די לשון החינוך ביי מצות שלא להתעדן באחת מכל העריות/קריבה (מצוה קפח) איז טאקע:
מדיני המצוה מה שאסרו חז״ל בזה לגדר, והוא שלא יקרץ אדם בידיו וירמז בעיניו לאחת מן העריות, ושלא לשחוק עמהם כלל. ואפילו להריח בשמים שעליהם אסרו.
. . .
ומכל מקום, לפי הדומה מכל מה שהזהירו זכרונם לברכה, אין אדם רשאי לזוז ממוסרם הטוב. ואף על פי שהוא מוצא עצמו חשוך התאוה קצת, לא יאמר "כיון שאני מוצא עצמי כן, מה אכפת לי אם אסתכל בנשים, כי יודע אני בעצמי שלא יתעורר יצרי בכך" – שהרבה אמרו כן ונכשלו. ועל זה רמזו זכרונם לברכה (סוכה נב.) באמרם כי היצר בתחילה חלש מאד, והולך ומתחזק על האדם הרבה. ואתה, בני, הזהר על זה מאד ואל יבטיחך יצרך, ואם אלף ערבים יתן לך.
אבער איה״נ לויט ר׳ פדת, עפ״י רש״י ור״ת בשבת שם, וואס קריגט זיך אויף די רבנן דארט, וועט סתם קריבה (ואפילו ממש) פון הוא בבגדו והיא בבגדה (וואו ס׳איז דא סיי שינוי און סיי דיעות להזכיר זה את זה שלא יבאו לידי עבירה) נישט זיין אסור מדרבנן אויך נישט.
(זאגסט, אז הגם ר׳ פדת איז טאקע דער יחיד און מ׳פסק׳נט נישט ווי ער, איז אבער דא די באקאנטע משניות בעדיות בפ״א מ״ה-ו.)
דער חינוך שרייבט דארט לגבי די גמרא בברכות כ. ובכתובות יז.
וזה שאתה מוצא קצת מעשים בגמרא מראים סותרים דברי אלה, כלומר שאפילו במה שאסרו רבותינו זכרונם לברכה בנשים לא היו קצת מהן חוששין, אין זה סתירה כלל לדברי. דבמקום מצוה הוא דוקא שהיו מקילין קצת, כמו שמצינו (ברכות כ.) ברבי יוחנן דהוה יתיב אשערי טבילה כדי שיסתכלו בו הנשים וילדו בנים נאים כמותו, והוא לא היה מסתכל בהן חלילה. ורבי (כתובות יז.) ורב אחא דהוה נקיט כלתא אכתפיה למצוה שהיה עושה כן כדי לשמחה, וקצת ענינים כיוצא באלו. ועוד שהם זכרונם לברכה היו כמלאכים, שלא היה עסקם אפילו שעה קלה כי אם בתורה ובמצות, והיתה מפורסמת כוונתם לכל העולם כשמש, ולא היו מרגישים הרגש רע בשום דבר מרוב דבקותם בתורה ובמצות. אבל אנחנו עכשיו אין לנו לפרוץ אפילו גדר קטן בעניינים אלו כלל, אלא לשמור כל ההרחקים שהודיעונו זכרונם לברכה בפרט.
די לשון פונעם רמב״ם לגבי די ל״ת דאורייתא בספר המצות לאו שנג איז, ״כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מן הפעולות הזרות״ ע״ש, ונכפל בריש הלכות איסורי ביאה פכ״א ה״א ע״ש, וע״ש במגיד משנה. ובהלכה ב שם איז לשחק עמה מדרבנן ומכין אותו מכת מרדות ע״ש.
