ועיין לעיל בדברי ר׳ יוסף אבן כספי בענין בחירה והשתלשלותה מסיבה ראשונה.כי כל רצון הוא נמשך מסיבות, קצתן פנימיות (אשר יסודן בטבעו של אדם ותכונת גופו ורוחו) וקצתן חיצוניות התלויות במה שראה ושמע ובספרים שקרא ובמאורעות שאירעו לו ולחבריו ולשכניו ולאנשי מדינתו או לכל בני דורו – והסיבות גם כן נמשכות מסיבות אחרות, עד שהכל משתלשל אל הסיבה הראשונה. אך לא יכולתי להסכים שהכל בגזירה ממש, כי היה קשה בעיני מאד לייחס לרצון הא-ל המעשים הרעים שאדם עושה, ובחרתי בדעת בעל הכוזרי שהיה מייחס כל הדברים אל הסיבה הראשונה, אך לא כולם אל הכוונה הראשונה. אבל ראיתי כי עדיין היה הדבר מגונה מאד, שיהיה הא-ל סיבת הרעות, אף אם יהיה זה בלא כוונה מאתו, ואולי היותן חוץ מכוונתו הוא מגונה עוד יותר. אז פניתי לדעת אפלטון ורלב״ג ואחרים, שהאמינו חומר קדמון, וגם לזה מצאתי סיוע בכוזרי (מאמר ה אות כ), ואמרתי כי הרע נמשך מפאת החומר שלא היה אפשר לטהרו מכל חסרונותיו.
ואם ישאלוך לאמר: אם אין בחירה איך יש שכר ועונש? תשובתם בצדם, כי הגמול הוא מן הסיבות האמצעיות, ולא היה אפשר לקרב בני אדם אל הצדק ולהפרישם מן החמס, זולתי על ידי גמול. ואם תאמר לר׳ יהודה הלוי: ומה הפרש בין אם הקב״ה סבב לי שאחטא, ובין אם כך גזר עלי בפירוש? הלא סוף סוף הוא הגורם, ולמה לא גזר שלא יהיה אדם אשר יחטא, מאשר יגזור עלינו לחטוא, ואחר כך יצטרך להענישו כדי שלא נחטא? לך נא ראה תשובתו הרמתה בהקדמה השלישית מן ההקדמות אשר הציב בסימן הנזכר, ואלה דבריה: ״כי הבורא יתברך נותן לכל חומר הטובה שבצורות שאפשר לו לקבל וכו׳, אך התחלפו הדברים מחמת חמריהם, ואין לך לאמר למה לא בראני מלאך, כאשר אין לתועלת לאמר למה לא בראני אדם״.
ואתה תוסיף ותשאל: ומי הכריחו לברוא החומר הגרוע הזה המכריחינו לחטוא? היה לו לברוא חומר שלא יהיה עלול לחטוא, אם חפץ חסד הוא. ובעל הכוזרי ישיבך בנחת (מאמר א אות סז): ״ואם היה מצטרך בעל תורה להאמין ולהודות בחומר קדמון ועולמים רבים קודם העולם הזה, לא היה בזה פגם באמונתו״. ורמב״ם יענה אחריו אמן, ויאמר (מו״נ ח״ב פכ״ה): ״הדעת ההיא לא יסתור יסודי התורה, ולא תמשך אחריו הכזבת האותות, אבל העברתם (רוצה לומר: אפשרותם), ואפשר שיפורשו הכתובים עליו וימצאו לו דמיונות רבות בכתובי התורה וזולתם, שאפשר להתלות בהם וגם יהיו לראיה״. ואחריהם יקום ראב״ע על רגליו ויוכיח על פניך שאין שורש ׳ברא׳ מורה הוצאת יש מאין, שנאמר (בראשית א כא) ויברא אלקים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים, ואחר כך יבא לנגדך רלב״ג בקשת וחרב ומלחמה להלחם מלחמות ה׳, ויוכיח בדברים בקול ענות גבורה, כי החומר לא נברא, וכבר מצאתי בארון ספריך ספר קטן שכחתי שמו (כמדומה לי שהיה שמו מלחמות ה׳ לר׳ אליקים מלונדון) ושם כותבו אשר כל מגמתו להוכיח המניעות בריאת יש מאין.
ועל פי דעת קדמות החומר (הבלתי סותרת לא דברי הנביאים ולא דברי החכמים) יושם מחשך לפניך לאור ומעקשים למישור, ותבין כי כל מה שתראה בעולם מן הרעות והקלקולים, כולם מחוייבים מפאת פחיתות טבע החומר, והנה הסיבה הראשונה היא סיבת הטוב ולא סיבת הרע.
אבל אחר זמן ראיתי דברי החכם האנגלי קלארק, וראיתי כי אין שום צורך להאמין בחומר קדמון, כי בזולת זה כל מה שהוא נברא הוא בהכרח בעל תכלית, וכל מה שהוא בעל תכלית בהכרח יש בו חסרונות, ומזה נמשכות כל הרעות. ואז חזרתי להאמין בבריאה מן האין, וזה בלי שאחשוב היות שורש ׳ברא׳ מורה בריאה מאין, אבל אחשוב שהונח להורות על פעולה אלקית, לא על מעשה בני אדם, ולא על פעולה טבעית, אלא על פעולה למעלה מן הטבע.
ולענין הבחירה והגזרה, לדעתי זו וזו אמת. כי מצד אחד נראה לי כי כל זמן שאנו עושים רצונינו הרי אנו חפשים וראויים לשבח ולגנות, ואם רצונינו נמשך מסיבותיו, מה בכך? וכי אם היו מעשינו בלא סיבה, כלא דעת ובלא תבונה כמעשי משוגעים, אז היינו ראויים לשבח ולגנות? לא כן ודאי, וכל אדם יודה בזה. ומצד אחר, הגזירה אמת בלא ספק, מאחר שהכל משתלשל מן הסיבה הראשונה, ומי שאין תכלית לחכמתו אין ספק כי בשעה שברא את העולם ראה וידע כל מה שהיה עתיד להשתלשל מן הסיבות שברא, והרע הנמצא בעולם הוא גם הוא מכוון מאתו יתברך ואיננו במקרה, אבל במדה ושיעור, נגע וענג עומר לגלגלת, והרע מבחין את הטוב, ואם לא היה לנו רע לא היה לנו טוב. ודבר זה אי אפשר שיבינהו הבחור שלבו בוער באש נעוריו ודמו רותח באבריו ורוחו הומה בסערותיו ונשוא גליו ומשבריו, על כן קצף גדול קצפתי זה ארבעים שנה על קהלת.
ועתה כשוך חמת הנערות, ואחרי הנסיון הארוך, והתלאות הרבות וההתבוננות בדעת מיושבת, אני מקיים באמונה ובחקירה, הגזרה והבחירה, ואני מצדיק דין הבורא על כל הרע הנמצא בעולם, ועל כל הרעות שבאו עלי. ואינני (כמו שכתב אחד מן היורנאליסטים) מכת הסטואיקים, כי הם היו אומרים שהרע הגופני איננו רע, אך הוא רע מדומה, ואני אומר שהוא רע, אבל הוא תמיד במדה ובמשקל, ואין שום דבר במקרה, אך הכל בחכמה ובהשגחה קדומה.
והנה כל מי שרואה ההתקשרות וההכרח הכללי, והשתלשלות הסבות עד הסבה הראשונה מיד הוא משתומם, ואומר איך יתכן שממקור הטובות יצאו גם המעשים הרעים והמתועבים? ואז אם האמונה העמיקה שרשיה בלבו, באמונתו יחיה; ואם בעל חקירה עמוקה הוא, יבקש לו מנוח באמונת החומר הקדמון, או יתנשא על כנפי החכמה למעלה מהמורגל, ויראה הטוב והרע לא בעיני אנוש, אלא כאלו הוא עומד על חוג הארץ ויושביה כחגבים, ויראה שאין כאן רע מוחלט, ושהכל בחכמה נפלאה; ואם אין בו לא זה ולא זה, אז יכחיש מציאות הבורא, ויאמר שהכל בהכרח קדום בלי תחלה, ומעט מעט ישתדל לנקר עיני שכלו, עד שיכחיש סימני החכמה והכוונה הנראים בהרכבת היצורים, ויאמר שאין כאן כונה כלל, ושהסבות התכליתיות אינן אלא חלום חזיון שוא, וזה מה שעשה שפינוזה.
מה שחשבתי בילדותי כי קהלת למד חכמת היונים הוא עתה בעיני דבר בלתי אפשר ושקר גמור, כי הספר מלא מאמונת ההשגחה, ויפה אמרו חז״ל שתחלתו יראת שמים וסופו יראת שמים. ואם יש בו מאמרים המתנגדים לאמונת ההשגחה, אין זה אלא הספק הנולד מזמן לזמן בלבות המאמינים (מדוע דרך רשעים צלחה וזולתו), אבל רוב דברי הספר מיוסדים על אמונת מציאת אלוק משגיח. וספר קהלת יקר עתה בעיני מאד, והוא בעיני התחלה קטנה פילוסופיאה יהודית ונצר קטן שלא הגיע לימי הגדלות ולא הבשילו אשכלותיו ענבים. ואולי חרבן הבית גלות בבל מנעו גידול המטע ההוא, והוא ראוי לעיין בו ולחקרו הרבה, ומי יודע אם נגזר עלי ואם אוכל להעמיק בו העיון כראוי.
והיכן היא מקום המשפט לפי אמונת קהלת? נראה לי שהיא בעולם הזה, ואין כאן סתירה בין הספר והסיום, כי רוב דברי הספר מקיימים ההשגחה והשכר והעונש בעולם הזה.
ולגבי די אמונה הכרחית פון בחירה חופשית, שרייבט שד״ל דארט:
ועיין כאן בדבריו שם לגבי מטרת העונש. ואגב בזה, דא זאגט הרב יצחק לאווי/לעיקוואד אז די געדאנק פון גילגול איז רעסטארעטיוו יוסטיץ ולתקן, ווי איידער רעטריבּיוטיוו יוסטיץ ולהעניש ולנקום.והנה כבר כתב ר׳ חסדאי בספרו אור ה׳ כי פרסום הדעת ההיא מזיק להמון, ואני מוסיף כי אולי דבריו בענין הבחירה, היו סבה לשפינוזה לנפול בכפירה. כי הנה פעמים ושלש ראיתי לשפינוזה שהוא מביא דברי ר׳ חסדאי, אם כן קרא ולמד בספרו; ומצר אחר הדבר ברור כי שטת שפינוזה קרובה לשטת ר׳ חסדאי, במה ששניהם מכחישים טבע האפשר, ורואים התקשרות והכרח בכל דבר, והחילוק שביניהם אינו אלא זה, שלדעת שפינוזה כל הדברים מוכרחים הכרח קדום בלי התחלה, ולר׳ חסדאי הכל בהכרח אבל ההכרח היתה לו התחלה, והיא רצון הבורא.
דא זאגט ער אז טאקע די געדאנק פון א שנה טובה וואס מ'בעהט זיך אויס בתשרי, איז מער אלס דעם געדאנק פון טראכט גוט וועט זיין גוט, און אז עס איז "הולך אחר הפה" און די עטיטוד וואס מ'לייגט זיך אריין אין באותו זמן.
