(ולכאורה גייט דאס אין איינקלאנג מיט הדרשה של רבא בב״ב קמה:, דטוב לב משתה תמיד קאי על בעל גמרא המעמיק בסברות ע״ש.) דאס איז לכאורה מנוגד צום פסוק (קהלת א חי) ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, וואס לפי חז״ל האט אויך שלמה המלך געשריבן פונקט ווי משלי. ועיין במה שפירש הרלב״ג שם על הפסוק.כל מי שהוא עני בדעות, כל ימיו הם רעים. אך מי שהוא טוב שכל, שמח בכל ימיו כאילו יעשה משתה בכל יום, עם שתמיד הוא שותה מנחל עדני נעימות הדעות.
מ׳קען אולי זאגן אז לפי חז״ל (שהש״ר א י) האט שלמה געשריבן משלי אין זיינע מיטעלע יארן, און קהלת אויף דער עלטער כשאדם קורא תגר על הכל. ואולי קען מען זאגן ווי ר׳ תנחום הירושלמי איז מפרש הפסוק להלן בקהלת (ט ג) וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם ואחריו אל המתים:
והיינו, אז די מכאוב איז טאקע ווען מ׳קומט טאקע אָן צו דער עלטער און מ׳וויל זיך נעמען צו חכמה, אבער עס איז שוין שפעהט.כלומר לא זו בלבד שהדברים קורים להם כביכול בצורה מקרית ואין הם יכולים לבחור איזה מהם יתרחשו, אלא שבנוסף לכך לבבות בני האדם נוטים לעבר החייתיות ולמעשים רעים ולטיפשות וקלות הדעת במשך חייהם, ולאחר מכן כאשר הם מתעוררים וסר מהם טבע הטיפשות והם מתחילים להחכים מעט, אז הם מתים. כלומר, הם כל הזמן במצב של הפסד, בתחילת החיים בגלל התגברות הטיפשות, ובאמצעם בגלל התקבעות התכונות הרעות, ובסופם כאשר האדם מתעורר ומנסה לתקן את מה שקולקל, דווקא אז המוות קוטע את דרכו והוא פוסק מלהתקיים, ואם כך בשום מצב הוא אינו זוכה ליתרון, ולפיכך הוא אמר שזה רע יותר מכל מה שנאמר קודם.
איך האב אבער געקלערט אז מ׳קען זאגן א נאך טיפערע רמז. ווי באקאנט, ענדיגט צו דער רמ״א או״ח סימן תרצז לגבי פורים קטן בשנת עיבור:
והנה, ווי ארויסגעברענגט דא, איז (אפטמאל) דאס וואס איז קובע אז דער מענטש ״איז און דארף זיין״ פרייליך ובשמחה, אויך מכח סאָשׁעל קאַנסטראָקשעניזם. מיינענדיג, ווייניג מענטשן זענען בשמחה וכו׳ אויף פורים וויבאלד מ׳איז געראטעוועט געווארן פון המן. מ׳איז בשמחה וויבאלד די סאָשׁעל קאַנסטראָקשעניסט ״vibe״ פון די געזעלשאפט איז בשמחה און לעבעדיג אויף דעם טאג. (ולכן, אפאר יאר צוריק אויף פורים ווען מיין זוהן, אלט זייענדיג 12 יאר, האט מיר געזאגט, ״א שאד אז די מעשה פון פורים איז (לכאורה) נישט היסטאריש אמת. ס׳וואלט געווען בעסער אז יא.״ האב איך אים גע׳ענטפערט, ״וואס פונקטליך וואלט געווען די נפק״מ? דו מיינסט אז די אלע בחורים גרוּפּס אין די הייזער טאנצן לעבעדיג וועגן עפעס א היסטארישע געשעעניש? אלא מאי? ס׳איז די ״מצב״ וואס די געזעלשאפט נעמט אָן דערביי. און דאס דארף ל״ד זיין תלוי אין דעם צי ס׳איז יא אדער נישט היסטאריש אמת. עס איז א גוטע היסטארישע שאלה, אבער א שייכות מיט די שמחה ומצב דארף עס נישט דוקא האבן. די ״בחינה״ און ״ענין״ דערפון איז פונקט גענוג דערפאר.״) והשתא דאתית להכי, פארשטייט דער חכם, וואס איז דער ״טוב לב״ כהרלב״ג, אז דאס איז ס״ה אָנגעוואנדן אינעם קאַנסטראָט און קאנסענסוס והסכמה של הכלל. וא״כ קען ער דאס בעצם פונקט אזוי שטעלן אויף פורים קטן באדר א׳ און זיין במשתה, טאמער באקומט דאס די הסכמת הכלל.י"א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון, ואין נוהגין כן. מ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים. וטוב לב משתה תמיד.
***
לגבי דעם אז יעוד האנושי איז צו נאר שפילן געימס בתוך ובתור תענוג, וויבאלד אלע צרכים וואס זענען הכרחי פאר׳ן מענטש זענען גענצליך מסודר, האב איך געקלערט אז מ׳קען דאס מרמז זיין בירמיה. דער נביא זאגט (ירמיה טו יז-יט) לא ישבתי בסוד משחקים ואעלז מפני ידך בדד ישבתי כי זעם מלאתני, למה היה כאבי נצח ומכתי אנושה מאנה הרפא היו תהיה לי כמו אכזב מים לא נאמנו, לכן כה אמר ה׳ אם תשוב ואשיבך לפני תעמד ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה.
ולדרכינו, לעת עתה איז מען דאך אין א וועלט פון ״כאב״ וצער וכו׳ ומכות למין ״האנושי״ (און ווי דער אברבנאל איז דארט מפרש ״שהחולי שהוא [ירמיהו] היה סובל, יתחברו בה הרעות כולם כי הוא חולי נושן״ ע״ש. (ואגב בזה אז מ׳האט מקשר געווען דעם געדאנק פון נבואה מיט א סייקעדעליק טריפּ, קען מען טאקע אפשר זאגן אז ירמיהו הנביא האט באטראכט זיין נבואה ווי א ״בּעד טריפּ״ - עס איז אים געווען כעין א פיבער חלום אדבר בו; וועלכע זענען בד״כ מער נעגאטיוו. ואגב עוד, ס׳איז דא א שטודיע אז קאַנאַבּיס האט אנטיבּאקטיריעל פּראַפּערטיס.)), און עס איז טאקע נישט שייך אז דער עיקר זאל זיין לישב ״במשחקים״ און געימס אלס אַן עיקר. אבער טאמער קומט דאס מענטשהייט צו צום מדריגה צו ערגענצן די בריאה צו אזא סארט מצב וואו עס איז שוין טאקע נישטא קיין צער ויש אך ורק תענוג למין האנושי, מ׳איז ״מוציא יקר מזולל״ דערביי, און די עיקר ווערט טאקע דאס שפילן געימס, דאן ״כפי תהיה״, איז מען כביכול אזוי ווי ג-ט אין דעם מיט׳ן ערגענצן און משלים זיין די בריאה.
דאס קען געבן א כוונה ופשט צום מימרא פון העראקליטוס:
ווי אויך צו דאס וואס דער שרייבער קאָרמעק מקאַרטי האט געשריבן:Man is most nearly himself when he achieves the seriousness of a child at play
און גילבּערט קיִט טשעסטערטאן:Men are born for games. Nothing else
דאס איז דער יעוד של האדם באשר הוא אדם.The true object of all human life is play
ואולי קען דאס זיין א רמז בהפסוק (איוב כט ב) מי יתנני כירחי קדם וגו׳, און שפעטער (שם ד) כאשר הייתי בימי חרפי, ופי׳ הרלב״ג בימי נערותי ע״ש. און ער איז ממשיך שפעטער (שם כד) אשחק אליהם לא יאמינו. והיינו, לגבי די רעות ויסורים בהעולם, שזהו ענינו של ספר איוב, איז די האפענונג של מין האנושי צוצוקומען לבסוף זיך ארויסצוזעהן דערפון לגמרי און צוקומען צו וואו מ׳איז נאר פארנומען מיט משחקים כמו ילד ונער. (כמובן אבער אָן די צער וחסרון הדעת וואס א ילד האט; צוקומען צו דעם אז אפילו עס איז דא א יוסיף דעת, איז אבער נישטא דערמיט א יוסיף מכאוב וכעס - ווי לאנג עס איז נאך דא דעם כי ברוב חכמה רוב כעס, איז דאן נאך אלס גילטיג דעם (קהלת ז ג) טוב כעס מ״שחוק״.)
ולכן קען מען טאקע זאגן אז ביים בענטשן, וואס דעמאלטס דערמאנט מען דעם שם הדין ווייל הדין נותן לכלכל את ברואיו (תויו״ט בברכות פ״ז מ״ג), זאגט מען דעם פסוק (תהלים קכו ב) אז ימלא ״שחוק״ - די יעוד איז זיך ארויסצוזעהן מכל צער און וואו די תכלית איז רק לשחוק במשחקים; עס איז מלא מיט נאר דאס. (און אז מ׳האט דערמאנט אז רעליגיע אליינס איז אויך בעצם א ״געים״, איז דאס ווייטער די רמז אז לע״ל, כשמין האדם מגיע אל יעודה, איז (צפניה ג ט) כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה׳ ולעבדו שכם אחד. והיינו, לרמז אז די יעוד האנושי איז צוצוקומען צו אך ורק משחק ותענוג, וואס לעבדו שכם אחד איז דאך א געים מיט געמיינזאמע געזעצן צו וואס מ׳שטעלט זיך צו. (און ״שפה ברורה״ הא׳מיר שוין צוגעברענגט אז שפראך איז טאקע א געים.))
און דאס וואס די גמרא זאגט (ברכות י: פסחים נו.) אז חזקיהו המלך האט געטוהן א גוטע זאל מיט׳ן גונז זיין די ספר הרפואות ע״ש (ובברכות ס.), איז נישט קיין פירכא צו דעם אז יעוד האנושי צו וואס די מענטשהייט דארף ארבעטן און שטרעבן איז להסיר צער מבני אדם. ווייל ווי דער רמב״ם איז מסביר בפירוש המשניות (פסחים פ״ד מ״ט) איז די פראבלעם מיט די ספר הרפואות געווען אז עס זענען געווען קמיעות און איראציאנאלע מיטלען, וואס לויט אים איז דאך סרך ע״ז (ועיין בהל׳ ע״ז פי״א). (ולכאורה איז דאס אין איינקלאנג מיט דעם אז כיתת נחש הנחושת ג״כ, שהודו לו חכמים ג״כ בזה כדאיתא התם, וואס לפי הרמב״ם, לגבי להתרפאות על ידה, איז דאס זיכער מדרך איראציאנאלקייט וע״ז.) אדער אז מ׳האט געקענט נוצן די סמים דערין סיי לטוב און סיי לרעה, און מ׳האט עס מער גענוצט לרעה ולהמית (וממילא חזקיהו׳ס דאס׳ן דערפאר גונז זיין דעם ספר קען דערמאנען אביסל פונעם טראַלי פּראבלעם והשלכותיה). ער שרייבט דארט ווייטער (נגד שיטת רש״י ודעימיה, והרמב״ן בפ׳ בחקותי והטור ביו״ד סימן שלו וטו״ז שם ס״ק א):
און ווי דער ב״י שרייבט דארט ביו״ד סימן שלו:ואני הרביתי לך דברי בזה העניין לפי ששמעתי וכן פרשו לי העניין, כי שלמה חבר ספר רפואות כשיחלה שום אדם או יקרנו שום חולי מן החולים, היה מתכוין לאותו הספר והיה עושה כמו שכתוב בספר והיה מתרפא. וכאשר ראה חזקיה כי בני אדם לא היו סומכין על השם יתברך, הסיר אותו וגנזו.
ואתה שמע הפסד זה המאמר ומה שיש בו מן השגעונות, ואיך יחסו לחזקיהו מן האוולת מה שאין ראוי ליחס כמותו לרעועי ההמון, וכמו כן לסיעתו שהודו לו. ולפי דעתם הקל והמשובש, האדם כשירעב וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק חולי הרעב, אם כן כבר נואש ולא ישען באלקיו, נאמר להם הוי השוטים, כאשר נודה לשם בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי, ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים, כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חליי כשאתרפא ממנו.
ולא הייתי צריך להקשות על זה העניין הגרוע, לולא שהיה מפורסם.
וכן פסק שם בשו״ע בסעיף א. ועכ״כ אז להלכה האט דער רופא בעצם נאר צו נעמען שכר בטלה והטורח, און נאר רעכענען די קאָסט פרייז פון די סמנים/מעדעצינען, כדפסק שם בסעיף ב׳ וג׳ ע״ש.וש"מ כל רופא שיודע בחכמה ובמלאכה זו חייב הוא לרפאות, ואם מונע עצמו ה"ז שופך דמים
ועיין בהמאמר של @גראדעמעכעלע.
***
לגבי דעם אז להרמב״ם מוז מען מעיקרא האבן מדות טובות כדי לקנות מושכלות, שרייבט ער בפירוש המשניות על אבות (ג ט) אז עס דארף זיין יראתו קודמת לחכמתו:
הנה דבר זה מוסכם עליו מהפילוסופים גם כן, שהרגל המעלות כשיקדם לחכמה עד שיהיה קניין חזק, ואחר כך ילמד החכמה אשר תזרזהו על הטובות ההם, יוסיף שמחה ואהבה בחכמה ובחריצות להוסיף ממנה אחר שתעוררהו למה שהורגל.
וכשיקדמו קנייני הרעות, ואחר כך ילמד ותהי החכמה מונעת אותו ממה שיתאוה בהרגל, תכבד עליו החכמה ויניחה.