***
און אז מ'האט גערעדט פון דאס געדאנק פון תפילה און לאגישע סתירות מיניה וביה שהן דברים הנמנעים אף מהקב"ה כביכול, וואס איינע פון זיי איז שישוב האתמול חולף, איז דאך באקאנט די משנה בברכות פ"ט מ"ג אז א צועק לשעבר איז א תפילת שוא ע"ש. דער קאטוילישער פילאזאף דר. מיכאל דאָמעט האט זיך אבער געדינגען דערמיט. ער שרייבט:
We can affect the future by our actions: so why can we not by our actions affect the past? The answer that springs to mind is this: you cannot change the past; if a thing has happened, it has happened, and you cannot make it not to have happened. This is, I am told, the attitude of orthodox Jewish theologians to retrospective prayer. It is blasphemous to pray that something should have happened, for, although there are no limits to God's power, He cannot do what is logically impossible; it is logically impossible to alter the past, so to utter a retrospective prayer is to mock God by asking Him to perform a logical impossibility. Now I think it is helpful to think about this example, because it is the only instance of behavior, on the part of ordinary people whose mental processes we can understand, designed to affect the past and coming quite naturally to us. If one does not think of this case, the idea of doing something in order that something else should previously have happened may seem sheer raving insanity. But suppose I hear on the radio that a ship has gone down in the Atlantic two hours previously, and that there were a few survivors: my son was on that ship, and I at once utter a prayer that he should have been among the survivors, that he should not have drowned; this is the most natural thing in the world. Still, there are things which it is very natural to say which make no sense; there are actions which can naturally be performed with intentions which could not be fulfilled. Are the Jewish theologians right in stigmatizing my prayer as blasphemous?
דאס איז וואס הרב דר. מיכאל אברהם שרייבט אין דעם:
נאר ווי איך האב ארויסגעברענגט מערערע מאל איז די געדאנק פון תפילה פשוט׳ע התחברות וזהו.כל היענות לתפילה היא נס (שינוי הטבע). צריך להבין היטב את ההקשר של הדיון. כל היענות לתפילה היא נס. כשהקב”ה נענה לתפילה פירוש הדבר הוא שללא התפילה החולה היה מת (כלומר זו אמורה להיות התוצאה של מצבו על פי חוקי הטבע), ורק בגלל התפילה הוא יחיה. אם כך, זהו שינוי מנהגו של עולם והתערבות בסדרי וחוקי הטבע. בחלק הקודם ראינו שאין התערבות אלוקית בעולם שהיא במסגרת חוקי הטבע, וכעת אנו נוכחים לראות שבה במידה אין היענות לתפילה שהיא במסגרת הטבע. לכל היותר יכולה להיות היענות נסתרת, כלומר חריגה מהחוקים שלא נצפית בעין אנושית. אבל עלינו לדעת שכל היענות לתפילה היא נס, ולכן כל תפילה להתערבות אלוקית היא בעצם תפילה להתרחשותו של נס. שאלת ההיענות לתפילות היא היא שאלת הנסים.
למיטב הבנתי, הנקודה הזאת עצמה לא היתה ברורה לחז”ל ולראשונים, והיא גם לא ברורה לחלק מחכמי זמננו. בדיוק כמו שלא ברור להם שכל התערבות אלוקית היא נס ושאין דבר כזה התערבות שלו במסגרת חוקי הטבע (כלומר התערבות שלא סותרת את חוקי הטבע). חז”ל עצמם אסרו להתפלל על נס, על אף שכל תפילה היא תפילה לנס. הדבר כנראה נבע מתפיסת העולם שלהם שתיארנו בחלק הקודם שחלק מהטבע עצמו הוא פתוח (במובן הזה שהתוצאות לא מוכתבות בצורה חד משמעית על ידי הנסיבות העכשוויות). הם לא תפסו את העולם בצורה הדטרמיניסטית שאנחנו רואים אותו כיום במסגרת תפיסת העולם המדעית שלנו. אז אין פלא בכך שהם יכולים להתייחס להתערבויות אלוקית או להיענות לתפילות כמשהו שאינו בהכרח נס. אבל אנחנו כיום מבינים שהתנהלות העולם היא דטרמיניסטית, כלומר שהנסיבות העכשוויות לעולם מכתיבות באופן חד משמעי את העתיד לבוא. ולכן כל היענות לתפילה כמו כל התערבות אחרת בבריאה היא נס ושינוי מסדרו של עולם. לכן לא סביר מבחינתנו לצפות בכלל להיענות כזאת.
אמנם היה מקום לפרש שהאיסור להתפלל לנס מתייחס רק לתפילה על נס גלוי לעומת תפילה על נס נסתר, אבל ממקור ההלכה עצמה רואים שאין זה נכון. מקור ההלכה הוא המשנה בברכות (פ”ט מ”ג. ולהלכה ראה שו”ע או”ח סי’ רל ס”א): והצועק לשעבר – הרי זו תפלת שוא; היתה אשתו מעוברת, ואומר: יהי רצון שתלד אשתי זכר – הרי זו תפלת שוא; היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, ואומר: יהי רצון שלא תהא בתוך ביתי – הרי זו תפלת שוא.
כלומר אפשר להתפלל לזכות בבן זכר אבל לא מתפללים על עובר שכבר קיים שיהיה זכר. מה ההבדל בין שני המקרים הללו? הרי גם אם כבר יש עובר ברחם האם עדיין מדובר על נס נסתר, שכן אף אחד עוד לא יודע את מין העובר. רואים מכאן שאין להתפלל על נס, גם אם הוא נסתר. אז למה מותר להתפלל על בן זכר בטרם נוצר העובר (או, כמו שכתבו הפוסקים, גם עד ארבעים יום שעוד לא הוכרה צורתו)? ההסבר הפשוט הוא שתפילה על בן זכר בטרם נוצר העובר נתפסה כשינוי שנעשה בדרך הטבע (כלומר שלא סותר את החוקים), ואילו תפילה על עובר קיים היא תפילה לנס. אין להתפלל על נס כי הקב”ה לא עושה ניסים. לכן זוהי תפילת שווא.
אבל לאור תפיסתנו כיום, גם לפני היווצרות העובר השאלה האם הוא יהיה זכר או נקבה נקבעת על ידי תהליכים טבעיים (כלומר נשלטת על ידי חוקי הטבע). לפי זה גם על זה אין כבר טעם להתפלל. אם הקב”ה לא עושה ניסים אפילו אם הם נסתרים, אז כנראה שהוא לא עושה גם ניסים נסתרים אחרים. בתפיסה המדעית ברור שהפיכת העובר לזכר היא תהליך טבעי לגמרי, ואם הקב”ה ישנה זאת הוא משנה משהו במציאות. אם אסור להתפלל שהקב”ה ישנה את המציאות, אז למה כאן מותר? רואים מכאן שחז”ל כנראה הבינו שלפני יצירת הוולד יש בטבע עצמו מרווח לא דטרמיניסטי, כלומר מין הוולד נקבע על ידי הקב”ה והוא לא קבוע על ידי הטבע. לדעתם זה לא שינוי במציאות אלא רק בחירת נתיב אחד מבין כמה נתיבים טבעיים אפשריים. אבל אחרי שהעובר נוצר מדובר על שינוי הטבע ואת זה כבר לא נכון לבקש ממנו שיעשה. תפיסה זו לא מתאימה לאופן שבו אנחנו רואים את הדברים כיום.
אחדד שוב שאין כוונת חז”ל לומר שהקב”ה לא יכול לעשות זאת, אלא שהמדיניות שלו היא לא לעשות זאת (או אפילו מינורי יותר: שגם אם כן, לנו אסור להתפלל לזה). אם כן, הוא הדין לגבי כל התערבות בטבע, שהרי כל התערבות כזאת היא נס. במילים אחרות: אסור להתפלל תפילה שתיענה, שהרי אם היא תיענה זה יהיה שינוי בטבע, כלומר נס, ואין מתפללים על נס. התפילות המותרות הן רק אלו שלא נענות (אלא שחוקי הטבע פועלים כדרכם). אבל אז בשביל מה בכלל להתפלל?
דא גראדע שרייבט ער:
ועיין באשכול זו.אם לדעתך התפילה מעצימה אותך ומביאה אותך לפעול – בסדר גמור. אבל דומני שזה לא המצב בד”כ. יתר על כן, לשיטה זו התפילה היא סוג של מנטרה, ובעצם אתה בכלל לא מתכוין למה שאתה אומר (שהקב”ה ישלח רפואה או גשם). אתה ממלמל מנטרה שמסייעת לך להתעצם. זה נראה דוחק.
יש לי בעיה קשה עם חלק הבקשות בתפילה, ואני מסב אותן על אלו שנזקקים באופן מיוחד אולי הקב”ה יתערב לטובתם. כולי האי ואולי.
לפי לייבוביץ התפילה היא מנטרה חסרת משמעות. הוא מציע לומר מילים שתוכנן הוא בקשה מהקב”ה אף שאנחנו מבינים שהבקשות לא תיעננה. זהו שקר. הוא אמנם יכול להציע לעשות זאת למרות שאין תוכן לתפילה רק בגלל סמכות חכמים שקבעו שיש להתפלל, אבל זה לא לתת תוכן לתפילה אלא להציע לומר אותה גם בלי תוכן. אלא שספציפית לגבי תפילה גם זה בעייתי, שכן תפילה היא מצווה שבדיבור, ודיבור אינו הנעת שפתיים גרידא, אלא הנעת שפתיים שמבטאת תוכן. ואם איני מתכוין להביע תוכן אז איני מדבר, וממילא גם איני מתפלל.
ואלו דברי חז”ל ביומא סט ע”ב:
אמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה אמר האל הגדל הגבר והנורא אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו
ודוק היטב.
דא שרייבט ער:
***מה יש לסופר חילוני להתמודד עם השואה? אם הוא לא מאמין באלוקים אין לו שאלה. אז עם מה הוא צריך להתמודד? עם הרוע האנושי? עם זה צריכים כולנו להתמודד. זה לא תחליף להתמודדות הדתית עם התנהלותו של אלוקים בשואה.
שום סופר חילוני לא יצר התמודדות עם בדל שאלה לגבי השואה. לא רק מפני שיכולתם לא עולה על זו של הרבנים (בדרך כלל ירודה יותר), אלא בעיקר מפני שאי אפשר להתמודד עם שאלות שאינך מוטרד מהן. בדיוק כפי שאני לא התמודדתי עם הבעיות שבפניהם ניצב מאמין השינטו המצוי. עמוס עוז שוב ושוב לא מבין שבהיעדר מסגרת אין התמודדות. זה מלל ריק. התמודדות היא לעולם בתוך מסגרת, כמו שחידה היא לעולם במסגרת של אילוצים. התמודדות בלי מסגרת היא כמו חידה בלי אילוצים. כשאני כיהודי מאמין ניצב מול השואה, אני נדרש לתת לעצמי דין וחשבון על התנהלותו של הקב”ה. זה לא מתיישב עם אמונותיי לגביו. או שאני מוצא תשובה או שלא (אני דווקא כן מציע, לפחות משהו חלקי). אבל מי שאינו מאמין באלוקים לא אמור להתמודד עם התנהלותו.
הדבר מזכיר לי את ההלצה הידועה על בני הזוג ניצולי שואה שנטשו את אמונתם הדתית. יום אחד האישה, יוכבד, שומעת את בעלה היקר שמערל מחרף ומגדף כלפי שמיא. היא מזדעזעת ונוזפת בו על כך. שמערל המופתע מזכיר לה שהם בעצם לא מאמינים בו כבר שנים לא מעטות. ואז אומרת לו יוכבד: “כן, אבל האלוהים שבו אני לא מאמינה הוא רחום חנון וארך אפיים. איך אתה יכול לחרף אותו בצורה כזאת?!”. אותה אישה כמובן מאמינה במובלע באלוהים, או סתם מפטפטת מתוך שאריות לא רציונליות של אמונתה הקודמת. ייתכן שה”התמודדות” החילונית שמתאר עמוס עוז היא פטפוט בעלמא, וייתכן שהיא מבטאת אמונה מובלעת.
אנשים חילוניים כועסים על הקב”ה מסיבות שונות, והכעס הזה יכול להיות ביטוי לאמונה שהם מתכחשים לה. אבל כבר כתבתי כמה פעמים שאני לא מתייחס למניעים וסיבות נסתרים, אלא לטיעונים שמוצגים בפניי. אם הסופרים הם מאמינים סמויים – שיהיה להם לבריאות. אבל הטיעונים שלו לגבי התמודדות שלהם עם השואה הם שטות. בלי מסגרת אין שיח, ובלי אמונה אין התמודדות עם אמונה.
און אז כ׳האב דערמאנט דעם משכיות כסף אז ״כי השכל הוא האל והאל הוא השכל״, זאגט דר. פּיטער עדעמסאן (צום סוף) אז אבן סינא׳ס שוועבעדיגע מענטש טראכטן עקספּערימענט איז געווען צו צייגן ווי אזוי ג-ט איז כביכול ״בתוך״ דעם מענטש.