נאסטולאגיע פון אמאליגן נארמאלן, נישט עקסטרעמן, ליטווישן דרך

[היימישער ליטוואק]

למעשה איז דאס א בריוו גשריבן אנגעבליך דורך א ראש הכולל אין בני ברק, בעיקר בנוגע די מחלוקת דארטן לגבי הגראי"ל שטיינמאן שליט"א מיט הגר"ש אוירבאך שליט"א. עס איז לאנג אבער באמת כדאי אדורכצולערנען. די יסודות זענען נוגע פאר אלע מקומות, נישט נאר ארץ ישראל. טעמו וראו כי טוב.

בסוגיא דהנהגת הדור
קול מלחמה במחנה. בוקה ומבוקה ומבולקה. יש העוסקים במלחמת 'הגאון הגדול' ו'הגאון הקטן', ומלחמת הבחירות, ובהורדות ידיים משני הצדדים. יש המתרגשים מה"אקשן" וה"נייעס". ויש אדישים לכל דבר ועניין. אמנם ישנם גם כאלו המבקשים להתבונן בשורש העניין, בדרכי ההנהגה. מהי דרך ההנהגה של גדולי הדורות הקודמים. האם ישנם דברים שהשתנו מזמן מרן הרב שך, או לא. מהי הביקורת של הגראי"ל על שיטת יתד נאמן, ומהי בדיוק שיטתו בזה - אמנם בזמן האחרון התפרסמו ביקורות לבדק הבית. אבל הכל נסב סביב מלחמת השלטון בגבעת הישיבה. אשר צד אחד חש עצמו מקופח. וידוע כי הגראי"ל לא התערב ואינו מעורב במלחמת הגבעה. וע"כ יש כאן נושא של גישה עקרונית. ויש לבאר א"כ את הנקודות העקרוניות.
פרק א המצב צריך תיקון.
פרק ב הנהגת רבותינו.
פרק ג מצבנו כיום.
פרק א "המצב צריך תיקון"
שורש העניין בהתפתחות עולם התורה מתקופת החזו"א והגרי"ז, לתקופת מרן הרב שך זצ"ל. – המושג "בן תורה" בזמן החזו"א, היה אדם שנדבה רוחו והבינו מדעו לעמוד לפני ה'. כגון אנשי כולל חזו"א הישן, שכשאחד האברכים קנה מזגן ביטלו לו את ה"חלוקה", משום שצורך מותרות.. ושיושבים בלדרמן בשבתות הקיץ נוטפי זיעה בחום הבני ברקי בשביל שלא ליהנות מחילול ה', וכיו"ב. דמויות שמובדלות באמת מכל הבלי העוה"ז והעולם המודרני. עולם שכל כולו התמסרות אמיתית ופנימית. והמהלך היה שדמויות אלו מפיצות אור על כל סביבתם ומצטרפים עוד ועוד וישמעו רחוקים ויבואו. וכך נבנה עולם התורה . וכמובן, בני תורה כגון אלו לא ידעו צורת עיתון מהי. ולא היו מסוגלים לקרוא בכלל מה לבני מתכתשת עם נתניהו, וכדומה, או לראות תמונות רשעים. וודאי לא נצרכו לעיתון משלהם, ולא התעסקו יותר מידי בענייני עסקנות ופוליטיקה.
ובתקופת מרן הרב שך גדל הציבור והתעצם, ורבים אינם ברמה זו. ונוצר צורך הכרחי שכל אחד ירגיש באופן טבעי שהוא בן תורה ושייך לקבוצה של "בני תורה", ונולד לתוך זה. וזוהי השמירה לכלל הציבור, ע"י שיש קבוצה עוצמתית מאוחדת ומלוכדת תחת הנהגה ברורה וכו'. על כן התנשא כארי מרן זצ"ל, והקים מסגרת ציבורית של מפלגה ועיתון והכשר ומוסדות וכו' אשר היא מסגרת הבני תורה. והיא האמצעי לחזק ולהעצים את התוכן הפנימי הלאה והלאה.
והרב לורנץ ז"ל התבטא כי ראה השגחת ה' שכל מנהיג היה בתכונות הנצרכות לזמנו. ולמשל, שהגרי"ז לא היה מיקל כפי שהקל החזו"א בשמיטה. ושניהם "קשה להעלות על הדעת שהיו מתמודדים עם הקמת ארגון חדש או ניהול מאבקים כפי שהרב שך פעל" (חזון למועד מאמר כ"ד. מהמחבר ששמע מפיו). לדוגמא, באו לחזו"א שיעורר במודעות על פרצה גדולה בצניעות שנבעה מחוסר ידיעה. ואמר "היו גדולים שהצליחו בקריאות ובמודעות. אני לא הצלחתי בכך. אלא אני קובע ההלכה בספר ואח"כ מתקבל בציבור". והיינו שסגנונו היה רחוק ממסגרות ציבוריות וכדו'.
אמנם בשלב השלישי נוצרה סטייה. שהמסגרות נהפכו "חפצא דקדושה" לעצמם, והאמצעי נהפך למטרה בעיני רבים. באופן שהרבה פעמים מנותק לגמרי מהתוכן הפנימי ואף סותר לו. ומזה יוצאות קלקלות רוחניות עצומות, כפי שיבואר.
הנה בעבר נאבקו למען כבוד ה' כפשוטו, בלי עב הענן של מוסדות ואמצעים. ולא היה בזה כל סיכון. ונתחדש שנאבקים למען כבוד המפלגה והמוסד שלי. וכמובן כאמצעי לכבוד שמים. אולם טבע הציבור כאשר עוסק במלחמה על אמצעי, לא רואה מול עיניו את המטרה. וכאשר הופכים זאת לדרך חיים הרי זו בעיה חמורה.
התוצאה הראשונה הבולטת היא המוכנות להילחם בכל מחיר, ולתמוך בכל צד הנלחם בעדי אע"פ שהוא גרוע עשרת מונים. ואעפ"י שהוא נגד הקב"ה. רק שכרגע הוא עם המפלגה שלי. וזה קיים בכל מקום כאשר הציבור נכנס עמוק למהלך של מלחמות מפלגתיות. - ולדוגמא, הר"י לפשיץ יד ימינו של הג"ר יצחק אלחנן מספר על הצעירים אשר התעקשו להמשיך את מאבקי החסידים והמתנגדים (זכרון יעקב עמ' 50) "צעירים מהמתנגדים שנתעוורה עיניהם ע"י השנאה לחסידים נהנו מהמטעמים של המשכיל "ערטר" שהתלוצץ מהחסידים במחברתו "גלגול הנפש"..וחסידים תמכו במשכיל "מאפו" שיוציא לאור את מחברתו "עיט" כמתברכים בלבבם לאמור עתה לא יחוורו פני החסידים כי זה ה"עיט" ילעג למתנגדים.. מזה נוכל לראות עד היכן הגיע כח המחלוקת.. וכמובן שהמשכילים העליבו לא רק את המתנגדים אלא את כל יראי ה' ותופסי התורה וגם את הנביאים הקדושים.. זה כח המחלוקת וזה פריה. וגם איזה מהזקנים המתונים נמשכו אחרי כמה מהצעירים המהירים מבלי לראות מראש את התוצאות".
וכמו"כ בזמננו תמכו לוחמי הטהרה בעיתון קול העיר, סמל הטוהר, משום שמשרת אינטרסים מפלגתיים. וכמו"כ בקווי הנייעס המתועבים לפי הצורך. ומנגד תמכו במשפחה. – ובעבר. אדם שנלחם פירושו שמזדעק לכבוד שמים, ואדם כזה לא מסוגל להסתכל על קול העיר. ועכשיו הוא מקיים את מסגרת המלחמה על המפלגה בלא שום תוכן. וזה התוצאה.
כולנו זוכרים את המטה הליטאי "אין כבודו מחול" שהתגייס למען ברקת. כאשר אדם מדבר על כבוד התורה, לא יתכן שיחלל את התורה ואת הקב"ה בשביל כבוד התורה. זו סתירה מניה וביה. אלא שהמושג כבוד התורה נהפך לכבוד המפלגה שלי ומנהיג המפלגה שלי וממילא אין שום סתירה. כי הנושא הוא אני ולא התורה. – כמובן שבכל מקום יש אינטרסים ונגיעות ושחיתויות. אולם הבעיה היא כאשר הופכים מאבקים מפלגתיים לדרך חיים, המושגים עצמם משתבשים עד שאדם משתמש בריש גלי במושג "כבוד התורה", גם כאשר זו סתירה פנימית וזועקת לשמים.
נתבונן באנשים שמסרו נפשם במשך שנים למלחמה הקדושה בש"ס. הרי התוכן היה מלחמה על חילול ה' בכניסה לממשלת השמד. - איך הגיבו אנשים אלו לכל תועבות גור. הרי נבלותם בירושלים היא פשע נורא וחילול ה' מחפיר שלא היה כמוהו בתולדות היהדות החרדית. הפצת מודעות "החרדים יסגרו מועדונים" וכדומה. כל בן תורה מרגיש, מה לנו ולהם. הרי הם עובדים את הרבי ולא את ה'. – גלוי וידוע שרבני ש"ס היו מאבדים את עצמם לדעת לפני שהיו עושים כזה דבר – א"כ איך יתכן שמיהרו לחבק אותם רגע אח"כ לצרכי פוליטיקות שונות? לכל הפחות שיחכו קצת 'להתקרר'. מי שעומד מול עיניו "מלחמה בחילול ה'" לא יכול שלא לשים לב לסתירה הזועקת. אלא שנהפך לחפצא בפ"ע של מלחמה מפלגתית. מבלי התוכן האמיתי. וכל התוצאות בהתאם. – ובעבר מי שהיה מזדעק לחילול ה' היה מזדעק בכל מקום. ומי שלא, היה שותק בכל מקום. ועכשיו שמקדשים סמלים כאלו, מתנתק מהתוכן באופן רשמי.
וכמו"כ מקדשים את האמצעים והמסגרות. "העיתון הוא קדש קדשים". וכאשר מתמלא בנגיעות ובאינטרסים, נוצר מצב שההשחתה היא "קדושה" ואין שום בעיה עם זה. - כמה ימים לאחר המהפך "מנכ"ל יתד נאמן מתראיין לקול חי ואומר "נילחם על הבית". שימו לב לתופעה: השופר הקדוש, שנלחם בעיתונים וקווי נייעס ובמי שלא מציית לגדולי ישראל וכו' וכו', עומד בקול חי, מרכז הטינופת החרדי, ומכריז להם שיילחם בין גדולי ישראל. האם יש "עלמא דשקרא" גדול מזה? זוהי המראה של עולם התורה? קריקטורה כזו? – וכאשר מתייחסים למערכת הזו כ"קדש קדשים" נוצר שיבוש חמור.
מאפיין נוסף למאבק למען המסגרת בלבד, הוא המבט הצר, וה"התבייתות" על איזושהי מטרה, איזה הכשר או מוסד וכדו', "עד הסוף", בכל האמצעים, מבלי שום יחס לכל עניין אחר של כבוד שמים הנוגע לזה. יכול להיות אדם שמחזיק עשר ישיבות ספרדיות אשר אם ייסגרו ילכו כל הבחורים לאבדון. או שמחזיר אלפים בתשובה. ולא יהססו רגע למחוק אותו. משום שהוא שייך למישהו אחר שההוא הלך נגד המוסד הקדוש וכדומה. כמובן ששיקול כזה לא מכריע בהכרח, אולם אם היה אדם שמוסיף כל חודש אלף מנויים לעיתון הקדוש, ודאי היה נגיעות לשקול ולהסס בעניין, האם ההפסד מוכרח, להפסיד אדם כזה. ואיפה הנגיעות כאן? לא רואים את הנגיעות בזה. צורת התנהלות מוכרת, וא"צ דוגמאות.
נוצרה חשיבה שהמוסד והמפלגה הם חזות הכל, מבלי שום פרופורציה ויחס כללי לקב"ה ולתורה. אנשים מתבטאים בפירוש שעדיף שמפלגת ש"ס לא תתקיים, ומאות אלפים ישתייכו לליכוד וילמדו בבתי"ס חילוניים במקום אל המעין. ובלבד שלא ישתייכו למפלגה שלא שמעה לנו. - מדוע א"כ מזילים דמעות על מה שעשו הציונים לבני עדות המזרח. הרי בלא"ה לא היו מאוכלי שארית, אלא היו משתייכים לש"ס. ועדיף שנשארו מלכתחילה בליכוד. רק בגלל שאולי היו מ'מרביצי'? – לא מבחינים באבסורד הנורא שבחשיבה זו.
כל צורת המלחמה היא 'להתביית' על איזה דבר בלי לדעת בדיוק מה ולמה ואיך זה מתקשר לכבוד שמים. וכך המשיכו להילחם נגד הכניסה לממשלת השמד גם כאשר ישבו בעצמם עם שינוי. וזהו הגורם שאנשים מתחנכים להילחם ולהילחם כמו הגולם מפראג בלי לדעת מה בדיוק רוצים, ואיך בדיוק יביא את התועלת לכבוד שמים, והאם זה שווה את הנזק. ואין כלל מחשבה על המטרה והתוכן אלא על המלחמה בעצמה. (יש צעירים שלא יודעים על מה פרצה המלחמה בש"ס. וחושבים בגלל פסקי ההלכה והסגנון. ושוכחים שזה היה גם לפני שנכנסו לשמאל. ובאותו רגע נפסלו).
וכמו כן היה היחס לפרשת דרעי. כל עובד ה' נורמאלי מרגיש, נכון הוא לא בסדר. אבל כרגע הוא נתפס על דברי תורה. שונאי ה' נלחמים בו כחלק מהמלחמה שלהם בתורה. משום שראו בו תוספת כח ליהדות במדינה. הרי גם כשהמחבלים תופסים חייל, אנחנו מזדהים עם החייל הנרדף ע"י הקמים עלינו לכלותנו. האם זה אומר שאנו מסכימים עם החייל. - רק ב'יתד' הסבירו לנו בזמנו כי ח"ו לרחם עליו. זהו החינוך שמעבר למאבק המסוים אין שום מבט יותר רחב, אין תורה אין יידישקייט אין שום משקל ופרופורציה.
וכמו"כ אותו אחד שחרד על שמירת ילדיו ישלח אותם לישיבה פלונית שמצויים בה קלקולים רבים ושבועונים ואינטרנט וכו', רק משום שהיא לוחמת על ההכשר והעיתון. ולא ישלח לישיבה אחרת הרבה יותר שמורה, רק משום שהיא בנשיאות פלוני שנלחם בפלוני שלא מחה בפלוני חד גדיא חד גדיא. האם אפשר להאמין שיש כאן רצון טהור. הרי מרוב עצים לא רואים את היער. מה האמצעי ומה המטרה.
כמובן שאנשים עובדים את ה' ולומדים באמת. אולם בכל הנוגע למאבקים מסוג זה התרגלו לשחות בתוך שקר עד שאינו שואל את עצמו מהו התוכן ומהם המניעים.
סח ת"ח חשוב מתלמידי מרן זצ"ל: (הר' י.ר.) "אני הייתי משומעי השיעור של הרב ואזנר לאברכי הכולל בזמנו. ובשלב מסוים כשלא התאים את עצמו לדעת מרן באיזה עניין. ניתנה ההוראה שלא להגיע לשיעור. למחרת כשהגעתי לכולל ראיתי מחברי שמחים ומאושרים "כופפנו" את הרב ואזנר. "ניצחנו" אותו. הזדעזעתי והתחלחלתי. אני קיימתי את ההוראה בדמעות. נוצר הכרח לפגע פגיעה אנושה בת"ח. לא הייתה ברירה. אבל לשמוח??", עכ"ד. – וזהו הסיכון הנורא במאבקי שלטון. אשר מתוך המבט הפוליטי נאבד המבט התורני האמיתי. וכאשר נהפך לדרך חיים נצחית, מתחלפת התורה בפוליטיקה. וזה מה שאנו רואים כיום.
התוצאה הבולטת ביותר, שאין כל קשר בין הדבקות במפלגה לבין רוח אמיתית של בני תורה. וכל המלחמות הם רק על כבוד המפלגה והמסגרת, ומאידך אין פוצה פה ומצפצף על רוח החילוניות האמיתית החודרת למחנינו. ולמשל, ניתן היה למצוא ביתד עצמו פרסומות גסות ומכוערות מרוחות בעמודים שלמים כמו "ואם בא לי ארבע ביום", "לא תשלוט בעצמך" וכדו'. ואין אדם המשגיח בנזק החינוכי העצום שבדבר, במתן לגיטימציה לסגנון כזה. ושזה מה שכתוב בעיתון הקדוש. העיקר שלא יוזכר שם ההכשר פלוני. האם באמת יש מישהו שמרגיש ש "הרב אב"ד דב"ב" הוא האויב הרוחני העיקרי הקם עלינו לכלותנו בשעה קשה זו. או שפשוט לא חושבים ולא מרגישים כלום, רק 'מתבייתים' לאיזה סמל וממשיכים הלאה. איך זה קורה?
טובי הפסיכולוגים יושבים בעולם הפרסום על גבי מיליוני שקלים, ומטרתם להביע מסרים שישפיעו על ילדינו ויטמיעו את כל ערכי התרבות הקלוקלת. את ההתמכרות לצרכנות ונהנתנות וגסות הרוח וכל דבר נבלה וכיעור. הם אינם מהססים לפגוע בכל הקדוש והיקר. ולמשל כל ב"ב התמלאה במודעות "אלול תתעורר" בפרסומת לקפה. או "דע מה למעלה ממך" על כובע. - האם זה מעניין מישהו מהלוחמים? ודאי. הרי אין כאן שום "מאבק" שלטוני באף מפלגה אחרת. או עיתון מתחרה. רק סתם דאגה אמיתית לחינוך טהור.
יהודי יקר הוציא חוברת "מחר יהיה מאוחר". מודעות חרדית להשפעת התרבות הקלוקלת. ושם הוא זועק "המלך ערום". הכותרת ביתד נאמן נגד הממסד החילוני "הכופה על הציבור החרדי אורח חיים לא לו" ובצד זה עמוד שלם "בסין כבר היית?"...מאיפה אורח החיים הזה? .
ישנם אנשי חינוך אשר כואבים באמת על פרצות הדור. הם התלוננו שנים רבות על כך שהעיתונים היומיים מפרסמים בתי מלון בלי ביקורת. וניסו לפעול ולהפעיל בנושא. איפה היו כל הנאבקים שהתעוררו עכשיו "במסירות נפש"? הרי זו פרצה חמורה במחנה בני התורה, ועניין שיש בו סחף גדול. וכל אדם בסגנון חיים רדוד א"א שיהיה אכפתי לכבוד שמים. מדוע זה לא כאב להם כל זמן שהרגישו שהעיתון בשליטתם? מדוע עד עכשיו ישבו כל הלוחמים שקט ושאנן ואין מחריד? מדוע לא הפיצו את קול החינוך? איפה היה הכאב הנורא לכבוד ה' ותורתו. האמנם מרכז הקדושה בעולם מתמצה רק בהכשר ובעיתון ותו לא? איך יכולה להיות סתירה מצחיקה כזו? - זו תוצאה של גישה שרואה את חזות הכל במוסד ובאמצעי, בלי יחס ופרופורציה לתוכן עצמו.
כמו כן, דוגמא מתוך היתד: "הצבא בבורמה השתלט על כל העיר. אנשים הוצאו מהבתים. אכזריות נוראה. סגרו את כל מקדשי בודהא. הנזירים מספרים כיצד הושלכו לרחובות...." מרגש מאד. מקדשי בודהא שועלים הלכו בהם.. – היאך פתאום מותר להזכיר את צרותיהם של נזירי בודהא? אין כל תמיהה. הרי זה לא דרעי, וכדו', זה רק בודהא. המפלגה לא נלחמה נגד בודהא, הם כופרים רק בקב"ה. מדוע שזה יצונזר. - הבה ונשאל. כיצד תתכן תופעה כזו? מדוע לא נמצא, למשל, להבדיל, בעיתון ימני שייכנס לשם בטעות קטע מהאמנה הפלשתינית. שנעלם מעיני הוועדה. התשובה היא, אם הם היו רואים כל תכליתם בעולמם לשמר את הפעולות של פלוני, גם הם היו שוכחים מהתוכן בעצמו. ולא יודעים בכלל מי הם ומה הם.
זו הייתה זעקת הח"ח במכתב שפרסם בכל תפוצות ישראל, כי "ע"י המחלוקת והניצוח לא יצא דבר מתוקן כהוגן" זו לא בעיה של "שלום". זה בעיה של "אמת". זו בעיה שכל המאבק מתרוקן מתוכנו האמיתי. הציבור לא מסוגל לדבוק במטרה לש"ש, ויצר השלטון והנקמנות עולה ומקלקל את הכל. והעיקר נהפך לטפל. - וכאן מדובר על גישה שהופכת את הנצחנות והכוחנות והמחלוקת לדרך חיים נצחית, ובצורה שכל זהותו של בן התורה בנויה על זה. וכנ"ל בכל התוצאות.
ומסיבה זו הקפידו כל גדו"י להשתמש במחלוקת במידת ההכרח לצורך שעה, ולא כדרך חיים לדורות. ולמשל, הגר"ח מולאז'ין הכריז מלחמה על חב"ד, ועיקר ספר נפה"ח מכוון כנגד התניא, כידוע . והנה נכדו הבית הלוי התחתן עם משפחת חסידי חב"ד (בזיוו"ר). האם מישהו חשב שיש כאן איזו פגיעה בגר"א ובגר"ח או בהשקפה? או בכל מאבק עתידי? הרי לא חל שום שינוי בשיטת התניא. אלא שבאותו הזמן היה סחף והשפעה והיה צורך בדבר. ולאחר שהתייצבו החוגים בטל הצורך. מאיפה ה"מסורת" הזאת שחייבים להמשיך כל מחלוקת עד ביאת גוא"צ, ושזה יסוד היהדות? מי מגדולי ישראל נהג כך? ר' חיים עוזר המשיך לנצח את כל מאבקי ר' יצחק אלחנן? זה אינו נוגע ל"קנאות". הגרמ"ד סולוביציק חתם ליד לאחים. וכן גאב"ד ירושלים. ותלמידי החזו"א. - זו גישה שמחייבת להנציח כל מאבק וכל סמל ומוסד כחפצא ומטרה לעצמו. מבלי לשקול לפי המקום והזמן והמבט התורני. מאיפה בדיוק המסורת הזו?
הגישה השתרשה עד כדי כך שאנשים טוענים שאם יכירו בש"ס הרי זה אומר שאנו צריכים להיות בהשקפות שלהם. האם יש כזאת מסורת שבני התורה צריכים למחוק את כל האנשים הפשוטים. כי אחרת יהיו כמוהם. הרי תמיד היו כאלה וכאלה. וזהו בדיוק הרב שמרומם את הציבור הזה. עשרות אלפים ששמירת ההלכה התמצתה אצלם בכמה מנהגי סבתות, פותחים ספר הלכה מסודר בכל שאלה. מייקרים תלמידי חכמים. אומרים 'אבינו מלכנו' על גזירת הגיוס. האם הבעיה היא שהם לא קונים ארחות שבת ואוכלים שארית? - ובכל הדורות בני התורה הכירו בגודל מעלתם והשקפתם הברורה מצד עצמם, ולא ע"י מאבק מפלגתי ומחיקה. הנשמע כדבר הזה.
מאפיין נוסף, שב"מאבק" כל האמצעים כשרים. גם לזייף חתימות וכיו"ב, כידוע. הכל כשר. ובלבד שנאבק. זה דבר שלא קורה כאשר רואים את המטרה האמיתית מול העיניים, את הקב"ה ואת התורה. אלא כאשר המאבק הוא הוא המטרה. וכאן יצרו מערכת משומנת שכל כולה "להאבק" בצורה הזו.
כמו"כ, דרכי המאבק. למשל, כאשר באים להיאבק בעיתון משפחה, אם חושבים רגע אחד על התועלת, כל ילד מבין שהצעד המטופש ביותר הוא שהעיתון המתחרה ינהל את המאבק. שאפילו אם באמת המניעים זכים כעצם השמים לטוהר, עצם העובדה שייתלו את זה במאבק כלכלי יסיט את כל התוכן. – מדוע לא חושבים על כך? משום שאין בכלל מחשבה איך להועיל ואיך לתקן באמת. אלא מקבלים משכורת בשביל להיאבק. ו"נאבקים" וצועקים, בלי שום תוכן ומטרה. - ומיגו דחבו לעצמם חבו אף לאחריני. כי באותו הזמן נתאגדו יראים להוציא הסברה בעניין בטוב טעם ודעת . אמנם הוכרחו להימנע מזה, כי הכירו שלא יועיל ולא יישמע, אחר שכבר נהפך כל העניין לנמבזה ונמס, ויצא שמו כמאבק כלכלי וכוחני. ומלבד זאת שהסיט את כל העניין, כאילו יש בעיה באיזה עיתון מסוים. ובאמת כל העיתונים מסוג זה מלאים קלקלות נוראות. והרבה אנשים חושבים בתמימות כי כל העניין מסתיים במאבק כוח בין שני העיתונים. וכך בכל מאבק הביאו תוצאה הפוכה.
והנה, ביצירת המסגרת ע"י מרן זצ"ל, נתחדש הכרח של "דבר אחד לדור". אשר מי שהגדול סובר שאינו ראוי להנהגה, מונעים ממנו כל שייכות להנהגה. וזה עניין הכרחי. אמנם היתד הוסיף ע"ז שכל מי שיש לו דעה אחרת מהגדול, הרי נהפך להיות כאדם פסול מוחלט. אשר נמחק שמו לגמרי. באופן שגם עשרים שנה אח"כ, מוציאים את כל ספריו מביהכנ"ס, וכדומה. אע"פ שאין שום פסול בהשקפותיו ובירא"ש, רק בעצם העובדה אשר אינו נשמע בהנהגתו לגדול שלנו. . וכך נוצר ת"ח אשר נהפך לאפס רק מפני שהוא פסול מבחינה פוליטית, אף שאינו פסול כלל מבחינה תורנית. ולא מסוגלים להבין שאע"פ שאנו נוהגים כגדול שלנו, מ"מ יש לו את דעתו שלו ואינו אפס. וכן היה גם בזמן מרן הגרי"ש, שת"ח שלא נשמעו לו מחקו. אע"פ שלא התריסו כלל נגד הנהגתו ולא התיימרו להתערב בהנהגה, רק שלא נשמעו לו בדבר אחד. והיינו שאין מושג של כבוד התורה לת"ח. רק כבוד הגדול שלנו. ומי שלא מתכופף אלינו במאה אחוז איבד את כבוד התורה לגמרי. מה זה מוכיח? מהי באמת הנקודה הכבוד של ה"תורה" או של "השלנו"? זהו אחד התוצאות של התחלפות התורה בפוליטיקה.
כמובן שבכל מקום יש נגיעות. אולם בגישה זו המלחמה על המוסד הקדוש וכדו' אינה נגיעות, אלא היא היא הדבר הקדוש ביותר. וכך המושגים משתבשים והרמאות העצמית חוגגת בריש גלי. ולמשל כאשר אנשים מתאספים לחזק את כוחם הם מכריזים ברמקולים כי כל כוונתם למען כבוד שמים. האם באמת מישהו מאמין בזה. הרי כל אחד יכול לשאול את עצמו בכנות האם היה נוסע באותה התלהבות לחזק בכנס של ארגון 'למעננו' שפועל הרבה לחיזוק גדרי הקדושה. האם היה מוציא שקל מכיסו למען קול החינוך. למה דווקא כאשר הדבר מעורב במאבקי כח ושליטה הוא מגלה בעצמו כח התמסרות בלתי נלאה. האם לא די בעובדה שהרוב המוחלט של המשתתפים הם בחורים המובטלים בבין הזמנים, ואברכים עד גיל 30. הרי עוד לא שמענו שהצעירים כואבים על כבוד שמים יותר מהמבוגרים. - הקריאה הרשמית לכל הנגיעות הללו "כבוד שמים", היא חינוך רשמי וממסדי לשקר וצביעות.
הרי לגבי רובם של הלוחמים גלוי וידוע לכל מהם מניעיהם האמיתיים. כל ילד מבין כי לו יצויר שקודם לכן היה הגראי"ל מתערב במלחמת הגבעה, ואומר כי פלוני צריך להיות ראש הישיבה, וסוגר את הישיבה השנייה. הרי ברור כי באותו רגע היו נשכחים כל הטענות והמענות מכל הסוגים והמינים. למען המטרה הקדושה של הניצחון במלחמה. הרי כל עיוור רואה כי רק כאשר הרגישו פגיעה בקבוצה האישית נתלבשו לפתע ברוח קנאה. וזה כה ברור שזה נושא פוליטי מבלי קשר לעמדה אמיתית בתורה וירא"ש, עד שזה רשמי שמי שנפגע שהוא מקל בהלכה הופך למקפיד בהשקפה, וכו'. - הרגש הזה הינו אינסטינקט טבעי של שייכות לקבוצה. כמו שקיים אצל הפוקרים בהשתייכות לקבוצת כדורגל, וכדומה. אצל היהודי הבריא, מופנה הרגש הזה להזדהות ושייכות עם אוהבי התורה, ומלחמה עם שונאי התורה. אולם במצב שלנו התחלפה התורה עם המפלגה והקבוצה. וכך יצא העגל הזה. כך אנו נפגשים ביצורי "כוי" שמתראיינים ושוחים בקווי הנייעס, בקיאים היטב בכל פרשנויות רבלין וכדומה, מנהלים אורח חיים בהתאם, וגם - דורכים את נשקם להלחם למען טוהר המחנה וההשקפה, כביכול. מי ילד לנו את אלה?
ובאמת כל מי שהיה מסתכל מבחוץ על שתי הקבוצות ואופיים, היה עומד משתומם. "עולם הפוך ראיתי". שבתחילה היה הנושא של משפחה פלונית וצביון הישיבה. אמנם בינתיים נתגלגל העניין. וכיום אם משווים בין שתי הקבוצות, הרי אלו הקנאים, כביכול, אינם מצטיינים לעומת הצד השני בחסידות ובפרישות יתירה בכל תהלוכות חייהם. כי אם להיפך, שקרובים יותר לעולם המודרני. (עפ"ר). ונוצר מצב שאין שום קשר בין ה"השקפה" לבין אורח החיים. הפרדת התורה מהמפלגה. הכול פועל לפי אינטרסים ומפלגתיות, ובצעקת "כבוד שמים".
והנה ראינו כי כל הישיבות שהחזיקו בשיטת היתד החזיקו גם בסכסוכים פנימיים. ושם ראינו תופעה מופלאה. כידוע שהרבה ממלחמות הגבעה התנהלו בעיצומו של יוהכ"פ!!! הרי אפילו הכפרי הגס ביותר אימת יוה"כ עליו. ולפחות עכשיו לא יעשה דבר שמרגיש שאולי אינו נקי. אבל אותו אדם שקוע בשקר עד שאין לו שום גבול. הוא בטוח שהקב"ה קורא לו לפני נעילה "קום מה לך נרדם צא תלחם על המפטיר יונה כי בזה תלוי עתידו של עולם התורה". - מאיפה זה בא? מגישה זו שמקדשת את הרמאות העצמית, ו'מתבייתת' לסמלים ואמצעים מבלי שום פרופורציה ומבט תורני כללי. כך שבאמת הוא אינו רואה מול עיניו שום דבר חוץ מה"מפטיר יונה". ולמרות שעברו שנים רבות מאז שסיים בהצלחה את גן תת חובה.
במעשה איש מובא מפי בעל המעשה שסיפר לחזו"א כי דברה המשודכת בפגישה נגד החסידות. ואמר החזו"א "מהיכן בא לה זה? יש לה כזו אהבת תורה? יש לה מידות רעות!" והורה שלא להשתדך עמה (רל"ח). - פירוש הדברים, בעניין זה לא נאמר מתוך שלא לשמה בא לשמה! כאן זה או מצווה או עבירה. או התמסרות טהורה לכבוד שמים, או שקר והשחתה.
ולמדנו שבחור שנחשב היום לבחור חשוב וגם לוחם, שדורש דירה יוקרתית ורכב צמוד, הרי לפי דברי החזו"א צריך לברוח מלהשתדך איתו. קל מאד לדעת אם הפעולות שלו נובעות מאהבת תורה וירא"ש. קח את אותו בחור שמפיץ עיתונים ב"מסירות נפש". תספר לו שיש שלושה בחורים שכנים שלו שרוצים ללכת ללמוד במכון הכשרה ועומדים להתקלקל. ואם ייקבע עימם חצי שעה בסדר א' יישארו בחורי ישיבה. הרי הוא ייזכר פתאום ש"בלימוד צריך להיות אגוייסט". והעיקר השטייגען. והוא לא עסקן. אבל אם יצטרך לשכנע שלושה אנשים לחתום מנוי לעיתון ימצא לפתע כל הזמן שבעולם. האם באמת הוא משוכנע שהצלת הדור תלויה באותם שלושה מנויים, יותר מהצלה ודאית של דמם ודם זרעיותם של אלו. או שיסוד פעולותיו כדברי החזו"א הנ"ל.
איך הגענו למצב שעסקן אינו מתבייש להכריז בכנס קבל עם שהוא פועל "בלי נגיעות". גם כאשר יש נגיעות ידועות וברורות. האם באמת יש מישהו בקהל שחושב שהוא בדרגת הלל הזקן. הרי הגמ' אומרת מלתא דעבידי לגלויי לא משקרי אנשי. וכאן זה מלתא שמגולה ועומדת. לכל הפחות שיתעלם מהנקודה הזו. מדוע הוא לא מתבייש להזכיר את זה. ואיך הציבור מתאפק מלצחוק? אלא מאי, שהשקר נהפך ללחם חוקנו, עד שאם לא היה משקר זה היה משונה. האם ניבנה מהקידוש של תעשיית השקר? הרי זהו החינוך, שאין קשר לאורח החיים. והכל תלוי איזה מילים אתה אומר, ולאיזה כנס אתה הולך ולאיזה מפלגה אתה שייך. ומכאן יוצאים כל התופעות ההזויות הנ"ל, שאנשי לדרמן הם בעלי הקרירות. וקוראי קול העיר יכולים להיות הקנאים, וכדומה. עד מתי נחיה בקרקס הזה?
וכתוצאה מכך שהמלחמות אינם בנויות על שיקולים עמוקים של כבוד שמיים וכבוד ת"ח ואיך להביא התועלת וכדו', אלא יש כאן נוסחה פשוטה של להשמיד (ו)להרוג ולאבד את כל מי שלא התכופף למוסדות הקדושים, נתחדש ע"י עורכי יתד חידוש מיוחד במינו. שהלבלרים בעצמם מוסמכים לדעת תורה לעולם ועד, מכח הגדול זצ"ל, שהרי אי"צ כאן גדלות נפש וטוהר מידות ושיקולים והכרעות, אלא הלבלר או הנציג שקיבל את הנוסחה הקדושה יכול לנהל את כל המלחמות לעולם ועד. והדבר משתקף היטב בחוברת שהוציאו. שלא טענו כלל שיש איזה גדול מסוים שליט"א אשר עליו אנו סומכים. והוא מקובל כגדול יותר מגדול אחר, או שמרן הגרי"ש היה שולח דווקא אליו ולא לאחר , וכיו"ב. אלא טענו על "העיתון" בעצמו. גודל מעלתו ופעולותיו בהצלת הדור. וכוחו מכח הגדולים שנפטרו להביע דעת תורה עדכנית בשמם עד ביאת גוא"צ. ואין צריך לדון כלל על הגדולים החיים. ואף אם כולם היו מתנגדים לו, היה ממשיך לשאוב את הלגיטימציה מכח הנפטרים. והיה די באיזה ראש ישיבה או ר"מ אחד בקצה הארץ, אשר היו נסמכים עליו כי לטעמם הוא הממשיך האמיתי של הגדולים זצ"ל. - וזהו דבר חדש שלא היה מעולם, ומנוגד בתכלית למסורת המקובלת בעם ישראל.
הנה כי כן, קדושת המסגרת והמפלגה יצאו מכל פרופורציה. וזהו הסיכון הנורא בשיטה זו. כאשר הפוליטיקה מעורבת בכל מקום. והיא קדושה וטהורה, ומחייבת כל ילד להילחם. והיא חפצא לעצמה בלי שום גבול ודעת ופרופורציה ומידה נכונה. בן קם באביו. כלה בחמותה. פני כהנים לא נשאו וזקנים לא נהדרו. ומרגילים את ההמון לרמאות עצמית. האם יש שילוב קטלני גדול מזה. - וע"ז אנו חרדים, מי ישמור על הילדים שלנו בשיטה זו? הרי כל בוקר ייצאו בחורי הישיבות למאבק מפלגתי אחר בקדושה ובטהרה. ולתפוס שלטון במוסד פלוני, ובישיבה אלמונית. ובעיני רוחנו אנו רואים את ההתפרקות הרוחנית המוחלטת. את מטה ברקת למען כבודו הבא, ואת הישיבות החרבות. ואת אלו שנהפכות לקן צרעות של ג'יהאדיסטים חסרי מעצורים ששום גבול אינו עומד בדרכם. ומה יהא עלינו? והרי מדובר כאן בקדש הקדשים האמיתי, בהיכלי הישיבות. הם אלו שנשחתים ונהרסים בדרך הזו.
וזכורנו מעשה מביכ"נ חשוב בב"ב אשר לרגל שמחה העלה הגבאי לתורה אח של ת"ח שנפסק עליו שאינו ראוי להנהגה. מיד עמד חברו ופצח בזעקות על הגבאי "צא טמא" לעיני הכל. וזוהי הגישה, שכל אדם גם הכשר ביותר, אם רק לא נשמע לצו ההשקפה איך שאני הבנתי אותו, מיד יצא מכלל עמיתך. וכל אחד מחויב לצאת למלחמה להשפילו עד עפר. - וכך יכול אדם ללכת ולאפס עיר שלמה של חכמים וסופרים שכולם כפסולים בעיניו, אע"פ שרבים קטנם עבה ממתניו, וציבורים שירא"ש יותר ממנו כמו ארחות תורה, לדרמן, כולל חזו"א, והכל בגלל שאינם מתאימים ל'השקפה הטהורה' שהוא בעצמו אינו יודע בדיוק מה זה.
וכאשר היה גדול אחד מוחלט היה אפשר לחיות עם זה. ועכשיו שישנם כמה גדולים ודעות, השיטה הזו לא תשאיר מאיתנו אבן על אבן.
מי ישמור על ילדינו ההולכים לצעוד בדרך של אותם "קנאים" כביכול, אשר הביטוי השגור בעלוניהם בתשנ"ו היה "קואליציית שך נתניהו", עפ"ל. והרי זהו סגנונו של "העורך" בשיחות פרטיות, כלפי כל גדול שאינו חפץ ביקרו. הרי הבעיה בכגון דא איננה שנכשלו בעבירה ולא התבטאו על הרב שך כראוי. אלא שאנשים שמתבטאים כך לא יתכן שיש בהם שמץ של אכפתיות לכבוד שמים, וריח של ירא"ש. וכל מהותם שקר וריקנות והשחתה מוחלטת. – בדרך של אנשים אלו שזרקו עגבניות על מרן הגרי"ש כאשר שינה את מסורת הקברים בגבעה הצרפתית בתשנ"ח. וכבר גילו טלפיהם עכשיו כאשר חששו להפסד כספי מעניין הקברים. - אלו שנכנסו לבית החזו"א כאשר פרץ את מסורת האידיש, דפקו על השולחן ואמרו "ירושלים לא תשתוק ע"ז". – והרי זהו בדיוק הכיוון ולכאן המהלך מוביל.
וזהו תהליך ידוע ומוכר בהרבה מוסדות ומפלגות, שבתחילה כאשר המוסד קטן והאנשים מועטים הכל נעשה לשם שמים ובצורה אמיתית, אבל כאשר האנשים רבים והפעילות מתרבה, מן ההכרח ליצור מסגרת שתחזיק את כל המערכת. אולם במשך הזמן כאשר המסגרת נהפכת לעיקר, והאמת הפנימית נשכחת, יש צורך לחזור ולעורר על העיקר, שאם לא כן המערכת כולה מתפוררת מאליה, כיון שאין קיום למסגרת ללא תוך ואמת פנימית. וזוהי זעקתו של הגראי"ל "שקרא לא קאי". שהרי זהו המצב כיום שגם אחרי שההשחתה והמניעים האמיתיים מוכחים מתוכו, עדיין רוממות כבוד שמים בגרונם. וממשיכים לצעוק קדש קדשים קדש קדשים. וכך נהפך הכל למעצמת שקר וצביעות. והכשלון מובטח, רח"ל, כי שקרא לא קאי!.

[היימישער ליטוואק]

חלק ב'

התיקון
את זאת בא הגראי"ל לתקן במהלך כל השנים האחרונות. וזה לא נעשה במערכות ומאבקים וכו', אלא בדרכים אחרות, בכמה וכמה פנים. כאשר יוסבר. ועיקרו למחוק את הפסוק השקרי החדש "ואהבת את מפלגתך בכל לבבך ובכל נפשך", וממילא חוזר וניעור הפסוק המקורי.
אבן יסוד במשנתו היא, שמה שאינו נובע מנקודה אמיתית מביא רק נזק, אף אם נראה להיפך. ובכל תחום שהוא. לדוגמא: "ילד שהתחצף. המחנך חושב שאם יצעק עליו יועיל לחנך ולהרתיע התלמידים. אמנם באמת אם כוונתו לכבוד עצמו לא תהיה בזה תועלת. זה רק יפיק את היפוכו של דבר. שיתייחס אליו בחוסר הערכה כי רואה שדורש את כבוד עצמו. ואם ישתוק לתועלת ירגישו הערכה כלפיו. ואף אם לא יאמר בפיו, המחונך ירגיש את האמת. צריך לדעת שהמחונכים יש להם את ההרגש להבחין באמת" (בשו"ת למחנכים באמריקה. התפרסם במוסף יתד אייר תשס"ו). זהו האסון הגדול כאשר דמות היידישקייט היא שקרית. כי המחונכים מזהים את האמת.
רבים אינם מודעים כלל לצורך ההכרחי של ה"אמת" בכל מאבק שהוא. וכגון בשפע שוק אשר מנהלי המאבק פעלו לצורך אינטרס כספי. כמה חילול ה' היה במשך השנים מדברים כאלו כאשר נוהלו לפי האינטרסים, כגון שהפסיקו פתאום בקול דממה דקה כאשר האינטרס התחלף. ועשו צחוק מהכל. או שפעלו בסתירות פנימיות ומגוחכות לגבי חברות בת וכיו"ב. ומעצם הדבר שכל אחד יכול לסחוב רבנים לצרכיו, ולעטוף כל אינטרס שפל בעטיפת קודש. וכשהגיעו אנשי אותו חוג לגראי"ל אמר להם "יש לכם גנרטור בבית?". הרי כשיש הפסקת חשמל בשבת, הוא מחכה מתי יתקנו. והוא זה שיאבק.. וכבר הוכיחו אח"כ בפרשת ברקת את מסירותם לשבת. וכמה היה נורא חילול ה' כאשר התגלה הדבר למפרע. ולמשל בעיתון מעריב, באותו זמן, תחת הכותרת "עם הגערערס לא מתעסקים" "הרב.. מבכירי החסידות וממובילי מאבקי השבת של החרדים זכה לשאגות בוז.. הם הוסיפו קריאות לעגניות "שאבעס".. גור היא הגורם המוביל במאבקי החרדים הגדולים.. נגד שפע שוק.. מעשיה חרדית מהשבוע מספרת על שיחה עם חסיד.. "אני גם מוכן להצביע למועמד מחלל שבת בשביל האדמו"ר" "אבל איך זה יתכן" שאלו אותו "אתה לא חושש מהגיהנום" והשיב "בשביל האדמו"ר אני מוכן לשבת גם בגיהנום". אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. כמה קידוש ה' היה כאשר הרבי מחב"ד השתגע בסוף ימיו וכולם ידעו שמרן זצ"ל יצא חוצץ נגד זה, וזה לא מייצג את היהדות ואת התורה. וכמה היה יכול להיות גם בתקלה הזו, אם היו יודעים בבירור שאין לנו חלק עם אנשי שקר אלו ולא דרכיהם דרכינו.
ומדוע לא הצטרף הגראי"ל ל"מחאת הלבן" בגבעת הישיבה? משום שהבין שסוחבים את הרבנים לצורך פוליטי, ולא התורה וכבוד התורה באמת בראש מעייניהם.
ועל עקרון זה נאמר סתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה. אשר הנערים מבחינים בחיצוניות ונדמה שאם יהיה עוד יותר כח ועוד יותר מלחמות אנחנו נגדל ונצמח. ומבט הזקנים על הנקודה הפנימית שאם בנוי הרבה על נקודות לא טהורות, ובצורה מלאכותית ולא נכונה, הרי בסופו של דבר רק יזיק. וכידוע מדברי הגר"א לגר"ח בהקמת הישיבה. ולא פלא שהגיל הממוצע של כל הלוחמים הוא 30. כי אינם מסוגלים לראות את הצד השני של המטבע.
הגראי"ל פעל כל השנים למנוע מהציבור מאבקים מפלגתיים. שלא יהיו בחירות בב"ב ובקרית ספר. ועוד. את הפוליטיקה השאיר בין העסקנים ואנשי חצר, ולא שתיכנס לציבור ולהיכלי הישיבות. משום שזה מרגיל את הציבור לחיי שקר ולבלבל עיקר וטפל אמצעי ומטרה, כנ"ל. כאשר ראה צורך, כגון בחינוך העצמאי. ניהל בעצמו ולא באופן שיורד לציבור. וזכור בשנת תש"ס אשר התפרסמו בב"ב פשקוילים מכוערים מאנשי החומה מכל הסוגים והמינים. ועצר בכח את מקורביו מלהגיב ע"ז. וזו הייתה תופעה חסרת תקדים. שהרי מרן הגרי"ש גיבה אותו, והשתיק את המתנגדים!! ושניהם יחד היו כח מספיק חשוב בשביל למחות. אעפ"כ לא רצה להוריד שום מאבק לציבור, שלא יתעסקו כלל בכגון דא.
אין ספק שמטה ברקת "אין כבודו מחול" בירושלים, היה מונה אלפים רבים אילו היה הציבור מונח יותר ברוח המאבקים המפלגתיים. אילולי התמסרות הגראי"ל. הדבר הזה ברור לכל מי שזוכר את תקופת המאבקים, ורואה את ההתפתחות הצפויה של השלב הבא . - תוך עשר שנים של מאבקי כוחנות ציבוריים היו נהפכים בחורי הישיבות לקוזאקים חשופי זרוע אשר שום דבר אינו עומד בדרכם. האם בשביל זה מסר מרן זצ"ל את נפשו, כדי שנהפוך לגור מספר 2?!
הגראי"ל מחנך שהציבור לא ייתן ערך לסמלים וזהויות. רק למקום שמסור לת"ח ירא"ש. מי שרוצה לפוניבז' הוא אומר שאפשר לשתי הישיבות. מה שתלוי זה מה שאתה. והתעלותך בתוי"ש. ולא את מי אתה מאפס. והאם אתה מזוהה עם פלוני, שחלק על אלמוני. ותמך בפלמוני. שב תלמד. ואת הפוליטיקה תשאיר לעסקנים. וכשכל יו"ר ועד הבית היה בטוח שהוא מוכרח להצהיר על הזדהות עם אחד מצדדי הגבעה, עמד אדם במעמדו של הגראי"ל מחוץ לתמונה. כשהמסר הוא, אם צריך לנהל מאבק יש להשאירו בתחום העסקונה ולא לערב את הציבור ואת הישיבות.
ומתוך שהפוליטיקה אינה אלא הכרח, מובן שאין ראוי לבן תורה אמיתי להתעסק בה, וכמו שהייתה דמות הבן תורה של תקופת החזו"א. הגראי"ל אומר ומדגיש בן תורה אמיתי לא קורא עיתון! ולא מתעסק בפוליטיקה. העיתון הוא לא קדוש! לא קדשי קדשים ולא קדשים קלים! זהו הכרח המציאות, וצריך שיהא כשר. זה הכל!. הקדושה היא במטרה ולא באמצעי. זהו החינוך. וכפי שראינו את התוצאות, גם כאשר עושים בב"ב כנסים מתריסים, לא יצאו תלמידי ארחות תורה למאבק קדוש למחות "למען כבודו". הם השאירו זאת לאנשי החצר המושחתים! הם העדיפו להתקדש בקדושת התורה בישיבת בין הזמנים. זה הדמות שהם ראו. וזהו המסר. הגראי"ל מגלם בדמותו את ההתמסרות המוחלטת לכל כבוד שמים באשר הוא בכל מקום ובכל זמן. ולא להצטמצם רק בשמירה על המוסד הקדוש המסוים. או בהגנה על כבוד המנהיג שלי והשלטון. וממילא זה גורם לאנשים לשאת עיניים לקב"ה ולתורה, ולבחון את הדברים בפרופורציה של המבט התורני. ולא של המבט הפוליטי המצומצם.
ידוע שהגראי"ל היה בעצה אחת עם מרן הרב שך, בזמנו. והלא הוא זה שישב לצידו בכנס יחד עם מרן הגרי"ש, והגרח"ק. אמנם בהתפתחות השלבים הבאים התעורר הצורך לתקן.
אחד ההשלכות המשמעותיות הוא חורבן הישיבות: ידיד של כותב השורות שימש כר"מ בישיבה ספרדית של בני תורה. והשקיע רבות בחינוך התלמידים באופן אישי שלא ע"מ לקבל פרס. לימים פרץ סכסוך ופילוג בין הרמי"ם, כנהוג. באותו זמן הוא היה מדוכדך ומיואש והתבטא: "כל החינוך שהשקענו ירד לטמיון. המצב הוא כאילו הבחורים הציצו לחדר רמי"ם וגילו אותם יושבים ורואים סרטים. הרגשת הבחורים, שכל הדיבורים הגבוהים היו שקר. רה"י והמשגיח שאפו לשני כפתורים מאחורה. והבחורים, והשיעורים, והשיחות, הכל היה היכי תמצי בעלמא. ותו לא", עכ"ל. - החורבן הזה שקול כשריפת בית אלוקינו. חורבן רוחני וחינוכי של ישיבה שלמה! האם זה אכפת למישהו? והרי עיננו הרואות שכל הישיבות שהחזיקו בשיטת היתד, החזיקו גם בסכסוכים פנימיים. ואילו המהלך הזה היה מתפשט היה נהפך לנורמה בעולם הישיבות. . והרי שום דבר לא היה יכול לעצור אותם. וגם אם היו נחרבות שלושים ישיבות היו ממשיכים וממשיכים בלי שום שינוי. כמנהג יוסל'ה ז"ל שהמשיך והמשיך בלי שינוי מהוראת המהר"ל. "אדוני, אולי תעצור בבקשה. המהר"ל אמר למלא מים המהר"ל לא אמר להטביע את כל העיר". – אין קול ואין עונה ואין קשב.
העיד הגראי"ל שבמשך כל השנים, באו אליו עשרות מקרים של סכסוכים בתוך ישיבות ובתוך מוסדות. ופועל ליישב ולזווג זיווגים. וראה שלעולם א"א לשכנע אדם שאינו צודק. אלא צריך לומר לו שיוותר אע"פ שצודק. אמנם יש סוג אדם שאין מה לעשות עמו. כי מרמה את עצמו שכוונתו לשם שמים. וממילא הוא חושב שזו פשרנות נוראה אם הוא יוותר בשעה שהצלת העולם תלויה בו.
וכבר נזכר מלחמת יוהכ"פ בגבעת הישיבה. ושורשו בגישה שמלמדת להתביית לסמלים בעצמם. ועי"ז לקדש את הרמאות העצמית ואת חוסר הפרופורציה.
ומכאן למד הגראי"ל להעדיף עסקן שמודע למניעים האמיתיים שלו. שאינו באמת רק מסי"נ לש"ש. מאשר מי שמרמה את עצמו בצורה קיצונית וזועק "בלי נגיעות". והסביר את עצמו, כי מי שחי ברמאות אין לו שום גבול ושום פרופורציה. הוא יקרע את חבירו כדג ביוהכ"פ שחל להיות בשבת. ומי שיודע את האמת, יש אולי סיכוי שיהיה לו איזה גבול שלפחות יתבייש לעבור אותו.
וזהו הגורם בסכסוכים הפנימיים בישיבות. שגם אחרי שכולם רואים ומבינים שהוא רודף שררה, עדיין הוא משוכנע שהוא מציל את הדור. וממשיך להחריב את הכל. וזו הגישה. שאע"פ שכולם יודעים שיש צורך אנושי בשטעלע, והרבה מסתובב מסביב לזה, מ"מ אסור להכיר בזה. והיתד שבר שיאים בעניין זה. להמשיך ולהציף את המרחב במלל נבוב, גם כשכולם יודעים שאין כל קשר למציאות. גם אחרי שנודעו ברבים מעשי הבריונות והמחיקות, עדיין המשיכו לדקלם כבוד התורה ולכל גדולי ישראל וכו'. וכשמחקו את רביץ אעפ"י שמונה ע"י הרב שך, וייצג דמות של ציבור ענק לא ראו בעיה. ואעפ"י שלא התריס נגד אף אחד. ואח"כ מדקלמים על זכויות קיום של כל נציג. ואחרי עשרות שנות טרור לא בושו להרגיז את הארץ בזעקת "הקוזק הנגזל", אשר מרוב עדינות הנפש אינו מסוגל להבין מה זה בכלל להילחם במישהו. וכבר הגיע ל"הבנות". כלומר שאחרי שהתנפל וקרע את הדפים הבינו שהם קרועים. וכו' וכו'.
הגראי"ל מלמד שאדם יכיר בצורך שלו בשטעלע ולא יעטוף עצמו במלל נבוב. "השתבחו לפני החזו"א במשפחה מסוימת שיש להם "אהבת תורה". ואמר אח"כ אהבת המשרה של ראש ישיבה עדיין אינה אהבת תורה" (רשימות הגר"ד יפה).
ועל כן מלמד להימנע מקידוש המלחמה הפוליטית שהיא בעצם מלחמה על אינטרסים. העסקנות והלוחמה נצרכים, אבל אינם קודש קודשים אלא הכרח לדאוג לעצמנו שא"א לגנותו. הבה נתבונן, האם נשמע כזאת בישראל שיעמדו אלפי בני תורה בכנס ויריעו וימחאו כף לעסקן בעל בית הנלחם על כבודו. רק בגלל שהוא מהווה אמצעי לדבר טוב. הרי כל אחד מאיתנו אם היה מגיע לסיטואציה שהיה נלחם על כבודו, לא היה רוצה שילדיו יראו אותנו במצב זה. במצב של קטנות ושפלות. זה לא מחזה שמועיל לחינוכם. אלו הדמויות שילדינו יריעו להם? זועקי "בלי נגיעות"? – זה לעומת זה: בזמן שתלמידי החזו"א כבדו בב"ב את שומרי השמיטה, טענו בעלי ה"השקפה" כי אסור שבני תורה יכבדו בעלי בתים. עד היכן מגיע העיוות? גיבורי כח עושי דברו. ברגעים הנעלים ביותר שלהם. כשנשמעו לדבר ה' במסירות נפש. אסור להוקיר את זה. אבל אדם בשעתו השפלה ביותר, זוהי הדמות. – וזה כמובן "לשיטתו". שומרי השמיטה התמסרו לכבוד ה'. אבל העסקן מתמסר לכבוד המפלגה. וזה העיקר. זה המסגרת. והתוכן: שזה באמת. וזה בשקר. זה בהפסד חומרי, וזה ברווח חומרי. זה נעלה וזה שפל. מעמד השמיטה עורר רגשות טהרה וקדושה בלב כולם, והמעמד הזה היה מעורב ברוע והשחתה של נקמנות וכו'. מה זה משנה בכלל!! לאן נגיע עם עיוותים כאלה? מה ייצא מהילדים שלנו? כלים ריקים?
יש מסורת כזו בעולם? מישיבת ולאז'ין נובהרדוק ראדין וכו' וכו' למגמה כזו ששולחים בחורים לעמוד ולהריע לדמויות כאלה. במצבים כאלה. ובזמן הרב שך לא היה כן. וגם לא הייתה כלל צחנת הפוליטיקה כהיום. שהעסקן היה באמת ידא אריכתא של הגדול. ולאחר שיש כמה דעות והרבה בוחשים בקדירה והוא מחליט ומתמרן בעצמו וכו', הרי מתמלא באינטרסים ותככים. וגם הכל כבר נחשף בציבור. ועדיין מקדשים את השפלות הזו. והרי מרן זצ"ל בא להוסיף את המפלגה על רוח התורה, ולא להחליף, ח"ו. לתת כח לישיבות ולא לרוקן אותם מתוכנם האמיתי, ולהכניס לתוכם את כל הכיעור שבעולם בעטיפת קודש.
וכאשר לא יחשבו רק על המפלגה, ושלטון "הפוליטיקה הטהורה", אלא יכירו גם את מי שאמר והיה העולם, ממילא יוכלו להבין שיש גם גבולות. וכמו שחינכו רבותינו בכל הדורות .
. "החזו"א אמר לי שבראדין שרפו ספריה עם ספרים לא כשרים ויצא מזה תקלות גדולות. אעפ"י שהכוונה טובה צריך לשקול ולהיזהר. הרי ראובן התכוון לטובה לכבוד אמו, ומ"מ נענש על שהיה פחז כמים". (הגר"ד יפה. לעבדך באמת). יהודי ת"ח רצה לשמש כרב ביהכ"נ בעיר פלונית כדי להיפטר מהצבא. מבלי לשאול את רב העיר. ואמר לו החזו"א ברתחא ובאש להבה "בל תדרוך כף רגלך אל מפתן ביהכ"נ". רב לא אוהב שנכנסים לתחומו ללא קבלת רשות. הלה טען שהוא עושה פעילות ואידישקייט בביהכ"נ. ורבינו השיב ע"ז מגיע המנה הגדולה ביותר. לעשות "לשם שמים" ..רגליך לא ידרכו במקום! (מעשה איש ק"ג)" גם בדבר שהוא לשם אידישקייט יש גבולות ושיקולים נוספים.
ולמשל, הנה הגרמ"ד סולוביצ'יק חתם ליד לאחים. לו יצוייר שהיה עורך להם התרמה בישיבתו או בכולל. האם יעלה על הדעת שיבוא מישהו ויתערב לו ויעשה 'בלגן' בתוך הכולל שלו, רק משום שהוא חושב אחרת. אפשר להגיד למי שנשמע לך, במצב הזה תעזוב את הכולל. אנו חולקים עליו. אך האם אפשר לכפות על גדול אחר בתוך תחומו, והרי לא מדובר במרחב הציבורי אלא בכולל שלו. והנמשל מובן. - וכמובן, שיענו ע"ז: ואם אם היה מחלל שבת בכולל גם לא הייתי מתערב. וזוהי בדיוק הגישה בציבור זה, שמצד אחד יש עמלק. נאצים. ג"ע. חילול שבת. וכל מי שלא חושב כמונו בכל עניין של אידישקייט. ומהצד השני אנחנו. ואין כל שיקול וגבול של הנהגה נכונה. עד שלא מסוגלים להבין את הדבר הפשוט ביותר שגם אם יש ויכוח, יש לגדול זכות דעה בכולל שלו.
וכמו"כ הנ"ל. אשר הלכו והפגינו בירושלים על "כבוד התורה" של מרן הגרי"ש, כאשר כמה מגדולי ב"ב לא נשמעו לו בפרשת ברמן. מה מדובר? האם הם התריסו ופסלו את הנהגתו? האם הם אמרו שהם רוצים להנהיג את הדור במקומו כי הם תלמידי חזו"א והוא גדל בעצמו, או משהו כזה? מדובר בגדולים שמוכרים עשרות שנים בציבור, הרב שך העיד על הגרח"ק שהסטייפלער הניח בן כמותו. והגרנ"ק ישב עשרות שנים במעצג"ת ובועד הישיבות וכו'. עוד מלפני הקמת דגל. ומרן זצ"ל היה שואלו כל השאלות ההלכתיות. האם לא יתכן שיחשבו שיש להם זכות דעה באיזה עניין מסוים. וגם באופן שטעו, האם הם נהפכים באופן אוטומטי לאפסים מאופסים, אשר להם עצמם אין שום שייכות לתורה ולכבוד תורה. רק בגלל שלא התכופפו במאה אחוז. – איפה הפרופורציה?
וכאשר עושים כנס מתריס נגד כל גדולי וזקני ב"ב. המוכרים וידועים עשרות בשנים. אנשים שישבו ליד הרב שך בכנסי היסוד. אמנם סומכים על גדול אחד בירושלים, אך האם יש טעם לעשות זאת דווקא בתוך העיר ב"ב. להתריס ולהתחצף בפנים. האם לא מובן שגם אם המטרה טובה, יש גבול של גסות רוח. האם כל האמצעים כשרים. וכל ילד ילך ויירק בפנים של סבא שלו רק משום שחושב שהוא צודק. ואף אם באמת הוא צודק, זו הדרך?. וכמובן שמה שעשו במרכז העניינים הוא התפרעות מושחתת חסרת רסן של נערים סכלים. ואין אף בן תורה נורמאלי העומד מאחורי זה.
ועד"ז בכל דבר שבקדושה, התערבות היתד רק קלקלה והזיקה. משום שהוא השריץ את צחנת הפוליטיקה והאינטרסים המפלגתיים בכל תחום. עד שרבים אינם מאמינים כלל שיש כאלו שהדבר כואב להם באמת. ובהשתלטותם על פך השמן הטהור הפכוהו בעיני הציבור לפך חומץ אשר מבאיש ריחו בעיני כל העם, רח"ל. ויכנום הלבלרים הריקים "ביטאון ההלם והתדהמה". והרי בחורי ישיבות קוראים את דבריהם. והדברים מתקבלים על הלבבות. שזוהי צורת פך השמן הטהור. ולמשל על ארגון 'למעננו' לא היו יכולים להתבטא כך. ואף אם היו מתבטאים לא היה הדבר מתקבל. כי אנשים יודעים לזהות אכפתיות אמיתית.
והבעיה הזו של צחנת הפוליטיקה קיימת בכל עיתון שהוא. אמנם הגראי"ל מלמד שהעיתון לא קדוש. ואין לראות בו את חזות היידישקייט והצלת הדור. זה לא "שינוי קדש". אלא שינוי בעלים. ויותר נכון, נתיצה של במת קדשים בחוץ. העיתון כבר מיצה את עצמו והביא את המטרה שרצה מרן זצ"ל ליצור את המסגרת. ומשעה שהתרבו הדעות הוא רק מזיק ברוב תככיו. אלא שא"א להפטר ממנו כי הציבור לא רוצה לקרוא המודיע. ובעז"ה תתעורר ההכרה כי לא מצחנת העיתונים תבוא הישועה. לא העיתון הוא זה שישמור עלינו. - מי שעדיין חושב שהעיתון שלו ישמור עליו, כדאי שיפקח את עיניו, ויפה שעה אחת קודם. - תועלת אמיתית תוכל לבוא רק מהתאגדות פנימית של אנשי אמת שיעוררו ויחזקו על דמות הבן תורה האמיתי המרוחק מהשפעת החילוניות לכל צורותיה, כולל בתי מלון, פרסומות, מושגים חילוניים, דעות של דמוקרטיה פסיכולוגיה וכו' וכו'. ע"י פרסום שיחות של ר' סענדר ארלנגער. ר' דב יפה. וכיו"ב. אנשי אמת ולא אנשי פוליטיקה. בכח האמת והטוהר ניוושע, ע"י דמויות אמת שהולכות לפני המחנה, ולא ע"י מערכות משומנות של שקרים ותככים. ע"י אנשים היושבים על משכורות שמנות, שיגמרו לפטפט בקול חי ויבואו "להאבק" בכל אויבי היהדות, באינטרנט, ובגרנ"ק, וכו' .
האלוקים עשה את האדם ישר. באופן טבעי בן תורה מזדעזע מחילול ה' שהיה בירושלים אתמול, יותר מאשר ממשלת השמד לפני 20 שנה. ונרתע ממתן לגיטימציה לפרסומת קלוקלת, יותר מאשר לארגון שמציל יהודים מהתבוללות. ומתרגש מגיבורי כח עושי דברו ולא מעסקנים "בלי נגיעות". - ברגע שיפסיקו לטשטש אותו עם אלף סמלים ומוסדות ואמצעים מפלגתיים שיצאו מהפרופורציה, הוא יתעורר באופן טבעי להתמסרות אמיתית לכבוד שמים ולדבקות בתורה. עפ"י החינוך של הישיבה והכולל ולא של העיתון.
וכבר ראינו ניצני תקווה ותיקון בכך שהיו בב"ב מודעות ענק של ועד הרבנים בתמונת רה"י הגר"ש, ולא נמצאה אחת קרועה. שלא כמנהג הלוחמים החשובים פעיה"ק. ואע"פ שמתבטא בפומבי נגד הנהגת רבם . - ניתן לראות בכך סמל מסוים שיש אנשים בציבור אשר החלו להבין כי המושג כבוד התורה מתקשר למעמד הר סיני. ולא כהפירוש החדש, כבוד מי ששייך אלינו.
ואמנם ישנם אנשים שהורגלו כל כך בשיטת קידוש האמצעים. עד שאינם מסוגלים להבין כלל מבט רחב יותר, ושלכל מהלך ישנן הרבה השלכות. ושהנושא של כבוד שמים רחב יותר מכבוד ההכשר והמפלגה. עד שאין להם אלא שני צדדים. צד אחד הוא השיטה המשובשת שהורגלו בה. והצד השני הוא הריקנות הגמורה. אלו שאידיאל חייהם הוא לאכול פיצה, ולכן הם לא אוהבים בלגן. אשר זהו שורש ותמצית כל מדורי הדעות של העיתונים הריקים. ואידך זיל גמור. - ואינם מסוגלים אפילו לקלוט כי קיימת איזושהי בעיה במערכת הקיימת. ואת תוכן התיקון שהוסבר. את העובדה של מסירת החיים המוחלטת למען ה' ותורתו בכל האמצעים והכוחות, אולם מבלי להיטשטש בדרכי שקר. - והרי ודאי א"א שנמשיך לעוות את הדרך עד אין קץ רק מפני שיש אדם אטום מח שאינו רואה את ההבדל בין אור לחושך. ואם עד כדי כך הגיעו הדברים שאדם אינו מבין כלל מהי הבעיה ומה הצד השני, הרי ודאי אין ספק שהמצב צריך תיקון. ויפה שעה אחת קודם.

[היימישער ליטוואק]

חלק ג'

פרק ב הנהגת רבותינו
הנערים שגדלו מילדותם על ברכי ה'יתד' בטוחים שישנה "נוסחת הנהגה" אשר בעזרתה פותרים את כל הבעיות עד סוף כל הדורות. וגם לפי זה יכול כל ילד לדעת מי גדול ומי לא. וזוהי הנוסחה שנהגו בה מימי שמגר בן ענת, רב האי גאון, הרשב"א, ר' יצחק אלחנן, וכו'. - ואינם מסוגלים להבין, עד כמה הגישה הזו רדודה ומנותקת מהמציאות. ועד כמה העניין הוא מורכב, ובכל דבר יש שני צדדים למטבע, וישנם הרבה שיקולים ודרכים. וגם הבדלים בין גדולי ישראל איזה שיקולים הם המכריעים. ועניינים המשתנים בכל תקופה. וכאשר יבואר.
נפתח בשאלות האקטואליות המתחדשות.
תופעת הנושרים הרחבה כל כך לא הייתה כלל וכלל בזמן הרב שך. וישנם מאות ואלפים שאין להם כלל סיבה לפרוק עול, רק שקשה להם ללמוד כל היום אם מקשיי ריכוז או קשיים אחרים. וזה דבר שלא היה מעולם אשר מי שאינו לומד כל היום נהיה חילוני. רק במצב דורנו. ומתעוררת שאלה האם לאפשר להם מסגרת שלא ילמדו כל היום. יש כאן דיני נפשות של אלפי בחורים, שהם יהפכו לחילונים. ומהצד השני שמא יבואו בחורים שהיו יכולים ללמוד לגמרי, וירדו ברמתם. האם לפתוח מסגרת. או לאפשר בצנעה. או למצוא פתרון שלא יבואו רק הנצרכים. ואם יש שעושים כן האם להילחם בזה. – כל המצב הזה לא היה בזמן הרב שך. וגם אם מישהו חושב שאין שום שאלה, אין כל קשר לרב שך.
כמו"כ המציאות הזו שבתקופת מרן הגרי"ש התפתחה מפלגה חרדית שאינה נשמעת לרבנים . היא מציאות חדשה שלא הייתה בזמן מרן זצ"ל. ובאופן כללי נתחדשה מציאות של "אין ידינו תקיפה" בהרבה דברים. אשר הרבנים נלחמים נגד מציאויות קיימות. ולא כהרב שך אשר היה מועיל מיד. וזה עצמו סיבה לשיקול חדש על צורת התגובה. כמו שכתב החזו"א ש"מורידין ולא מעלין סיבתו להביא תועלת, ובזמן שאין ידינו תקיפה ומביא רק ההיפך, משתנה הדבר".
ולדוגמא היתד נתן הרגשה של מלחמה בכל מי שעובד. והתחדש מצב נורא אשר כמעט כל מי שאין תורתו אומנותו נהפך לשונא עולם התורה, ונוסף גם הוא על שונאנו ונלחם בנו. וזה דבר חדש אשר כל הדורות היו בע"ב נספחים על עולם התורה. ומייקרים את הת"ח. והרבה רוצים להשיא ביתם לת"ח. ובני התורה היו נעלים מעל היהודי הכשר הבע"ב, ולא שהוא מרגיש פסול ושונא. - ומאיפה פשוט הדבר להקים עלינו גדודים גדודים של לוחמים מבפנים. וגם ליצור מצב אשר כל מי שאינו בכולל גם כל זרעו וזרע זרעו לא יהיו. וחלק גדול מבחורי הישיבות היום הוריהם בע"ב. והרי חייבים לשקול ולמצוא את הדרך המדויקת היאך להתייחס. היאך לעודד ולהמריץ ולפאר את חיי בן התורה. אבל לא להילחם ולהשפיל.
- ועכ"פ הרב שך לא התמודד כלל עם שאלה כזו. שהציבור לא היה גדול כ"כ. וממילא לא היו כ"כ הרבה שיוצאים ולא עסקו בזה וגם לא היה להם התארגנות ומפלגה.
ובכלל, האם יש נשמע כזאת בישראל שיושבים אנשים על משכורות מנופחות ונוסעים במכוניות מפוארות והם יילחמו ויכריחו את כולם לשבת בכולל? זוהי הצורה? יש "מסורת" כזו מדור דור? הרי תמיד המאור שבתורה והאמת שבה הוא שהאיר לפני המחנה.
בחוברת "גברים חרדים לומדים מקצוע" מטעם מכון פלורסהיימר רואיינו רבים מהחרדים העובדים ונכתב שם כי הם "יודעים לספר על... כי הוא עצמו בן למשפחה אמידה. עובדה זו ותפקידו כעורך העיתון מבטיחות כי מצבו הכלכלי שפיר. וטוענים כי לולא היה בעל משרה בכירה ומרקע מבוסס, היה מתקשה יותר לתקוף את המבקשים לפרנס את משפחותיהם בכבוד" (עמ' 49).
ורבותינו בכך הדורות שקלו איזה דברים לצאת באיסור ואיזה לא. שאם אוסרים בצורה חריפה, כל אלו שלא שומעים מרגישים עצמם מחוץ למסגרת ואינם נשמעים לכלום. וזו שאלה שדורשת שיקול רב. ולמשל, האם אנו רוצים שכל קוראי משפחה ירגישו שכבר אינם מחויבים וקשורים כלל לרבנים ולמסגרת החרדית, ויצביעו טוב או יתחברו לאינטרנט פרוץ. והרי רבים שבניהם בחורי ישיבות. וזו רק דוגמא להרבה שאלות. ואנחנו נמצאים במצב עדין מאד. שכל מהלך דורש שיקול. ובכל כהאי גוונא הכריע היתד - האם יש לזה איזה נוסחה מהרב שך? הרי כשהרב שך יצא העיתון נסגר והיום זה לא כך. וכן בכל דבר.
וכמובן שהחינוך הפנימי בישיבות ובכוללים בצורה חריפה נגד כל ירידה ובעיה, והנושא הוא במלחמה רשמית ואיסור ציבורי פומבי וחד משמעי.
ולמשל, החזו"א התנגד לתכנית סמינר לרבנים בת"א. אבל הקפיד שלא יתפרסם ויאמרו משמו שהוא מתנגד. מהאי טעמא שלא יהא נזק כשלא יישמעו. (ספר התקופה ובעיותיה). ולדוגמא, הגראי"ל מתבטא בחריפות על חילול ה' בחשמל בשבת. . וכן סבר הגרי"ש לאיסור גמור. ומ"מ טען לפניו הגראי"ל שאין לכתוב ע"ז לציבור בצורה חריפה ומוחלטת. שהרבה ימשיכו להשתמש, וייגרם להם נזק. והגרי"ש סבר וקיבל. ואעפ"י שהיו רבים מחליפים אם היה כותב בנוסח החריף (התפרסם בקונטרס על החשמל). - וכן בכל נושא אין נוסחא אם להעדיף את השומעים או שאינם שומעים. וכל דבר נשקל לפי עניינו.
וזה שקלו בכל הדורות. כגון שכתב הרמב"ן לרבני צרפת שרצו לאסור הלימוד במורה נבוכים כי ראו בפועל שהיו רבים מתקלקלים עי"ז. והציע שלא לאסור, וז"ל:. "ואם תגזרו דבר שלא יהיו מקבלים מחיבה לא יחושו לחרם מנינכם ויאמרו לעיניכם אדרבה, ויהיו לרגלם רשת ולמכשול סיבה, ולמה תבלעו נחלת ה'.... לכן חושו למניינכם והוו מתונים בדינכם. החרם יותר והאלה היוצאת תופר בתרועת שופר.. במרעה השלום תנהלו הצאן ובנאות האהבה תרביצו העדר,..ראוי לכם להזהיר בנחת את הכל להניח העסק מכל וכל. השומע ישמע והחדל יחדל (כתבי רמב"ן)" – איך נעלמו מהרמב"ן כל "עיקרי הדת"? שאסור לחשב חשבונות. וכשכואב צועקים. ואנחנו לא פועלים של הקב"ה וכו' וכו'. והרי ראו בחוש שמתקלקלים. ויתכן שהיו מרבני צרפת שחלקו על השיקול במקרה הזה. ועכ"פ יש כזה שיקול. וגם אין נוסחה לזה ממשה רבנו, אלא מחלוקת ראשונים במקרה הזה.
ובכל מקום וזמן שקלו לפי עניינו, ואין נוסחא שצריך תמיד להעדיף את אלו שישמעו ולא להתחשב ברחוקים יותר. או שצריך תמיד להתחשב. והיתד חידש שא"צ לשקול כלל.
והנה ישנה בעיה נוראה בציבור הליטאי. דבר שלא היה בכל הדורות. שמי שעובד אין לו שייכות לשום קהילה חרדית. כי אין קשר כמו פעם בבתי הכנסיות. והקהילה היא בכולל. וגם אין מסגרת שיכול ללמוד. רק עם בע"ב זקנים. . וזה מה ששמר על היהודים בכל הדורות השייכות לקהילה. שרק מעטים למדו כל היום. ולפני כמה שנים התאספו אברכים לש"ש להקים בית מדרש לעובדים עם רב קהילה שיתאגדו מסביב ללימוד. ולבסוף התבטל, כי פחדו מה'יתד' שייטענו שיהיו שילכו לעבוד בגלל זה . ויש מהם הטוענים בפירוש שאסור לעשות כן. כי עי"ז יתאחדו. - וכל זה פשוט ממסורת הדורות. לקחת אלפי יהודים כשרים. ולמנוע מהם את האפשרות ללמוד. לגזור עליהם שמד. לסגור בתי כנסת בתי מדרש ומקוואות. רק כדי שלא יתאחדו (והרי ככה מתאחדים באינטרנט). וכל זה הלבלר יחליט בעצמו, עפ"י נוסחת הרב שך. בזמן הרב שך הציבור לא היה כ"כ גדול. האם הרב שך התייחס למצב כזה?
"הסביר החזו"א מדוע הזדקק באחרונה לאנשי פא"י. ואמר כי ברצונם להיות 'ברוגז', ואז יהיו חופשיים לנפשם. לכן אין לתת להם להיות 'ברוגז' ועל ידי כך אפשר יהיה למנעם מהרבה דברים. ואל"כ יעשו מה שליבם חפץ" (מעשה איש ח"ד רמ"ז). כלומר, יש כזה שיקול שיהיו מחויבים אלינו. ומרן הג"ר יצחק אלחנן הפליג בשיקול זה. ש"הנאורים" בפטרבורג פרצו פרצות לא רצה לצאת נגדם בפומבי. שאם ירגישו שמסוכסכים לגמרי לא יהיו מחויבים לשום דבר. ואף כשהוציאו נגדם פשקוילים. שלח להם הגרי"א מכתב והכחיש שזה לא על דעתו. והועיל עי"ז שנמנעו מכמה דברים . – וכמובן, לפעמים מפגינים הרחקה. ומוותרים על השיקול הזה. - מהי בדיוק הנוסחא? מתי כך ומתי כך? כמובן מנהג החזו"א בפא"י לא שייך היום לגבי המזרחי וכדומה. אבל לגבי ש"ס. הרי הם טובים מפא"י. וגם אם הרב שך ראה צורך לנקוט בצד השני. אולי עכשיו מתעורר השיקול ההפוך. שיהיו מחויבים? יש למישהו נוסחה?
גם בעניין הפרדת קהילות אין נוסחא שתמיד לבחור את התועלת שבהפרדה. וגדולי ישראל בכל הדורות העלו שיקולים שונים. "יהודים מכפר אתא שאלו לחזו"א למה לא לעשות קהילות נפרדות כמו בהונגריה. הקנאים יותר היה להם רבנות משל עצמם והרי בהונגריה הדבר הציל את היהדות. השיב רבינו: היום אין זה הזמן. הנה נעשה בכפר אתא, ישנם יהודים שעדיין לא יסכימו ללכת לקהילה נפרדת ואדרבה יתרחקו מהיהדות. ע"י שלא נעשה לאט לאט הם מתקרבים.. ע"י כך נרחק את אלו מהתורה והרי אנו רוצים לקרב גם את היהודים הללו" (מעשה איש ק"ו מר"צ ש. ששמע מבעל המעשה ר"ז שטינמץ). ומרן הנצי"ב הכריע משיקול אחר (משיב דבר ח"א מ"ד) בדור הזה.. מי שאינו משים אל לבו להיזהר הרבה הרי הוא בחזקת סכנה שיהיה נגרר גם הוא... והנה המעריך (-עורך העלון) הורו והוגו עצה להיות נשמר מדור זה, להיפרד זה מזה לגמרי כמו שנפרד אברהם מלוט. במטותא מן המעריך עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה, הן בשעה שהיינו באה"ק וברשותנו כמעט בבית שני נעתם ארץ וחרבה בית וגלה ישראל בסבת מחלוקת הפרושים עם הצדוקים וגם הסב מחמת שנאת חנם הרבה שפיכות דמים מה שאינו מן הדין. היינו בשעה שראה פרוש שאחד מיקל באיזה דבר אע"ג שלא היה צדוקי כלל אלא עשה עבירה, מ"מ מחמת שנאת חינם היה שופטו לצדוקי שמורידין אותו, ומזה נתרבה ש"ד בהיתר ולשם מצוה בטעות וכבר רמז ע"ז בתורה (ס' במדבר סי' לו מקרא ל"ד) וכ"ז אינו רחוק מן הדעת להגיע ח"ו בעת כזאת ג"כ. אשר עפ"י ראות עיני א' ממחזיקי הדת, ידמה שפלוני אינו מתנהג עפ"י דרכו בעבודת ה' וישפטנו למינות ויתרחק ממנו ויהיו רודפים זא"ז בהיתר בדמיון כוזב ח"ו, ושיחת כל עם ה' חלילה. אלא אם באנו לחזק את הדת בקרבנו ושלא ירף בלבנו ובלב בנינו עלינו להרבות תורה בבתי מדרשים..וזה א"א אם יהיה כל אחד דואג לבניו וכו'" – הנה, הנצי"ב ראה שיקול זה כמכריע נגד התועלת העצומה שתבוא מההפרדה. האם שמענו מישהו היום שמזכיר בכלל שיקול כזה? והרי אין שום שמץ של מחשבה ושיקול רק זועקים מסורת מסורת, ובקושי יודעים את השמות של גדו"י שלא לדבר על דרכיהם.
ובאותו דור לא היתה חוצפה כזו שיבואו בחורים תלמידי החת"ס ויילחמו בנצי"ב. בגלל שהחת"ס עשה הפרדת קהילות. שהדרך המסורה הייתה שגדו"י בכל זמן הם המכריעים.
איך צריך להתייחס לאנשים אלו שעומדים וצועקים ששום דבר לא השתנה מזמן הרב שך, למרות ש"אין ידינו תקיפה" זה ודאי מצב אחר ושאלה חדשה. ולמרות שרוב רובם של השאלות הם חדשות כפי שהראינו בבירור? איך אנשים מגיעים לסמיות עיניים כזאת? איך נוכל להצליח במערכה עם שאהידים כאלו שלוחמים במסי"נ על שמירת שבת, אבל אינם יודעים מתי שבת ומתי יום רביעי. וגם בטוחים שאסור לחשוב על זה?
והרי זה היה החינוך של גדולי ישראל שאין נוסחא וכל דבר לשאול לפי מקומו. ולפעמים היה מחלק החזו"א בין כמה חכי"ם שלכל אחד אמר משהו אחר! למשל, "נציגיה החרדים של בני ברק שאלו לחזו"א אם יש להם לתמוך בהקמת אצטדיון תמורת הבטחה למגרש רחב ידיים לסמינר וולף. לאחר שמיעת כל הנתונים התיר להם רבינו לעשות כן. אח"כ נכנס שוב ר' משה שרייבר ז"ל לבדו בסערת רוח ואמר כי חש בנפשו שאינו מסוגל להרים אצבע ולתמוך בחילול שבת וביקש להימנע מהצבעה. רבינו הסכים עמו. ואמר "זה נקרא ירא שמים" (קובץ "זכרון משה" עמ' קע"ה).

הנהגת מרן הרב שך
הנהגתו של הרב שך לא התקבלה בגלל שהוא העתיק משהו ממישהו. הרב שך חידש המון דברים! והוא התקבל משום שהוא היה מקובל על ציבור הת"ח ובני התורה.
הרב שך חידש שמיסד את בני התורה סביב המפלגה, בניגוד למה שהיה קודם רק סביב הגמרא. וזה דבר שיש בו גם סיכונים גדולים. שקודם לכן מפלגת ג' הייתה משמימה, וכל מה שהתנהל בכנסת לא העסיק את בני התורה. ואח"כ נהייתה הרגשה שזה חלק מאיתנו. ולמשל כשהצביעו לנתניהו בפעם הקודמת בתשנ"ו היה סחף עצום של אהדה אליו. כי הרגישו שהוא "איתנו" ו"משלנו" ובחורי הישיבות היו מחקים את דיבורו. ומתבטאים "ביבי ביבי" והיו שרים מסביבו "לבנימין אמר" והיה מצב נורא שכל אנשי החינוך בישיבות זעקו על הדבר. . וכל זה מתוך הקשר החדש למפלגה. וכמו"כ הסיכונים דלעיל.
וכמו"כ חידש. שבזמן החזו"א והגרי"ז עסקו רק בחוקים דתיים. והרב שך דיבר על כך ש"אנחנו אזרחים וגם לנו יש זכויות והם עושים לנו הרבה עולות וצריך להילחם איתם" (ציטוט מירחי כלה תשמ"ט). והיה בזה סיכון חדש שמרגישים כאזרחים. ודבר שמחייב גבולות. .
והחזו"א והגרי"ז גדרו ואסרו להיכנס לקואליציה. והרב שך חידש שנכנסו לקואליציה עם הימין. וזה היה שינוי בעיקר המושג. שהיה מקובל שעצם העובדה שאינם מכירים בשלטון התורה אלא בחוק זוהי הבעיה. ואין לנו שיתוף איתם. ועי"ז נוצרה הרגשה חדשה שרק משום שהשמאל פועל בחוקים מסוימים, וכיו"ב. ולא בעצם כפירת הציונות. .
וכמו"כ החזו"א והגרי"ז נלחמו רק באנשים פסולים. ובזמן הרב שך נלחמו אישית גם בגדולים כשרים למהדרין, כאשר היה איזה צורך. כגון בהגר"ש ואזנר. ובהגרי"מ פינשטיין. וזה דבר שלא היה כל הדורות. והתחדש לצורך צורת ההנהגה החדשה. (וישנם רפי שכל החושבים שחידוש זהו רק לשנות מנגינה בקינות, אבל הנהגות שלא היו כל הדורות אין לזה משמעות כלל).
וכמו"כ הרב שך הוציא בחורי הישיבות לבחירות (וכמובן לא הסתכם ביום אחד אלא במעורבות בכל העניין. ובשיחות בישיבה וכו'). ובניגוד למה שהיה מקובל עד אז שהישיבות והפוליטיק הם שני עניינים חלוקים מיסודם אהדדי.
וכל הדברים החדשים האלו שקל והכריע מרן זצ"ל מדעתו הרחבה להעדיף התועלת על הסיכונים.
והגאון ר' דב לנדא מגדולי תלמידי החזו"א פנה במכתב להגאון ברוך שמואל דויטש בתשמ"ט וכתב כעובדה "מעולם לא הייתה כך צורתו של עולם התורה". והוסיף את דעתו "למיטב הכרתי והכרת אחי ורעי לא זו הצורה שיש להלבישו מכאן ולהבא!" והאריך בסיכונים שיש בשינוי זה. ואף אחד לא טען שהוא שקרן או חולה אלצהיימר, ובאמת כך היה מעולם. אלא אמרו שרועי ישראל ששתלם ה' בכל דור ודור הם המכריעים. יש בעל הבית והוא הקובע. .
ולדוגמא, ידוע דעת מרן הגרי"ש שלממשלה הציונית יש כח דינא דמלכותא דינא (מופיע בפסקי דין). וכשבאה לפניו שרת החינוך וטענה שעושים אפליות, אמר לה אם זה מוסד שמקבל מהממשלה אתם יכולים להוריד תקציבים. כי שייך לכל הציבור וא"א להפלות. ואם פרטי יש להם זכות. – וידוע שהחזו"א והגרי"ז היה אצלם נקודת השקפה עקרונית, ש"קבוצת שודדים וגזלנים התנפלו כאן וקוראים לעצמם ממשלה ושלטון" (עי' מעשה איש רמ"ה). האם מישהו חשב שיש כאן טענה עליו? (ויש כאן גם נקודה שהשתנתה מצד תיקון העולם. כהיום שהציבור כ"כ גדול אם כולם יגנבו יהיה בסופו נזק לכולם) . וכן ידוע שבתקופת הגרי"ש ישבו בקואליציה עם שינוי. וחלק על הרב שך שאסר עם מרץ (וק"ו). ומרן זצ"ל היה בנפשו הדבר הזה. וע"ז יצא הקצף בזמנו על ש"ס, כידוע.
ונז' לעיל דברי הרב לורנץ כי ראה שלש הנהגות שונות חזו"א וגרי"ז והרב שך. והחזו"א והגרי"ז "קשה להעלות על הדעת שהיו מתמודדים עם הקמת ארגון חדש או ניהול מאבקים כפי שהרב שך פעל" והיינו שהרב שך פעל באופן אחר. וכל אחד התאים לזמנו בהשגחת ה'.
וכל אדם שפוי ששומע את הדיבורים של "שיטת גדולי ישראל בכל הדורות" אינו יודע אם לצחוק או לבכות. כמה שיטות היו בין גדולי ישראל, וכמה שיקולים והכרעות לכל הצדדים. בין החזו"א לגרי"ז היו הבדלים מהותיים. הגרי"ז סבר שאסור להיפגש עם בן גוריון. ואומרים שחלק על החזו"א בהתעסקותו עם פא"י . וכן אומרים שהתבטא בחריפות רבה ע"ד הנהגת החזו"א הנ"ל לחשב סיבות ש"כל הסיבה שמורידין ולא מעלים היא כך, ולכן כשהסיבה מתהפכת משתנה" . וכשכתב החזו"א לבן גוריון, אמר שלא להחתים הגרי"ז, שלא יסכים על חנופה. – האם מישהו יודע שהיתה אסיפה בפטרבורג בשנת תר"ע לגבי הכנסת שפת הרוסית לחרדים, והאור שמח טען להתיר, והתווכח עם הח"ח. וכן כתב האור שמח במכתב בתרפ"ב כי בהסכמת האומות בהצהרת בלפור בטלו הג' שבועות. והגרי"ז חלק בזה. והנה מרן הג"ר אלחנן וסרמן היה קנאי נגד בחירות ומפלגה בכלל. והחזו"א התווכח עמו בתועלת ה'אגודה'. ולאידך גיסא, מרן הגרח"ע שקל לאחד את האגודה עם המזרחי . והחזו"א שלל זאת בהחלטיות. אבל לא הפך את הגרח"ע לטרייף בגלל זה. והנהגת ר' יצחק אלחנן הייתה בדרך שלום באופן חריף ביותר, כנ"ל. והגר"י סלנטר היה באופן אחר קצת . וכן היה דעות בין גדו"י עד כמה מותר להשתמש במחלוקת ובאיזה אופנים. וכגון, הח"ח התנגד למחלוקת אף נגד הר' קוק. וע"ז שלח מכתבו הידוע בגנות המחלוקת. והיו שחלקו עליו. (ואלו שהמחלוקת היא לחם חוקם היומיומי צועקים: אנחנו ממשיכים את הח"ח...)
– וכמובן שא"א ללמוד משום דבר לזמננו. וכל דבר לפי עניינו. וצריך להסתמך על גדולים המוכרים ע"י הת"ח והיראים. אבל לחשוב שיש נוסחא אחת מכל הדורות לפתור הכל, וגדול שחושב אחרת הוא מחוק, הרי צריך תשעה קבין של בורות וסכלות.
ומה שברור שמעולם בכל הדורות לא הייתה שיטה כזו שחשבה שיש לה את הנוסחא ממשה רבינו ויצאה לג'יהאד נגד כל גדול שחושב אחרת. וזהו חידוש גדול ונורא שלא נשמע כמוהו מרבותינו מעולם!! ישנו רק מקום אחד שחושבים כך. אצל אנשי החומה. שהצלת היהדות היא רק לא לשנות שום דבר. וחוץ מזה אין שום שיקול והכרעה. ובגלל זה הם תלו מודעות נגד החזו"א כשנפגש עם בן גוריון. והתחצפו אליו בנושא האידיש. וחרפו את הרב שך כשנכנס לקואליציה. ופגעו בגרי"ש כשהעביר קברים.
והסמינר הראשון בא"י היה ע"י הרב שרנסקי בת"א. ומיד קיבל מכתב מלא חירופים וגידופים נוראים מהקנאים בירושלים על הפרצה הנוראה שלומדים מתמטיקה ואנגלית וכו' והשינוי שלא היה מעולם ומדור דור. ואיימו עליו כדרכם בקודש. ומייד רפו ידיו. ואח"כ הלך למרן הגרא"ז מלצר והרגיעו וחזקו (התפרסם ביומן של תלמידתו א. רוטנברג "דפים של אתמול"). - ומי יודע איך היה קם עולם התורה, אם לא היה לנו את הגרא"ז שהתנגד לדרך זו, והבין שיש צורך לשנות, ולהנהיג מתמטיקה ואנגלית, וכך התאפשר לאברכים ללמוד.
וכשבא האדמו"ר מסטאמר לחזו"א שאלו "מדוע לא יוצאים היום בחרב ובחנית כנגד הפוקרים כמו שהיה בדורות קודמים". והשיבו החזו"א "בגלל שהיום לא ישמעו לנו" (עדות הר"מ וונדר. מעשה איש רמ"ה). והיינו, שיש שיטה שממשיכים לעולם באותה צורה מבלי להתחשב בשינוי המציאות. ויש שיטה שמשנים בהתאם למציאות. וחשוב להדגיש שעולם התורה תלמיד של החזו"א ולא של האדמו"ר מסאטמר, למי שהנקודה הזו לא ברורה לו.
והיום חזרו הלוחמים לדרך מסוכנת זו. ולמשל, עומדים וזועקים איך יכול להיות שהתירו השתלמות למורות מסוג תואר זה ולא מסוג זה שסבר הגרי"ש. והרי אימותנו בוורשא למדו רקB.A ולא תואר אחר. וסבתותינו בגרודנא למדו רק מולדת וגיאוגרפיה מדור דור. והנה גם כיום יש בי"ס של שמידל שלומדים תפירה ובישול. והם טוענים שהם "אגו"י האמיתית". ומעבר לזה זו פרצה. וברור שאם נעשה כמוהם נמנע מאות שהולכות ועושות בגרות ויוצאות החוצה. שהיודעת אנגלית יכולה לעשות בגרות בקלות. - וכל זה הכריעו גדו"י בשקלול של רווח והפסד. שמצד שני אין פרנסה לכולם בתפירה ובישול, וממילא הרבה אברכים יצאו לעבוד או שיתמוטטו. ולא אמרו ש"הקב"ה יעזור ולא צריך לחשוב על פרנסה". כי הקללה של בזיעת אפך תאכל לחם לא התבטלה. רק שהעבירו אותה היום לנשים. וכמו"כ כאשר מספר האברכים הולך ומכפיל את עצמו להגיד שכולם יהיו מורות, מורה לכל תלמידה, זה בדיוק כמו התפירה והבישול. . וממילא יצאו יותר אברכים. ולכן עפ"י אותו עקרון הוסיפו השתלמויות. והגרי"ש הוסיף מה שלא היה בזמן הרב שך. וכל גדול שוקל ומכריע לפי מקומו וזמנו ודעתו. בין הסיכון ליציאת האברכים, לסיכון הנשים. והטיפשות הגדולה ביותר היא לקבוע בזה נוסחא לדורות (והגע בעצמך אם היו מתחילים בתפירה ובישול, ואח"כ מוסיפים השתלמויות וכו'. ואם היו קובעים נוסחא לדורות על התפירה והבישול, חצי מהאברכים היו יוצאים). העיקרון הוא שצריך תמיד לשאול.
וכל הכרעות גדו"י בכל הדורות היו מתוך הכרת המציאות. ולא סמכו על הנס. וגם כשהרב שך נלחם בגור בעיריית ב"ב. שלא נתנו לנו שטחים ותקציבים. והיה בזה כמובן סיכונים ומחיר כבד. היה אפשר להגיד מה צריך את כל הביטול תורה. שלא יתנו. האברכים ייתנו את הדירות שלהם לבתי כנסת. וייקנו דירות אחרות. ומאיפה יהיה כסף הקב"ה ייתן. ומה צריך את ראש העיר.
ובאמת לשיטתם חבל על כל הדיבורים מי הגדול. הרי אין שום שיקול או ספק או הכרעה או משהו שמשתנה. ועל מה להילחם. ואיך להילחם. והעצה היעוצה להעמיד "תוכנת השקפה" ויזינו בה את הנתונים מתשמ"ט. ויגישו לה את השאלה. למשל ללמוד עיצוב פנים. אם היה בזמן הרב שך: אור ירוק. ואם לא, תוציא באופן אוטומאטי "מכתב" ומהצד השני "פשקויל" ומהצד השלישי את הכתבה "זעזוע ושאט נפש והלם רבתי בציבור מ...." ותוכנה זו תנהיג אותנו עד ביאת גואל, בדרך של כל גדולי הדורות עד יהושע בן נון. ימים על ימי מלכה תוסיף שנותיה כמו דור ודור.
וכך זה בהחומה. אשר העסקנים מחזיקים בידם את התוכנה. ועפי"ז הם מנהיגים את הרבנים. . וכמה חינכו רבותינו נגד שיטה נוראה זו. "בא אחד מה"קנאים" לשמוע דעת החזו"א אודות הלימוד בתתי"ם באידיש. והשיב רבינו שדבר זה צריך הכרעת חכמים. ה"קנאי" אמר אנחנו נילחם נגד זה. והשיבו: ודאי שצריך להילחם נגד מי שעושה מדעתו דבר שצריך הכרעת חכמים לפני שהחכמים הכריעו" (מעשה איש קי"ג). ואע"פ שאותו קנאי בא מכח הגדולים הקודמים שהנהיגו את האידיש. מ"מ "צריך להילחם בו" אם הוא חושב שמוכרח שיישאר כך בכל התקופות. היינו, שאין עיקרון לא לשנות. אלא העיקרון הוא לשמוע לחכמים בכל זמן. וכן שלא כל דבר נכון להילחם "בא לפני החזו"א אחד מהקנאים ואמר: הרבי צריך למחות נגד הפונוביז'ער רב. השיב רבינו: אם אני רבי אני מורה שתשוב מיד באוטובוס הראשון לירושלים". שם.
והשיטה הזו שחידשו עכשיו במחנינו, היא שינוי עצום ונורא נגד כל המסורת מכל הדורות. שתמיד ידעו שכל השאלות מוכרעות ע"י הגדול שבימיך. כיון שבכל תקופה מתחדשים דברים. וגם ידעו שלכל גדול דרכו שלו. ומעולם לא היה מושג שיש איזו נוסחא מגדול שנפטר, אשר עפי"ז יכול מישהו להחליט. . וכך הם טוענים להדיא, שא"צ הנהגה חדשה. שכל השאלות הוכרעו. וצריך רק להיות היסטוריון לדעת מה אמר הרב שך. ולא שמענו מעולם דרך חדשה ומחודשת כזו. וגם אין בזה טעם וריח, שאם כבר מחשבים עפ"י נפטרים, הרי אפשר לחזור עד החזו"א. ועפ"י דרכו, להילחם גם ברב שך או בגדולים חיים. הנשמע בישראל כדבר הזה? מישהו אי פעם טען שהגרח"ע מחוייב להכרעות של הגרי"א, וכדומה? לא מצאנו כזאת בישראל בשום דור ובשום קהילה ועדה, וגם בקרב החסידים ההנהגה לעולם עפ"י החיים. ורק שתי חסידויות בלבד מונהגות ע"י רבי נפטר.
והנה קנאי ירושלים נלחמו במרן הגרא"ז מלצר בעניין הגיוס. שהייתה שאלה איך לעמוד מול בן גוריון. האם באופן שכל מי שלומד פטור. או שכל מי שחרדי פטור . אעפ"י שעכשיו אינו לומד. . ובירושלים הרעישו עולמות. שאיך אפשר להסכים שחרדי ילך לצבא גם אם אינו לומד. והרי עיננו הרואות שמתקלקל הרבה יותר. וגם יש בזה הכרה שכאילו יש מקום לחרדי בצבא שמנוהל שלא עפ"י תורה. וכך זה נותן להם פתח ופרצה לציבור. וצריך לעמוד על הכול. שאין להם דריסת רגל במחנה החרדים. והגרא"ז סבר שנכון שמתקלקלים וההפסד גדול. אמנם מאידך, אם נעמוד בצורה כזו יש סיכון שלא יקבלו עמדתנו בכלל, כי לא יתקבל בדעתם לפטור כל חרדי. אבל תורת אומנותו יוכלו לקבל. ועוד, שלא נוכל לעמוד עד הסוף. כי יהיו כאלו שילכו. ועי"ז נפסיד הכל. וא"כ אין לנו זכות לסכן את בחורי הישיבות בשביל האחרים, אף שמתקלקלים. ועלינו לדבר רק עליהם. ועל כן דברו על "תורתו אומנותו". וכמובן שבירושלים צעקו שזו קרירות ופשרנות נוראה ואיומה. שהרי מתקלקלים. ואסור לחשב כלום. וחירפו וגידפו ובקשו לערוף את ראשו. כי לא קיים אצלם כלל מושג של שיקול והכרעה והכרת המציאות.
ובאמת גם היום אפשר לצאת בדרישה, שלא להסכים לחוק שיותנה בלימוד. אלא כל חרדי. ולעמוד במסי"נ. ועי"ז יינצלו אלפים. שהרי באמת הנושא של הצבא הוא לא הפסד שעות הלימוד, שודאי מדובר גם על רשומים בכולל שלא לומדים. אלא שמתקלקלים. וכי מזכיר בחידר או מוכר במכולת שכונתית לא מתקלקלים בצבא? וכי עליהם לא צריך להילחם? והרי מגוייסים בכפייה ולא רק בפיתוי. וכי מותר לומר ש"בין כה וכה אינם לומדים"?! ואפשר להתנגד לכל ההתפשרות הזו שבחור הולך ללשכת גיוס ומגיש דיחוי כל שנה. אשר מלבד ביטול תורה ופריצות, מכניס את ההכרה שכאילו שייך לשרת אצלם, ורק בגלל שלומד עכשיו. ועי"ז נכנס בציבור האפשרות הזו. ואח"כ הולך למסגרות שהקימו. וגם הם מרגישים שאנו תחת שליטתם רק ש"דוחים". וכיון שמגייסים גברים, ממילא רוצים גם לגייס נשים. ואפשר להילחם ולעמוד בצורה מוחלטת, שאין להם דריסת רגל במחנינו. – ומי שחושב שהנוסחא היא תמיד "לחומרא" עד הסוף, חייב להילחם נגד דעת הגרא"ז. ואם חושב שגדולי ישראל מכריעים כמה לדרוש וכמה לסכן, הרי זה מסור לגדולי ישראל להכריע בכל זמן וזמן.
דרכי הפעולה: וכמו"כ לשיטת החומה אין הגבלות באיזה דרך להילחם. אלא להתפרץ באימפולסיביות על כל דבר. וכל רבותינו זצ"ל חינכו שיש דרכים מסוימות שבהם פועלים. וכל גדול פעל לפי דרכו וסגנונו. "כאשר פשטו דירי חזירים בארץ, נשאל החזו"א האם ללכת להרעיל אותם. ואמר "זו לא הדרך!". והוסיף אם יתאחדו יצליחו להעביר חוק בעניין (מעשה איש ח"ד)". - ובסוף ימי הרב שך הצטרפו הציבור שלנו להפגנות לסגירת בר אילן. והתבטא מרן שאינו גורס דרך זו. אלא צריך לפעול בכנסת. - וכנ"ל ש"בא הגר"ב מנדלזון לחזו"א על פרצה בצניעות. ואמר החזו"א איני מצליח בקריאות ובמודעות. אני קובע ההלכה בספר" והשואל ידע שמודעות החזו"א יועילו. והחזו"א לא הכחיש שלא יועיל. אלא שלא רצה לפעול בדרך מלאכותית. אלא כשיגיע מהכרה פנימית.
וצרי הדעת הנ"ל מתייחסים לכל זה כקרירות נוראה. שהרי בינתיים אנשים אוכלים חזיר. וכשמרעילים יועיל תיכף. וכן נוסעים בינתיים בכביש. ומי יודע מתי יהיה חוק. ואיך החזו"א לא תולה מודעות אע"פ שבינתיים נכשלים המונים. ומי בכלל מסתכל בספר. וכן, שאם אתה לא יוצא להפגין אתה מתקרר ומרגיש שלא אכפת לך. . ונשגב מבינתם שהדברים קצת יותר מורכבים ועמוקים, ולגדולי ישראל ישנם עוד שיקולים.
וישנם אנשים חכמים מחוכמים אשר יש להם את הנוסחא: ללכת "לחומרא" ולא "לקולא". א"כ כשמרן הרב שך נכנס לקואליציה עם הימין צריך להצטרף לגידופי החומה ולהילחם בו. כי החומרא היא לא להיכנס כמו שאמרו החזו"א והגרי"ז. והרי הרב שך אמר שיש חילוק, ומוכרחים להצלת היהדות. ומי שנמנע פושע. - וכשהרמב"ן אמר שלא לאסור מורה נבוכים, צריך ללכת לחומרא. וכן לאסור. כי הרי מתקלקלים. והרי הוא הסביר שזה גורם גם נזק. - וכן כשמרן הגרא"ז דיבר על "תורתו אומנותו" צריך להילחם בו. כי החומרא היא שאף חרדי לא ילך. והרי הוא טען שזה סיכון. - וכשהקנאים צעקו על המנהל שרנסקי על לימודי חול, והגרא"ז התיר לו, זה חומרא או קולא? ואם אתה עוזר לגור להרוויח כסף מהמלחמה בשפע שוק, ואח"כ מתגלה האמת לכולם, זה חומרא או קולא? ואם אתה לוקח אנשים שקראו משפחה ובגללך הם מתחברים לאינטרנט, ובנם בחור ישיבה, זה חומרא או קולא? - ואם נשווה את החזו"א להחומה נראה שהוא "לקולא" בכל הדברים. וכמו"כ הנצי"ב לגבי הגרי"ז. וכדומה. - גם ה"חכמה" הזו היא מאותה צרות דעת וצרות מבט המאפיינת את הגישה החד מימדית הזו.
והנה הדבר דומה לאלו שיש להם "כללי הוראה" אשר כל מי שעבר את הקורס ושינן את הכללים כבר יכול להתיר עגונות ולדעת את התשובה בכל דבר. הרי עובדה זו כשלעצמה מעידה על הרמה. וכך אלו שיש להם כללי השקפה אשר כל ילד יודע איך הדרך להנהיג את הדור ומה צריך לעשות. - וכמה בזיון הם גורמים למרן זצ"ל אשר מטפילים עליו דבר כזה אשר לא עלתה על ליבו, להיות בעל כללים ברמה כזו.
ויש עוד "הוכחה". מה אומרים האנשים הריקים. ולהגיד הפוך. א"כ לו יצויר ששיטת "החומה" הייתה שולטת בב"ב. והיו שופכים אקונומיקה על כל קוראי משפחה. ומנפצים את זגוגיות ההכשר המתחרה. וכו'. והנה הייתה עוברת ההנהגה לחזו"א או לרב שך או לכל גדול אמיתי. הרי הייתה "התאמה מפליאה" בין כל האנשים הריקים לבין הגדול. כי שניהם היו מתנגדים ל"שיטת האקונומיקה". וגם אם היה שיטת "משה הירש" שולטת, ביחס אליו היו שמחים עם "העדה". א"כ זו הוכחה נפלאה שרק משה הירש הוא הצודק. ואולי רק ערפאת בעצמו. – והנה עכשיו הלבלרים מדברים כל הזמן על "הפלג הירושלמי" ותומכים בהם שצריך להכיר בהם וכו' וכו'. א"כ צריך לעבור לצד ההפוך - אנשים שלומדים דף גמרא עם כל התוספותים לא מתביישים להשתמש בטענות כאלו?
ואולי זו הייתה טענת החרטומים במצרים שצריך להמשיך ולהרביץ בצפרדע, אע"פ שמוציאה נחילים. כי עובדה שאם מפסיקים היא שמחה. וע"כ שצריך לעשות הפוך ולהמשיך. לאן נגיע ברמה הזו?

שיטת ההסברה: והנה עומדים אנשים ותמהים: מי ילד לנו את אלה? איך בחורים ואברכים מגיעים לעומק הרדידות, שיש להם "שיטה מכל הדורות" ועפי"ז הם יחליטו שאין צד אחר. ושכולם מחויבים לדעת הרב שך וכו' וכו'. מאיפה זה בא? והרי מדובר באנשים מבוגרים לפי מרחק השנים שיש מלידתם עד היום? – והתשובה היא פשוטה: מדובר באנשים שגדלו מצעירותם על שטיפת המח של היתד. שמוחק כל שם שחושב אחרת במשהו, שח"ו לא יתקלקלו מזה. וכל מילה שאנחנו אומרים זה "מדור דור". ומי שיגיד אחרת אחת דתו להשמיד להרוג ולאבד. ואין שום מחשבה. ואין שום דעה ושיקול. וכך נכנסים אנשים למצב כעין "היפנוזה" אשר כל נתון שאומרים לך אתה מקבל. אפילו אם יגידו ש"השמש זורחת בחצות מדור דור", ייצאו להילחם על מי שיערער. ובדור הבא נצטרך לשכנע את הילדים שלנו שלא בכל הדורות היה "עיתון של בני תורה". והם לא יאמינו לנו.
ולדוגמא, עומד ראש ישיבה ואומר לאנשים ולבחורים שצריך לדרוש דירה כי "בכל הדורות היה כן". קטונו מלשפוט ת"ח. וכנראה יש לו שום פירוש והבנה בדבריו. אולם השאלה היא איך השומעים מקבלים כפשוטו ולא שואלים כלום. ממי דרשו? מאברכים עניים? ומה היה האחוז של הבחורים המצוינים שהגבירים לקחו? האם היה כמו היום שכולם מצוינים ובלי לפשוט את העור א"א לחתן כלל את הבת? הנהיה כזאת מעולם? אלא שזהו סגנון החשיבה כהיפנוזה כנ"ל. ואין פלא שבסגנון כזה לא יכולים להכיל כל גישה והנהגה שמתחשבת בהכרת המציאות.
ויש להסביר וללמד זכות על היתד מה שהביאם לזה. שבדורנו יש הנהגה כללית ויש הכרח של דבר אחד לדור. וא"א לחנך שלכל ת"ח יש את דעתו שלו. וכל אחד יעשה אחרת. וע"כ חינכו שכל דבר שאמר הגדול, וכל פרט שיש היום זה הנוסחא מדורי דורות. וכל מי שחושב אחרת פושע ומנוול. גם אם הוא גדול המוכר ע"י ציבור ת"ח ויר"ש. וממילא א"א לחשוב שיש דברים שצריכים שיקול והכרעה, כי א"כ לא היו מזדהים שהדעה האחרת מחוקה. כי הוא הכריע אחרת. וע"כ שאין שום שיקול. והכול בנוסחה פשוטה שלא משנים. ויצא העגל הזה. - אמנם במקום להמציא סגנון חדש שלא היה מעולם בכל הדורות, ולטמטם את הציבור, היה אפשר להסביר על פי דרך התורה המסורה. שצריך לשמוע לשופט שבימיך. שמקובל לרוב ציבור בני התורה והיראים. ועל פי דעתו והכרעתו אנו יוצאים להילחם או להיפך ככל מה שהוא מורה לנו. וגדול שסובר אחרת כבודו במקומו עומד ואנו לא הולכים לפיו. ואם היו גדולים בהכרעות אחרות בתקופות אחרות, היו מחויבים לשמוע להם. וכך ידעו כל הדורות שלכל אחד יש את הנהגתו. ואף אחד לא הלך להילחם בר' יצחק אלחנן שינהיג כמו ר' יעקב עמדין. וכיו"ב.
וצורת ההסברה הזו מתרחבת לכל נושא עד שאפילו בדברים הבסיסיים והפשוטים ביותר שורר טשטוש ובלבול מושגים, בין מה שהיה מדור דור ומה שהיום, וכו'. כגון שיש שאומרים שאם כולם חרדים לא צריך צבא. וא"כ כל הל' מלחמה שבתורה נאמרו כשיש חילונים? ובמקום לומר שיש היום חשש קלקול. ועד כדי כך שממציאים "עיקרי אמונה" חדשים, שלא שמעתם אוזן מעולם מאבותינו ורבותינו. וכגון שאסור לומר שיש מישהו שאינו יכול ללמוד כל היום. והרי בכל הדורות לא היה את המסגרת שכולם לומדים אחרי החתונה . ובאירופה היו תשעה מליון יהודים, ו'כולל' אחד מסודר, "כולל קובנא". והיו סמוכים על שולחן חותנם לכמה שנים, וחלקם לכל החיים. או פרושים שנשים צדקניות היו מפרנסות. או שהאישה הייתה חנוונית. עכ"פ זה ודאי היה המיעוט ולא הרוב. והיהודי הכשר והישר היה העובד. והלומדים שבט לוי. זוהי המציאות ואין צריך לטשטש ולשקר. אלא לומר את האמת שזוהי צורה חדשה שחידשו רבותינו אחרי השואה לצורך הדור. וכבר עמד ע"ז רבינו הסטייפלער זצ"ל וכתב שהסיבה היא שנשתנו העיתים וכיום מי שיוצא לעבוד הוא בחשש קלקול. ואף אחד מגדולי ישראל לא טען שזוהי הצורה הטבעית שהיה מעולם לכולם ללא יוצא מן הכלל. ומה שכתוב בכתובה שהבעל מפרנס זה טעות. ואם רואים שיש אדם עם קשיי ריכוז, או שהאישה אינה מסוגלת גם לעבוד וגם לגדל את הילדים, זוהי מציאות שסותרת איזה עיקר באמונה? הרי המצאה זו היא הדבר החדש והיא זו שנגד המסורת. ואף אחד מגדולי ישראל בכל הדורות לא אמר שהיהודי הכשר צריך להיות "שפוף ובוכה". וודאי אם הוא מעריך כסף וקריירה ומעריץ את אנשי זק"א, צריך לבכות. וזו הבעיה כיום שהוא עלול להיות מושפע מרוחות זרות. אבל אם הוא עובד באופן כשר בין בני תורה. וקובע עיתים. הוא היהודי מי"א שבטים. אלא שאנו מפארים וממריצים ומעודדים להיות משבט לוי. ומי שאומר אחרת הוא המשקר והמחדש.
וביודעי ומכירי קאמינא שישנם משונאנו מבפנים אשר עובדים ב"שיטת הנחש הקדמוני" אשר מראים לבחור ישיבה כי הצורה הנוהגת כיום לא הייתה כלל כל הדורות. וממילא משתכנע שכמו ש'עבדו עליו' בזה, כך א"צ לשמוע כלל לכל מה שאומרים בציבור. וזה נובע ממה שלא אומרים את הדבר האמיתי ש'צורת היהודי' היא הצורה המסורה מדור דור עד משה רבינו מפי הגבורה. והאמצעים להגיע לזה נקבעים ומתחדשים עפ"י רבותינו שבכל דור. וכהיום ע"י הצורה החדשה של כולל ולימודי 'בכיר' בבית יעקב.
והיתד נקט בדרך של מלחמה והשפלה של העובד, שעי"ז להכריח באופן מלאכותי את מי שאינו לומד ואינו רוצה, שיישאר רשום בכולל, שלא נעים לו מהעיתון, וכך לא יסתכן. וזה אינו דבר פשוט. שיש בזה גם חסרונות. שמעוות ומשבש הרבה. שאדם קם כל יום בשעה 12 ומאזין לקוי נייעס וקורא עיתונים ומחליף דולרים. "יושב קרנות" במלוא מובן המילה! אבל הוא לא ילך להיות מלמד בחידר. בגלל הסטיגמה של העיתון. ולמרות כל מה שחז"ל מקללים את היושב קרנות, ומפארים את המלמד אשר יזהיר ככוכבים לעולם ועד. והיינו שכל אדם מכוון את ליבו כנגד קודש הקדשים של העיתון, במקום לפי התוכן התורני האמיתי. וממילא גם מי שיוצא, אינו מבין את ההבדל בין ללמוד משפטים לבין להיות מנהל חשבונות של ת"ת. שבאופן טבעי יש מודעות לעבודה כשרה, אבל כאן הכל תלוי במסגרת ובלא"ה הוא שייך ל"עובד" השפוף. ולא ל"לומד". – ונכון שגורם גם תועלת. אולם השאלה אם אנחנו צריכים ללכת ולהמציא דרך חדשה ומלאכותית, כאשר יש גם חסרונות. והחסרונות גדלים מזמן לזמן. ואיננו יודעים מה יצא מזה. או שנלך בדרך המסורה, לפאר ולהמריץ ולמשוך עוד ועוד לתורה. ולא להילחם ולהשפיל. ולא כל דבר נקבע לפי המבט המצומצם והרגעי של רווחים, אלא לפי פנימיות הדבר איזה דרך היא הדרך האמיתית והנכונה בסופו של דבר. וגם כאשר הגר"א לא הסכים לגר"ח מולאז'ין בתחילה, כידוע, הרי עברו כמה שנים ובינתיים הרבה בחורים חלבו פרות והתחתנו ולא יהיו בני תורה. ולמדנו שאינו תלוי במספרים, אלא בבנייה הנכונה. וכנ"ל מדרך החזו"א שלא רצה לפעול במודעות. שאע"פ שפועל מהר, מ"מ הוא מלאכותי. ומביא חסרונות בסופו.
ועכ"פ ודאי שאין "מסורת" לפעול בצורה כזו שאנשים שנוסעים במכוניות מפוארות הם יכריחו את כולם ללמוד, וכנ"ל. כח המאור שבתורה הוא שמרכז מסביבו עוד ועוד. ולא נצרך לסיוע כזה.
ועיין בקונטרס "עין לא ראתה" על הכוללים. שמביא עדויות שפעמים הרבה רוצים ראשי כוללים לסלק אברכים שלומדים ברפיון גדול. והגראי"ל אוסר עליהם, שלא יתדרדר בחוץ. וכן כשמגיעים הורים ובנים או בני זוג כמעט אינו מאשר לצאת. אבל להמציא דרך ציבורית מלאכותית להכריח, זו שאלה אחרת.
וכמו"כ בנושא המאבקים הולכים בגישה של "לגרש את החושך במקלות". וכגון לא יצויר שבאמת עיתון משפחה היה נסגר, היו מאושרים: "ניצחון מוחץ לעולם התורה". וזה כמובן הסתכלות שטחית וילדותית. כי לא נצליח להכריח את כולם לקרוא רק בעיתון המפלגתי איך ח"כ פלוני הציל את הדור. ישנם הרבה אנשים שרוצים לדעת מאחורי הקלעים וכו'. והם תמיד יוציאו עיתון כזה או אחר. והדעות שם יהיו דעת בעלי בתים. וההפחדות כבר לא עוזרות. כמו שכל האתרים החרדיים לא נסגרו. וכמו שפתחו מפלגת טוב. ורוצים לרוץ לכנסת. וזוהי המציאות, שאפילו אם הגרנ"ג יוכרז רשמית למרן, לא יועיל. והפתרון הוא רק לחנך אצלנו לדבקות אמיתית בתורה. להעריך את הדבר האמיתי. ולהרחיק ולתעב את כל הבלי העולם והדעות הרדודות. וכמו שעשו 'למעננו' שהראו כמה ציטוטים מהעיתונים הריקים לבאר עד כמה רב הנזק שבהם. ובודאי לא בצורה המטופשת שנקטו, ללכת ולהתקוטט עם עורך פלוני מסוים שכתב את המילה הזו והמילה הזו. איפה הדעת? וכי הקב"ה ברא אותה לחינם?
וזכור אותו דף שנשלח לכל הלוחמים, אשר מחו גדולי ישראל על ביזוי ת"ח. והוא עמוס בסילופים ושקרים שיכולים לשכנע רק למי שאינו מכיר מקרוב על מי מדברים. אבל התכונה העיקרית המשתקפת בו אינה הרשעות, אלא דווקא הטיפשות והרדידות הנוראה, אשר היא תוצאה של המגמה שתוארה לעיל. ובה כל עיקרי היתד הם מי"ג עיקרים. ושום דבר לא השתנה. ואין מסוגלים להבין שום דבר ושום שיקול חוץ מ"אימפולסיביות". וכאשר באים לפרש עפי"ז הנהגה קצת יותר חכמה ושקולה, מגיעים למסקנות מגוחכות שכביכול יש דברים מסוימים שחשובים, ויש דברים שאינם חשובים.
ואיך יפרשו את העובדה שהגראי"ל סבור שמי שמעודד לדרוש דירה "רשע מרושע", ובכל זאת הוא היחיד שלא חתם ל"השמחה במעונו" שנאבק בעניין, גם כאשר מרן הגרי"ש חתם. ולא השתתף בכנסים שלהם גם כאשר הגרח"ק השתתף. ולא הוציא מכתב על הנושא. וכן לא הוציא מכתב להיזהר ממחלוקת ומאלימות בפוניבז' . – ולעומת זאת משתתף בכנסים על הצניעות כגון באלול לפני כמה שנים באולמי וגשל. עם הגרנ"ק והגרמ"ש קלין. ועוד. אע"פ שיש לפקפק עד כמה מועיל. - אז אולי בכל זאת המודד הוא לא "חשוב" ו"לא חשוב". ולא הכל תלוי במשוואה הרדודה שכל מה שכואב יוצאים במכתבים וצעקות. אלא בהבדלים אחרים. בין דבר כללי לפרטי, ובין שאפשר לפתור באופן טכני, לבין דבר ציבורי. ובעוד הרבה שיקולים ותוצאות, שחלקם תוארו לעיל מגדולי ישראל, ועוד רבים המה. – ובאמת, מה יש לצפות ממי שאינו מבין שמאבק ב'משפחה' לא מנהלים ע"י עיתון מתחרה, שיבין דברים יותר מורכבים מזה? והרי אמר החזו"א ש"השכל הוא המלאך בין היוצר ליצור" ואם מנתקים אותו ודוחקים את רגלי השכינה, מה אפשר לצפות?
וגם בחינוך ישנם שחושבים שצריך רק לגדף ולהכות ותו לא. ומי שלא עושה כן זה רק קרירות נוראה. ויש חושבים שיש שיקולים נוספים כגון מ"ש חז"ל שאסור להכות מי שיחזיר בחזרה. ואיך להביא התועלת. ועוד.
וכבר ראינו במחנינו קלקלות נוראות מצורת התנהלות כזו שכל דבר שמתלהבים מיד זועקים ומשלחים מכתבים על פני חוצות. מבלי לחשב את התועלת. ואח"כ צריכים לחזור בהם, או שמישהו אחר מכחיש. . וכל אחד יכול ללכת ולהחתים על כל מאבק שרוצה. ואחרי שבועיים המאבק מפסיק כשנגמר לו הדיו במדפסת, או כמישהו הולך ומוציא הסכמה מבי"ד נגדי ש"עכשיו חברת... נוהגת בסדר". והבי"ד שכנגדו אומר שלא. וכל בוקר צועקים על משהו אחר כקול קורא במדבר. וכו' וכו'. ואחרי כמה פעמים כאלו, רוב הציבור לא מתייחס כלל וכלל לכל תעשיית המכתבים. והמושג של גדולי ישראל ושל הנהגה מאבד את כל הערך והמשמעות. וזה רק אחד השיקולים של החזו"א הנ"ל שאמר ש"אינו מצליח בדרך זו". ותמיד היו דרכי פעולה שונים . ובכל דרך פעולה יש תועליות וסיכונים. אבל מעולם לא היה לבחור או אברך את החוצפה וגסות הרוח להכריח את הגדול לפעול בדרך שהוא חושב או התרגל. לדוגמא: "במהלך בניית מקווה בת"א נוצרו קשיים ובקשו מהחזו"א שיזמין את הרב פלוני ויאמר לו רק כמה מילים, וכבר יימצא הכסף הדרוש. והשיב: אתה יודע משום מה דברי נשמעים. משום שאיני אומר. ושוב ניסו לשדלו שיאמר רק שלש ארבע מילים ויועיל לזרז. ואמר רבינו בשלש מילים נעשית אשה לאשת איש. ואתה מבקש רק שלש מילים?" (מעשה איש קד). וברוח הנהוג כיום אשר כל דבר פורצים במכתבים וזעקות, היו אומרים: קרירות נוראה ואיומה. שהרי בינתיים נוספו המון כריתות. אבל לגדולי ישראל היו עוד שיקולים בסגנון פעולתם. - ולדוגמא בנושא הפלאפונים הכשרים הייתה חרדה גדולה. שנדרש מהציבור להוציא כסף ולקנות חדש. ואילו לא כולם היו שומעים היה עושה צחוק מהרבנים. ומכאן ואילך לא הייתה להם מילה. והיה ניתן לעשות בלי סיכון, שכל מי שקונה חדש יקנה כשר. ולאט לאט יעלם מהשוק. ואז לעשותו לגבול נחרץ. ואמנם היה הפסד זמני, אבל לא היה מסכן את כל המהלכים הבאים. זה שיקול שמסור לגדו"י .
ומה הם בעצם הכישורים הנדרשים להנהגת הדור. לזהות כל שינוי ולשלח מכתבים על פני חוצות. א"כ ראינו כבר את מנהיגי הדור הבא, הבחורים שהטיחו בפניו של הגראי"ל כשהגיע ל'צעירים' בזמנו. הנה הם זיהו את השינוי הנורא בהנהגתו. וגם מחו כדת של תורה. אשרינו שזכינו.
והנה כל החינוך של היתד היה ל"על ימין שהוא שמאל" ו"כבר הורה זקן" ועשית ככל אשר יורוך. ואע"פ שהיה הרבה ת"ח שהייתה להם ביקורת. האם מישהו חשב שהוא צריך לשפוט ולהבין את מהלכי הגדול? מישהו הבין מה החילוק המהותי בין ממשלת ימין לשמאל, עד כדי מלחמה במי שנכנס לשמאל ובמי שלא נלחם בהם. לא נסינו להבין ולא חשבנו שאנחנו אלה שצריכים ויכולים לשפוט. ותלמידי הגרי"ז והחזו"א אמרו שהם לא התירו קואליציה ולא הבינו את החילוק בזה. האם מישהו חשב שצריך להתנצל ולהסביר להם. והרי הם היו צריכים להודות שנותנים להם לנשום את האוויר שנושמים תלמידי הרב שך. למישהו היה החוצפה לשאול למה הרב שך התבטא בצורה אחרת מסגנון הגרי"ז בכל מיני דברים. או למה הוא "התנצל" במכתב על רצח רבין ש"התורה לא התירה את הדם ובאים בעלילה על ציבור שלם". שהגרי"ז לא התנצל. או כל דבר אחר. ומאיפה הגיע החינוך המשחית הזה שכל בחור צריך לשפוט ולהשוות ולהילחם בגדולים. וכי יש בעיה להראות שלושים הבדלים בין הנהגת החזו"א לרב שך? או בין מרן הגרי"ש, לרה"י הגר"ש. האם מישהו חלם על חוצפה וגסות רוח כזו? האם נשמע כזאת בישראל בכל הדורות?
הרי זוהי התוצאה של חינוך היתד שאני ואפסי עוד, וכל גדולי הדורות, בין המתים ובין החיים, מוכרח שיסכימו לכל מילה של הרב שך, ולא יתכן שמישהו יחלוק עליו. או יתבטא או יתנהל אחרת ממנו. ועכשיו כאשר רואים את התוצאות הנוראות עד היכן מגיעה ההשחתה, כבר אין אדם שפוי שאינו מבין למפרע עד כמה באמת "המצב צריך תיקון".
וכל בחור ואברך לוחם יכול לשאול עצמו בכנות: איך הייתי מתנהג בתקופת ועדת טל (אם גם אז היה לי אינטרס שליטה וכדומה). הלא ברור כי היו בטוחים במאה אחוז, שעפ"י נוסחת ההנהגה שבידיהם חייבים לצאת למלחמת עולם. והנה מרן הגרי"ש היה עמנו, ולא הביע דעה כנגד. והשתיק את המתנגדים. . אז אולי בכל זאת הדברים לא פשוטים כ"כ? ולא כל בחור יכול להכריע? ודעה שאתה היית חושב ל"טרייף" היא דעת מרן הגרי"ש או הגרא"ז. וא"כ גם עכשיו כשיש דעות בין גדולי ישראל צריך לשתוק ולהכיר את מקומו?

[היימישער ליטוואק]

חלק ד'

מדברי רבותינו
יום ד' שלח תרפ"ג לפ"ק אל כבוד הגאון הגדול... יש לי צער גדול אמרתי אשיחה וירווח לי, והוא מעניין המחלוקת שנתהווה בא"י.. ואין מן הצורך להאריך בדבר העוון הגדול הזה .. וגם חז"ל אמרו אין מקיפין בחילול ה'. ואפילו אנשים קדושי עליון שמבורר אצלם שהדין עמם אפ"ה לבסוף נתבע גם מאיתם, כמו שמצינו שא"ל הקב"ה לדוד עד מתי יהיה העוון הזה טמון בידך על ידך נטרד דואג האדומי וכו'. וע"כ ידיד נפשי מאז ומקדם, התחזקו והתחזקו לרדוף אחר השלום למען כבוד ה' ותורתו. הצעיר שבכהונה ישראל מאיר הכהן.
"ה' נגף את אביה על שציער לירבעם יותר מידי. ואם על כבוד ירבעם הקפיד הכתוב. ק"ו על אנשים ישרים וצדיקים. (מכתב הח"ח)
ה' מיני ערב רב בישראל א. בעלי מחלוקת ולה"ר. ב. בעלי תאוה. ג. הצבועים שאין תוכם כברם. ד. הרודפים אחר הכבוד לעשות להם שם. ה. הרודפים אחר הממון. . ובעלי מחלוקת הם הגרועים מכולם. והם נקראים עמלקים. ואין בן דוד בא עד שימחו מישראל" (הגר"א באבן שלמה).
ובעוה"ר יוצרים שיטה שמגדלים בתוככי הישיבות בעלי ג' כתות יחד, א. ג. ד. וסוברים שזה בעיה טפלה ושולית. ו"לא שמענו מרבותינו" שצריך לדבר ולעורר ע"ז בכלל. משום שבעיתון לא דברו ע"ז. ואם הח"ח והגר"א לא הובאו בעיתון כנראה שזה לא חלק מהמסורת.

פרק ג מצבנו כיום
יש להקדים כי המצב אשר אנו נמצאים בו איננו מצב חדש. ובדומה לזה היה בין מרן הרב שך זצ"ל, לתלמידי החזו"א. אשר תלמידי החזו"א, ת"ח גדולים ומוכרים בציבור. טענו בתוקף כי דרכו היא שינוי מדרך ההנהגה של החזו"א. ולכן לא נשמעו לו בכל דבר. ולדוגמא הגר"ח גריינמן היה מעמדו רב מאד בהנהגה הציבורית, במשך שנים רבות. והסיבה שהצעירים כיום אינם יודעים זאת, היא משום שבאותה תקופה העניינים 'נחתכו' בצורה אחרת. תלמידי הרב שך דגלו באופן מוחלט ב"אין לך אלא גדול שבימיך" ו"דבר אחד לדור". ומכח זה סכרו באבנים את פיהם של תלמידי החזו"א. וכידוע שהגרד"ל הסתגר בביתו ולקה בליבו מפחד שלוחי היתד . והגר"ח גריינמן נהפך לאדם פסול ב"חפצא". שעד היום מוציאים את ספריו מבתי הכנסיות. - אמנם כעת "מוחלפת השיטה". ודוגלים בהמשכיות של גדולים שנפטרו. ובזכויות המיעוט.
הבה ונשאל, לו יצויר שהיה עיתון לציבור בני התורה מזמן החזו"א, והיה עפ"י הגר"ח גרינימן מאז. ובזמן הרב שך היה ממשיך להתקיים. ובכל מערכה שהיה הרב שך מנהל הייתה מתפרסמת שם דעת תורה נגדית עפ"י דרך החזו"א.. מה הייתה ההתייחסות לעיתון כזה? השאלה הזו מעלה חיוך אירוני על פני כל אדם שזוכר את אותה תקופה. א"צ לומר שתוך חמש דקות היה העיתון קבור באדמה באופן שאין הכלב יכול לחפש אחריו. זה היה ברור ומובן מאליו שכל מה שנעשה במרחב הציבורי כפוף ל"גדול שבימיך". וכל מי שמביע דעה אחרת אחת דתו להימחק. . ואצ"ל לגבי עיתון ציבורי שמייצג את עולם התורה. – וכעת אלו שעמדו בראש הפעילויות מסוג זה, הפכו למגיני זכויות הדיבור וחופש הביטוי. וכל זה מבלי להתבלבל או למצמץ.
ואמנם תלמידי החזו"א באו מכח היותם ת"ח. וכאן חדשו שיטה שהעורך יודע את הנוסחא ועפי"ז הוא מחליט. כנ"ל ממה שטענו בחוברת שהוציאו. וממה שטענו בעיתון כעת. וכן שכאן מדובר על הכרזת מלחמה ולא שלא נשמעו או כתבו מכתב אישי.
ולא דיים שהחליפו את השיטה, אלא שבאים בהיתממות שהרי חייבים לבל כל מיעוט כמו כל חסידות של בעלז וצאנז. האם חושבים שהציבור מפגר ואינו מבין בין ימינו לשמאלו? הרי אין שום דבר שמקשר בין כל חברי הקבוצה, איזו מוסדות או זרמים, וכיו"ב, אלא רק דבר אחד: הכרזת מלחמה ומחלוקת ופסילה מוחלטת של ההנהגה הקיימת. והרי המנהיג וראש הממשלה נקבע לפי הרוב. ואין זכות למיעוט להדיח אותו. ואם יש קבוצה שכל מהותה הוא לפסלו ולא להכיר בסמכותו, פירושו שאינה מכירה כלל בכוחו הבסיסי של הרוב המוחלט, וא"כ מה המשמעות שלה. הרי אין אפשרות שיהיו שני מנהיגים הפוכים לציבור אחד. "דבר אחד לדור". וע"כ מוכרע לפי רוב הציבור הת"ח ובני התורה היראים. ומי שאינו מבין זאת מה ניתן לעשות עמו. .
ואפילו אם נשלים עם המצב האבסורדי של שני מנהיגים. ונאמר שכל נציג ילך לפי מנהיגו. ובכל פעם יתפצלו בהצבעות ובפעילות. – הרי לא זה מה שיהיה כאן. כי המיעוט הזה אינו מכיר כלל בהיותו מיעוט. ואינו טוען שהוא צריך להנהיג את המיעוט, אלא את הכל. וכל נציג שיהיה, לא ינהג כמו נציג ויז'ניץ שמצביע לפי האדמו"ר שלו והולך הביתה. אלא הוא יראה חובה וזכות לעצמו לכפות לדעתו את כל הנציגים. וללכת ולטרפד כל הפעילות של נציגי הרוב ולתקוע מקלות בגלגלים וכו' וכו' ככל אשר הסכינו עד כה. ומשום שבאמת זה ציבור אחד ולא שניים. והם כופים את דעתם. ומסוגלים לעשות מלחמת עולם על כל פרט, כגון האם ללכת ולא לחתום או לא ללכת בכלל, וכדומה. וכמובן שהם חושבים שכך צריך לנהוג, כי הם בטוחים שכל פרט שלא כדעתם זה שעת השמד וכו'. ואין מכירים כלל בזכות דעה אחרת. אבל ביחס לרוב שלא חושב כך, איך אפשר לקבל מיעוט מסוג כזה שכופה את עצמו על הרוב. ואינו מכיר את מקומו.
אם למשל דרעי היה מכריז שכל פעולה של ישי היא סכנה נוראה לכל היבשות וכוכבי הלכת וכו' ומצווה להילחם בו ולהדיחו, האם היה שייך גישור. - הנה היה קרע נורא בין פרוש וגור ולבסוף הלכו ביחד. אבל אם כל המצע של פרוש היה להכריח את חסידי גור שלא יישמעו לאדמו"ר מגור אלא לאדמו"ר מבויאן. האם היה שייך קשר.
והבעיה חמורה הרבה יותר, משום שהמיעוט הזה לא רק שאינו מקבל את הרוב כרוב, אלא שאינו מקבל אותו אפילו לא כמיעוט, ואפילו לא כדעה בכלל. ולמשל, הגראי"ל לא חושב שהוא צריך לכפות את דעתו אם עשו משהו ב"מעלות" שנראה לו לא בסדר וחינוך קלוקל. ולעומת זאת הם חשבו שהם צריכים להתערב בסורוצקין. וכמו"כ אף אחד לא ילך "לחנך" בעיתון איזה ראש ישיבה, שהוא אמר לתלמידים שלו דבר שמקלקל את הציבור, כי מחנך שטרור זה דבר טוב, או כל נזק אחר. והם סבורים שיש להם זכות לחנך כל ראש ישיבה בכל דבר שיגיד. וכל גדול מה יעשה בכולל. ומשום שהרב שך הקנה להם בעלות גמורה על כל ראשי הישיבות והגדולים והמנהיגים מכאן ועד סוף העולם. וכל צורת ההתנהלות בהתאם. .
ועוד, שרבים בציבור הזה נוהגים כמו ארגון טרור. מתוך גישה שכל דעה שלנו היא המשך ישיר של משה רבינו. וממילא אין שום גבולות. ושום הכרה במסגרת הקיימות. וגם אם יהיה באיזה מקום ראש ישיבה בן תשעים המכהן חמישים שנה, אם ר"מ בן עשרים הוא בדעה שלנו, והשני לא, ממילא הוא צריך להילחם בו בכל האמצעים. וכן ע"ז הדרך. ולא יתכן להתקיים בגישה כזו. והרי אלה ששופכים אקונומיקה על מתנגדיהם, גם הם בטוחים שהם צודקים וזו הצלת הדור. אבל א"א להתקיים בכפיפה אחת. והרי הם עצמם אינם יודעים מה הם רוצים בדיוק. להכריח את הציבור שלא ילך לגדול. להכריח אותו לנעול את הדלת?
והרי כולם זוכרים את התנהלות "העורך". וכי חושבים שהציבור סנילי, והזאב שהטיל חיתתו על כל היער יתעטף פתאום בעור של כבשה וידבר על "שלום ואחדות" עם כל הכבשים, וכך יחדיר לתוכם סוסים טרויאנים שימשיכו בדרכו?
והנה בהכרח של "דבר אחד לדור" כולם הודו. אלא שהיתד הוסיף ע"ז שני דברים. א) שגם ת"ח שלא פוסל, רק לא נשמע באיזה עניין. ב) שנהפך כאדם פסול שצריך לדאוג שלא יוזמן לשום אירוע ציבורי, וכו' וכו'. והנה את ה"דבר אחד לדור" שכחו עכשיו. אבל בשני הדברים האחרים עדיין מחזיקים. וכך הם מתייחסים לכל מי שאינו סבור כדעת המנהיג שלהם. א"כ איך שייך להתקיים בצורה כזו כאשר סבורים שהשני הוא אפס? - והנה כלל הציבור סבור בשני הדברים להיפך. א) שת"ח שאינו פוסל אין איתו בעיה כלל. ב) שגם מי שפוסל עדיין קיים בציבור, ולא חשבו שלא יבוא ללב לאחים וכדו'. אלא שבהנהגה ישנה סתירה עצומה כנ"ל מכמה וכמה סיבות.
למעשה אין כאן איזה ציבור מופרד ומסוים שמדברים עליו, אלא מדברים על מגמה מסוימת של הכרזת מלחמה. ומורכב מערבוביא של אנשים אשר כל אחד ממניעים אחרים. אחד שנוקם על זה, אחד שנפגע מזה, ואחד שמחפש אקשן. והמשותף שכולם רוצים לנקום ולהילחם במישהו. - ומן ההכרח שתהיה אמירה ברורה ומוצקה שבעולם התורה יש גבולות! עד כאן! כל ת"ח מביע את דעתו, זה היה בכל הדורות. אבל ההתרסה והחינוך שיוצא עי"ז שעומד כל נער מגודל ופוער פיו בדברי נבלה ושטות שא"א לסבלם, ה"ז עובר את הגבול. לא נלחמים במנהיג הדור בצורה כזו ובתוצאות כאלו, גם אם יש למישהו טענות. ובמשך הזמן יבינו שהגישה הזו וצורת ההתנהלות הזו אין לה הצדקה ואין לה קיום בעולם התורה. והמלחמה תשקוט. וכל זמן שימשיכו להילחם ולקיים סוסים טרויאנים בכל מקום זה ינציח את המלחמה.
וההכרח שלא להיגרר למחלוקתם. ולתת להם להשתטות, כך שהציבור יבין עד היכן הדברים מגיעים. וכגון שפרסמו שר' פלוני אמר שעפ"י הנהגת הרב שך וכל גדולי הדורות זקנים ונביאים וכו', אנחנו צריכים לזרוק לפח את כל הקולות. אעפ"י שיאבדו לחינם, העיקר שנפגין את כוחנו. כי זה התפקיד שלנו. או שדגל זה כמו פא"י. וכיו"ב דברים שמדברים בעד עצמם. וזוהי בדיוק השיטה, שכל מי שלא חושב כמוני זה פא"י. ועבודה זרה. ויהרג ואל יעבור. ועמלק. וכו'. ואין להשתמש בשכל כלל להבחין בגבולות של דברים. רק לשמור אותו "רזרבה" אולי פעם יזדקקו לו. . - וכמה בזיון והוצש"ר הם גורמים לרבינו מרן הגרא"מ שך זצוק"ל בכך שכל דבר של שטות וסכלות מייחסים אליו.
וכן, בסופו של דבר למרות שהת"ח כוונתם טהורה, הרי רוב הפועלים בשטח ידוע לכל כי מניעיהם של כוחנות ושלטון ונקמנות, ונוהגים בצביעות. והציבור מזהה את זה, ושקרא לא קאי. וכמו"כ הדיבורים הנ"ל רק מחזקים את ההכרה שמדובר בסגנון פעולה של שאהידים. וכן הדיבורים שיש חמישים אחוז מהציבור, רוב הציבור, משקפים את העובדה שמדובר באנשים שחיים בעולם וירטואלי ומנותקים לגמרי מהמציאות. וממחישים את הסיכון שבגישה זו.
נדמה כי ישנם אנשים שחטפו טראומה מאיבוד השליטה בעיתון, ולקו באמנזיה עד שאינם זוכרים דבר מכל מה שהיה קודם. ותולים כל דבר בהשתנות העיתון. מגוחך שצריך להזכיר את העובדות הידועות לכל ילד. הגראי"ל הוא הגדול שהגיע למעמדו בציבור למרות שלא היה לו עיתון שמחק כל מי שלא נשמע לו. ולהיפך, העיתון הצר את צעדיו. ורק מתוך ההכרה של שאר הגדולים והת"ח ובני התורה. וכל תקופת מרן הגרי"ש התקיימו כל הכינוסים והמועצות בביתו. גם כאשר הגיעו אדמורי"ם מבעלז וויזניץ' וכדומה התאספו אצלו. וכן כשהתאספו ח"כ אחרים של ג'. והוא החותם לבדו עם הגרי"ש על המכתבים בנושאים הציבוריים, א"צ לפרט. על הייצוג בחנה"ע. על הבגרות בבית יעקב. על לב לאחים וכו' וכו'. ורוב רובם של ראשי הישיבות, והמוסדות, ועד הישיבות חינוך העצמאי, ואנשי החינוך, וארגוני התשובה וכו' וכו' מתנהלים אצלו. והוא ומרן הגרי"ש היו היחידים שהיו מוכרים ע"י שני הפלגים בפוניבז' . ודי בעובדה שגם "העורך" אשר מבטא את שמו בלי "הרב", הוכרח בעיתון להעמיד תארו מעל כל הת"ח האחרים החיים עמנו, שלא היה יכול לפגוע בהכרת הציבור. ועוד בשנת הנהגתו האחרונה של הרב שך, כאשר התעוררה שאלת הבחירה הישירה. ובתחילה לא הכריע הרב שך, נפגשו מרן הגרי"ש והגראי"ל להכריע בזה. וכך היה ברור מאז ועד היום. - וכל המגמה המתחדשת עכשיו היא מגמה של מהפכנות והכרזת מלחמה. לקרוא לכל בחור שהוא צריך להחליט בעצמו מי צריך להיות גדול ולצאת ולהילחם ולהתריס ולהפוך. דבר חסר תקדים בתולדות היהדות החרדית!! וכמה צביעות יש בכך שלא מבינים כלל מה רוצים מהם. וכביכול מדובר במפלגה תמימה. משהו כמו עדת קרעטשניף שרוצה הכרה במקווה שלה.
וכל אדם ישר מתקומם נגד השימוש הציני הנעשה במרן הגרי"ש. הרי הגרי"ש סמך ידיו על הגראי"ל בזמן חוק טל, שעליו ראוי לסמוך יותר מכל מי שחלק עליו. והיה שולח אליו הרבה שאלות ציבוריות. וגם שאלות השקפתיות מכל העולם. והיה חתימות שהתנה בתנאי שהוא יחתום (כגון לארגון השמחה במעונו. במשך הרבה זמן התנה בזה. שמעתי מהר' י.ק. יוזם הארגון). וכל מקום ששלח והפנה והתנה בחתימתו של הגראי"ל ולא של מישהו אחר, הרי שחשב שאין כאן עמנו בר סמכא יותר ממנו. וגם הבין שאחריו יפנו אליו ולא למישהו אחר. ולא חשב שיש איזו בעיה בזה. והרי ידע מי עומד איתו ואחריו באופן טבעי. וידע היכן מתקיימים כל המועצות וההחלטות. האם חשב שאחרי פטירתו יעבור ממילא לירושלים? ולא טרח להגיד למישהו או להעביר איזה מסר לציבור שיפנו דווקא למישהו אחר, וכל שכן לא שיצאו למלחמה ולמהפכנות כזו.
ובמהלך החשיבה שחינך היתד, הרי שאם לא רצה מרן הגרי"ש לשנות את העורך, זה אחד ועוד אחד שצריך לצאת למלחמת עולם. ומרן הגרי"ש כבר הוכיח שלא דרכיהם דרכיו. וגם דברים שמעצמו לא רצה לעשות, מ"מ סמך כשעשו. וגם בשנת תש"ס יתכן שלא היה עושה כן בעצמו. ואחר שפעל הגראי"ל סמך והשתיק את המתנגדים. וכמו שלא רצה לשנות בעיתון. כן לא רצה לשנות בהנהגת הדור. – אמנם בלא"ה ההמון אינו מתעניין בדעת גדולי ישראל באמת. אלא בתוספת כח ושלטון עד כמה שאפשר.

נספח
הנהגת מרן הג"ר יצחק אלחנן. "בתחבולות עשה לך מלחמה". מספר "זכרון יעקב" .
"בעת ההיא לא נחו ולא שקטו אדירי התורה להעביר את רוע הגזירה לבטל חלילה את המלמדות, וממילא גם את החדר היסוד שלנו לקיום היהדות, וכיון שת"ל נצחו החרדים במלחמתם את בעלי ההשכלה אז, בנידון זה, ומצד שני את שונאי ישראל מבחוץ, ראו החרדים שמעתה אין להתייאש כלום, ורק צריך להתאחד בכח משותף לעבוד ולעמוד על המשמר, להשתדל בלי רעש ובלי צלצול רק בהצנע לכת, כדרכי ישראל, ואז ה' יצליח דרכנו. והגאונים ר' יצחק אלחנן ורבי ישראל סלנטר זצ"ל עמדו בראש השתדלנות הזאת.. אחרי הניצחון הזה נתעורר איש אחד תמים במעשיו וחסיד בכל דרכיו.. ובראותו את עלבון התורה וחילול הקודש מסר נפשו ממש כדי להרים קרן התורה והיראה שמו ר' משה הירש ז"ל מעיר שקוד... חסרו לאיש הצדיק הזה ניסיון החיים, כל עבודתו הייתה בתור חומר היולי שלא יכול הי' להלביש את החומר הזה לבוש וצורה.. ואחרי שאצל רבינו מרן רי"א ז"ל לא מצא אוזן קשבת, נדד לערים אחרות כדי להוציא חוברות ע"י סופרים מומחים שיעירו את הנרדמים להרים את קרן התורה, אבל החוברות שהופיעו לא הביאו שום תועלת.. סוף סוף עלה להר' משה הירש ז"ל להתחבר עם איזה אנשים ולסדר איזה פרוגרמה בדבר חיזוק הדת, אבל לוקחה או נגנבה מהם ע"י אחד מהחפשיים ששלחה לפטרבורג.. הנאורים בפטרבורג חשדו שהפרוגרמה הזאת היא ג"כ מדעת רבינו מרן ועושי רצונו המתעניינים בהרמת קרן היהדות. והודיעו מפטרבורג לחבריהם הנאורים בקובנא אשר "קנאי קובנא" קמו על ההשכלה להכחידה.. באחד הימים בלכתי כדרכי יום יום אל בית רבינו מרן ז"ל והנה מרכבות גדולות מסבבים את הבית.. והנה נאספו אליו כמה מנאורי קובנה, בצעקת שוד וחמס אשר כבוד מרן התחבר עם חבר קנאים תחת שחשבו אותו לליברלי וכו' ואם ככה הוא עושה הלא יגרשו את האברכים הלומדים שנקבצו בהכולל שלו בקובנא.. רבינו מרן ז"ל קיים "אל תרצה את חברך בשעת כעסו" לא נכנס עמהם בויכוח.. והחליטו אח"כ שכבוד מרן יערוך מענה על הכל אל הבארון גינצבורג מפטרבורג וז"ל המאמר של מרן אל הברון "אהבת השלום והאחדות שהמה מעוזי תמיד ימריצוני לבוא גם הפעם לכבודו במכתבי זה.. כבר בשנת תרמ"ג התעוררו איזה מהמלומדים להציע לפני הרשות ליסד סמינר לרבנים ... מה צר לי על הידיעות שנפוצו אשר איזה מהמלומדים החלו מחדש לבוא בהצעות ליסד סמינר לרבנים... כן צר לי מאד על השמועות שקר שמתפשטות כי הרבנים והחרדים לדבר ה' משתדלים ומתחרים להצר צעדי המלומדים, לפעול שיסגרו בתי הספר והאוניברסיטאות.. השמועות שקר האלו מאבדים כל חלקה טובה וגורמים רק להרבות פלגנות בישראל חלילה. הנוחם האחד על כל אשר באתנו בימים האחרונים הוא רק האחדות הרוחני אשר גברה בעמנו הרבנים מתוך ד' אמותם של הלכה. החכמים שהשתלמו בבתי"ס למדעים. הישרים בליבותם עם כל בעלי הרגש שבעמנו, כולם יחד נותנים ידיהם זל"ז באהבה ואחדות לדאוג לטובת בני עמנו ודתנו כאחד.. והדבר הזה הוא ממש כמעשה שטן להפריד בין אחים חלילה בשעה שהאחדות דרושה לעמנו כחיים.. אוכל להעיד כי השמועות הללו בשקר יסודם. כמו כן חלילה לאחינו המלומדים להכאיב ליבות יראי ה' בהצעות בקשות סמינריום שלא תוביל לשום תועלת כי אם להפריד בין אחים חלילה ולהחליש כח היהדות אשר כולנו חפצים ועמלים לחזקה ולעודדה. ומי יתן שומע לי מאת מעלתם והיה זה לי ולכל ישראל לשמחת עולם. יצחק אלחנן החופ"ק.
המהומה והשאון בקובנה קמה לדממה אחרי שהנאורים בעצמם ראו שטעו במחשבתם. וכלום כדאי היה בשביל זה לאיים על מרן? ולכן התחרטו על כל מעשיהם אלו. ח"ג עמ' 136
באותו הפרק הזדמן כבוד רבינו הגאון האמיתי ציס"ע מרן ישראל סלנטר זצ"ל לבוא לקובנא.. ושלח ע"י ציר מיוחד לקרוא אותי אליו להתייעץ ע"ד הצעת הברון גינצבורג לייסד מחדש סמינר לרבנים. איך ובאיזה אופן למנוע את הברון מחפצו זה. ואחרי הרחיבו הדברים לבאר ע"ד סכנה גדולה הרוחנית הנשקפת מההצעה הזאת, בהתייסדות בית אבידן כזה.. סיים: עד כמה גדול כוחו של היצה"ר... אולי יש דרך לפתוח בשלום ולמחות בנימוס נגד הברון גינצבורג בעצמו ולבאר לפניו את הסכנה הגדול.. אמנם כן, הוסיף לדבר, כלל גדול הוא פותחים בשלום.. אבל החובה שהמוחה יהיה כבוד הגאון ר' יצחק אלחנן.. יען שגם אצילינו בפטרבורג מוקירים ומכבדים אותו מאד ועל ידם יוכל להקל מצבם הרע של ישראל, לכן קשה לי לקוות אם ייעתר לצאת במחאה, ומטעם זה קשה לי להציע בעצמי לפני רי"א יחי'...גיליתי דעתי למרן הגרי"ס לאמור: הלא על שיטת פותחין בשלום הלא מסכים גם הדר"ג.. הנני מבטיח שב"ה החפץ הנעלה הזה יעלה בידינו.. במספר הימים נסיתי לסבב דברים עם רבינו מרן הרי"א ז"ל ע"ד הצעת התייסדות הסמינר, ומצאתיו מצר ע"ז ודואג מאד, והצעתי לפניו ההצעה בשם הגרי"ס שנחוץ לצאת במחאות.. ובלבד שלא לפגום האחדות בפגימה כל שהיא בידידותו עם הברון ואצילי פטרבורג. והסכים ע"ז. וזאת העתקת המחאה ששלח רבינו י"א. "יום ג' ר"ח אלול התרמ"ב קובנא. לאצילי בנ"י אשר בפטרבורג. הנה אמרו חכמינו ז"ל לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. כן אמר דהמע"ה בקש שלום ורדפהו. אשר ע"כ גם אני מיום עמדי על דעתי השלום הוא מעוזי ומשגבי, ואהבת השלום ימריצני הפעם לבוא במכתבי זה בדברי שלום ואמת.... נשמת אומתנו חיי רוחה וקיומה היא רק תורתנו הק'.. מן הנמנע להוציא מן בתי המדרש גדולי תורה ויראה כפי חפץ ומשאלות האומה וכו' וכו' ובישרת לבבם ראיתי חובה לפני להגיד למו דעתי אני ודעת אומתנו, ואבטח כי ישמעו לעצתי הנאמנה לחדול מחפצם זה וכו'. יצחק אלחנן החופ"ק. .. הברון משך את ידו מהצעתו, שלא חפץ שיתראה כלוחם נגד האורתודוכסיא.. וההצעה הופרה בשלום מבלי מלחמה.
"הארז" ראש דורשי התיקונים בדת משנות השישים בא במכתב ארוך אל כבוד גאון הגאונים מרן יצחק אלחנן זצ"ל.. ממכתבו זה נוכחנו לדעת עד כמה רעדה אחזתם לרשעים בהתנגדות החרדים ובהתאחדותם להגן על דת קדשנו.. הגאב"ד רבינו י"א זצ"ל נזהר מאד לבלתי היכנס במערכה, ומוכרח היה לבוא במענה, לכן קרא אדמו"ר זצ"ל אותנו אליו ויציע לפננו לסדר לו תשובה הגונה, בסגנון רצוי ונח ובלי עקיצות.. התשובה המיושבת הזאת סככה את פיו. ח"ב עמ' 121
"מי ימלל הגדולות והנצורות שהפליא הגדיל לעשות בעת לעשות ההיא רבן של ישראל רבינו הגדול מרן יצחק אלחנן זצ"ל בהשתדלותו הכבירה בדבר גזירת המלמדים. עד אשר נמצאו לו דורשי אמת גם ממפלגות הנאורים אשר התחברו אל היראים וישחדו מכוחם וחכמתם לחפצו הטוב ויהיו למליצי יושר בעד הבל פי תשב"ר בחדרים.. אין בכח הדיבור לבאר ולתאר את כל עמל רבינו והשתדלותו העצומה מכח אדם, אשר עמל והשתדל הרבה שנים לאחד לבבות עמינו להשתדל בדבר.. עמ' 139.
- ניכר עד כמה שקלו גדולי ישראל איך להילחם ובאיזה צורה. והיאך פעלו בתחבולות חכמה שלא להפסיד התועלת, כאשר הצד שכנגד מרגיש שמחויב לחרדים. וכמובן שכל תקופה לפי עניינה. עכ"פ בהיפך הגמור מהנוסחא של "תיכף לשמיעה כתיבה" אשר פוצחים מיד בזעקות מבלי כל שיקול וחישוב.

למה נסגרה ישיבת ולוזין?
"פקודה יצאה שבישיבה תהיה תכנית של לימודי חול.. קשה הי' למלאות את החוק ולקבל מורים מאושרים, שכידוע רובם מהם מלבד שהיו בעצמם חפשיים בדעות דרכם היה להזיק לתלמידיהם ולהשפיע עליהם רוח החופש וקלות ראש. לזאת בחרו המנהלים שמוטב לקחת למורים ללמודי חול בישיבה דווקא מורים נוצרים, שבטוחים היו ע"פ הנסיון שהם ימלאו רק חובת לימודם, אבל לא ישפיעו על התלמידים התמימים והישרים מרוחם.. החלטה זו עוררה חמת המורים העבריים , וחכו לשעת כושר לנקום נקמתם מהישיבה ומההנהלה... במשך הזמן ההוא קמה מבוכה בישיבה. כבוד הגאון הנצי"ב מפני שהחל להרגיש חולשת זקנתו קשה היה עליו לנהל את הנהגת הישיבה לכן מסר את משרת ההנהגה לכבוד בנו הגאון רבי חיים ברלין זצ"ל. וכיון שכבר היה "מנהג" בישיבה ששינוי ההנהלה גרמה לסכסוכים בין התלמידים. אלה הסכימו למנהל החדש ואלה התנגדו לו. ואמנם תמיד הכריעו בין הריב הזה הרבנים גאוני הדור, שעלתה בידם תמיד לפשר בין הצדדים. אבל הפעם הזאת רצו הידיים ידי עשיו לפשר בין התלמידים וזה גרם לחרבן הישיבה. המורים העברים אשר עברתם היתה שמורה בלבבם מצאו עכשיו שעה רצויה למו, ועלתה בידם להשיג איזה תלמידים שובבים שפיתו אותם לחתום על מלשינות שהישיבה היא "קן" של שובבות ומריבות... סוף הדבר היה כי לדאבון לבב כל שלומי אמוני ישראל יצאה בחורף תרנ"ב פקודה נמרצה לסגור את הישיבה הק' ולגרש את כל התלמידים משם מהר, ועל כבוד רבותינו הנצי"ב והגר"ח באה פקודה שיעזבו את מחוז וילנא, ואסור להם לשבת במחוז ההוא במשך שלש שנים, והוכרחו לעזוב את וואלאזין" שם ח"ג עמוד לז.
בסיעתא דשמיא יום א' לסדר כי תשא את ראש בנ"י י"ד אד"א תשמ"ט
הנני בזה להצטרף לכבודה של תורה, כהמבואר בשערי תשובה לר"י ש"ג, שחובתינו לרומם החכמים לתתם עליונים ויהיו דבריהם נשמעים וילו עליהם העם כולו, וכבר הרחיב בזה בספר כתר תורה לתלמידו של קה"ק רבינו הגר"א ז"ל אשר מדרכי היצה"ר לאבד הדרת התורה ולהפחית יקר תפארתה, ודרכו לפתות ת"ח שיהא מוכתר בכתר ענוה ולהניח כבודו לפני כל אדם, וצריך להיזהר ולהשמר מן הנחש הארור המסית והמדיח כי אין דעתו אלא לבזות כבוד התורה בעיני ההמון ובעיני התלמידים עי"ש בדבריו החוצבים להבות אש.
ועלינו לשבח ולהודות להקב"ה אשר בדור אחרון זה לאחר החורבן הנורא בעוה"ר של היכלי התורה והיראה בגולה, הרחיב ה' לנו במעט וזכינו לכבודה ולתפארתה של תורה, ומתרבים בע"ה הממיתים עצמם באהלה של תורה כ"י, וזכה הדור הזה מה שלא כל דור זכה לכך, להאיש על העדה אשר יצא לפניהם וגו', בחכמה ותושיה באהבה ובחמלה, מאת ה' היתה זאת כי לא כלו רחמיו לחיותנו כהיום הזה – ורע ומר אשר חכם אחד שליט"א, דאורייתא קא מרתחא בי' ובא לכלל כעס ובא לכלל טעות וכשלון, ונכנס בו אש זרה אשר לא ציוה ה', והטיח דברים אשר לא כדת שלא בדעת ושלא בהשכל, נגד עיני העדה אשר כל בית ישראל נשען עליהם.
והאמת כי כל בן תורה וכל אשר יש בו ריח תורה יודע להפלות ולהבין כי כל דבריו בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש, וכל כלי יוצר להצר כבודה של תורה לא יצלח, וכל לשון מדברת גדולות על רועי ישראל ששתלן הקב"ה בכל דור ודור לא ישמע ולא יזכר ולא יפקד. ולא נצרכא אלא שלא יבוא איזה תלמיד טועה להמשיך אחר האי פלגאה, ושאריה ליה מאריה להאי צורבא מרבנן כי שגגה היא ורוח שטות עברה בו, וכבוד יקר תפארת גדולת תורתו ויראתו במקומו עומד.
ויתן ה' ויקויים בנו אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו ונזכה במהרה להבטחה ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים אכי"ר.
הכותב וחותם לכבוד התורה ונושאי דגלה
שמואל אויערבאך

[הירשל ציג]

א כּלל. וואס וועט זיין?

[היימישער ליטוואק]

א כּלל. וואס וועט זיין?

רב שטיינמאן אונז פירן קייגן משיח צדקינו במהרה בימינו ומלכנו עטרת ראשנו בראשינו אמן.

[טעפל]

אויב איינער קען עס לייגען אין א פדף וועל איך איהם שטארק דאנקען!

[יתרו]

גם אני מצטרף לבקשת טעפיל פאר א PDF

[איחוד פעלד]

א באנטש פין נארישער רעטאריק ארויף און אראפ אלעס איז דער זעלבער ב"ש.

[לעיקוואד]

דאס איז גארנישט קיין נאסטאלאגיע אויף א נארמאלער דרך, נאר אויף הרב שך'ס הנהגה ווען וואס דער מנהיג אחד יחיד ומיוחד האט געוואלט האט ער געהאט גענוג טעראריסטען זאלען דאס פועלן און א קינה אז היינט האבען נאך צדדים שוין אויך מאפיאנערן, און א מין מאדנע הסבר אז צוליב דעם האט הרב שטיינמאן מחליט געווען אז מאיז נישט מחוייב זיך מוסר נפש זיין אויף אלע הרב שך'ס כלומר'שטע מלחמות הדת.

[הליכות עולמים]

חלק ג'

פרק ב הנהגת רבותינו
הנערים שגדלו מילדותם על ברכי ה'יתד' בטוחים שישנה "נוסחת הנהגה" אשר בעזרתה פותרים את כל הבעיות עד סוף כל הדורות. וגם לפי זה יכול כל ילד לדעת מי גדול ומי לא. וזוהי הנוסחה שנהגו בה מימי שמגר בן ענת, רב האי גאון, הרשב"א, ר' יצחק אלחנן, וכו'. - ואינם מסוגלים להבין, עד כמה הגישה הזו רדודה ומנותקת מהמציאות. ועד כמה העניין הוא מורכב, ובכל דבר יש שני צדדים למטבע, וישנם הרבה שיקולים ודרכים. וגם הבדלים בין גדולי ישראל איזה שיקולים הם המכריעים. ועניינים המשתנים בכל תקופה. וכאשר יבואר.
נפתח בשאלות האקטואליות המתחדשות.
תופעת הנושרים הרחבה כל כך לא הייתה כלל וכלל בזמן הרב שך. וישנם מאות ואלפים שאין להם כלל סיבה לפרוק עול, רק שקשה להם ללמוד כל היום אם מקשיי ריכוז או קשיים אחרים. וזה דבר שלא היה מעולם אשר מי שאינו לומד כל היום נהיה חילוני. רק במצב דורנו. ומתעוררת שאלה האם לאפשר להם מסגרת שלא ילמדו כל היום. יש כאן דיני נפשות של אלפי בחורים, שהם יהפכו לחילונים. ומהצד השני שמא יבואו בחורים שהיו יכולים ללמוד לגמרי, וירדו ברמתם. האם לפתוח מסגרת. או לאפשר בצנעה. או למצוא פתרון שלא יבואו רק הנצרכים. ואם יש שעושים כן האם להילחם בזה. – כל המצב הזה לא היה בזמן הרב שך. וגם אם מישהו חושב שאין שום שאלה, אין כל קשר לרב שך.
כמו"כ המציאות הזו שבתקופת מרן הגרי"ש התפתחה מפלגה חרדית שאינה נשמעת לרבנים . היא מציאות חדשה שלא הייתה בזמן מרן זצ"ל. ובאופן כללי נתחדשה מציאות של "אין ידינו תקיפה" בהרבה דברים. אשר הרבנים נלחמים נגד מציאויות קיימות. ולא כהרב שך אשר היה מועיל מיד. וזה עצמו סיבה לשיקול חדש על צורת התגובה. כמו שכתב החזו"א ש"מורידין ולא מעלין סיבתו להביא תועלת, ובזמן שאין ידינו תקיפה ומביא רק ההיפך, משתנה הדבר".
ולדוגמא היתד נתן הרגשה של מלחמה בכל מי שעובד. והתחדש מצב נורא אשר כמעט כל מי שאין תורתו אומנותו נהפך לשונא עולם התורה, ונוסף גם הוא על שונאנו ונלחם בנו. וזה דבר חדש אשר כל הדורות היו בע"ב נספחים על עולם התורה. ומייקרים את הת"ח. והרבה רוצים להשיא ביתם לת"ח. ובני התורה היו נעלים מעל היהודי הכשר הבע"ב, ולא שהוא מרגיש פסול ושונא. - ומאיפה פשוט הדבר להקים עלינו גדודים גדודים של לוחמים מבפנים. וגם ליצור מצב אשר כל מי שאינו בכולל גם כל זרעו וזרע זרעו לא יהיו. וחלק גדול מבחורי הישיבות היום הוריהם בע"ב. והרי חייבים לשקול ולמצוא את הדרך המדויקת היאך להתייחס. היאך לעודד ולהמריץ ולפאר את חיי בן התורה. אבל לא להילחם ולהשפיל.
- ועכ"פ הרב שך לא התמודד כלל עם שאלה כזו. שהציבור לא היה גדול כ"כ. וממילא לא היו כ"כ הרבה שיוצאים ולא עסקו בזה וגם לא היה להם התארגנות ומפלגה.
ובכלל, האם יש נשמע כזאת בישראל שיושבים אנשים על משכורות מנופחות ונוסעים במכוניות מפוארות והם יילחמו ויכריחו את כולם לשבת בכולל? זוהי הצורה? יש "מסורת" כזו מדור דור? הרי תמיד המאור שבתורה והאמת שבה הוא שהאיר לפני המחנה.
בחוברת "גברים חרדים לומדים מקצוע" מטעם מכון פלורסהיימר רואיינו רבים מהחרדים העובדים ונכתב שם כי הם "יודעים לספר על... כי הוא עצמו בן למשפחה אמידה. עובדה זו ותפקידו כעורך העיתון מבטיחות כי מצבו הכלכלי שפיר. וטוענים כי לולא היה בעל משרה בכירה ומרקע מבוסס, היה מתקשה יותר לתקוף את המבקשים לפרנס את משפחותיהם בכבוד" (עמ' 49).
ורבותינו בכך הדורות שקלו איזה דברים לצאת באיסור ואיזה לא. שאם אוסרים בצורה חריפה, כל אלו שלא שומעים מרגישים עצמם מחוץ למסגרת ואינם נשמעים לכלום. וזו שאלה שדורשת שיקול רב. ולמשל, האם אנו רוצים שכל קוראי משפחה ירגישו שכבר אינם מחויבים וקשורים כלל לרבנים ולמסגרת החרדית, ויצביעו טוב או יתחברו לאינטרנט פרוץ. והרי רבים שבניהם בחורי ישיבות. וזו רק דוגמא להרבה שאלות. ואנחנו נמצאים במצב עדין מאד. שכל מהלך דורש שיקול. ובכל כהאי גוונא הכריע היתד - האם יש לזה איזה נוסחה מהרב שך? הרי כשהרב שך יצא העיתון נסגר והיום זה לא כך. וכן בכל דבר.
וכמובן שהחינוך הפנימי בישיבות ובכוללים בצורה חריפה נגד כל ירידה ובעיה, והנושא הוא במלחמה רשמית ואיסור ציבורי פומבי וחד משמעי.
ולמשל, החזו"א התנגד לתכנית סמינר לרבנים בת"א. אבל הקפיד שלא יתפרסם ויאמרו משמו שהוא מתנגד. מהאי טעמא שלא יהא נזק כשלא יישמעו. (ספר התקופה ובעיותיה). ולדוגמא, הגראי"ל מתבטא בחריפות על חילול ה' בחשמל בשבת. . וכן סבר הגרי"ש לאיסור גמור. ומ"מ טען לפניו הגראי"ל שאין לכתוב ע"ז לציבור בצורה חריפה ומוחלטת. שהרבה ימשיכו להשתמש, וייגרם להם נזק. והגרי"ש סבר וקיבל. ואעפ"י שהיו רבים מחליפים אם היה כותב בנוסח החריף (התפרסם בקונטרס על החשמל). - וכן בכל נושא אין נוסחא אם להעדיף את השומעים או שאינם שומעים. וכל דבר נשקל לפי עניינו.
וזה שקלו בכל הדורות. כגון שכתב הרמב"ן לרבני צרפת שרצו לאסור הלימוד במורה נבוכים כי ראו בפועל שהיו רבים מתקלקלים עי"ז. והציע שלא לאסור, וז"ל:. "ואם תגזרו דבר שלא יהיו מקבלים מחיבה לא יחושו לחרם מנינכם ויאמרו לעיניכם אדרבה, ויהיו לרגלם רשת ולמכשול סיבה, ולמה תבלעו נחלת ה'.... לכן חושו למניינכם והוו מתונים בדינכם. החרם יותר והאלה היוצאת תופר בתרועת שופר.. במרעה השלום תנהלו הצאן ובנאות האהבה תרביצו העדר,..ראוי לכם להזהיר בנחת את הכל להניח העסק מכל וכל. השומע ישמע והחדל יחדל (כתבי רמב"ן)" – איך נעלמו מהרמב"ן כל "עיקרי הדת"? שאסור לחשב חשבונות. וכשכואב צועקים. ואנחנו לא פועלים של הקב"ה וכו' וכו'. והרי ראו בחוש שמתקלקלים. ויתכן שהיו מרבני צרפת שחלקו על השיקול במקרה הזה. ועכ"פ יש כזה שיקול. וגם אין נוסחה לזה ממשה רבנו, אלא מחלוקת ראשונים במקרה הזה.
ובכל מקום וזמן שקלו לפי עניינו, ואין נוסחא שצריך תמיד להעדיף את אלו שישמעו ולא להתחשב ברחוקים יותר. או שצריך תמיד להתחשב. והיתד חידש שא"צ לשקול כלל.
והנה ישנה בעיה נוראה בציבור הליטאי. דבר שלא היה בכל הדורות. שמי שעובד אין לו שייכות לשום קהילה חרדית. כי אין קשר כמו פעם בבתי הכנסיות. והקהילה היא בכולל. וגם אין מסגרת שיכול ללמוד. רק עם בע"ב זקנים. . וזה מה ששמר על היהודים בכל הדורות השייכות לקהילה. שרק מעטים למדו כל היום. ולפני כמה שנים התאספו אברכים לש"ש להקים בית מדרש לעובדים עם רב קהילה שיתאגדו מסביב ללימוד. ולבסוף התבטל, כי פחדו מה'יתד' שייטענו שיהיו שילכו לעבוד בגלל זה . ויש מהם הטוענים בפירוש שאסור לעשות כן. כי עי"ז יתאחדו. - וכל זה פשוט ממסורת הדורות. לקחת אלפי יהודים כשרים. ולמנוע מהם את האפשרות ללמוד. לגזור עליהם שמד. לסגור בתי כנסת בתי מדרש ומקוואות. רק כדי שלא יתאחדו (והרי ככה מתאחדים באינטרנט). וכל זה הלבלר יחליט בעצמו, עפ"י נוסחת הרב שך. בזמן הרב שך הציבור לא היה כ"כ גדול. האם הרב שך התייחס למצב כזה?
"הסביר החזו"א מדוע הזדקק באחרונה לאנשי פא"י. ואמר כי ברצונם להיות 'ברוגז', ואז יהיו חופשיים לנפשם. לכן אין לתת להם להיות 'ברוגז' ועל ידי כך אפשר יהיה למנעם מהרבה דברים. ואל"כ יעשו מה שליבם חפץ" (מעשה איש ח"ד רמ"ז). כלומר, יש כזה שיקול שיהיו מחויבים אלינו. ומרן הג"ר יצחק אלחנן הפליג בשיקול זה. ש"הנאורים" בפטרבורג פרצו פרצות לא רצה לצאת נגדם בפומבי. שאם ירגישו שמסוכסכים לגמרי לא יהיו מחויבים לשום דבר. ואף כשהוציאו נגדם פשקוילים. שלח להם הגרי"א מכתב והכחיש שזה לא על דעתו. והועיל עי"ז שנמנעו מכמה דברים . – וכמובן, לפעמים מפגינים הרחקה. ומוותרים על השיקול הזה. - מהי בדיוק הנוסחא? מתי כך ומתי כך? כמובן מנהג החזו"א בפא"י לא שייך היום לגבי המזרחי וכדומה. אבל לגבי ש"ס. הרי הם טובים מפא"י. וגם אם הרב שך ראה צורך לנקוט בצד השני. אולי עכשיו מתעורר השיקול ההפוך. שיהיו מחויבים? יש למישהו נוסחה?
גם בעניין הפרדת קהילות אין נוסחא שתמיד לבחור את התועלת שבהפרדה. וגדולי ישראל בכל הדורות העלו שיקולים שונים. "יהודים מכפר אתא שאלו לחזו"א למה לא לעשות קהילות נפרדות כמו בהונגריה. הקנאים יותר היה להם רבנות משל עצמם והרי בהונגריה הדבר הציל את היהדות. השיב רבינו: היום אין זה הזמן. הנה נעשה בכפר אתא, ישנם יהודים שעדיין לא יסכימו ללכת לקהילה נפרדת ואדרבה יתרחקו מהיהדות. ע"י שלא נעשה לאט לאט הם מתקרבים.. ע"י כך נרחק את אלו מהתורה והרי אנו רוצים לקרב גם את היהודים הללו" (מעשה איש ק"ו מר"צ ש. ששמע מבעל המעשה ר"ז שטינמץ). ומרן הנצי"ב הכריע משיקול אחר (משיב דבר ח"א מ"ד) בדור הזה.. מי שאינו משים אל לבו להיזהר הרבה הרי הוא בחזקת סכנה שיהיה נגרר גם הוא... והנה המעריך (-עורך העלון) הורו והוגו עצה להיות נשמר מדור זה, להיפרד זה מזה לגמרי כמו שנפרד אברהם מלוט. במטותא מן המעריך עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה, הן בשעה שהיינו באה"ק וברשותנו כמעט בבית שני נעתם ארץ וחרבה בית וגלה ישראל בסבת מחלוקת הפרושים עם הצדוקים וגם הסב מחמת שנאת חנם הרבה שפיכות דמים מה שאינו מן הדין. היינו בשעה שראה פרוש שאחד מיקל באיזה דבר אע"ג שלא היה צדוקי כלל אלא עשה עבירה, מ"מ מחמת שנאת חינם היה שופטו לצדוקי שמורידין אותו, ומזה נתרבה ש"ד בהיתר ולשם מצוה בטעות וכבר רמז ע"ז בתורה (ס' במדבר סי' לו מקרא ל"ד) וכ"ז אינו רחוק מן הדעת להגיע ח"ו בעת כזאת ג"כ. אשר עפ"י ראות עיני א' ממחזיקי הדת, ידמה שפלוני אינו מתנהג עפ"י דרכו בעבודת ה' וישפטנו למינות ויתרחק ממנו ויהיו רודפים זא"ז בהיתר בדמיון כוזב ח"ו, ושיחת כל עם ה' חלילה. אלא אם באנו לחזק את הדת בקרבנו ושלא ירף בלבנו ובלב בנינו עלינו להרבות תורה בבתי מדרשים..וזה א"א אם יהיה כל אחד דואג לבניו וכו'" – הנה, הנצי"ב ראה שיקול זה כמכריע נגד התועלת העצומה שתבוא מההפרדה. האם שמענו מישהו היום שמזכיר בכלל שיקול כזה? והרי אין שום שמץ של מחשבה ושיקול רק זועקים מסורת מסורת, ובקושי יודעים את השמות של גדו"י שלא לדבר על דרכיהם.
ובאותו דור לא היתה חוצפה כזו שיבואו בחורים תלמידי החת"ס ויילחמו בנצי"ב. בגלל שהחת"ס עשה הפרדת קהילות. שהדרך המסורה הייתה שגדו"י בכל זמן הם המכריעים.
איך צריך להתייחס לאנשים אלו שעומדים וצועקים ששום דבר לא השתנה מזמן הרב שך, למרות ש"אין ידינו תקיפה" זה ודאי מצב אחר ושאלה חדשה. ולמרות שרוב רובם של השאלות הם חדשות כפי שהראינו בבירור? איך אנשים מגיעים לסמיות עיניים כזאת? איך נוכל להצליח במערכה עם שאהידים כאלו שלוחמים במסי"נ על שמירת שבת, אבל אינם יודעים מתי שבת ומתי יום רביעי. וגם בטוחים שאסור לחשוב על זה?
והרי זה היה החינוך של גדולי ישראל שאין נוסחא וכל דבר לשאול לפי מקומו. ולפעמים היה מחלק החזו"א בין כמה חכי"ם שלכל אחד אמר משהו אחר! למשל, "נציגיה החרדים של בני ברק שאלו לחזו"א אם יש להם לתמוך בהקמת אצטדיון תמורת הבטחה למגרש רחב ידיים לסמינר וולף. לאחר שמיעת כל הנתונים התיר להם רבינו לעשות כן. אח"כ נכנס שוב ר' משה שרייבר ז"ל לבדו בסערת רוח ואמר כי חש בנפשו שאינו מסוגל להרים אצבע ולתמוך בחילול שבת וביקש להימנע מהצבעה. רבינו הסכים עמו. ואמר "זה נקרא ירא שמים" (קובץ "זכרון משה" עמ' קע"ה).

הנהגת מרן הרב שך
הנהגתו של הרב שך לא התקבלה בגלל שהוא העתיק משהו ממישהו. הרב שך חידש המון דברים! והוא התקבל משום שהוא היה מקובל על ציבור הת"ח ובני התורה.
הרב שך חידש שמיסד את בני התורה סביב המפלגה, בניגוד למה שהיה קודם רק סביב הגמרא. וזה דבר שיש בו גם סיכונים גדולים. שקודם לכן מפלגת ג' הייתה משמימה, וכל מה שהתנהל בכנסת לא העסיק את בני התורה. ואח"כ נהייתה הרגשה שזה חלק מאיתנו. ולמשל כשהצביעו לנתניהו בפעם הקודמת בתשנ"ו היה סחף עצום של אהדה אליו. כי הרגישו שהוא "איתנו" ו"משלנו" ובחורי הישיבות היו מחקים את דיבורו. ומתבטאים "ביבי ביבי" והיו שרים מסביבו "לבנימין אמר" והיה מצב נורא שכל אנשי החינוך בישיבות זעקו על הדבר. . וכל זה מתוך הקשר החדש למפלגה. וכמו"כ הסיכונים דלעיל.
וכמו"כ חידש. שבזמן החזו"א והגרי"ז עסקו רק בחוקים דתיים. והרב שך דיבר על כך ש"אנחנו אזרחים וגם לנו יש זכויות והם עושים לנו הרבה עולות וצריך להילחם איתם" (ציטוט מירחי כלה תשמ"ט). והיה בזה סיכון חדש שמרגישים כאזרחים. ודבר שמחייב גבולות. .
והחזו"א והגרי"ז גדרו ואסרו להיכנס לקואליציה. והרב שך חידש שנכנסו לקואליציה עם הימין. וזה היה שינוי בעיקר המושג. שהיה מקובל שעצם העובדה שאינם מכירים בשלטון התורה אלא בחוק זוהי הבעיה. ואין לנו שיתוף איתם. ועי"ז נוצרה הרגשה חדשה שרק משום שהשמאל פועל בחוקים מסוימים, וכיו"ב. ולא בעצם כפירת הציונות. .
וכמו"כ החזו"א והגרי"ז נלחמו רק באנשים פסולים. ובזמן הרב שך נלחמו אישית גם בגדולים כשרים למהדרין, כאשר היה איזה צורך. כגון בהגר"ש ואזנר. ובהגרי"מ פינשטיין. וזה דבר שלא היה כל הדורות. והתחדש לצורך צורת ההנהגה החדשה. (וישנם רפי שכל החושבים שחידוש זהו רק לשנות מנגינה בקינות, אבל הנהגות שלא היו כל הדורות אין לזה משמעות כלל).
וכמו"כ הרב שך הוציא בחורי הישיבות לבחירות (וכמובן לא הסתכם ביום אחד אלא במעורבות בכל העניין. ובשיחות בישיבה וכו'). ובניגוד למה שהיה מקובל עד אז שהישיבות והפוליטיק הם שני עניינים חלוקים מיסודם אהדדי.
וכל הדברים החדשים האלו שקל והכריע מרן זצ"ל מדעתו הרחבה להעדיף התועלת על הסיכונים.
והגאון ר' דב לנדא מגדולי תלמידי החזו"א פנה במכתב להגאון ברוך שמואל דויטש בתשמ"ט וכתב כעובדה "מעולם לא הייתה כך צורתו של עולם התורה". והוסיף את דעתו "למיטב הכרתי והכרת אחי ורעי לא זו הצורה שיש להלבישו מכאן ולהבא!" והאריך בסיכונים שיש בשינוי זה. ואף אחד לא טען שהוא שקרן או חולה אלצהיימר, ובאמת כך היה מעולם. אלא אמרו שרועי ישראל ששתלם ה' בכל דור ודור הם המכריעים. יש בעל הבית והוא הקובע. .
ולדוגמא, ידוע דעת מרן הגרי"ש שלממשלה הציונית יש כח דינא דמלכותא דינא (מופיע בפסקי דין). וכשבאה לפניו שרת החינוך וטענה שעושים אפליות, אמר לה אם זה מוסד שמקבל מהממשלה אתם יכולים להוריד תקציבים. כי שייך לכל הציבור וא"א להפלות. ואם פרטי יש להם זכות. – וידוע שהחזו"א והגרי"ז היה אצלם נקודת השקפה עקרונית, ש"קבוצת שודדים וגזלנים התנפלו כאן וקוראים לעצמם ממשלה ושלטון" (עי' מעשה איש רמ"ה). האם מישהו חשב שיש כאן טענה עליו? (ויש כאן גם נקודה שהשתנתה מצד תיקון העולם. כהיום שהציבור כ"כ גדול אם כולם יגנבו יהיה בסופו נזק לכולם) . וכן ידוע שבתקופת הגרי"ש ישבו בקואליציה עם שינוי. וחלק על הרב שך שאסר עם מרץ (וק"ו). ומרן זצ"ל היה בנפשו הדבר הזה. וע"ז יצא הקצף בזמנו על ש"ס, כידוע.
ונז' לעיל דברי הרב לורנץ כי ראה שלש הנהגות שונות חזו"א וגרי"ז והרב שך. והחזו"א והגרי"ז "קשה להעלות על הדעת שהיו מתמודדים עם הקמת ארגון חדש או ניהול מאבקים כפי שהרב שך פעל" והיינו שהרב שך פעל באופן אחר. וכל אחד התאים לזמנו בהשגחת ה'.
וכל אדם שפוי ששומע את הדיבורים של "שיטת גדולי ישראל בכל הדורות" אינו יודע אם לצחוק או לבכות. כמה שיטות היו בין גדולי ישראל, וכמה שיקולים והכרעות לכל הצדדים. בין החזו"א לגרי"ז היו הבדלים מהותיים. הגרי"ז סבר שאסור להיפגש עם בן גוריון. ואומרים שחלק על החזו"א בהתעסקותו עם פא"י . וכן אומרים שהתבטא בחריפות רבה ע"ד הנהגת החזו"א הנ"ל לחשב סיבות ש"כל הסיבה שמורידין ולא מעלים היא כך, ולכן כשהסיבה מתהפכת משתנה" . וכשכתב החזו"א לבן גוריון, אמר שלא להחתים הגרי"ז, שלא יסכים על חנופה. – האם מישהו יודע שהיתה אסיפה בפטרבורג בשנת תר"ע לגבי הכנסת שפת הרוסית לחרדים, והאור שמח טען להתיר, והתווכח עם הח"ח. וכן כתב האור שמח במכתב בתרפ"ב כי בהסכמת האומות בהצהרת בלפור בטלו הג' שבועות. והגרי"ז חלק בזה. והנה מרן הג"ר אלחנן וסרמן היה קנאי נגד בחירות ומפלגה בכלל. והחזו"א התווכח עמו בתועלת ה'אגודה'. ולאידך גיסא, מרן הגרח"ע שקל לאחד את האגודה עם המזרחי . והחזו"א שלל זאת בהחלטיות. אבל לא הפך את הגרח"ע לטרייף בגלל זה. והנהגת ר' יצחק אלחנן הייתה בדרך שלום באופן חריף ביותר, כנ"ל. והגר"י סלנטר היה באופן אחר קצת . וכן היה דעות בין גדו"י עד כמה מותר להשתמש במחלוקת ובאיזה אופנים. וכגון, הח"ח התנגד למחלוקת אף נגד הר' קוק. וע"ז שלח מכתבו הידוע בגנות המחלוקת. והיו שחלקו עליו. (ואלו שהמחלוקת היא לחם חוקם היומיומי צועקים: אנחנו ממשיכים את הח"ח...)
– וכמובן שא"א ללמוד משום דבר לזמננו. וכל דבר לפי עניינו. וצריך להסתמך על גדולים המוכרים ע"י הת"ח והיראים. אבל לחשוב שיש נוסחא אחת מכל הדורות לפתור הכל, וגדול שחושב אחרת הוא מחוק, הרי צריך תשעה קבין של בורות וסכלות.
ומה שברור שמעולם בכל הדורות לא הייתה שיטה כזו שחשבה שיש לה את הנוסחא ממשה רבינו ויצאה לג'יהאד נגד כל גדול שחושב אחרת. וזהו חידוש גדול ונורא שלא נשמע כמוהו מרבותינו מעולם!! ישנו רק מקום אחד שחושבים כך. אצל אנשי החומה. שהצלת היהדות היא רק לא לשנות שום דבר. וחוץ מזה אין שום שיקול והכרעה. ובגלל זה הם תלו מודעות נגד החזו"א כשנפגש עם בן גוריון. והתחצפו אליו בנושא האידיש. וחרפו את הרב שך כשנכנס לקואליציה. ופגעו בגרי"ש כשהעביר קברים.
והסמינר הראשון בא"י היה ע"י הרב שרנסקי בת"א. ומיד קיבל מכתב מלא חירופים וגידופים נוראים מהקנאים בירושלים על הפרצה הנוראה שלומדים מתמטיקה ואנגלית וכו' והשינוי שלא היה מעולם ומדור דור. ואיימו עליו כדרכם בקודש. ומייד רפו ידיו. ואח"כ הלך למרן הגרא"ז מלצר והרגיעו וחזקו (התפרסם ביומן של תלמידתו א. רוטנברג "דפים של אתמול"). - ומי יודע איך היה קם עולם התורה, אם לא היה לנו את הגרא"ז שהתנגד לדרך זו, והבין שיש צורך לשנות, ולהנהיג מתמטיקה ואנגלית, וכך התאפשר לאברכים ללמוד.
וכשבא האדמו"ר מסטאמר לחזו"א שאלו "מדוע לא יוצאים היום בחרב ובחנית כנגד הפוקרים כמו שהיה בדורות קודמים". והשיבו החזו"א "בגלל שהיום לא ישמעו לנו" (עדות הר"מ וונדר. מעשה איש רמ"ה). והיינו, שיש שיטה שממשיכים לעולם באותה צורה מבלי להתחשב בשינוי המציאות. ויש שיטה שמשנים בהתאם למציאות. וחשוב להדגיש שעולם התורה תלמיד של החזו"א ולא של האדמו"ר מסאטמר, למי שהנקודה הזו לא ברורה לו.
והיום חזרו הלוחמים לדרך מסוכנת זו. ולמשל, עומדים וזועקים איך יכול להיות שהתירו השתלמות למורות מסוג תואר זה ולא מסוג זה שסבר הגרי"ש. והרי אימותנו בוורשא למדו רקB.A ולא תואר אחר. וסבתותינו בגרודנא למדו רק מולדת וגיאוגרפיה מדור דור. והנה גם כיום יש בי"ס של שמידל שלומדים תפירה ובישול. והם טוענים שהם "אגו"י האמיתית". ומעבר לזה זו פרצה. וברור שאם נעשה כמוהם נמנע מאות שהולכות ועושות בגרות ויוצאות החוצה. שהיודעת אנגלית יכולה לעשות בגרות בקלות. - וכל זה הכריעו גדו"י בשקלול של רווח והפסד. שמצד שני אין פרנסה לכולם בתפירה ובישול, וממילא הרבה אברכים יצאו לעבוד או שיתמוטטו. ולא אמרו ש"הקב"ה יעזור ולא צריך לחשוב על פרנסה". כי הקללה של בזיעת אפך תאכל לחם לא התבטלה. רק שהעבירו אותה היום לנשים. וכמו"כ כאשר מספר האברכים הולך ומכפיל את עצמו להגיד שכולם יהיו מורות, מורה לכל תלמידה, זה בדיוק כמו התפירה והבישול. . וממילא יצאו יותר אברכים. ולכן עפ"י אותו עקרון הוסיפו השתלמויות. והגרי"ש הוסיף מה שלא היה בזמן הרב שך. וכל גדול שוקל ומכריע לפי מקומו וזמנו ודעתו. בין הסיכון ליציאת האברכים, לסיכון הנשים. והטיפשות הגדולה ביותר היא לקבוע בזה נוסחא לדורות (והגע בעצמך אם היו מתחילים בתפירה ובישול, ואח"כ מוסיפים השתלמויות וכו'. ואם היו קובעים נוסחא לדורות על התפירה והבישול, חצי מהאברכים היו יוצאים). העיקרון הוא שצריך תמיד לשאול.
וכל הכרעות גדו"י בכל הדורות היו מתוך הכרת המציאות. ולא סמכו על הנס. וגם כשהרב שך נלחם בגור בעיריית ב"ב. שלא נתנו לנו שטחים ותקציבים. והיה בזה כמובן סיכונים ומחיר כבד. היה אפשר להגיד מה צריך את כל הביטול תורה. שלא יתנו. האברכים ייתנו את הדירות שלהם לבתי כנסת. וייקנו דירות אחרות. ומאיפה יהיה כסף הקב"ה ייתן. ומה צריך את ראש העיר.
ובאמת לשיטתם חבל על כל הדיבורים מי הגדול. הרי אין שום שיקול או ספק או הכרעה או משהו שמשתנה. ועל מה להילחם. ואיך להילחם. והעצה היעוצה להעמיד "תוכנת השקפה" ויזינו בה את הנתונים מתשמ"ט. ויגישו לה את השאלה. למשל ללמוד עיצוב פנים. אם היה בזמן הרב שך: אור ירוק. ואם לא, תוציא באופן אוטומאטי "מכתב" ומהצד השני "פשקויל" ומהצד השלישי את הכתבה "זעזוע ושאט נפש והלם רבתי בציבור מ...." ותוכנה זו תנהיג אותנו עד ביאת גואל, בדרך של כל גדולי הדורות עד יהושע בן נון. ימים על ימי מלכה תוסיף שנותיה כמו דור ודור.
וכך זה בהחומה. אשר העסקנים מחזיקים בידם את התוכנה. ועפי"ז הם מנהיגים את הרבנים. . וכמה חינכו רבותינו נגד שיטה נוראה זו. "בא אחד מה"קנאים" לשמוע דעת החזו"א אודות הלימוד בתתי"ם באידיש. והשיב רבינו שדבר זה צריך הכרעת חכמים. ה"קנאי" אמר אנחנו נילחם נגד זה. והשיבו: ודאי שצריך להילחם נגד מי שעושה מדעתו דבר שצריך הכרעת חכמים לפני שהחכמים הכריעו" (מעשה איש קי"ג). ואע"פ שאותו קנאי בא מכח הגדולים הקודמים שהנהיגו את האידיש. מ"מ "צריך להילחם בו" אם הוא חושב שמוכרח שיישאר כך בכל התקופות. היינו, שאין עיקרון לא לשנות. אלא העיקרון הוא לשמוע לחכמים בכל זמן. וכן שלא כל דבר נכון להילחם "בא לפני החזו"א אחד מהקנאים ואמר: הרבי צריך למחות נגד הפונוביז'ער רב. השיב רבינו: אם אני רבי אני מורה שתשוב מיד באוטובוס הראשון לירושלים". שם.
והשיטה הזו שחידשו עכשיו במחנינו, היא שינוי עצום ונורא נגד כל המסורת מכל הדורות. שתמיד ידעו שכל השאלות מוכרעות ע"י הגדול שבימיך. כיון שבכל תקופה מתחדשים דברים. וגם ידעו שלכל גדול דרכו שלו. ומעולם לא היה מושג שיש איזו נוסחא מגדול שנפטר, אשר עפי"ז יכול מישהו להחליט. . וכך הם טוענים להדיא, שא"צ הנהגה חדשה. שכל השאלות הוכרעו. וצריך רק להיות היסטוריון לדעת מה אמר הרב שך. ולא שמענו מעולם דרך חדשה ומחודשת כזו. וגם אין בזה טעם וריח, שאם כבר מחשבים עפ"י נפטרים, הרי אפשר לחזור עד החזו"א. ועפ"י דרכו, להילחם גם ברב שך או בגדולים חיים. הנשמע בישראל כדבר הזה? מישהו אי פעם טען שהגרח"ע מחוייב להכרעות של הגרי"א, וכדומה? לא מצאנו כזאת בישראל בשום דור ובשום קהילה ועדה, וגם בקרב החסידים ההנהגה לעולם עפ"י החיים. ורק שתי חסידויות בלבד מונהגות ע"י רבי נפטר.
והנה קנאי ירושלים נלחמו במרן הגרא"ז מלצר בעניין הגיוס. שהייתה שאלה איך לעמוד מול בן גוריון. האם באופן שכל מי שלומד פטור. או שכל מי שחרדי פטור . אעפ"י שעכשיו אינו לומד. . ובירושלים הרעישו עולמות. שאיך אפשר להסכים שחרדי ילך לצבא גם אם אינו לומד. והרי עיננו הרואות שמתקלקל הרבה יותר. וגם יש בזה הכרה שכאילו יש מקום לחרדי בצבא שמנוהל שלא עפ"י תורה. וכך זה נותן להם פתח ופרצה לציבור. וצריך לעמוד על הכול. שאין להם דריסת רגל במחנה החרדים. והגרא"ז סבר שנכון שמתקלקלים וההפסד גדול. אמנם מאידך, אם נעמוד בצורה כזו יש סיכון שלא יקבלו עמדתנו בכלל, כי לא יתקבל בדעתם לפטור כל חרדי. אבל תורת אומנותו יוכלו לקבל. ועוד, שלא נוכל לעמוד עד הסוף. כי יהיו כאלו שילכו. ועי"ז נפסיד הכל. וא"כ אין לנו זכות לסכן את בחורי הישיבות בשביל האחרים, אף שמתקלקלים. ועלינו לדבר רק עליהם. ועל כן דברו על "תורתו אומנותו". וכמובן שבירושלים צעקו שזו קרירות ופשרנות נוראה ואיומה. שהרי מתקלקלים. ואסור לחשב כלום. וחירפו וגידפו ובקשו לערוף את ראשו. כי לא קיים אצלם כלל מושג של שיקול והכרעה והכרת המציאות.
ובאמת גם היום אפשר לצאת בדרישה, שלא להסכים לחוק שיותנה בלימוד. אלא כל חרדי. ולעמוד במסי"נ. ועי"ז יינצלו אלפים. שהרי באמת הנושא של הצבא הוא לא הפסד שעות הלימוד, שודאי מדובר גם על רשומים בכולל שלא לומדים. אלא שמתקלקלים. וכי מזכיר בחידר או מוכר במכולת שכונתית לא מתקלקלים בצבא? וכי עליהם לא צריך להילחם? והרי מגוייסים בכפייה ולא רק בפיתוי. וכי מותר לומר ש"בין כה וכה אינם לומדים"?! ואפשר להתנגד לכל ההתפשרות הזו שבחור הולך ללשכת גיוס ומגיש דיחוי כל שנה. אשר מלבד ביטול תורה ופריצות, מכניס את ההכרה שכאילו שייך לשרת אצלם, ורק בגלל שלומד עכשיו. ועי"ז נכנס בציבור האפשרות הזו. ואח"כ הולך למסגרות שהקימו. וגם הם מרגישים שאנו תחת שליטתם רק ש"דוחים". וכיון שמגייסים גברים, ממילא רוצים גם לגייס נשים. ואפשר להילחם ולעמוד בצורה מוחלטת, שאין להם דריסת רגל במחנינו. – ומי שחושב שהנוסחא היא תמיד "לחומרא" עד הסוף, חייב להילחם נגד דעת הגרא"ז. ואם חושב שגדולי ישראל מכריעים כמה לדרוש וכמה לסכן, הרי זה מסור לגדולי ישראל להכריע בכל זמן וזמן.
דרכי הפעולה: וכמו"כ לשיטת החומה אין הגבלות באיזה דרך להילחם. אלא להתפרץ באימפולסיביות על כל דבר. וכל רבותינו זצ"ל חינכו שיש דרכים מסוימות שבהם פועלים. וכל גדול פעל לפי דרכו וסגנונו. "כאשר פשטו דירי חזירים בארץ, נשאל החזו"א האם ללכת להרעיל אותם. ואמר "זו לא הדרך!". והוסיף אם יתאחדו יצליחו להעביר חוק בעניין (מעשה איש ח"ד)". - ובסוף ימי הרב שך הצטרפו הציבור שלנו להפגנות לסגירת בר אילן. והתבטא מרן שאינו גורס דרך זו. אלא צריך לפעול בכנסת. - וכנ"ל ש"בא הגר"ב מנדלזון לחזו"א על פרצה בצניעות. ואמר החזו"א איני מצליח בקריאות ובמודעות. אני קובע ההלכה בספר" והשואל ידע שמודעות החזו"א יועילו. והחזו"א לא הכחיש שלא יועיל. אלא שלא רצה לפעול בדרך מלאכותית. אלא כשיגיע מהכרה פנימית.
וצרי הדעת הנ"ל מתייחסים לכל זה כקרירות נוראה. שהרי בינתיים אנשים אוכלים חזיר. וכשמרעילים יועיל תיכף. וכן נוסעים בינתיים בכביש. ומי יודע מתי יהיה חוק. ואיך החזו"א לא תולה מודעות אע"פ שבינתיים נכשלים המונים. ומי בכלל מסתכל בספר. וכן, שאם אתה לא יוצא להפגין אתה מתקרר ומרגיש שלא אכפת לך. . ונשגב מבינתם שהדברים קצת יותר מורכבים ועמוקים, ולגדולי ישראל ישנם עוד שיקולים.
וישנם אנשים חכמים מחוכמים אשר יש להם את הנוסחא: ללכת "לחומרא" ולא "לקולא". א"כ כשמרן הרב שך נכנס לקואליציה עם הימין צריך להצטרף לגידופי החומה ולהילחם בו. כי החומרא היא לא להיכנס כמו שאמרו החזו"א והגרי"ז. והרי הרב שך אמר שיש חילוק, ומוכרחים להצלת היהדות. ומי שנמנע פושע. - וכשהרמב"ן אמר שלא לאסור מורה נבוכים, צריך ללכת לחומרא. וכן לאסור. כי הרי מתקלקלים. והרי הוא הסביר שזה גורם גם נזק. - וכן כשמרן הגרא"ז דיבר על "תורתו אומנותו" צריך להילחם בו. כי החומרא היא שאף חרדי לא ילך. והרי הוא טען שזה סיכון. - וכשהקנאים צעקו על המנהל שרנסקי על לימודי חול, והגרא"ז התיר לו, זה חומרא או קולא? ואם אתה עוזר לגור להרוויח כסף מהמלחמה בשפע שוק, ואח"כ מתגלה האמת לכולם, זה חומרא או קולא? ואם אתה לוקח אנשים שקראו משפחה ובגללך הם מתחברים לאינטרנט, ובנם בחור ישיבה, זה חומרא או קולא? - ואם נשווה את החזו"א להחומה נראה שהוא "לקולא" בכל הדברים. וכמו"כ הנצי"ב לגבי הגרי"ז. וכדומה. - גם ה"חכמה" הזו היא מאותה צרות דעת וצרות מבט המאפיינת את הגישה החד מימדית הזו.
והנה הדבר דומה לאלו שיש להם "כללי הוראה" אשר כל מי שעבר את הקורס ושינן את הכללים כבר יכול להתיר עגונות ולדעת את התשובה בכל דבר. הרי עובדה זו כשלעצמה מעידה על הרמה. וכך אלו שיש להם כללי השקפה אשר כל ילד יודע איך הדרך להנהיג את הדור ומה צריך לעשות. - וכמה בזיון הם גורמים למרן זצ"ל אשר מטפילים עליו דבר כזה אשר לא עלתה על ליבו, להיות בעל כללים ברמה כזו.
ויש עוד "הוכחה". מה אומרים האנשים הריקים. ולהגיד הפוך. א"כ לו יצויר ששיטת "החומה" הייתה שולטת בב"ב. והיו שופכים אקונומיקה על כל קוראי משפחה. ומנפצים את זגוגיות ההכשר המתחרה. וכו'. והנה הייתה עוברת ההנהגה לחזו"א או לרב שך או לכל גדול אמיתי. הרי הייתה "התאמה מפליאה" בין כל האנשים הריקים לבין הגדול. כי שניהם היו מתנגדים ל"שיטת האקונומיקה". וגם אם היה שיטת "משה הירש" שולטת, ביחס אליו היו שמחים עם "העדה". א"כ זו הוכחה נפלאה שרק משה הירש הוא הצודק. ואולי רק ערפאת בעצמו. – והנה עכשיו הלבלרים מדברים כל הזמן על "הפלג הירושלמי" ותומכים בהם שצריך להכיר בהם וכו' וכו'. א"כ צריך לעבור לצד ההפוך - אנשים שלומדים דף גמרא עם כל התוספותים לא מתביישים להשתמש בטענות כאלו?
ואולי זו הייתה טענת החרטומים במצרים שצריך להמשיך ולהרביץ בצפרדע, אע"פ שמוציאה נחילים. כי עובדה שאם מפסיקים היא שמחה. וע"כ שצריך לעשות הפוך ולהמשיך. לאן נגיע ברמה הזו?

שיטת ההסברה: והנה עומדים אנשים ותמהים: מי ילד לנו את אלה? איך בחורים ואברכים מגיעים לעומק הרדידות, שיש להם "שיטה מכל הדורות" ועפי"ז הם יחליטו שאין צד אחר. ושכולם מחויבים לדעת הרב שך וכו' וכו'. מאיפה זה בא? והרי מדובר באנשים מבוגרים לפי מרחק השנים שיש מלידתם עד היום? – והתשובה היא פשוטה: מדובר באנשים שגדלו מצעירותם על שטיפת המח של היתד. שמוחק כל שם שחושב אחרת במשהו, שח"ו לא יתקלקלו מזה. וכל מילה שאנחנו אומרים זה "מדור דור". ומי שיגיד אחרת אחת דתו להשמיד להרוג ולאבד. ואין שום מחשבה. ואין שום דעה ושיקול. וכך נכנסים אנשים למצב כעין "היפנוזה" אשר כל נתון שאומרים לך אתה מקבל. אפילו אם יגידו ש"השמש זורחת בחצות מדור דור", ייצאו להילחם על מי שיערער. ובדור הבא נצטרך לשכנע את הילדים שלנו שלא בכל הדורות היה "עיתון של בני תורה". והם לא יאמינו לנו.
ולדוגמא, עומד ראש ישיבה ואומר לאנשים ולבחורים שצריך לדרוש דירה כי "בכל הדורות היה כן". קטונו מלשפוט ת"ח. וכנראה יש לו שום פירוש והבנה בדבריו. אולם השאלה היא איך השומעים מקבלים כפשוטו ולא שואלים כלום. ממי דרשו? מאברכים עניים? ומה היה האחוז של הבחורים המצוינים שהגבירים לקחו? האם היה כמו היום שכולם מצוינים ובלי לפשוט את העור א"א לחתן כלל את הבת? הנהיה כזאת מעולם? אלא שזהו סגנון החשיבה כהיפנוזה כנ"ל. ואין פלא שבסגנון כזה לא יכולים להכיל כל גישה והנהגה שמתחשבת בהכרת המציאות.
ויש להסביר וללמד זכות על היתד מה שהביאם לזה. שבדורנו יש הנהגה כללית ויש הכרח של דבר אחד לדור. וא"א לחנך שלכל ת"ח יש את דעתו שלו. וכל אחד יעשה אחרת. וע"כ חינכו שכל דבר שאמר הגדול, וכל פרט שיש היום זה הנוסחא מדורי דורות. וכל מי שחושב אחרת פושע ומנוול. גם אם הוא גדול המוכר ע"י ציבור ת"ח ויר"ש. וממילא א"א לחשוב שיש דברים שצריכים שיקול והכרעה, כי א"כ לא היו מזדהים שהדעה האחרת מחוקה. כי הוא הכריע אחרת. וע"כ שאין שום שיקול. והכול בנוסחה פשוטה שלא משנים. ויצא העגל הזה. - אמנם במקום להמציא סגנון חדש שלא היה מעולם בכל הדורות, ולטמטם את הציבור, היה אפשר להסביר על פי דרך התורה המסורה. שצריך לשמוע לשופט שבימיך. שמקובל לרוב ציבור בני התורה והיראים. ועל פי דעתו והכרעתו אנו יוצאים להילחם או להיפך ככל מה שהוא מורה לנו. וגדול שסובר אחרת כבודו במקומו עומד ואנו לא הולכים לפיו. ואם היו גדולים בהכרעות אחרות בתקופות אחרות, היו מחויבים לשמוע להם. וכך ידעו כל הדורות שלכל אחד יש את הנהגתו. ואף אחד לא הלך להילחם בר' יצחק אלחנן שינהיג כמו ר' יעקב עמדין. וכיו"ב.
וצורת ההסברה הזו מתרחבת לכל נושא עד שאפילו בדברים הבסיסיים והפשוטים ביותר שורר טשטוש ובלבול מושגים, בין מה שהיה מדור דור ומה שהיום, וכו'. כגון שיש שאומרים שאם כולם חרדים לא צריך צבא. וא"כ כל הל' מלחמה שבתורה נאמרו כשיש חילונים? ובמקום לומר שיש היום חשש קלקול. ועד כדי כך שממציאים "עיקרי אמונה" חדשים, שלא שמעתם אוזן מעולם מאבותינו ורבותינו. וכגון שאסור לומר שיש מישהו שאינו יכול ללמוד כל היום. והרי בכל הדורות לא היה את המסגרת שכולם לומדים אחרי החתונה . ובאירופה היו תשעה מליון יהודים, ו'כולל' אחד מסודר, "כולל קובנא". והיו סמוכים על שולחן חותנם לכמה שנים, וחלקם לכל החיים. או פרושים שנשים צדקניות היו מפרנסות. או שהאישה הייתה חנוונית. עכ"פ זה ודאי היה המיעוט ולא הרוב. והיהודי הכשר והישר היה העובד. והלומדים שבט לוי. זוהי המציאות ואין צריך לטשטש ולשקר. אלא לומר את האמת שזוהי צורה חדשה שחידשו רבותינו אחרי השואה לצורך הדור. וכבר עמד ע"ז רבינו הסטייפלער זצ"ל וכתב שהסיבה היא שנשתנו העיתים וכיום מי שיוצא לעבוד הוא בחשש קלקול. ואף אחד מגדולי ישראל לא טען שזוהי הצורה הטבעית שהיה מעולם לכולם ללא יוצא מן הכלל. ומה שכתוב בכתובה שהבעל מפרנס זה טעות. ואם רואים שיש אדם עם קשיי ריכוז, או שהאישה אינה מסוגלת גם לעבוד וגם לגדל את הילדים, זוהי מציאות שסותרת איזה עיקר באמונה? הרי המצאה זו היא הדבר החדש והיא זו שנגד המסורת. ואף אחד מגדולי ישראל בכל הדורות לא אמר שהיהודי הכשר צריך להיות "שפוף ובוכה". וודאי אם הוא מעריך כסף וקריירה ומעריץ את אנשי זק"א, צריך לבכות. וזו הבעיה כיום שהוא עלול להיות מושפע מרוחות זרות. אבל אם הוא עובד באופן כשר בין בני תורה. וקובע עיתים. הוא היהודי מי"א שבטים. אלא שאנו מפארים וממריצים ומעודדים להיות משבט לוי. ומי שאומר אחרת הוא המשקר והמחדש.
וביודעי ומכירי קאמינא שישנם משונאנו מבפנים אשר עובדים ב"שיטת הנחש הקדמוני" אשר מראים לבחור ישיבה כי הצורה הנוהגת כיום לא הייתה כלל כל הדורות. וממילא משתכנע שכמו ש'עבדו עליו' בזה, כך א"צ לשמוע כלל לכל מה שאומרים בציבור. וזה נובע ממה שלא אומרים את הדבר האמיתי ש'צורת היהודי' היא הצורה המסורה מדור דור עד משה רבינו מפי הגבורה. והאמצעים להגיע לזה נקבעים ומתחדשים עפ"י רבותינו שבכל דור. וכהיום ע"י הצורה החדשה של כולל ולימודי 'בכיר' בבית יעקב.
והיתד נקט בדרך של מלחמה והשפלה של העובד, שעי"ז להכריח באופן מלאכותי את מי שאינו לומד ואינו רוצה, שיישאר רשום בכולל, שלא נעים לו מהעיתון, וכך לא יסתכן. וזה אינו דבר פשוט. שיש בזה גם חסרונות. שמעוות ומשבש הרבה. שאדם קם כל יום בשעה 12 ומאזין לקוי נייעס וקורא עיתונים ומחליף דולרים. "יושב קרנות" במלוא מובן המילה! אבל הוא לא ילך להיות מלמד בחידר. בגלל הסטיגמה של העיתון. ולמרות כל מה שחז"ל מקללים את היושב קרנות, ומפארים את המלמד אשר יזהיר ככוכבים לעולם ועד. והיינו שכל אדם מכוון את ליבו כנגד קודש הקדשים של העיתון, במקום לפי התוכן התורני האמיתי. וממילא גם מי שיוצא, אינו מבין את ההבדל בין ללמוד משפטים לבין להיות מנהל חשבונות של ת"ת. שבאופן טבעי יש מודעות לעבודה כשרה, אבל כאן הכל תלוי במסגרת ובלא"ה הוא שייך ל"עובד" השפוף. ולא ל"לומד". – ונכון שגורם גם תועלת. אולם השאלה אם אנחנו צריכים ללכת ולהמציא דרך חדשה ומלאכותית, כאשר יש גם חסרונות. והחסרונות גדלים מזמן לזמן. ואיננו יודעים מה יצא מזה. או שנלך בדרך המסורה, לפאר ולהמריץ ולמשוך עוד ועוד לתורה. ולא להילחם ולהשפיל. ולא כל דבר נקבע לפי המבט המצומצם והרגעי של רווחים, אלא לפי פנימיות הדבר איזה דרך היא הדרך האמיתית והנכונה בסופו של דבר. וגם כאשר הגר"א לא הסכים לגר"ח מולאז'ין בתחילה, כידוע, הרי עברו כמה שנים ובינתיים הרבה בחורים חלבו פרות והתחתנו ולא יהיו בני תורה. ולמדנו שאינו תלוי במספרים, אלא בבנייה הנכונה. וכנ"ל מדרך החזו"א שלא רצה לפעול במודעות. שאע"פ שפועל מהר, מ"מ הוא מלאכותי. ומביא חסרונות בסופו.
ועכ"פ ודאי שאין "מסורת" לפעול בצורה כזו שאנשים שנוסעים במכוניות מפוארות הם יכריחו את כולם ללמוד, וכנ"ל. כח המאור שבתורה הוא שמרכז מסביבו עוד ועוד. ולא נצרך לסיוע כזה.
ועיין בקונטרס "עין לא ראתה" על הכוללים. שמביא עדויות שפעמים הרבה רוצים ראשי כוללים לסלק אברכים שלומדים ברפיון גדול. והגראי"ל אוסר עליהם, שלא יתדרדר בחוץ. וכן כשמגיעים הורים ובנים או בני זוג כמעט אינו מאשר לצאת. אבל להמציא דרך ציבורית מלאכותית להכריח, זו שאלה אחרת.
וכמו"כ בנושא המאבקים הולכים בגישה של "לגרש את החושך במקלות". וכגון לא יצויר שבאמת עיתון משפחה היה נסגר, היו מאושרים: "ניצחון מוחץ לעולם התורה". וזה כמובן הסתכלות שטחית וילדותית. כי לא נצליח להכריח את כולם לקרוא רק בעיתון המפלגתי איך ח"כ פלוני הציל את הדור. ישנם הרבה אנשים שרוצים לדעת מאחורי הקלעים וכו'. והם תמיד יוציאו עיתון כזה או אחר. והדעות שם יהיו דעת בעלי בתים. וההפחדות כבר לא עוזרות. כמו שכל האתרים החרדיים לא נסגרו. וכמו שפתחו מפלגת טוב. ורוצים לרוץ לכנסת. וזוהי המציאות, שאפילו אם הגרנ"ג יוכרז רשמית למרן, לא יועיל. והפתרון הוא רק לחנך אצלנו לדבקות אמיתית בתורה. להעריך את הדבר האמיתי. ולהרחיק ולתעב את כל הבלי העולם והדעות הרדודות. וכמו שעשו 'למעננו' שהראו כמה ציטוטים מהעיתונים הריקים לבאר עד כמה רב הנזק שבהם. ובודאי לא בצורה המטופשת שנקטו, ללכת ולהתקוטט עם עורך פלוני מסוים שכתב את המילה הזו והמילה הזו. איפה הדעת? וכי הקב"ה ברא אותה לחינם?
וזכור אותו דף שנשלח לכל הלוחמים, אשר מחו גדולי ישראל על ביזוי ת"ח. והוא עמוס בסילופים ושקרים שיכולים לשכנע רק למי שאינו מכיר מקרוב על מי מדברים. אבל התכונה העיקרית המשתקפת בו אינה הרשעות, אלא דווקא הטיפשות והרדידות הנוראה, אשר היא תוצאה של המגמה שתוארה לעיל. ובה כל עיקרי היתד הם מי"ג עיקרים. ושום דבר לא השתנה. ואין מסוגלים להבין שום דבר ושום שיקול חוץ מ"אימפולסיביות". וכאשר באים לפרש עפי"ז הנהגה קצת יותר חכמה ושקולה, מגיעים למסקנות מגוחכות שכביכול יש דברים מסוימים שחשובים, ויש דברים שאינם חשובים.
ואיך יפרשו את העובדה שהגראי"ל סבור שמי שמעודד לדרוש דירה "רשע מרושע", ובכל זאת הוא היחיד שלא חתם ל"השמחה במעונו" שנאבק בעניין, גם כאשר מרן הגרי"ש חתם. ולא השתתף בכנסים שלהם גם כאשר הגרח"ק השתתף. ולא הוציא מכתב על הנושא. וכן לא הוציא מכתב להיזהר ממחלוקת ומאלימות בפוניבז' . – ולעומת זאת משתתף בכנסים על הצניעות כגון באלול לפני כמה שנים באולמי וגשל. עם הגרנ"ק והגרמ"ש קלין. ועוד. אע"פ שיש לפקפק עד כמה מועיל. - אז אולי בכל זאת המודד הוא לא "חשוב" ו"לא חשוב". ולא הכל תלוי במשוואה הרדודה שכל מה שכואב יוצאים במכתבים וצעקות. אלא בהבדלים אחרים. בין דבר כללי לפרטי, ובין שאפשר לפתור באופן טכני, לבין דבר ציבורי. ובעוד הרבה שיקולים ותוצאות, שחלקם תוארו לעיל מגדולי ישראל, ועוד רבים המה. – ובאמת, מה יש לצפות ממי שאינו מבין שמאבק ב'משפחה' לא מנהלים ע"י עיתון מתחרה, שיבין דברים יותר מורכבים מזה? והרי אמר החזו"א ש"השכל הוא המלאך בין היוצר ליצור" ואם מנתקים אותו ודוחקים את רגלי השכינה, מה אפשר לצפות?
וגם בחינוך ישנם שחושבים שצריך רק לגדף ולהכות ותו לא. ומי שלא עושה כן זה רק קרירות נוראה. ויש חושבים שיש שיקולים נוספים כגון מ"ש חז"ל שאסור להכות מי שיחזיר בחזרה. ואיך להביא התועלת. ועוד.
וכבר ראינו במחנינו קלקלות נוראות מצורת התנהלות כזו שכל דבר שמתלהבים מיד זועקים ומשלחים מכתבים על פני חוצות. מבלי לחשב את התועלת. ואח"כ צריכים לחזור בהם, או שמישהו אחר מכחיש. . וכל אחד יכול ללכת ולהחתים על כל מאבק שרוצה. ואחרי שבועיים המאבק מפסיק כשנגמר לו הדיו במדפסת, או כמישהו הולך ומוציא הסכמה מבי"ד נגדי ש"עכשיו חברת... נוהגת בסדר". והבי"ד שכנגדו אומר שלא. וכל בוקר צועקים על משהו אחר כקול קורא במדבר. וכו' וכו'. ואחרי כמה פעמים כאלו, רוב הציבור לא מתייחס כלל וכלל לכל תעשיית המכתבים. והמושג של גדולי ישראל ושל הנהגה מאבד את כל הערך והמשמעות. וזה רק אחד השיקולים של החזו"א הנ"ל שאמר ש"אינו מצליח בדרך זו". ותמיד היו דרכי פעולה שונים . ובכל דרך פעולה יש תועליות וסיכונים. אבל מעולם לא היה לבחור או אברך את החוצפה וגסות הרוח להכריח את הגדול לפעול בדרך שהוא חושב או התרגל. לדוגמא: "במהלך בניית מקווה בת"א נוצרו קשיים ובקשו מהחזו"א שיזמין את הרב פלוני ויאמר לו רק כמה מילים, וכבר יימצא הכסף הדרוש. והשיב: אתה יודע משום מה דברי נשמעים. משום שאיני אומר. ושוב ניסו לשדלו שיאמר רק שלש ארבע מילים ויועיל לזרז. ואמר רבינו בשלש מילים נעשית אשה לאשת איש. ואתה מבקש רק שלש מילים?" (מעשה איש קד). וברוח הנהוג כיום אשר כל דבר פורצים במכתבים וזעקות, היו אומרים: קרירות נוראה ואיומה. שהרי בינתיים נוספו המון כריתות. אבל לגדולי ישראל היו עוד שיקולים בסגנון פעולתם. - ולדוגמא בנושא הפלאפונים הכשרים הייתה חרדה גדולה. שנדרש מהציבור להוציא כסף ולקנות חדש. ואילו לא כולם היו שומעים היה עושה צחוק מהרבנים. ומכאן ואילך לא הייתה להם מילה. והיה ניתן לעשות בלי סיכון, שכל מי שקונה חדש יקנה כשר. ולאט לאט יעלם מהשוק. ואז לעשותו לגבול נחרץ. ואמנם היה הפסד זמני, אבל לא היה מסכן את כל המהלכים הבאים. זה שיקול שמסור לגדו"י .
ומה הם בעצם הכישורים הנדרשים להנהגת הדור. לזהות כל שינוי ולשלח מכתבים על פני חוצות. א"כ ראינו כבר את מנהיגי הדור הבא, הבחורים שהטיחו בפניו של הגראי"ל כשהגיע ל'צעירים' בזמנו. הנה הם זיהו את השינוי הנורא בהנהגתו. וגם מחו כדת של תורה. אשרינו שזכינו.
והנה כל החינוך של היתד היה ל"על ימין שהוא שמאל" ו"כבר הורה זקן" ועשית ככל אשר יורוך. ואע"פ שהיה הרבה ת"ח שהייתה להם ביקורת. האם מישהו חשב שהוא צריך לשפוט ולהבין את מהלכי הגדול? מישהו הבין מה החילוק המהותי בין ממשלת ימין לשמאל, עד כדי מלחמה במי שנכנס לשמאל ובמי שלא נלחם בהם. לא נסינו להבין ולא חשבנו שאנחנו אלה שצריכים ויכולים לשפוט. ותלמידי הגרי"ז והחזו"א אמרו שהם לא התירו קואליציה ולא הבינו את החילוק בזה. האם מישהו חשב שצריך להתנצל ולהסביר להם. והרי הם היו צריכים להודות שנותנים להם לנשום את האוויר שנושמים תלמידי הרב שך. למישהו היה החוצפה לשאול למה הרב שך התבטא בצורה אחרת מסגנון הגרי"ז בכל מיני דברים. או למה הוא "התנצל" במכתב על רצח רבין ש"התורה לא התירה את הדם ובאים בעלילה על ציבור שלם". שהגרי"ז לא התנצל. או כל דבר אחר. ומאיפה הגיע החינוך המשחית הזה שכל בחור צריך לשפוט ולהשוות ולהילחם בגדולים. וכי יש בעיה להראות שלושים הבדלים בין הנהגת החזו"א לרב שך? או בין מרן הגרי"ש, לרה"י הגר"ש. האם מישהו חלם על חוצפה וגסות רוח כזו? האם נשמע כזאת בישראל בכל הדורות?
הרי זוהי התוצאה של חינוך היתד שאני ואפסי עוד, וכל גדולי הדורות, בין המתים ובין החיים, מוכרח שיסכימו לכל מילה של הרב שך, ולא יתכן שמישהו יחלוק עליו. או יתבטא או יתנהל אחרת ממנו. ועכשיו כאשר רואים את התוצאות הנוראות עד היכן מגיעה ההשחתה, כבר אין אדם שפוי שאינו מבין למפרע עד כמה באמת "המצב צריך תיקון".
וכל בחור ואברך לוחם יכול לשאול עצמו בכנות: איך הייתי מתנהג בתקופת ועדת טל (אם גם אז היה לי אינטרס שליטה וכדומה). הלא ברור כי היו בטוחים במאה אחוז, שעפ"י נוסחת ההנהגה שבידיהם חייבים לצאת למלחמת עולם. והנה מרן הגרי"ש היה עמנו, ולא הביע דעה כנגד. והשתיק את המתנגדים. . אז אולי בכל זאת הדברים לא פשוטים כ"כ? ולא כל בחור יכול להכריע? ודעה שאתה היית חושב ל"טרייף" היא דעת מרן הגרי"ש או הגרא"ז. וא"כ גם עכשיו כשיש דעות בין גדולי ישראל צריך לשתוק ולהכיר את מקומו?

לגבי ש'הח"ח התנגד למחלוקת אף נגד הרב קוק'.
הח"ח התנגד למחלוקת נגדו כי לא התייחס אליו בזלזול אלא ראה בו אדם גדול, ובניגוד לשקרי הקנאים, רק הקנאים הקיצוניים ביותר שהציונות והמדינה בעיניהם מעשה שטן, זלזלו בראי"ה ובכל מי שקשור לגעות כמו של הראי"ה ופסלו בלי חהכיר, וכל אלו שהכירוהו מקרוב ראו בו קדוש ומגדולי הגדולים שבדור, והרוב המכריע סמכו על אלו שהכירוהו.
ראה כאן בתגובה 13 קבצים וקישורים המוכיחים זאת והראי"ה היה צדיק אמת.
הוזכר בתגובה מרן הגרא"ז מלצר זצוק"ל. הוא ביטל עצמו לגמרי בפני הראי"ה ואמר עליו שהיה יחיד הדור בגאונותו וביראתו ובצדקתו ובחסידותו ובמעשיו הגדולים ובעשור לפטירתו פרסם מכתב המעודד את הוצאת ספריו ובין השאר כתב עליו "גאון ישראל", ושהיה גדול מאוד בדבקות בה'ובתורתו ולדבקותו בה ובתורתו אין מילים להעריך את ערכו.,
כך שלא מדובר ב"הר' קוק" אלא במרן הגראי"ה קוק זצוק"ל!!!