is the only way to enable what it calls “full Jewish identity”

[מי אני]

לגבי זהות ישראל שרייבט דר. יצחק גרינבערג:

I believe that the definition of a Jew is one who takes the covenant idea seriously, who struggles to find its validity in his own life. It doesn’t matter to me whether one calls himself Reform, Conservative, or Orthodox. However, I identify with Orthodoxy. Although too many Orthodox Jews merely accept the covenant doctrines and do not attempt to find their relevance to modern life, I still think that Orthodoxy has the largest number of people who do take the covenant idea seriously

***

איד 1.jpg

איד 2.jpg

[מי אני]

דאס איז פון וואס עדווין מאנטעגוּ, א איד וועלכער איז געווען א מעמבּער אינעם בּריטישן רעגירונג, האט געשריבן צום בּריטישן פּארליעמענט אין 1917 אין רעאקציע צום בּאַלפאָר דעקלעראציע:

IMG_6153.jpeg

אין די לעקציע ברענגט דר. דניאל הארטמאן ארויס אז כהיום איז בא״י די זהות ״ישראל״ מיוסד אויף אַן ״עטנאָ/נאציאנרליסטישע מהלך, איבער וואס ״מ׳איז״, משא״כ בחו״ל איז דאס א ״מצוה״ מהלך, וואס אעז איבער וואס ״מ׳טוהט״ און ענעקט.

אין די לעקציע ברענגט דר. יהודה קורצער א מאדעל עפ״י הרב דר. יוסף טעלושקין והרב דר. יוסף דוב סאלאווייטשיק, אז זהות ישראל איז דאס ווען א מענטש שפירט עפעס מער ספעציעל אין די צער פון וואס קומט אויף ״אידן״ בכל מקום שהם. (עס קען זיין א קאָראָלערי פון שיטת סארטרע, בנוגע וואו עס איז אנטיסעמיטיזם פונעם גוי וואס איז דאס קובע). הרב דר. דוד הארטמאן ברענגט אראפ ענליך פון ישעיה בּערלין. דר. קורצער ברענגט אויך ארויס ווי עס זענען דא מערערע מאדעלן פון זהות ״עם ישראל״, און א מענטש קען האבן א געמיש פון זיי. דר. קורצער ברענגט אויך צו פון דר. עלען וואלף, אז כהיום איז בא"י די אידענטיטעט פון אידן מיוסד אויף פּארטיקולעריזם, ובחו"ל אויף יוניווערסאליזם. ער דינגט זיך מיט דעם, און אז עס דארף זיין א געמיש פון ביידע.

[מי אני]

IMG_6295.jpeg

דר. יצחק יהודה גולדציהר.

מיכה יוסף ברדיטשעבסקי האט געקרעדיט דר. גולדציהר׳ס אנטראפּאלאגישע ווערק מיט׳ן צייגן אז יהדות איז בעצם א תרבות און קולטור.

[berlbalaguleh]

מי אני: איך האב א סאך מאל פאנטאזירט וויאזוי ס'וואלט אויסגעקוקט ווען איך האב (ח"ו) א פוילישע שיקסע/גוי'טע פאר א ווייב (הס מלהזכיר. דו שייגעץ וואס דו ביסט.) אויב זי וואלט געקענט אהערשטעללן א גוטע שבת'דיגע געפילטע פיש אדער טשאלנט. און וויאזוי וואלט אויסגעזעהן ווען זי גייט אין ווייבער שול. מיט א טיכל/שייטל.

איין זאך איז זיכער. ווען זי וואלט זיך געקריעגט מיט מיר וואלט זי צוזאמגעשאלטן מיך און אלע זשידעס. דאס איז שוין גארנישט קיין פאנטאזיע. נאר ס'זענען דא צענדליגער און אפשר הונדערטער אזעלכע מעשיות. פון פוילן און דייטשלאנד.

איך קען א איד (נישט פון די ל"ו צדיקים) וועלכער האט זיך גע'גט פון זיין אידישע ווייב און ער האט חתונה געהאט צו א גוי'טע. וואס האט ער פארדינט? ער האט באקומען אן אלטע, קראנקע גוי'טע.

[מי אני]

לגבי די גמרא ביבמות יז. האט הגרי״ד סאלאווייטשיק מבוסטון ז״ל געשריבן:

IMG_6382.jpeg

[כרם זית]

נישט אז דאס איז פשטות אין די גמרא דארט, אבער ביי קידושין טרעפט מען 'פקעי רבנן קידושין מיניה' ממילא קען מען אפשר בדוחק מסביר זיין אז עשאום כעכו''ם לענין זה?