א חכם האט מיר געפרעגט אז ווי ווייט גייט די
סאָשעל קאַנסטראָקשעניזם אין די ענינים? גייט מען אויך זאגן אז אין וואס,
לדוגמא, די מאָרמאָנס גלייבן איז נישט שטותים, ווייל אין זייער געזעלשאפט איז דאס די הסכמת הכלל?
די געדאנק דערפון איז אז ״איה״נ״. ווי דר. דוד עלדער-וואַס
שרייבט איז דאס בעצם א
פּאָסטמאַדערניסט מהלך, וואס גייט מיט א מער לויזערע קאנצעפּט פונעם געדאנק פון ״אמת״, און האט טאקע קלאנגען פון די מהלך פון (פּראָטאַגאָראס׳ס)
רעלעטאוויזם. ער אליין איז טאקע אינעם בוך עוסק באריכות וויאזוי
סאָשעל קאַנסטראָקשעניזם קען גיין אין איינקלאנג און צוזאמען מיט א מער אבּסאלוטע ריעליסט מהלך.
און נאך טיפער, דאס איז הכל מודים אז עס איז דא א רעאליטעט וואו די מאָרמאָנס האלטן אזוי; דאס איז אַן עמפּירישע פאקט לכל הדיעות. וואס דאס זאגט פשוט איז אז פאר זיי בתוכם ווערט דאס, אין זייער געזעלשאפט וואס זיי אלע נעמען דאס אָן אין זייער שפראך און רעדן צווישן זיך, א מציאות ממש.
ואפשר לומר עוד בזה אז עס איז יתכן צו מאכן א שטיקל חילוק צווישן מושכלות און מפורסמות/״מוסכמות״. והיינו, ווי דער רמב״ם איז מגדיר במו״נ ח״א פ״ב, איז דא א חילוק צווישן ״מושכלות״, והיינו די סארט מדע פון פאקטן וכדומה אויף וואס ס׳איז חל די הגדרה פון ״אמת או שקר״, און ״מפורסמות״ וואס זענען בהסכמת בני אדם, והיינו די סארט מדע און פאקטן וכדומה אויף וואס ס׳איז חל די הגדרה פון ״טוב או רע/נאה או מגונה״ ע״ש. די שאלה איז וואו פונקטליך איז די אפטייל צווישן די צוויי?
מ׳קען דאס פארשטיין מיט אזא סארט משל: לו יצוייר אז יעדער איינער בעולם מאכט אפ מאיזה סיבה אז 1+1=3, ווערט דאס דעמאלטס מחמת
סאָשעל קאַנסטראָקשעניזם די מציאות ממש? דאס אז 1+1=2 און 1+1≠3 איז דאך בוודאי פון די מושכלות. און פשוט אלס
סאָשעל קאַנסטראָקשעניזם ווערט דאס יעצט אויס ״אמת״ און די מציאות?! אתמהה. דא איז אבער וואו די באקאנטע
מימרא פון פרידריך ניטשע קען אריינקומען, ״עס זענען נישטא קיינע פאקטן, נאר פירושים פון פאקטן.״ והיינו, אינעם, בפרט
אלגעמיינער,
״לעבנסוועלט״ פונעם מענטש, ומהאדם אל קצתו, זענען די אמת פון די ריינע מושכלות נישט נוגע - עס איז נאר די אָנגענומענע פראקטישע ״פירוש״ בהחיים ובהחברותא וואס די פאקט או מושכל האט וואס איז נוגע. ולכן, ממבט המושכל עצמה טוישט זיך טאקע נישט די ״אמת״ פון 1+1=2 על אף אז די
סאָשעל קאַנסטראָקשען דא זאגט אז עס 1+1=3.
אבער, אינעם אלגעמיינעם פראקטישן לעבנסוועלט וואו יעדער האט אָנגענומען אז 1+1=3 איז דאס
טאקע די מציאות בחיי יום יומי שלו. (צי ס׳וועט זיך אויסארבעטן פאר א געזעלשאפט וואס נעמט אָן אזוי, איז אַן עקסטער שאלה…)
אין אנדערע ווערטער, קען מען דאס באטראכטן ווי וואו מושכלות זענען אינעם שפראך און אלגעמיינעם לעבנסוועלט פונעם חיי החברותא, איז דא א פגישה און די בּאַוּנדעריס ווערן למעשה פארוואסערט צווישן מושכל ומפורסם/מוסכם.
ולכאורה קען מען דאס נוצן צאמצושטעלן דאס געדאנק פונעם אָננעמען א מער ראציאנאלישער רמב״ם׳יסטישע צוגאנג צו אמונות יהדות אין אלגעמיין און פונדעסטוועגן אָנהאלטן, אויף אַן ״אמת״, א ״רעבשייעבערעבמשה״ אידישקייט. והיינו, ער קען אָננעמען במושכל (מער-ווייניגער) גישת הרמב״ם אז דאס אלעס איז איין שטיק שטות און סוּפּערסטישאן. אבער אין דאס לעבנסוועלט פון זיין געזעלשאפט, וואס נעמט דאס אלעס אָן און געבט דאס אַן ״אמת״ וממשות ממש, קען ער ב״אמת״ ובאמת זינגען (ולכאורה אפילו ווען ער איז אליינס) מיט א דביקות און טרערן ״ר׳ ישעיה בן רבי משה, ר׳ ישעיה בן רבי משה, פועל פאר כלל ישראל״, ווייל עס איז טאקע
יא אמת ממש אין זיין לעבנסוועלט ועפ״י הנ״ל.
און ווי א חבר האט מיר געזאגט אז ער איז געזעצן ביי א ג׳ אייר יארצייט סעודה און איינער האט דארט געפרעגט, ״דו האלטסט אז ר׳ ישעיה איז דא?״ האט אים יענער גע׳ענטפערט, ״דא זיצן הונדערטער אידן אזוי אויף דעם. איז ער דען נישטא?״ ולפי הנ״ל (אפגעזעהן צי יענער האט דאס געמיינט צי נישט) אעז די כוונה נאך טיפער: אט די הסכמה פון די הונדערטער אידן, ״מאכט״ דאס טאקע די מציאות פשוטו כמשמעו (אָן אריינברענגען ״העכערע ענינים״ אדער מיסטיסיזם). ודון מינה ואוקי אשארא.
ואיה״נ אז דאס רירט אָן אויפ׳ן געדאנק פונעם הגדרה פון ״אמת״ עפ״י די פּראגמאטישע טעאריע פון אמת, וואס ווי וויליאם דזשעימס האט דאס מגדיר געווען איז ״אמת״ דאס וואס קומט ארויס און איז קאנפירמד פון די נוצליכקייט פאר׳ן מענטש לבסוף פון די פּראפּאזישאנס וואס מ׳האט מעיקרא אָנגענומען, פונקט אזוי ווי ״ריכטיג״ אין דעם ביחס צו התנהגותו של אדם און וואס מ׳גייט לבסוף שאצן און דזשאָדזשן מעשיו. (א חילוק והשוואה אין דעם צווישן ״מושכלות״, שעליהם חל ״אמת״ כנ״ל, און ״מפורסמות״, שעליהם חל ״נאה וטוב״.)
אין אנדערע ווערטער, ער קען ליגן אין די סארט קולטוראלישע "אמת" מכח דעם
סאָשעל קאַנסטראָקשעניזם דערפון. אבער, ווי געזאגט בריש האשכול, איז אבער טעארעטיש זאל ער אלס ליגן להבין המושכלות כמו שהם מכח אמת אלס מושכל, ווייל להרמב"ם ואריסטו איז דאס די מעלה פונעם אדם שיש לו נפש משכלת.
ובכלל, אין
זייער רעצענזיע אויף דר. עלדער-וואַס׳ס בוך, געבן זיי טאקע פאר
סאָשעל קאַנסטראָקשעניזם א מער כעין בּיהעיוויאריסט הסבר, וכעין וואס איך האב געשריבן
אויבן לגבי דאס צוגאנג צו א רעליגיעזע לעבן:
Elder-Vass examines the ontology of a range of normatively based phenomena – culture, language, discourse and knowledge – and argues that each of these are constructs of the intentional relations and representations of norm circles. What this means is that how one acts in conformity to a certain norm, and the (positive or negative) feedback that they receive, creates a situation in which individuals assimilate the rules of behaviour into their own practical rationality. They face what Elder-Vass calls a ‘normative environment’ – a mechanism of the norm circle – that gives the norm circle the causal power to increase the tendency of people to conform to the norm
והיינו, אז די רעאליטעט וואס דאס שטעלט אויס פאר׳ן מענטש בתוך די געמיינדע, איז די רעאליטעט וואס איז ביחס צו זיין התנהגות עפ״י די נארמעס פון די געמיינדע וחברותא. וכעין ווי אזוי דר. בּוּרהוּס פרעדעריק סקינער, פון די פאטערן פון
בּיהעיוויאריזם, האט
מגדיר געווען ״קולטור״ בכלל:
Culture is a collection of the contingencies of reinforcement into which individuals are born and to which they are exposed throughout their lives
וכמובן אז לגבי וויסן וואס פונקטליך די געמיינדע האלט און גלייבט וכו׳, קען מען זאגן ווי דר. טאמאס קריטשפילד און דר. דערעק ריִד
שרייבן:
Debate could be waged over what defines “importance” but for present purposes, we invoke it in the generic sense of Baer et al. (“the interest which society shows in the problems being studied;” p. 92) and assume that, as with pornography, observers will know it when they see it
אגב, דער ראי״ה שרייבט אין זיין עין איה (ח״א אות נא) אויף ברכות ו.:
יש דברים ששלשה חשובים רבים לגבייהו, כמו דינים וברכת הזימון וכיו"ב. ויש דברים שעשרה חשובים רבים וממלאים המספר ולא פחות. ונראה שורש ההבדל, דהנה יש שני מינים של הנהגות שצריך האדם ללכת בהם בדרך הטוב והישר שהוא דרך ה׳, שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. היינו בדברים שכליים, שענינם אמת ושקר. ובדברים המפורסמים, שענינם טוב ורע, או נאה ומגונה . והנה ההבדל הוא, דאמת ושקר אם שאין ביד האדם לחתוך גדר האמתיות, ע"כ עליו ללכת בכל משפט מסופק אחרי רבים. ע"כ לענין דברים שכליים ומשפטים השלשה הם רבים, שיש בהם כח הכרעה, מפני שאין ב"ד שקול. ולענין דברים המפורסמים, כל עקרם הוא ההסכמה הכללית, לענין זה אין רבים פחות מעשרה, שעשרה הם יסוד הרבים לענין הסכמת הפרסום. והנה בנ"א ההולכים בדרך ישרה, לענין מפורסמות אין ספק שמה שיסכימו שהוא נאה, הוא נאה באמת, ומה שיסכימו שהוא מגונה, הוא מגונה באמת. ע"כ אסור ליחיד לפרוש מן הציבור בשום אופן. אבל ההבדל שבין האמת והשקר, לא ניתן להאמר שהמיעוט לא יכוין לעולם האמת, כ"א אחרי שיוכרע הרוב לצד א' יש חיוב למיעוט שיבטל דעתו. ע"כ לגבי שלשה רק עד דיתבי, ויוכרע הרוב כאחד מהצדדים, אתיא שכינה, והשפעה האלקית מתאמת אז אל ההכרעה. אבל עשרה, קדמה שכינה ואתיא, מאין צורך אל הכרעה נולדת. כי המפורסם לרבים הוא, כן הוא מצד עצמו בענינים המפורסמים, ואין צורך להכרעה לומר שרק אז יוכרע הדבר.
און ווי הרב דר. מיכאל אברהם איז דאס
מסביר:
בדברים השכליים והמשפטיים יש אמת אובייקטיבית, כזו שלא תלויה בפורום שקובע אותה. הרוב בפורום הוא רק אינדיקציה לכך שזוהי האמת, אבל גם אם הם טועים האמת לא משתנה. הרוב יכול לטעות כמובן. מה שהולכים אחר הרוב בשאלות של אמת ושקר זה רק מפני שהרוב הוא אינדיקציה לכך שזוהי האמת, אבל אינדיקציה לא מוחלטת כמובן. לעומת זאת, בשאלות של הנאה והמגונה, כלומר במפורסמות, שם הרוב קובע ומכונן את האמת ולא רק מהווה אינדיקציה אליה. מה שהרוב אומר הוא הוא האמת, שכן מדובר באמת קונוונציונלית (=מפורסמות). בהקשרים כאלה, הקונוונציה הציבורית היא האמת עצמה.
אבער ווי געזאגט קען מען דאס צומאל באטראכטן אז די זעלבע זאך איז אמת ממבט חברותי און שקר ממבט שכלי.
און אז מ׳האט דערמאנט די השלכות פון
סאָשעל קאַנסטראָקשעניזם לגבי
מאראלישע ריעליזם, טענה׳ט דארט הרב דר. אברהם לגבי
גישת הרמב״ם בזה:
לכאורה נראה שהוא מסווג את הטענות המוסריות והערכיות (טוב ורע) תחת מפורסמות. ומכאן שלדעתו אלו אינן טענות עובדה שניתן לשפוט אותן במונחי אמת ושקר, אלא קונוונציות שנשפטות במונחי טוב ורע. אבל הבנה זו בדבריו תמוהה. במקומות רבים הרמב"ם מתייחס לעקרונות מוסריים כחלק מהשכל, ולאדם מוסרי כחכם. לדוגמה בפרק השישי משמונה פרקים הוא מבחין בין המצוות השכליות לשמעיות. כלומר המצוות המוסריות הן חלק מהשכל לדעתו.
נראה שכוונתו כאן לא לטענות מוסריות אלא לטענות של נימוסים והנהגות. נימוסי שולחן ודרכי התנהגות הן קונוונציות, "מפורסמות". תוקפן נובע מההסכמה החברתית. הרמב"ם אומר עליהן שלעשות X או לא לעשות Y זה טוב או רע, כמו נאה או מגונה. אבל נראה שאין כוונתו כאן לטוב ורע במובן שמשתמשים ביחס לטענות מוסר, אלא במונחי הנימוס המוסכם של נאה ומגונה. הרמב"ם בעצם אומר שיש ערך לנהוג בצורה מתורבתת שמקובלת בחברה בה אנו חיים, ולכן ניתן לומר גם על מעשים כאלה שהם טובים או רעים. אבל אלו לא ערכים מוחלטים כמו ערכי המוסר, אלא ערכים תלויי חברה ומקובלות חברתיות.
דומני שהמינוח הזה משקף תחושה רווחת ביחס לנורמות המוסר. הן בעצם עוסקות באמת ושקר (יש שם נכון ולא נכון), אבל בכל זאת יש בהן משהו קונוונציונלי, כלומר רכיב שהוא תלוי מוסכמה חברתית. ראינו למעלה שרבים רואים את נורמות המוסר כקונוונציות. וראינו גם שהרמב"ם והרב קוק כנראה לא סבורים כך, אבל המינוח שלהם מצביע בכל זאת על שיתוף כלשהו של נורמות המוסר וההלכה גם עם המגונה והנאה, על אף שהן לא קונוונציות פשוטות. זו קטגורית ביניים בין הציר אמת-שקר לציר מגונה-נאה. יש בו משני הצירים הללו.
כשלמדנו את הדברים חשבתי שאולי ניתן להבין את האינטואיציה והמינוח הללו באופן הבא. באמת יש לחברה תפקיד בהקשר המוסרי, למרות שלא מדובר בקונוונציה (כמו המגונה והנאה), קשה להתעלם מכך שהחברה אכן משפיעה על ראייתנו המוסרית. יש כמובן מסד מוסרי משותף רחב מאד בכל החברות, אבל בכל זאת יש גם הבדלים. חברות שונות תופסות באופן אחר לפחות חלק מעקרונות המוסר. והפרטים ששייכים אליהן מאד מושפעים מהתפיסות שמקובלות בחברה שלהם.
יתר על כן, גם באותה חברה עצמה יש שינוי מוסרי עם הזמן. מה שנתפס בחברה כלשהי כרע בזמן מסוים, יכול להפוך לטוב או ניטרלי בזמן אחר. טלו כדוגמה את שאלות העבדות, ההפלות, השוויון המגדרי, ההומוסקסואליות, הדמוקרטיה וזכויות האזרח, האינדיבידואליזם, ההטרדות המיניות ועוד, דברים שמעמדם המוסרי השתנה באופן מאד עמוק עם השנים. אותה חברה עצמה הפכה את עורה ביחס לערכים אלו, ולכן קשה לטעון שתפיסתו של הפרט לא קשורה לנורמות שמקובלות בחברה.
ער וויל טענה׳ן בעד
מאראלישע ריעליזם און מחלק זיין אז ביי מאראליטעט איז בעצם טאקע יא חל דערויף ״אמת ושקר״ כהמושכלות. נאר אנדערש ווי שאר המושכלות וואס זענען ניתן להבחין ע״י עיני השכל של היחיד, פעהלט אויס ביי מאראליטעט להבחינם ע״י עיני השכל החברותי והכוללת של הציבור בה הוא חי.
ועיין בביאור מלות הגיון להרמב״ם(
?) (
שער ח) וואו ער שרייבט אז ״כי חסד המטיב ביותר נכבד נאה ומקובל״ איז פון די מפורסמות. ועיין ברמבמ״ן שם אז די געדאנק דערפון איז אז המפורסם אינו צריך ראיה און עס איז אינעיט אינעם מענטש אזוי צו פארשטיין (און דאס דערמאנט פון סקראט׳ס שיטה פון
אַנאַמנעסיס לגבי המושכלות).
***
דא ברענגט דר. נעמי סיידמאן, אליינס אַן OTD, ארויס אז אין אסאך פעלער זענען דאס וואס שטופן אינטעלעקטשואלע
מאטיוון פאר׳ן ווערן OTD, מכח דעם ווייל מ׳שטעלט מעיקרא צו שטארק צאם אמונה וקיום המצות.
זי ברענגט דארט אויך ארויס די געדאנק פון דר. זלמן נוּפיִלד אז ס׳איז בדרך כלל קיינמאל נישט ריין אינטעלעקטשועל.
***
דר. יגאל בן-נון זאגט
דא אין זיין לעקציע איבער היסטוריה היהדות:
היהדות, עד עצם היום הזה, דחתה את עיקרון האמונה. היו נסיונות לאמץ ולהפוך את היהדות כדת כמו הנצרות והאיסלם, ולא הצליחו.
ער ברענגט אראפ דעם געדאנק פון ישעיהו ליבוביץ וואו די עיקר איז קיום המצות.
ער ברענגט דארט אויך ארויס אז יהדות, ווי אונז קענען זי, איז אויסגעשטעלט פאר גלות און קען נישט געהעריג ארבעטן ללא גלות ובמדינה יהודית.