אפאר יאר צוריק האב איך געהערט אז א געוויסער היסטאריקער אין ארץ ישראל איז אויפגעקומען מיט א טעאריע אז דער בלוט בלבול איז שוין גארנישט קיין בלבול און אין געוויסע פעלער האבן אידן טאקע גע'הרג'ט קינדער פאר זייער בלוט. דעם שבת האט מיר א חבר נאכאמאל איבערגעזאגט דעם פאקטויד, וועלנדיג ארויסברענגן ווי נאריש די אקאדעמישע היסטאריקער זענען, עד כדי כך אז אפילו אזעלכע אבוויעס שטותים ווערן דורך זיי גענומען ערנסט אין באטראכט. כ'בין זייער נייגעריג צו דאס איז טאקע וואר. די ערשטע זאך מוצאי שבת האב איך געקוקט אויפן בלוט-בלבול וויקי בלאט. די נאענטסע וואס כ'האב געטראפן צו דעם איז אז אין 1993 האט פראפעסאר ישראל יעקב יובל פון די היברו אוניווערזיטעט אין ירושלים געשריבן אן ארטיקל אין "ציון" אז די שורש פון די בלוט בלבולים קומט פון רעפארטס וואס קריסטן האבן געשריבן איבער די אידן וואס האבן גע'הרג'ט זיך און זייער קינדער ביי די ערשטע קרייצציג כדי נישט אריינצופאלן אין די הענט פון די קרייצציגלער און דארפן זיך שמד'ן. פארשטייט זיך אז יובל האט נישט קיין הווא אמינא אז דער בלוט בלבול איז אמת, און ער שרייבט טאקע אזוי אין זיין ארטיקל, ער פרובירט נאר צו דערגיין א מעגליכע שורש וויאזוי די בלבול האט זיך אנגעהויבן. עס איז שטארק מסתבר אז דאס איז דער ארטיקל איבער וועלכע די מיטאס אז אן איזראלעישער אקאדעמיקער האט באשטעטיגט דעם בלוט בלבול, איז געוועבט געווארן. אט איז וואס שטייט אין די היברעאישע וויקי בלאט "עלילת דם":
על פי מקורות היסטוריים, במהלך מסעי הצלב, כשנדרשו להמיר את דתם לנצרות, היו מקרים בהם הרגו יהודים בני אשכנז את ילדיהם והתאבדו. מטרתם הייתה למנוע את המרתם של הילדים לנצרות, או את הריגתם בידי הנוצרים.
במאמר שפרסם ב־1993, בכתב העת ציון, טען ישראל יעקב יובל כי אירועים אלו היו ידועים לנוצרים בני התקופה, והביאו אותם להאמין ביתר קלות באמיתות עלילות הדם, ובטענות כאילו היהודים הם רוצחי ילדים מועדים. הפרשנות הנוצרית, אליבא דיובל, לא הבדילה בין הרג ילדיך שלך להרג ילדיהם של אחרים, וסברה שאלו המסוגלים לדבר הראשון, מסוגלים על אחת כמה וכמה גם לדבר השני.
דעתו של יובל, שמשתמע ממנה כי היהודים, בהתנהגותם האכזרית כלפי צאצאיהם, הביאו במידה מסוימת את עלילות הדם על עצמם, זכתה לגינויים חריפים, ועוררה סערה שאינה שכיחה בחוגים האקדמיים העוסקים בהיסטוריה של ימי הביניים. כך, למשל, כתב חוקר הפיוטים עזרא פליישר על דבריו של יובל: "ראוי היה שלא ייאמרו, משנאמרו ראוי היה שלא ייכתבו, משנכתבו ראוי להם להישכח."
בעיני אחדים ממבקריו של יובל, העובדה כי חלק ניכר מעלילות דם התרחשו זמן רב לאחר מסעות הצלב, יש בה כדי לערער על תקפותה של התאוריה. בעיני יובל ההסבר להמשך קיומן של עלילות הדם קשור בתרבות הזיכרון של קידוש השם אותה טיפחו יהודי אשכנז.
האט איינער פון די חברים דא שוין אמאל געהערט פון דעם מיטאס? קען מיר איינער טאקע באשטעטיגן אז די מדובר איז פון יובל'ס ארטיקל?
