ביים נעמען נעכטן א 50 מ״ג עדיבּל פון קאַנאַבּיס האב איך געקלערט אז עס קען זיך אפשר שטעלן א קשיא, אז אויב איז ״ג-ט״ נישט קיין אגענט כלל וכלל ומושלל מהכל וככל הנ״ל בהאשכול, דאן פארוואס איז דא די איסור און הארבע פראבלעם פון ברכת השם? עס איז דאך ניטאמאל חל אויף ״עפעס״ בכלל, איז ווי אזוי קען זיין א פראבלעם בדיבור רע קעגן די מושג ווען עס איז ממילא נישט שייך דערין און דערויף קיין דיבור, הן לטוב והן לרע? קען דען זיין א פראבלעם מיט׳ן שעלטן
גð:]שוga<4ץי?
מ׳זעהט למשל פונעם רס״ג בהאמונות והדיעות (מאמר ג פ״א) אז די איסור דערפון אליביה גייט יא צוזאמען מיט דעם קאנסעפּשאן פון ״ג-ט״ אלס אַן אגענט. ווי ער שרייבט דארט:
והשכל מחייב עוד שהחכם לא יתיר לגדפו ולקללו
און דער שבילי האמונה איז דארט מפרש:
השכל מחייב שהחכם, עם כי נפשו יודעת מאד שקללת חנם לא תבוא, בכל זה לא יתיר לבני אדם שיגדפוהו ויקללוהו (וכמו שמצינו שהקפיד על זה גם אבינו הזקן, כי על כן נאמר לו (בראשית יב ג) ואברכה מברכך ומקללך אאור), ויתחייב מזה שימנע אותנו הבורא ית׳ מזה מהקביל אותו בחירופים וגידופים.
אבער דעם איסור ברכת השם קען מען פארשטיין אליבא דהרמב״ם, אז
אט דאס איז טאקע די פראבלעם דערין, ווייל ער איז מיט דעם טאקע גראָסלי מגשים דעם געדאנק פון ״ג-ט״! טאמער ער איז מברך (בלשון סגי נהור) דעם געדאנק, טוהט ער דאך בהכרח אָננעמען אז די ברכה בזה האט אויף וואס חל צו זיין.
און דאס אליין וואלט בעצם נאך נישט געווען קיין פראבלעם, וויבאלד ביי געהעריגע עכטע ברכה מעג מען דאך יא כמובן, הגם דאן נעמט ער דאך ווייטער אָן, כנראה, אז עס האט אויף וואס חל צו זיין. און דער
תירוץ אויף דעם איז דאך אז עס איז פשוט לשבר את האוזן און א כעין ״כאילו/כביכול״ ארויסצוברענגען תפילה
ומטרתה מיט׳ן געפיהל שבה. אבער דאן קען מען דאך זאגן ענליך אויף ברכת השם, אז עס ברענגט נאר ארויס זיין כעס קעגן די מציאות וכדומה.
נאר ביי ברכת השם איז אויך דא (מאידך גיסא) א סאציאלע פראבלעם וואס די עפעקט דאס האט אויף זיין חברותא רינגסט ארום. דאס איז אלס׳ן זיין בעצם די גרעסטע סארט
״האומר״ פראבלעם וואס איז נאר שייך, קעגן דעם
סאָשׁעל קאַנסטראָקט אין דעם געדאנק פון ״ג-ט״ וביסוס המאראלי של החברותא. (און דאס איז אחוץ די בין אדם לחבירו אספּעקט דערין פונעם דיסרעספּעקטן און טרעהטן אויף די קאַנסטראָקט המבסס למעשה הילוך חייהם של החברה. און דאס איז אפילו ווען יעדער בהחברה אנערקענט אז דאס איז באמת למעשה נאר א קאַנסטראָקט און נישט מער
(כיון דהוא בהכרח משולל מכל תואר שהוא וככל הנ״ל בהאשכול).) און דאס איז די הארבקייט און די פראבלעם דערין.
און דאס קען טאקע זיין פשט בהרס״ג, וועלכע איז דאס מדמה צו דעם אז א חכם לאזט נישט מ׳זאל אים שעלטן ואפילו טאמער יענער איז א שוטה, הגם ער ווייסט אז דאס האט נישט קיין שום עפעקט און אז ער איז אינגאנצן נישט מקנא אין יענעם (ועיין בע״ז נה.). מיינענדיג, אז דאס׳ן דאס צוגלייכן ״ג-ט״ אין די קאנטעקסט צו אַן אינפיניט חכם, איז
ממבטינו אין דעם, און וויאזוי
אונזער קאַנסטראָקט און צוגאנג דערצו אין דעם איז.
דער רמב״ם בהל׳ עבודה זרה (פ״ב ה״ו) שטעלט דאס טאקע צאם מיט׳ן איסור עבודה זרה אין אלגעמיין, וואס איז דאך לויט אים א פראבלעם בשכליות:
כל המודה בעבודת כוכבים שהיא אמת אף על פי שלא עבדה הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא. ואחד העובד עבודת כוכבים ואחד המגדף את ה' שנאמר (במדבר טו ל) והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף, לפיכך תולין עובד עבודת כוכבים כמו שתולין את המגדף ושניהם נסקלין, ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודת כוכבים ששניהם כופרים בעיקר הם.
אין מו״נ (ח״ג פמ״א) שטעלט ער אויך צאם דעם ענין פון ״מגדף״ מיט ארויסגיין בּיעהעיוויארעלי קעגן סאָשׁעל קאַנסטראָקטס אין דאס אלעס:
אבל עושה ביד רמה הוא המזיד שיעז פניו ויעבור בפרהסיה, שזה אינו עובר לתאבון לבד ולא לעשות מה שמנעה התורה לעשותו לרוע מידותיו לבד אבל לחלוק על התורה ולעמוד כנגדה - ומפני זה אמר בו (במדבר טו ל) את ה׳ הוא מגדף, והוא יהרג בלא ספק. ולא יעשה זה אלא מי שעלה בלבו דעת אחר לחלוק בו על התורה ומפני זה בא הפרוש המקובל בעבודה זרה הכתוב מדבר, מפני שהוא חולק על פינות התורה, כי לא עבד אדם כוכב כלל אלא מי שהאמין בו הקדמות, כמו שבארנו בחיבורינו פעמים. וכן הוא הדין אצלי בכל עבירה שיראה ממנה סתירת התורה או המחלוקת כנגדה. ואפילו אכל אדם מישראל בשר בחלב או לבש שעטנז או הקיף פאת ראש לבזיון התורה מפני דעת שיתבאר ממנו שאינו מאמין שזאת התורה אמת הוא אצלי הנאמר עליו את ה׳ הוא מגדף, ויהרג מיתת כפירה לא מיתת עונש.
ולשון החינוך במצוה ע:
ומשרשי המצוה בברכת השם, לפי שמתרוקן האדם במאמר הרע ההוא מכל טובה, וכל הוד נפשו נהפך למשחית, והנה הוא נחשב כבהמות, כי באותו דבר ממש שהבדילו השם לטובה ובו נעשה אדם, והוא הדבור, שנבדל בו ממיני הבהמות, מבדיל הוא את עצמו לרעה ומוציא עצמו לגמרי מכל גדר הדעת ונעשה כשרץ נמאס ונאלח ולמטה ממנו, ועל כן הזהירתנו התורה על זה, כי האל הטוב יחפץ בטובתינו. וכל דבור ודבור הגורם מניעת הטובה ממנו יבא כנגד חפצו ברוך הוא.
און עס איז טאקע מערקווידיג אז דער חינוך שטעלט דאס בעצם צאם מיט׳ן פריערדיגן לאו דברכת הדיינים וואס איז אינעם זעלבן פסוק, ע״ש אין דעם אויסשטעל. והיינו, אז די לאו דברכת הדיינים איז דאך זיכער ווייל עס ברענגט אונטער דאס סאציאלע אָרדער און סטאבּיליטעט פון שופטים, משפט ודין.
ענליך איז בנוגע דעם רמב״ם׳ס דיון איבער
יכולת הקב״ה לגבי דעם פראבלעם פון שלעכטס. אויב איז ״ג-ט״ נישט קיין אגענט בכלל, הייבט זיך דאך לכאורה די פראבלעם עניוועי נישט אָן? איז פארוואס איז ער זיך מתמקד דערמיט? איז, ראשית כל, קען די פראבלעם פונקט אזוי נוגע זיין מיט דעם הגדרה(?) רזה פון ״פּרינציפּ פון עקזיסטענץ״, וואס מציאות איז כעין נובע דערפון אטאמאטיש כצל, וכדומה. מיינענדיג, די קשיא ווערט ריפארמיולירט אלס ״פארוואס איז נישט נובע דערפון בעסער?״ וואס אויף דעם קומט די תירוץ אז ס׳איז נישט שייך בעסער. (ועיין
לעיל בהגדרת הנרבוני על ״יכול״ אין א טעאלאגישן קאנטעקסט, אליבא דהרמב״ם.)
און צוויי, ווי ארויסגעברענגט מערערע מאל אין מיין צוגעלינקטן אשכול על בעית הרעות, איז דער רמב״ם זיך אויך מתמקד מיט׳ן סאָבּדזשעקטיוו
עקזיסטענשאל פראבלעם אויך און פון א פּעסטאָרעל מבט. און דאס באדייט זיך מתמקד זיין מיט דעם ״כאילו״ קאַנסטראָקט און מאדעל וואס דער מענטש, ואפילו הפילוסוף, טוהט צו זיך (בהכרח) אויף עפעס עפעס עפעס א לעוועל פּערסאַניפייען די קאַסמאָס ומציאות און די מושג פון ״ג-ט״.