מענות צו ביקורת המקרא פון די מפרשי המקרא

[תוהו ובוהו]

מען האט אמאל געשמועסט וועגן וועלכע טיטל צו געבן פאר די וועלכע פארנעמען זיך מיט בקורת המקרא, אפיקורס? כופר? איך האב נעכטן געלערנט דאס אין קידושין:

"רבי יהודה אומר, המתרגם פסוק כצורתו, הרי זה בדאי".

האבן מיר שוין די ענטפער, א באנדע בדאים.

"משה ותורתו אמת והן בדאין"

[מי אני]

נחמן קראכמאל [רנ״ק] אין זיין מורה נבוכי הזמן (שער יא סימן ב) האלט אז חז״ל האבן אויך געוואוסט און געהאלטן אזוי ווי די היינטיגע חוקרים/מבקרים אז פון פרק מ און ווייטער אין ספר ישעיה איז נישט פון ישעיה הנביא נאר פון שפעטער לאחר החורבן. דאס קען מען זעהן פון דעם אז בב״ב יד: האבן זיי בסדר ספרי נ״ך געשטעלט ספר ישעיה ערשט נאך ירמיה און יחזקאל און בעפאר תרי עשר. דאס איז מכח דעם ווייל פון פרק מ איז טאקע געשריבן געווארן ערשט לאחר ירמיה ויחזקאל און בעפאר חגי זכריה ומלאכי בתרי עשר. ווי אויך זאגט די מדרש (ויק"ר ו ו) אז צוויי פסוקים בפרק ח בספר ישעיה (יט-כ) זענען פון באֵרי און נישט פון ישעיה ע"ש. ער שרייבט:

ואם יהי הדבר כן הנה נאמר שהיתה גם בזה הענין מסורת המאמר בראיות נכונות קדומה לקדמוני חכמינו ושמוה בכלל הסתרים שלא ניתנו להדרש בפרסום לא במדרש לפני המון העם ואף לא בישיבה כי אם נמסרו לצנועי התלמידים ברמז וראשי פרקים או שבו כספר החתום באורך הזמן והמצוקות.

ער האלט אז דער אבן עזרא האט געהאלטן אז ״דיוּטעראָ-ישעיה״ איז יכניה מלך יהודה. וז״ל:

ונוסיף עוד בהתנצלות שגם החכם ראב״ע ז״ל, ואולי אינו יחיד בזה בין ראשוני מפרשינו שנודע כי לא הגיעו ספריהם לידינו, רמז לו זה הסוד בפירושו לספר ישעיה אולם בסתים רב עוד מהרגיל אצלו גם ערבב דעתו עם הדעת שכנגדה ביחד הכל מפחד קנאים בלי ספק… שדעת החכם היא כי יכניה מלך יהודה שהיה במאסר בבבל ויצא לחירות בשנת שלשים ושבע לגלותו הוא בעצמו היה המתנבא נחמות ובשורות הללו.

‏שי״ר האט דאס אויך אָנגענומען הגם שד״ל איז געווען דערקעגן.

עס איז אויך מן הראוי לציין צו וואס שמעון שטיינמעץ ברענגט ארויס אז הגם עס איז אמת אז:
~נבואה ← ~ישעיה
איז אבער די אינווערס דערפון:
נבואה ← ישעיה
ל״ד אמת. והיינו, איה״נ אז אויב איינער גלייבט נישט אינעם עיקר פון נבואה דאן האלט ער בהכרח אז מפרק מ איז נישט פון ישעיה הנביא, מיינט דאס אבער נאך נישט אז דער וואס גלייבט יא אינעם עיקר פון נבואה גייט בהכרח האלטן אז מפרק מ ואילך איז יא פון ישעיה הנביא.

וכמובן איז אבער די קאַנטרעפּאַזיטיוו דערפון:
ישעיה ← נבואה
אויך יא אמת. והיינו, טאמער האלט מען אז פון פרק מ און ווייטער איז יא מישעיה גלייבט מען בהכרח יא אין נבואה, ופשוט.

ענליך שרייבט ער שפעטער (סימן ח) לגבי חיבור מגילת קהלת:

כפי הנגלה מדברי חכמינו ז״ל אין זה הספר כלל מזמן זה שאני בו [זמן החשמונאים] לא בחיבורו ולא בכתיבתו כי אם מחברו הוא שלמה בן דוד מלך ישראל וכותביו חזקיהו וסיעתו. והנה הגם שבלי ספק אין דבר זה מכלל הדברים שניתנו בסיני עד שלא תהיה הרשות נתונה בו לדרישה הנהו כמו כן בלי ספק מכלל הדברים שכח המסורת מקדמונינו יפה בהן אם לא שנאמר גם בזה שמה שמסרו ראשי חכמינו בצינעא לצניעי תלמידיהם היא זולת מה שילמדו בזה לרוב התלמידים או מה שדרשו להמון העם בפרהסיא. אמנם לא יתכן לנו לומר כזאת אלא בהיות הראיות המכריעות את הכף נגד המפורסם ברורות ועצומות וימצאון כמו כן גם בדברי קדמונינו רשמים ניכרים המטין להכרעה זו ועדיין אולי.

ער האלט אז דאס איז נתחבר געווארן בסוף מלכות פרס בעפאר בוא היוונים.

שפעטער בסימן י, נאכ׳ן אראפברענגען אסאך מזמורי תהלים וואס ער זאגט זענען מעגליך פארפאסט געווארן בימי בית שני ובימי החשמונאים, שרייבט ער:

והנה לבי רועד בקרבי להציע השערות חדשות כאלה שהם היפך המפורסם היום אצל העם והמגולות ומאז שנתמעטו יראים אמתיים רבו המקנאים האורכים בראש דרך מתי יצא דבר מפי דורש היפך המורגל להם או אשר יפקד מושבו באוצר מדעם חדל וקדשו עליו מלחמה. אמנם אחת היא התנצלותינו כי יודע אלקים וישראל הוא ידע שאין בחקירות אמת בלב טהור כזו ואלפים בדומה לה חשש סכנה להפסד האמונה כל עיקר. אדרבה! שבח ומעלה לישראל ותפארה לתורת אבותם וחרפה רק להבוערים במזיד, שבימינו אלה המאמין כמו במשלינו זה (לו יהי אמת בהשערתינו) מה בזה סכנה? אם יצא לנו לאור משפט שגם בערב ימי מלכותינו ובנמוח צללי הצלחתינו עדיין לא פסקו שרי קודש וחסידי עליון שנתנסו ונמצאו בחונים ותנח עליהם הרוח בשפוך לבם בתחינה והודאה לפני מלכם ואלקיהם שעליו הורגו כל ימי המלחמה הארוכה והקשה. ומי יודע כי שלהם המה איזה מזמורים שנתיחסו עד היום בגלוי לקדמונים מהם. ואצלינו ברור שחכמינו היותר קדמונים ידעו זה הענין והעלימוהו שהרי אפילו לכלל תלמידיהם מסרו במשנתם הנגלה שנכתב ספר תהלים ע״י עשרה זקנים (בברייתא הקדמונה: סדרן של נביאים כיצד? הזכירה מאתנו לרוב בחיבורינו שמסדורה נראה לעין שידעו גם הענין בנחמות שבישעיה) עם היית שבדרשם באגדה להמון העם רגיל להם ליחס כל הספר כולו לדוד לבדו כידוע לכל. ולזה יתכן ג״כ שמסרו הענין עוד ביותר דיוק לצנועי תלמידיהם בכלל שאר הסתרים.

ונהפוך היא ההיזק והסכנה שבימינו אלה הוא אם תקח אזן שומע אחד קורא (ביחוד בין צעירי ימים) שמץ מן יוצא בזה מכתבי וחיבורי חכמי נכר (וידעתי שנגעו בהשערה שלמעלה איזה מבארים אחרונים לאשכנזים ולא ראיתים) מבלי העמיק בדבר ובתערובת אמת ושקר ומזה ימהרו להוציא תולדות זרות ובלתי מוכרעות כלל הכל להיותם רואים שאין הדבר כמו שסברו מתחילה ושחכמי עמם לא ידעוהו או לא גילו את אזנם על דבר אמת או נחשב לאמת.

ווי דר. דזשעי העריס שרייבט:[left]

It is clear that Krochmal went to great lengths to show that modern conclusions
regarding Isaiah are compatible with traditional sensibilities. For, certainly as regards the ancients, Krochmal's arguments are quite forced, and not entirely transparent. Yet, it is precisely this fact that indicates the importance of this reconciliation. Implicit throughout his presentation is Krochmal's firm conviction that the ancient rabbis were the equals of modern biblical scholars, and thus there is nothing that modern scholarship can uncover that either was not known to the rabbis, or, as we have yet to see, could not be readily assimilated by them

[/left]

[מי אני]

דר. ראבּערט טשארלס האט געהאט געקלערט אז די מחבר פון ספר היובלים איז געווען פון די פרושים. מ׳נעמט אָן אז דאס איז נתחבר געווארן מקודם אבער עס האט געהאט א השפעה אויף די מדרשים שפעטער.

הרב דר. אליעזר (לואיס) פינקלשטיין שרייבט:

[left]This doctrine of four periods of judgment in the year [Rosh Hashana 16a] is not an invention of the tannaim, it is of early Pharisaic origin. It can be traced back in the Book of Jubilees. The writer of that work, in his anxiety to please both Sadducees and Pharisees, offers a compromise promise between the views of the two schools, that there are four days of judgment, but as according to the Sadducees not the great festivals, but rather the first day of the fourth, seventh, and tenth months. Obviously to satisfy the Pharisees, by granting them the judgment, and the Sadducees, by making the as the Pharisees taught, the festivals but the first days of each quarter of the year[/left]

ער טענה׳ט אז בכלל איז ספר היובלים געגאנגען מיט אזא סארט פשרה׳דיגע מהלך:

[left]the Book of Jubilees, a work in which the attempt was made to supply a revealed basis for a large part Pharisaic law. The author apparently intended to bring about some reconciliation between the Pharisees and the Sadducees. He makes the doctrine of an oral law superfluous, so far as existing controversies are concerned, by attributing to his newly discovered Mosaic document the principal elements of Pharisaic law and theology. He arranges his calendar in such a way that the Pharisees can have their fixed date for shabuos on the anniversary of the giving of the law, and thinks he can satisfy the Sadducees also by an ingenious scheme which assures the permanent occurrence of the festival on Sundays. Thus in his work it appears that the Pharisees and the Sadducees were both right. In a similar spirit he approaches all the other subjects of controversy between the sects, and attempts to win both groups to his opinion[/left]

‏ולגבי עשו בספר היובלים שרייבט ער:

[left]and in contrast to Esau who refused to learn, "for he was a man of the field and a hunter, and he learned war and all his deeds were fierce," Jacob is said to have learned to write (Jubilees 19, 14). Esau, the man of the field, who learned war, is clearly painted from the average contemporary farmer Sadducee, while Jacob, the student, is the good urban child[/left]

[מי אני]

שד״ל שרייבט שוין אויף קהלת (א ד):

כי אמנם אין ספק שלמד קהלת חכמת יוונית, וקרוב הדבר כי בימי אריסטו ואפיקורוס היה או אחריהם מעט

[מי אני]

דר. שלמה פינס שרייבט עפ״י וואס ברוך בן מלכה/אבו אל-ברכאת אל-בגדאדי (בערך 60 יאר עלטער פונעם רמב״ם) האט מפרש געווען על קהלת:

IMG_6677.jpeg

‏וידוע שיטת חיוי הבלכי שחי עוד קודם (קצת קודם להרס״ג, שיצא נגדו בפולמוס, ועיין לדוגמא באבן עזרא על בראשית ג ט ושמות יד כז וטז יג ולד כט).