תשובה בענין הדפסת תמונות נשים - וועקער 15

[קהל'ס נער]

די לשון החינוך ביי מצות שלא להתעדן באחת מכל העריות/קריבה (מצוה קפח) איז טאקע:

מדיני המצוה מה שאסרו חז״ל בזה לגדר, והוא שלא יקרץ אדם בידיו וירמז בעיניו לאחת מן העריות, ושלא לשחוק עמהם כלל. ואפילו להריח בשמים שעליהם אסרו.

. . .

ומכל מקום, לפי הדומה מכל מה שהזהירו זכרונם לברכה, אין אדם רשאי לזוז ממוסרם הטוב. ואף על פי שהוא מוצא עצמו חשוך התאוה קצת, לא יאמר "כיון שאני מוצא עצמי כן, מה אכפת לי אם אסתכל בנשים, כי יודע אני בעצמי שלא יתעורר יצרי בכך" – שהרבה אמרו כן ונכשלו. ועל זה רמזו זכרונם לברכה (סוכה נב.) באמרם כי היצר בתחילה חלש מאד, והולך ומתחזק על האדם הרבה. ואתה, בני, הזהר על זה מאד ואל יבטיחך יצרך, ואם אלף ערבים יתן לך.

אבער איה״נ לויט ר׳ פדת, עפ״י רש״י ור״ת בשבת שם, וואס קריגט זיך אויף די רבנן דארט, וועט סתם קריבה (ואפילו ממש) פון הוא בבגדו והיא בבגדה (וואו ס׳איז דא סיי שינוי און סיי דיעות להזכיר זה את זה שלא יבאו לידי עבירה) נישט זיין אסור מדרבנן אויך נישט. ‏(זאגסט, אז הגם ר׳ פדת איז טאקע דער יחיד און מ׳פסק׳נט נישט ווי ער, איז אבער דא די באקאנטע משניות בעדיות בפ״א מ״ה-ו.)

דער חינוך שרייבט דארט לגבי די גמרא בברכות כ. ובכתובות יז.

וזה שאתה מוצא קצת מעשים בגמרא מראים סותרים דברי אלה, כלומר שאפילו במה שאסרו רבותינו זכרונם לברכה בנשים לא היו קצת מהן חוששין, אין זה סתירה כלל לדברי. דבמקום מצוה הוא דוקא שהיו מקילין קצת, כמו שמצינו (ברכות כ.) ברבי יוחנן דהוה יתיב אשערי טבילה כדי שיסתכלו בו הנשים וילדו בנים נאים כמותו, והוא לא היה מסתכל בהן חלילה. ורבי (כתובות יז.) ורב אחא דהוה נקיט כלתא אכתפיה למצוה שהיה עושה כן כדי לשמחה, וקצת ענינים כיוצא באלו. ועוד שהם זכרונם לברכה היו כמלאכים, שלא היה עסקם אפילו שעה קלה כי אם בתורה ובמצות, והיתה מפורסמת כוונתם לכל העולם כשמש, ולא היו מרגישים הרגש רע בשום דבר מרוב דבקותם בתורה ובמצות. אבל אנחנו עכשיו אין לנו לפרוץ אפילו גדר קטן בעניינים אלו כלל, אלא לשמור כל ההרחקים שהודיעונו זכרונם לברכה בפרט.

די לשון פונעם רמב״ם לגבי די ל״ת דאורייתא בספר המצות לאו שנג איז, ״כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מן הפעולות הזרות״ ע״ש, ונכפל בריש הלכות איסורי ביאה פכ״א ה״א ע״ש. ובהלכה ב שם איז לשחק עמה מדרבנן ומכין אותו מכת מרדות ע״ש.

איך האב נישט קיין פראבלעם אז קהלס נער נעמט אן ווי ר’ פדת און לפי די שיטה וואס האלט אז ער איז מתיר אפילו בדרבנן (וזהו דוחק גדול בעיני, אבל אי”ז הנידון כאן). נאר גיין זאגן אז עס עקזיסטירט נישט אזא איסור דאס איז אבסורד.

ר' פדת האלט אז אפילו חיבוק ונישוק איז מותר, אבער אפילו לויט די רבנן זיי קריגן זיך נאר אויף חו"נ אבער נגיעה סתם איז מותר, וכל שכן "תערובת" מחיצות תמונות וכו'

[חדשים]

איך זע אז דו קומסט מיט א הנחה אז עס איז נישטא קיין איסור מדרבנן פון תערובות אנשים ונשים. און דו ווילסט דאס אריינלערנען אין די גמרא. אויף דעם זאג איך דיר פארקערט. פשטות הגמרא איז דא א איסור. נאר וועגן דא גמרא פון קאקי חיוורי איז דא וואס ווילן זאגן א סברא אז אויב מ’איז מורגל אנשים ונשים און עס ברענגט נישט לידי הרהור איז נישטא קיין איסור.[

/
קאקי חיורי און די מעשה פון טאנצן מיט די כלה אויפו אקסל, איז די הלכה, די מעשה מיט בית דין איז תקנות וואס די לאקאלע בית דין מאכט אזויווי התאחדות צי ווער.

דאס אז ער מוז צוקומען צו קאקי חיוורי ווייזט אז ער האט אויך אנגענומען די איסור, ער האט נאר געטראפן א חידוש’דיגע היתר.

[חדשים]

די לשון החינוך ביי מצות שלא להתעדן באחת מכל העריות/קריבה (מצוה קפח) איז טאקע:

מדיני המצוה מה שאסרו חז״ל בזה לגדר, והוא שלא יקרץ אדם בידיו וירמז בעיניו לאחת מן העריות, ושלא לשחוק עמהם כלל. ואפילו להריח בשמים שעליהם אסרו.

. . .

ומכל מקום, לפי הדומה מכל מה שהזהירו זכרונם לברכה, אין אדם רשאי לזוז ממוסרם הטוב. ואף על פי שהוא מוצא עצמו חשוך התאוה קצת, לא יאמר "כיון שאני מוצא עצמי כן, מה אכפת לי אם אסתכל בנשים, כי יודע אני בעצמי שלא יתעורר יצרי בכך" – שהרבה אמרו כן ונכשלו. ועל זה רמזו זכרונם לברכה (סוכה נב.) באמרם כי היצר בתחילה חלש מאד, והולך ומתחזק על האדם הרבה. ואתה, בני, הזהר על זה מאד ואל יבטיחך יצרך, ואם אלף ערבים יתן לך.

אבער איה״נ לויט ר׳ פדת, עפ״י רש״י ור״ת בשבת שם, וואס קריגט זיך אויף די רבנן דארט, וועט סתם קריבה (ואפילו ממש) פון הוא בבגדו והיא בבגדה (וואו ס׳איז דא סיי שינוי און סיי דיעות להזכיר זה את זה שלא יבאו לידי עבירה) נישט זיין אסור מדרבנן אויך נישט. ‏(זאגסט, אז הגם ר׳ פדת איז טאקע דער יחיד און מ׳פסק׳נט נישט ווי ער, איז אבער דא די באקאנטע משניות בעדיות בפ״א מ״ה-ו.)

דער חינוך שרייבט דארט לגבי די גמרא בברכות כ. ובכתובות יז.

וזה שאתה מוצא קצת מעשים בגמרא מראים סותרים דברי אלה, כלומר שאפילו במה שאסרו רבותינו זכרונם לברכה בנשים לא היו קצת מהן חוששין, אין זה סתירה כלל לדברי. דבמקום מצוה הוא דוקא שהיו מקילין קצת, כמו שמצינו (ברכות כ.) ברבי יוחנן דהוה יתיב אשערי טבילה כדי שיסתכלו בו הנשים וילדו בנים נאים כמותו, והוא לא היה מסתכל בהן חלילה. ורבי (כתובות יז.) ורב אחא דהוה נקיט כלתא אכתפיה למצוה שהיה עושה כן כדי לשמחה, וקצת ענינים כיוצא באלו. ועוד שהם זכרונם לברכה היו כמלאכים, שלא היה עסקם אפילו שעה קלה כי אם בתורה ובמצות, והיתה מפורסמת כוונתם לכל העולם כשמש, ולא היו מרגישים הרגש רע בשום דבר מרוב דבקותם בתורה ובמצות. אבל אנחנו עכשיו אין לנו לפרוץ אפילו גדר קטן בעניינים אלו כלל, אלא לשמור כל ההרחקים שהודיעונו זכרונם לברכה בפרט.

די לשון פונעם רמב״ם לגבי די ל״ת דאורייתא בספר המצות לאו שנג איז, ״כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מן הפעולות הזרות״ ע״ש, ונכפל בריש הלכות איסורי ביאה פכ״א ה״א ע״ש. ובהלכה ב שם איז לשחק עמה מדרבנן ומכין אותו מכת מרדות ע״ש.

איך האב נישט קיין פראבלעם אז קהלס נער נעמט אן ווי ר’ פדת און לפי די שיטה וואס האלט אז ער איז מתיר אפילו בדרבנן (וזהו דוחק גדול בעיני, אבל אי”ז הנידון כאן). נאר גיין זאגן אז עס עקזיסטירט נישט אזא איסור דאס איז אבסורד.

ר' פדת האלט אז אפילו חיבוק ונישוק איז מותר, אבער אפילו לויט די רבנן זיי קריגן זיך נאר אויף חו"נ אבער נגיעה סתם איז מותר, וכל שכן "תערובת" מחיצות תמונות וכו'

דו האלטס אין איין איבערזאגן די זעלבע זאך אן קיין דעקונג. נאכדערצו די גמרא זאגט קלאר אנדערש ווי דיר. סחור סחור אמדינן לנזירא.

[מי אני]

ר' פדת האלט אז אפילו חיבוק ונישוק איז מותר, אבער אפילו לויט די רבנן זיי קריגן זיך נאר אויף חו"נ אבער נגיעה סתם איז מותר, וכל שכן "תערובת" מחיצות תמונות וכו'

רש"י איז מפרש דארט אין שבת אז קירוב בשר איז אסור לר' פדת מדרבנן נאר נישט מדאורייתא. ולכן איז הוא בבגדו והיא בבגדה נישטא קיין דרבנן אויך נישט ע"ש. חיבוק ונישוק איז בכלל קירוב בשר שאסור לר' פדת עכ"פ מדרבנן.

און ווי @חדשים האט שוין צוגעברענגט, האט דער רמב"ן נישט גערעכענט קריבה לעריות אלס א לאו דאורייתא (לענין מלקות וכו') אפילו להחולקים על ר' פדת, ודלא כהרמב"ם. און א ראיה זיינע אין זיין השגה שם על לאו שנג שמנה הרמב"ם איז אז די גמרא זאגט נישט טאקע פונעם ברייתא "ותיובתא דר' פדת". ולגבי במה מחלקותם שרייבט/האלט ער דארט:

דע שאין מחלוקת בין ר' פדת וחביריו בזה [האם הוא דאורייתא או לא] אבל המאמר הזה על שאלתם בנדה אם מותרת לשכב עם בעלה במטה אחת היא בבגדה והוא בבגדו ואע"פ שיש בישנים במטה אחת קריבה וחמום זה בזה כענין אם ישכבו שנים וחם להם וכל שישנים במטה אחת אי אפשר להם בלא נגיעה וכדאיתמר התם (ברכות כד:) והא איכא עגבות, ויש בהם עוד חשש ביאה ובא רב יוסף לאסור מטעם חשש הביאה כדרך שאסרו בעוף שלא יעלה עם הגבינה בשלחן אחד ואע"פ שאכילתו מדבריהם, וכל שכן בזה ששכיבתן במטה אחת קריבה והנאה זה מזה. ואמרו במדרש שהכתוב ביחזקאל (חי ו) ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב, מקיש אשה נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, כלומר שהדבר ידוע שבאשת רעהו אסור הוא לעשות כן שאפילו ההסתכלות בה אסור וקולה ערוה והכתוב מזהיר ממנה (משלי ה ח) הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה, שאפילו בלא ייחוד שאינן באין עתה לידי ביאה מנעונו הכתובים מזה, וא"כ אף נדה והעריות של שאר אסורות לגמרי מטעם הקריבה ואפילו לא יבאו לידי ביאה משום שינוי דעות, ועל זה אמרו ופליגא דר' פדת שהוא סובר שאין איסור בעריות של שאר אלא בגלוי הערוה וא"כ לא הוקשו לאשת איש שהכל מודים בה שהוא אסור שהרי שלמה צווח כן.

דער מגילת אסתר דארט ענטפערט:

ששם שאלו נדה מהו שתישן עם בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה והשיבו שהוא אסור משום דאתקש לאשת איש ועל זה אמרו ופליגא דרבי פדת היינו שיהא אסור הוא בבגדו וכו' שהוא סובר שלא אסרה תורה רק קירוב של גלוי עריות דהיינו הקירוב שרגילים לעשות כאשר ירצו לגלות ערוה שהוא בקירוב בשר, הרי א"כ שאין הברייתא חולקת עליו רק אדרבה דעתם שוה והשתא אתיא שפיר כל אותה הסוגיא ותתישב למה לא הביאו איסור קירוב לנדה מפסוק לא תקרב האמור בה, וזה כי הם היו שואלים כשהוא בבגדו וכו' וזה הפסוק אינו מדבר אלא בקירוב בשר דוקא. וגם דברי ר' פדת יתפרשו כפשוטם שאמר לא אסרה תורה אלא קריבה וכו' שפירש מן התורה אין אסור אלא בקירוב בשר אבל מדרבנן ודאי אסור.

. . .

זה הלאו משמע דוקא כשהוא עושה חבוק ונשוק דרך חיבת ביאה [ואינו כש]עושה כי אם דרך אהבת קורבה.

וע״ש ווי ער פארענטפערט זיינע אנדערע קושיות וראיות.

וע״ש בלב שמח:

והנ"ל בזה שאף הרמב"ם מודה דבההיא סוגיא איסורא דאורייתא ליכא מאן דאמר בשום צד ולא נעלם זה ממנו אבל לבו ראה כי אותה סוגיא אינה ענין לענינו כי הקריבות שאינן של גילוי ערוה שהוא אסר אותן מדאורייתא פירשן וזכרן בשמן שבמאמרו הקצר הזה כתב הזהיר מהקרב אל אחת מהעריות אפילו בלא ביאה כגון חיבוק ונישוק והדומה להן וכו', ובחבורו הגדול כתב כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה מן התורה ע"כ, והנה כי כן אין לו להרמב"ן עליו תרעומת כלל מסוגיא דשבת שכולה בהוא בבגדו והיא בבגדה וקיימא בהך ודאי קיל טפי מכל שאר הקריבות שזכרן הרמב"ם דהא התם בגמ' אפי' מדרבנן הוו בעו למשרייה משום דאיכא דעות ואיכא שינוי, ורש"י ג"כ כתב בהדיא גלוי עריות תשמיש ממש ושאר קורבה ואפי' קירוב בשר מדרבנן והיא בבגדה אפי' מדרבנן ליכא למגזר ע"כ, וזה כתבו בר' פדת וממנו נקח דמאן דפליג עליה בהיא בבגדה וסבר דמדרבנן אסור בשאר קריבות דחמירי טפי סבר דמדאורייתא אסירי ובברייתא דספרא דמפיק להו מלא תקרבו לגלות ערוה ולפיכך פסק הרב כההיא ברייתא דמאן דפליג אר' פדת אתי כוותה.

ער פרעגט טאקע אויפ׳ן מגיד משנה וואס פון אים זעהט אויס אז הוא בבגדו והיא בבגדה איז דאס זעלבע ווי חיבוק ונישוק.

[קהל'ס נער]

איך זע אז דו קומסט מיט א הנחה אז עס איז נישטא קיין איסור מדרבנן פון תערובות אנשים ונשים. און דו ווילסט דאס אריינלערנען אין די גמרא. אויף דעם זאג איך דיר פארקערט. פשטות הגמרא איז דא א איסור. נאר וועגן דא גמרא פון קאקי חיוורי איז דא וואס ווילן זאגן א סברא אז אויב מ’איז מורגל אנשים ונשים און עס ברענגט נישט לידי הרהור איז נישטא קיין איסור.[

/
קאקי חיורי און די מעשה פון טאנצן מיט די כלה אויפו אקסל, איז די הלכה, די מעשה מיט בית דין איז תקנות וואס די לאקאלע בית דין מאכט אזויווי התאחדות צי ווער.

דאס אז ער מוז צוקומען צו קאקי חיוורי ווייזט אז ער האט אויך אנגענומען די איסור, ער האט נאר געטראפן א חידוש’דיגע היתר.

ניין, קאקי חיורי מיינט אז עס איז נישט דא קיין איסור ווייל ווען יא איז עס נאך אלץ אסור אפילו סאיז קאקי חיורי, למשל נבלה בלייבט אסור אפילו סברעינגט נישט לידי זנות (קאקי חיורי) וויבאלד סאיז א איסור בפני עצמו.

אויב איז דא עפעס וואס ברעינגט איינעם לידי זנות, למשל טרינקן ראז'ינקע juice, טאר ער עס טאקע נישט טיען, אבער נישט ווייל סאיז א איסור בפני עצמו.

לעניינינו, נגיעה שלא לשם זנות איז פינקט ווי טרינקן ראז'ינקע דזשוס, סמותר לכתחילה, און אויב ווערט מען אנגעצינדן פון דעים איז עס אסור.

[קהל'ס נער]

די
ר' פדת האלט אז אפילו חיבוק ונישוק איז מותר, אבער אפילו לויט די רבנן זיי קריגן זיך נאר אויף חו"נ אבער נגיעה סתם איז מותר, וכל שכן "תערובת" מחיצות תמונות וכו'

דו האלטס אין איין איבערזאגן די זעלבע זאך אן קיין דעקונג. נאכדערצו די גמרא זאגט קלאר אנדערש ווי דיר. סחור סחור אמדינן לנזירא.

די ביסט מחדש א היתר פון קאקי חיורי, פארוואס זאגט מען נישט קאקי חיורי ביי נבלה?
אויב עס איך א שטיקל נבלה וואס איך האב נישט ליב, איז עס מותר?

בקיצור, לשיטתך ביסט מחדש א איסור אן קיין מקור, און אויף דעים ביסטו מחדש א היתר קאקי חיורי, וואס מען זעיט אין קיין איין אנדערע פלאץ נישט אזא מין היתר.

ס'סאך מער מסתבר צי זאגן נישטא קיין איסור און נישטא קיין היתר, ווי איידער צי מחדש זיין א איסור און מחדש זיין א היתר.

לגבי סחור סחור, ווי די גמ' זאגא עס ניחא, אבער מען קען נישט יעצט גיין אבסעסען מיטן אויסרייד סחור סחור לכרמא.

[berlbalaguleh]

רב אדא בר אהבה מרכיב לה אכתפיה ומרקד א"ל רבנן אנן מהו למעבד הכי א"ל אי דמיא לכון כי כשורא לחיי ואי לא לא
כתובות (דף יז.)

איין זאך זעה מיר. אז די חכמי התלמוד האבן נישט מורא געהאט צו רעדן איבער סיי וועלכן טאפיק. און זיי האבן עס דעבאטירט און געקומען צו די ריכטיגע מסקנא. און זיי זענען נאך געווען אזוי הייליג ווי אונזערע ..."העיליגע אידן"...!

[מי אני]

ס'איז א מחלוקת בין הב"ש באה"ע סימן כ ס"ק א והש"ך ביו"ד סימן קצה ס"ק כ. דער ב"ש האלט אז להרמב"ם איז אסור מדאורייתא כל מיני נגיעה, ואפילו אם אינו עושה דרך חיבה, לערוה (הגם ביי פנויה איז עס נישט ביהרג ואל יעבור (ולכאורה מיירי כשאינה נדה וחייבי כריתות)). משא"כ להש"ך כשאינו עושה דרך חיבה הוי רק מדרבנן להרמב"ם, ולכן יש להתיר לצורך או כשהן כקאקי חיורי וכשורא וכדומה. דער בני בנים פארלאזט זיך אויף דעם בח"א סימן לז-לט ובח"ג סימן יא להתיר לחיצת יד לאשה במקום צורך. ער צייכענט צו בח"ג צום טו"ז באו"ח סימן תרטו אז נגיעה בעלמא באשה (שלא באשתו נדה) איז מותר אפילו מדרבנן ע"ש.

ולגבי הסתכלות ברענגט ער צו דארט בח"א סימן לז:

דעת רוב ראשונים שהסתכלות בנשים כשאינה לשם זנות אינה אסורה אלא מדרבנן ושלא כרבינו יונה שאסורה מן התורה.

והנה בריטב״א בסוף מסכת קדושין והובא בפתחי תשובה באבן העזר סימן כ״א סעיף קטן ג׳ כתב שאיסור הסתכלות וכו׳ תלוי לפי מה שאדם מכיר בעצמו אם נכנע יצרו או לא, וסיים שאין ראוי להקל אלא בחסיד גדול, ובספר החינוך מצוה קפ״ח והובא באוצר הפוסקים סעיף קטן י׳׳ט אות ב׳ כתב שאין לנו עכשיו לפרוץ אפילו כל גדר קטן בענינים אלו. אבל בים של שלמה במסכת קדושין פרק ד׳ אות כ״ה הביא דברי הריטב״א, וכתב בהקדמה הכל לפי מה שעיניו רואות וגם שמושל ביצרו ויכול להתגבר עליו מותר לו לדבר ולהסתכל בערוה ולשאול בשלומה ועל זה סומכים כל העולם שמשתמשים ומדברים ומסתכלים בנשים.

בדבר שנתפשט שפיר יכולים העולם לסמוך שאינם נכשלים בהסתכלות וכו׳ ואז יש ליחיד להחמיר בשעת הצורך.

ולגבי ריקודין מעורבים זאגט ער אז לדעת הכלבו ומהר״י מינץ פשוט שאין בריקודים סתם [מעגל] איסור מהתורה, און ווייל דאס איז נישט בגדר חיבוק ונישוק אף שהיא בדרך חיבה, וכן הוא שיטת הרמב"ם. הגם ער ברענגט צו ראשונים וואס האבן דאס גע'אסר'ט מדרבנן (עכ"פ בפרהסיא או כשאינו אוחז ידה רק לשעה), און ער פירט טאקע אויס אז וויבאלד עס איז נאר א מדרבנן דארף מען נישט מוחה זיין דערויף אם לא ישמעו און עס איז אויך גאר counterproductive צו מגזים זיין אז דאס איז אַן איסור דאורייתא כדי להפריש את העם מאיסור. ע"ש באריכות.

דער אגרות משה באה"ע ח"ב סימן יג האט אבער יא געהאלטן (אלס "דבר פשוט") אז ריקודין מעורבין איז אסור מדאורייתא להרמב"ם ע"ש.

[מתבודד]

.

[תרמב]

בחורים און מיידלעך טאנצען צוזאמען אויפן ניגון "וע"י זה יושפע שפע רב".

די ניגון זאגט אז זיי זענען ארטאדאקסן, און דאך האבן זיי זיך נישט ציריקגעהאלטן פון דעים אזוי ווי ס'שטייט אין גמ' אז סאיז נישט קיין פראבלעים.

https://youtu.be/rp1OeIf0D0w?t=451

די קליפ איז ידוע, מען זעט עס גלייך ווען מען קומט אריין אין די יד ושם מוזיעם. די ווידיא איז גענומען געווארן הארט פארן קריג ביי די באקאנטע חתונה פון די בת יחידה פונעם מנחת אלעזר מיטן (שפעטער באקאנטן) מזרחיסט ר' ברוכ'ל (די טאטע פון די היינטיגע מונקאטשער און דינובע רבי'ס) די טענץ זענען פון די ציוניסטישע מוידן און מוידקעס וואס האבן זיך באטייליגט ביי די חתונה. מונקאטש איז געווען א שטאט מיט א ריזיגע פעסטונג פון די ציוניסטישע באוועגונג.

די מנחת אלעזר וואלט קיינמאל נישט צוגעלאזט אזאנע טענץ ביי זיין טאכטערס חתונה, וואס איז מיט דיר....?

די מידיא האט דאן געוואלט ארויסגעבן א פילם פון א אידישע שטאט, זענען זיי געגאנגען קיין מונקאטש א שטאט ווי עס האבן געוואוינט טויזנטער אידן, און זיי האבן ארויסגעברענגט די דייווערסיטי פון די שטאט, האבן זיי געוויזן די גרויסע רעבישע חתונה, זיי האבן געוויזן אביסל ווי קינדער לערנען אין חדר, אביסל פון די מארק, און ביים סוף ווייזן זיי די פרייע עלעמענט פון שטאט, ווי די ציוניסטישע אינגלעך און מיידלעך פון די גימנאזיום טאנצן התקווה.

איך האב געזעהן א לענגערע ווידיאו ווי עטליכע אלטע מונקאטשע אפשטאמיגע שמועסן איבער די ווידיאו, זיי ווייזן אויף געוויסע חברה וואס טאנצן דארט אז זיי געדענקען זייערע נעמען, ווי אויך פארציילן זיי ווי זיי פלעגן זיך ארומשלאגן מיט די בחורים פון די מונקאטשע ישיבה, ס'איז זייער אינטערסאנט צו הערן די פוינט אוו וויו וואס די פרייע האבן געהאט, צו הערן זייער הערצה אויפן מנחת אלעזר טראץ זייער מיינונגס פארשידענהייטן.

[berlbalaguleh]

תרמב: דו ביסט גערעכט מיט דעם אז די טענץ פון די בחורים און מיידלעך אין מונקאטש איז נישט געווען ביי די חתונה פון מונקאטשער רב'ס טאכטער. ס'איז 2 באזונדערע פילמס. די טענצערס זענען געקומען פון פרומע חסיד'ישע משפחות. ווייל די ציוניסטישע פארטיי איז געווען זייער שטארק דארט. זיי האבן געהאט (בערך) 2,000 מעמבערס. נאר זיי זינגען נישט התקוה. זיי זינגען.."ועי"ז יושפע שפע רב בכל העולמות"...!

זיי זענען געווען אזוי גרויס אין צאל אז וולאדימיר, זאב זשאבאטינסקי איז ספעציעל אראפגעקומען קיין מונקאטש. צו האלטן א דרשה פאר די ציוניסטישע יוגנטליכע. און דער (הייליגער) ר' ברוכ'ל ראבינאוויטש דער פארציווער רבי איז אויך געגאנגען צו הערן זשאבאטינסקי.

[נעקסט לעוועל]

תרמב: דו ביסט גערעכט מיט דעם אז די טענץ פון די בחורים און מיידלעך אין מונקאטש איז נישט געווען ביי די חתונה פון מונקאטשער רב'ס טאכטער. ס'איז 2 באזונדערע פילמס. די טענצערס זענען געקומען פון פרומע חסיד'ישע משפחות. ווייל די ציוניסטישע פארטיי איז געווען זייער שטארק דארט. זיי האבן געהאט (בערך) 2,000 מעמבערס. נאר זיי זינגען נישט התקוה. זיי זינגען.."ועי"ז יושפע שפע רב בכל העולמות"...!

זיי זענען געווען אזוי גרויס אין צאל אז וולאדימיר, זאב זשאבאטינסקי איז ספעציעל אראפגעקומען קיין מונקאטש. צו האלטן א דרשה פאר די ציוניסטישע יוגנטליכע. און דער (הייליגער) ר' ברוכ'ל ראבינאוויטש דער פארציווער רבי איז אויך געגאנגען צו הערן זשאבאטינסקי.

מפארפארט אביסל פון די מטרת האשכול, באט די לעצטיגע פאר תגובות איז שאקינג נייעס וואס כהאב קיינמאל נישט געוויסט, צייט פאר אן אייגענעם אשכול איבער די נושא פון אמאליגע צדיקים איבער ציונות, אדער זאכן וואס די ביי די אמאליגע דור איז עס געווען מוטתר און היינט איז עס אסור בחומרת החמורים (ווענד זעך אין וועלכע דירעקציע די פותח האשכול ווילעס נעמען...צי צו אראפרייסן די היינטיגע קארופטירטע חומרות צי סתם אלס א היסטאריע אשכול)

[רביה''ק זי''ע]

איך האב געזעהן א לענגערע ווידיאו ווי עטליכע אלטע מונקאטשע אפשטאמיגע שמועסן איבער די ווידיאו

וואו קען איך עס זעהן?

[תרמב]

איך וועל עס אויפזוכן צו איך האב עס, אז יא וועל איך עס ארויפלייגן.

[berlbalaguleh]

ס'איז א מחלוקת בין הב"ש באה"ע סימן כ ס"ק א והש"ך ביו"ד סימן קצה ס"ק כ. דער ב"ש האלט אז להרמב"ם איז אסור מדאורייתא כל מיני נגיעה, ואפילו אם אינו עושה דרך חיבה, לערוה (הגם ביי פנויה איז עס נישט ביהרג ואל יעבור (ולכאורה מיירי כשאינה נדה וחייבי כריתות)). משא"כ להש"ך כשאינו עושה דרך חיבה הוי רק מדרבנן להרמב"ם, ולכן יש להתיר לצורך או כשהן כקאקי חיורי וכשורא וכדומה. דער בני בנים פארלאזט זיך אויף דעם בח"א סימן לז-לט ובח"ג סימן יא להתיר לחיצת יד לאשה במקום צורך. ער צייכענט צו בח"ג צום טו"ז באו"ח סימן תרטו אז נגיעה בעלמא באשה (שלא באשתו נדה) איז מותר אפילו מדרבנן ע"ש.

ולגבי הסתכלות ברענגט ער צו דארט בח"א סימן לז:

דעת רוב ראשונים שהסתכלות בנשים כשאינה לשם זנות אינה אסורה אלא מדרבנן ושלא כרבינו יונה שאסורה מן התורה.

והנה בריטב״א בסוף מסכת קדושין והובא בפתחי תשובה באבן העזר סימן כ״א סעיף קטן ג׳ כתב שאיסור הסתכלות וכו׳ תלוי לפי מה שאדם מכיר בעצמו אם נכנע יצרו או לא, וסיים שאין ראוי להקל אלא בחסיד גדול, ובספר החינוך מצוה קפ״ח והובא באוצר הפוסקים סעיף קטן י׳׳ט אות ב׳ כתב שאין לנו עכשיו לפרוץ אפילו כל גדר קטן בענינים אלו. אבל בים של שלמה במסכת קדושין פרק ד׳ אות כ״ה הביא דברי הריטב״א, וכתב בהקדמה הכל לפי מה שעיניו רואות וגם שמושל ביצרו ויכול להתגבר עליו מותר לו לדבר ולהסתכל בערוה ולשאול בשלומה ועל זה סומכים כל העולם שמשתמשים ומדברים ומסתכלים בנשים.

בדבר שנתפשט שפיר יכולים העולם לסמוך שאינם נכשלים בהסתכלות וכו׳ ואז יש ליחיד להחמיר בשעת הצורך.

ולגבי ריקודין מעורבים זאגט ער אז לדעת הכלבו ומהר״י מינץ פשוט שאין בריקודים סתם [מעגל] איסור מהתורה, און ווייל דאס איז נישט בגדר חיבוק ונישוק אף שהיא בדרך חיבה, וכן הוא שיטת הרמב"ם. הגם ער ברענגט צו ראשונים וואס האבן דאס גע'אסר'ט מדרבנן (עכ"פ בפרהסיא או כשאינו אוחז ידה רק לשעה), און ער פירט טאקע אויס אז וויבאלד עס איז נאר א מדרבנן דארף מען נישט מוחה זיין דערויף אם לא ישמעו און עס איז אויך גאר counterproductive צו מגזים זיין אז דאס איז אַן איסור דאורייתא כדי להפריש את העם מאיסור. ע"ש באריכות.

דער אגרות משה באה"ע ח"ב סימן יג האט אבער יא געהאלטן (אלס "דבר פשוט") אז ריקודין מעורבין איז אסור מדאורייתא להרמב"ם ע"ש.

ווייל ווען נישט וואלט א יעדער בעה"ב וואס האט א סעקרעטערי (א אשה) געדארפט טון אזוי ווי ר' אייליש ענגלענדער הי"ו טוט. (כך שמעתי) אז ווען ער וויל איבערגעבן א מעסעדזש פאר זיין סעקרעטערי אדער א בריעף צו טייפן. גייט ער אריין צו איהר אפיס צוריקצוועגס. און ער לייגט אראפ דעם בריעף כלאחר יד. אדער געט ער איבער דעם מעסעדזש בלי הסתכלות כלל. אזוי ווי ר' אפרים צוויבל, ע"ה. מיין א-ב רבי האט געטון ווען ער האט געוואלט רעדן צו זיין שכנ'טע מרס. שטויבער.

[מי אני]

הרב דר. מלך שפירא שרייבט לגבי כיסוי ראש לנשים והתשובה של הר״י משאש:

R. Shlomo Dayan, the editor of the second volume of Mayim hayim, the responsa of R. Joseph Messas (1892-1974), admitted to me that he regrets including Messas' controversial responsum in which he ruled that there is no obligation for married women to cover their hair

. . .

we find an example of censorship in the writings of R. Joseph Hayim of Baghdad (1832-1909). R. Joseph Hayim remains one of the most influential Sephardi halakhists, and is unusual in that he also wrote a halakhic work in the vernacular (Arabic), designed to be read by women. In this book (ch. 17), he discussed the matter of women covering their hair, a practice whose obligatory nature has been the subject of some dispute in recent years. The fundamental issue is whether there is an obligation for married women to cover their hair at all times and places, or only in a society in which this is the norm. According to the latter assumption, when women generally go around with uncovered heads, there is no such obligation

R. Joseph Hayim states that in Europe married Jewish women generally did not cover their hair. He quotes the justification offered by European Jews that since all women, Jewish and non-Jewish, go about with uncovered hair, this does not arouse sexual thoughts in men. He concludes: "These are their words which they answer for this practice, and we do not have a reply to push off this answer of theirs." In other words, R. Joseph Hayim acknowledges that the practice of European Jewish women to go around with uncovered hair can be justified, and is not to be regarded as sinful. When
R. Joseph Hayim's book was translated into Hebrew, the sentence just quoted was deleted. By doing so, a significant halakhic opinion was removed from the public eye - exactly the aim of the censor

[קהל'ס נער]

הרב דר. מלך שפירא שרייבט לגבי כיסוי ראש לנשים והתשובה של הר״י משאש:

R. Shlomo Dayan, the editor of the second volume of Mayim hayim, the responsa of R. Joseph Messas (1892-1974), admitted to me that he regrets including Messas' controversial responsum in which he ruled that there is no obligation for married women to cover their hair

. . .

we find an example of censorship in the writings of R. Joseph Hayim of Baghdad (1832-1909). R. Joseph Hayim remains one of the most influential Sephardi halakhists, and is unusual in that he also wrote a halakhic work in the vernacular (Arabic), designed to be read by women. In this book (ch. 17), he discussed the matter of women covering their hair, a practice whose obligatory nature has been the subject of some dispute in recent years. The fundamental issue is whether there is an obligation for married women to cover their hair at all times and places, or only in a society in which this is the norm. According to the latter assumption, when women generally go around with uncovered heads, there is no such obligation

R. Joseph Hayim states that in Europe married Jewish women generally did not cover their hair. He quotes the justification offered by European Jews that since all women, Jewish and non-Jewish, go about with uncovered hair, this does not arouse sexual thoughts in men. He concludes: "These are their words which they answer for this practice, and we do not have a reply to push off this answer of theirs." In other words, R. Joseph Hayim acknowledges that the practice of European Jewish women to go around with uncovered hair can be justified, and is not to be regarded as sinful. When
R. Joseph Hayim's book was translated into Hebrew, the sentence just quoted was deleted. By doing so, a significant halakhic opinion was removed from the public eye - exactly the aim of the censor

נאך א מזל ס'דט צענזורירער, אז נישט וואלט די אייבערשטער שוין געוועהן באנקראט.
אגב, ווער איז געוועהן די איבערטייטשער/צענזורירער?

[מי אני]

דער רמב"ם שרייבט בפירוש המשניות (סנהדרין פ"ז מ"ד):

ומותר להסתכל בכלה בשעת ברכה ואף על פי שהיא אשת איש והיא ערוה, ואסור להסתכל בה אחרי כן אלא אם כן לא נתכוון לידע צורתה. והאשה הפנויה, מותר לאותם שאינה לו ערוה ליהנות בהסתכל ביופיה, ואין בזה איסור אלא על דרך צניעות והפרישות והוא מן הדברים המותרים כדי שלא יגע באיסור, כי החסידים מרחיקין דברים כאילו ואף על פי שהן מותרים, מחשש שתנשא אותה אשה וירגיל עמה כמו שהיה עושה לפנים, וכן פירשו בפירוש זה שאמר איוב "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה" (איוב לא א), אבל אינו אסור. אבל אם היה מסתכל בה לידע אם היא יפת מראה כדי שישאנה, או אם היא כעורה ולא ישאנה, זה ראוי לעשות והתורה מצוה על זה, ואנשי מעשה מבעלי תורה מכוונים לעשותו.

[פרנס החודש]

ס'איז א מחלוקת בין הב"ש באה"ע סימן כ ס"ק א והש"ך ביו"ד סימן קצה ס"ק כ. דער ב"ש האלט אז להרמב"ם איז אסור מדאורייתא כל מיני נגיעה, ואפילו אם אינו עושה דרך חיבה, לערוה (הגם ביי פנויה איז עס נישט ביהרג ואל יעבור (ולכאורה מיירי כשאינה נדה וחייבי כריתות)). משא"כ להש"ך כשאינו עושה דרך חיבה הוי רק מדרבנן להרמב"ם, ולכן יש להתיר לצורך או כשהן כקאקי חיורי וכשורא וכדומה. דער בני בנים פארלאזט זיך אויף דעם בח"א סימן לז-לט ובח"ג סימן יא להתיר לחיצת יד לאשה במקום צורך. ער צייכענט צו בח"ג צום טו"ז באו"ח סימן תרטו אז נגיעה בעלמא באשה (שלא באשתו נדה) איז מותר אפילו מדרבנן ע"ש.

ולגבי הסתכלות ברענגט ער צו דארט בח"א סימן לז:

דעת רוב ראשונים שהסתכלות בנשים כשאינה לשם זנות אינה אסורה אלא מדרבנן ושלא כרבינו יונה שאסורה מן התורה.

והנה בריטב״א בסוף מסכת קדושין והובא בפתחי תשובה באבן העזר סימן כ״א סעיף קטן ג׳ כתב שאיסור הסתכלות וכו׳ תלוי לפי מה שאדם מכיר בעצמו אם נכנע יצרו או לא, וסיים שאין ראוי להקל אלא בחסיד גדול, ובספר החינוך מצוה קפ״ח והובא באוצר הפוסקים סעיף קטן י׳׳ט אות ב׳ כתב שאין לנו עכשיו לפרוץ אפילו כל גדר קטן בענינים אלו. אבל בים של שלמה במסכת קדושין פרק ד׳ אות כ״ה הביא דברי הריטב״א, וכתב בהקדמה הכל לפי מה שעיניו רואות וגם שמושל ביצרו ויכול להתגבר עליו מותר לו לדבר ולהסתכל בערוה ולשאול בשלומה ועל זה סומכים כל העולם שמשתמשים ומדברים ומסתכלים בנשים.

בדבר שנתפשט שפיר יכולים העולם לסמוך שאינם נכשלים בהסתכלות וכו׳ ואז יש ליחיד להחמיר בשעת הצורך.

ולגבי ריקודין מעורבים זאגט ער אז לדעת הכלבו ומהר״י מינץ פשוט שאין בריקודים סתם [מעגל] איסור מהתורה, און ווייל דאס איז נישט בגדר חיבוק ונישוק אף שהיא בדרך חיבה, וכן הוא שיטת הרמב"ם. הגם ער ברענגט צו ראשונים וואס האבן דאס גע'אסר'ט מדרבנן (עכ"פ בפרהסיא או כשאינו אוחז ידה רק לשעה), און ער פירט טאקע אויס אז וויבאלד עס איז נאר א מדרבנן דארף מען נישט מוחה זיין דערויף אם לא ישמעו און עס איז אויך גאר counterproductive צו מגזים זיין אז דאס איז אַן איסור דאורייתא כדי להפריש את העם מאיסור. ע"ש באריכות.

דער אגרות משה באה"ע ח"ב סימן יג האט אבער יא געהאלטן (אלס "דבר פשוט") אז ריקודין מעורבין איז אסור מדאורייתא להרמב"ם ע"ש.

@מי אני האסט נאכגעברענגט זייער שיין פונעם בני בנים(ווייס איך נישט ווער ער איז געווען) און האסט פארגעסן צוצולייגן אז דאס וואס ער שרייבט איבער שיטת הבית שמואל איז א שקר גס. איך האב יעצט געזען די תגובה איך האב געברויכט ארויסלויפן פון בעט צו זען אויב די שו״ע האט זיך נישט געטוישט פון לעצטע מאל איך האב געלערנט. די גאנצע זאך איז געבויט אויף במזיד שלעכט אפלערנען א בית שמואל וז״ל: ״בקירוב בשר. היינו או נהנה בקירוב בשר ב״ה:״
דאס הייסט מה שכתב הרמב״ם או שחבק ונשק ונהנה בקירוב בשר, ברויך נישט זיין אלע דריי נאר קירוב בשר בדרך הנאה איז אויך אסור.
אויך איבער דעם ש״ך איז ער תולה ארץ כאילו דער ש״ך האלט בשיטת הרמב״ם איז נגיעה שלא כדך חיבה אסור מדרבנן ווען דער ש״ך שרייבט ״בפירוש״ פארקערט. און דער ש״ך צייכנט נאך צו ״ ומ״מ משמע דאף הרמבם לא קאמר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה״ עיין בש״ך יו״ע קנז. ס״ק י׳.

עס קומט זיך גוטע פעטש פאר די וואס לופטערן די שקרים גסים פאר אונזער עולם. הגם מי אני האט עס געטון בשוגג האט דער בני בנים עס געטון במזיד.

[מי אני]

איך פארשטיי נישט וואס דו ביסט משיג אויף אים. הא לך לשונו של הב״ש באבה״ע סימן כ ס״ק א:

לרמב"ם חייב מלקות מן התורה כשחבק או נשק חייבי כריתות או מיתות ב"ד ובחייבי לאוין ליכא מלקות, והרמב"ן ס"ל אפילו בח"כ או מיתות ב"ד אינו אלא מדרבנן. וכתב [הב״י] בתשובה אפילו אם אינו עושה דרך חיבה ס"ל לרמב"ם מדאורייתא אסור והוא [הב״י] ס"ל דאסור מדרבנן, והיינו מ"ש הב"י ביורה דעה סוף סימן קצ"ה [דאסור למשש לאשתו נדה הדפק הוא] לשיטת (הרמב"ן) [הרמב״ם], והש"ך השיג עליו בחנם

עמפאסיס מיינע, וע״ש לענין ימות ואל יעבור. והיינו, דער רמב״ם אליין מאכט א חילוק בין דאורייתא ומלקות; צב״ש צווישן חייבי לאוין וכריתות. און צו דעם באציהט זיך דער ב״ש בס״ק ב וואס דו ברענגסט צו, ״או נהנה בקירוב בשר״, והיינו אויף וואס דער מחבר זאגט ווען מען איז לוקה ע״ש. אבער די דאורייתא איז אליביה פונקט אזוי להרמב״ם כשאינו עושה דרך חיבה (וכוונה ליהנות, וכעין משישת דפק), וכמש״כ בס״ק הקודם.

דאס וואס דער ש״ך זאגט ביו״ד סימן קנז ס״ק י בשיטת הרמב״ם איז ווייטער לגבי ווען עס איז מדאורייתא ולוקה להרמב״ם: נאר ביי דרך חיבוק ונישוק. וואו זאגט דער ש״ך דארט ״בפירוש״ אז עס איז נישט אסור אפילו מדרבנן אויך נישט להרמב״ם ווען עס איז נישט דרך חיבה? אין אנדערע ווערטער דאס וואס דו צייכענסט צו לשונו, ״ומ״מ משמע דאף הרמב״ם לא קאמר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה״, איז פשט, ״ומ״מ משמע דאף הרמב״ם לא קאמר [דלוקה מן התורה] אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה״. קוק די קאנטעקסט פונעם גאנצן סעיף קטן. אין סימן קצה ס״ק כ זאגט ער דאס בפירוש וז״ל:

אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה כמש"ל סימן קנז ס"ק י מה שאין כן הכא.

עמפאסיס מיינע. און ווען עס איז נאר אַן איסור דרבנן איז מען מתיר משישת דפק וכמו שכתב שם לעיל בהס״ק לשיטת הרמב״ן ע״ש:

אם החולה מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדברי תשובת הרמב"ן סימן קכז דשרי מפני פיקוח נפש, אלא די"ל דלטעמיה אזיל דסבירא ליה דנגיעת נדה אינו אלא מדרבנן

דער בני בנים איז הרב יהודה הערצל הענקין זצ״ל (אביו של הרב איתם הענקין הי״ד). היה שייך לציונות הדתית.

[פרנס החודש]

איך פארשטיי נישט וואס דו ביסט משיג אויף אים. הא לך לשונו של הב״ש באבה״ע סימן כ ס״ק א:

לרמב"ם חייב מלקות מן התורה כשחבק או נשק חייבי כריתות או מיתות ב"ד ובחייבי לאוין ליכא מלקות, והרמב"ן ס"ל אפילו בח"כ או מיתות ב"ד אינו אלא מדרבנן. וכתב [הב״י] בתשובה אפילו אם אינו עושה דרך חיבה ס"ל לרמב"ם מדאורייתא אסור והוא [הב״י] ס"ל דאסור מדרבנן, והיינו מ"ש הב"י ביורה דעה סוף סימן קצ"ה [דאסור למשש לאשתו נדה הדפק הוא] לשיטת (הרמב"ן) [הרמב״ם], והש"ך השיג עליו בחנם

עמפאסיס מיינע, וע״ש לענין ימות ואל יעבור. והיינו, דער רמב״ם אליין מאכט א חילוק בין דאורייתא ומלקות; צב״ש צווישן חייבי לאוין וכריתות. און צו דעם באציהט זיך דער ב״ש בס״ק ב וואס דו ברענגסט צו, ״או נהנה בקירוב בשר״, והיינו אויף וואס דער מחבר זאגט ווען מען איז לוקה ע״ש. אבער די דאורייתא איז אליביה פונקט אזוי להרמב״ם כשאינו עושה דרך חיבה (וכוונה ליהנות, וכעין משישת דפק), וכמש״כ בס״ק הקודם.

דאס וואס דער ש״ך זאגט ביו״ד סימן קנז ס״ק י בשיטת הרמב״ם איז ווייטער לגבי ווען עס איז מדאורייתא ולוקה להרמב״ם: נאר ביי דרך חיבוק ונישוק. וואו זאגט דער ש״ך דארט ״בפירוש״ אז עס איז נישט אסור אפילו מדרבנן אויך נישט להרמב״ם ווען עס איז נישט דרך חיבה? אין אנדערע ווערטער דאס וואס דו צייכענסט צו לשונו, ״ומ״מ משמע דאף הרמב״ם לא קאמר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה״, איז פשט, ״ומ״מ משמע דאף הרמב״ם לא קאמר [דלוקה מן התורה] אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה״. קוק די קאנטעקסט פונעם גאנצן סעיף קטן. אין סימן קצה ס״ק כ זאגט ער דאס בפירוש וז״ל:

אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה כמש"ל סימן קנז ס"ק י מה שאין כן הכא.

עמפאסיס מיינע. און ווען עס איז נאר אַן איסור דרבנן איז מען מתיר משישת דפק וכמו שכתב שם לעיל בהס״ק לשיטת הרמב״ן ע״ש:

אם החולה מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדברי תשובת הרמב"ן סימן קכז דשרי מפני פיקוח נפש, אלא די"ל דלטעמיה אזיל דסבירא ליה דנגיעת נדה אינו אלא מדרבנן

דער בני בנים איז הרב יהודה הערצל הענקין זצ״ל (אביו של הרב איתם הענקין הי״ד). היה שייך לציונות הדתית.

כתבת לשיטת הב״ש ד״נגיעת״ ערוה שלא בדרך חיבה אסור וזה שקר גס. איך האב זיך בכלל נישט פארגעשטעלט אז מען קען אזא טעות מאכן אין ב״ש ממילא האב איך געמיינט אז ער באציעט זיך צו דעם אנדערע בית שמואל אין דעם סימן.

לגבי הש״ך צדקת וטעיתי, אבל עם כל זה מדבר בממשישת הדפק ולא סובר דנגיעה בעלמא אסור מדרבנן.

הכלל עס איז דא דריי קאטעגאריעס
א) זיך האלזן, קושן, נגיעת וקריבת חיבה.
ב) זאכן וואס זענען אינטימישע סערוויסעס אבער שלא בדרך חיבה צב״ש massaging, waxing ובזה חלקו הב״ש והש״ך אם זה אסור מדאורייתא או מדרבנן להרמב״ם.
ג)אנרירן שלא בסגנון חיבה ואינטימי כלל אזוי ווי געבן די הענט וכדומה, ובזה לא מצינו מי שסובר שיש בזה איסור אפילו מדרבנן.

[מי אני]

אט דאס, די חילוק צווישן נגיעה שלא בדרך חיבה אבל שייך עכ״פ לתשמיש ובין נגיעה בסתם, איז דאך דער בני בנים בח״א סימן לז מוכיח אליבא דב״ש ג״כ. דאס איז אבער א זאך וואס איז לכאורה נישט מוכח בסתם מלשון הב״ש: ״משישת הדפק״, וואס דער ב״ש אסר׳ט מדאורייתא אליבא דהרמב״ם, איז לכאורה נישט אינטימעט בכלל ואינו שייך לתשמיש לכאורה, ולכן איז דאס לכאורה נענטער צו לחיצת היד וסוג ג׳ בדבריך, ווי צו אנדערע אינטימיטע נגיעות. (ואולי הוי לחיצת יד עוד יותר אינטימי ממשישת הדפק, ועיין כאן במה שהבאתי מהמשנה הלכות ח״ו סימן רכג.) דער בני בנים דארט פריער וויל טאקע מחדש זיין אז אולי/אפשר איז מישוש הדפק בימי ובמקומו של הב"י געווען על הלב או אחד ממקומות המכוסים, דלא כבזמנינו וואו מ׳נעמט א פּאָלס, ולכן איז דאס מסוג ב' הנ"ל, ואליבא דהב"י (והב"ש) אסור מדאורייתא אליבא דהרמב"ם. אבער דאס איז שוין א חידוש און אַן אויפטוה, און צו זאגן ״שקר גס״ און ״לא מצינו מי שסובר״ איז פאלג מיר א גאנג. (ווי אויך האלט דער רבינו יונה זיכער אזוי, ווי דער בני בנים ברענגט דארט צו און האלט אז דאס איז בעצם די טעות פונעם ב"י ואחריו הב"ש: זיי האבן געמיינט אז דער רשב"א באציהט זיך צום רמב"ם, ווען באמת האט ער געמיינט דעם רבינו יונה (אָנעמענדיג אז זייער משישת דפק איז געווען כמו בימינו). אבער דער ב"י און ב"ש אחריו האבן יא געהאלטן אז דאס איז שיטת הרמב"ם; קען טאקע זיין בטעות, אבער פארט.) עס איז דער שו"ת פני יהושע (ח"ב סימן מד) וואס ער ברענגט צו, וואס זאגט דנגיעה בלבד בשאר עריות, שלא באשתו נדה, איז מותר אפילו מדרבנן; און דער פני יהושע זאגט אויך אויף דעם "אפשר".

וז״ל:

הגם דמצינו בלשון הרמ״א בסימן כא סעיף ה:

יש אומרים דאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חיבה, כגון לעיין ברישיה אם יש לו כינים, בפני אחרים (נ"י פרק חזקת הבתים).

עמפאסיס מיינע. זעהט מען פון דעם לכאורה אז אויב איז עס שייך לתשמיש באיזה אופן (וע״ש בב״ש ס״ק יב ולעיל שם בס"ק ט) נקרא אטאמאטיש ״דברים של חיבה״. ואולי אפשר לחלק אז ס׳איז טאקע ״דברים של חיבה״ אבער נאך נישט דוקא ״דרך חיבה״. וכן משמע לעיל שם בהרמ״א שכתב:

ויש אומרים דכל שאינו עושה דרך חיבה, רק כוונתו לשם שמים, מותר.

און דאס איז אפילו ביי מער אינטימישע סארט נגיעות כגון לרקד עמה, וע"ש בב"ש ס"ק יא (ואליביה הוא לכאורה רק לתוס' ולא כהרמב"ם, אשר אליבא דהב"ש פסק הרמב"ם דהוא דאורייתא) ובח"מ ס"ק ו וכהגמרא בכתובות יז.

[פרנס החודש]

אט דאס, די חילוק צווישן נגיעה שלא בדרך חיבה אבל שייך עכ״פ לתשמיש ובין נגיעה בסתם, איז דאך דער בני בנים בח״א סימן לז מוכיח אליבא דב״ש ג״כ. דאס איז אבער א זאך וואס איז לכאורה נישט מוכח בסתם מלשון הב״ש: ״משישת הדפק״, וואס דער ב״ש אסר׳ט מדאורייתא אליבא דהרמב״ם, איז לכאורה נישט אינטימעט בכלל ואינו שייך לתשמיש לכאורה, ולכן איז דאס לכאורה נענטער צו לחיצת היד וסוג ג׳ בדבריך, ווי צו אנדערע אינטימיטע נגיעות. (ואולי הוי לחיצת יד עוד יותר אינטימי ממשישת הדפק, ועיין כאן במה שהבאתי מהמשנה הלכות ח״ו סימן רכג.) דער בני בנים דארט פריער וויל טאקע מחדש זיין אז אולי/אפשר איז מישוש הדפק בימי ובמקומו של הב"י געווען על הלב או אחד ממקומות המכוסים, דלא כבזמנינו וואו מ׳נעמט א פּאָלס, ולכן איז דאס מסוג ב' הנ"ל, ואליבא דהב"י (והב"ש) אסור מדאורייתא אליבא דהרמב"ם. אבער דאס איז שוין א חידוש און אַן אויפטוה, און צו זאגן ״שקר גס״ און ״לא מצינו מי שסובר״ איז פאלג מיר א גאנג. (ווי אויך האלט דער רבינו יונה זיכער אזוי, ווי דער בני בנים ברענגט דארט צו און האלט אז דאס איז בעצם די טעות פונעם ב"י ואחריו הב"ש: זיי האבן געמיינט אז דער רשב"א באציהט זיך צום רמב"ם, ווען באמת האט ער געמיינט דעם רבינו יונה (אָנעמענדיג אז זייער משישת דפק איז געווען כמו בימינו). אבער דער ב"י און ב"ש אחריו האבן יא געהאלטן אז דאס איז שיטת הרמב"ם; קען טאקע זיין בטעות, אבער פארט.) עס איז דער שו"ת פני יהושע (ח"ב סימן מד) וואס ער ברענגט צו, וואס זאגט דנגיעה בלבד בשאר עריות, שלא באשתו נדה, איז מותר אפילו מדרבנן; און דער פני יהושע זאגט אויך אויף דעם "אפשר".

וז״ל:

7DAE1131-68E9-4509-A03D-4AE431B09ED0.jpeg

הגם דמצינו בלשון הרמ״א בסימן כא סעיף ה:

יש אומרים דאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חיבה, כגון לעיין ברישיה אם יש לו כינים, בפני אחרים (נ"י פרק חזקת הבתים).

עמפאסיס מיינע. זעהט מען פון דעם לכאורה אז אויב איז עס שייך לתשמיש באיזה אופן (וע״ש בב״ש ס״ק יב ולעיל שם בס"ק ט) נקרא אטאמאטיש ״דברים של חיבה״. ואולי אפשר לחלק אז ס׳איז טאקע ״דברים של חיבה״ אבער נאך נישט דוקא ״דרך חיבה״. וכן משמע לעיל שם בהרמ״א שכתב:

ויש אומרים דכל שאינו עושה דרך חיבה, רק כוונתו לשם שמים, מותר.

און דאס איז אפילו ביי מער אינטימישע סארט נגיעות כגון לרקד עמה, וע"ש בב"ש ס"ק יא (ואליביה הוא לכאורה רק לתוס' ולא כהרמב"ם, אשר אליבא דהב"ש פסק הרמב"ם דהוא דאורייתא) ובח"מ ס"ק ו וכהגמרא בכתובות יז.

די רבינו יונה איז ווידער א שקר גס, ווי דער בני בנים שרייבט קלאר אז ער איז מחמיר יותר ד״ה מידת חסידות.