דולה ומשקה האט געשריבן:דער ניק 'ונבנתה' האט אויף געהערט ברענגען די קליפס פון ליבאוויטשער רבי, היכן נעלם?
viewtopic.php?f=8&t=1657&start=25
לזכר נשמתך האט ער צוגעברענגט עפעס גוט'ס!
אינטערסאנטע לינקס און קליפס
-
berlbalaguleh
- שריפטשטעלער
- הודעות: 20420
- זיך רעגיסטרירט: דינסטאג יולי 17, 2012 12:57 pm
- האט שוין געלייקט: 25361 מאל
- האט שוין באקומען לייקס: 15512 מאל
- קאנטאקט:
די איינצוג רעדע פון ח"כ קלדרון
יישר כח פאר ברענגען דעם קליפ פון די איינצוג'ס רעדע פון ח"כ קלדרון. מ'מוז נישט מסכים זיין אידעאלאגיש מיט אלעס וואס זי זאגט און האלט. אבער ס'איז ווערט צו באגריסן דעם עצם פאקט אז א מעמבער פון כנסת ווייזט ארויס דרך ארץ פאר די תורה און מסורת ישראל און דערמאנט אויך דעם שם ה'. נאך אן אינטרעסאנטער פאקט איז כדאי צו באמערקן אז דער כנסת איז געווען האלב ליידיג. און איינער פון די גרעסטע שונאי הדת יוסי שריד איז נישט געווען אנוועזנד אין כנסת ביי די דרשה.
-
היימישער ליטוואק
- וְאֶת־הָאֶ֜לֶף
- הודעות: 1658
- זיך רעגיסטרירט: דאנערשטאג דעצעמבער 20, 2012 5:26 pm
- האט שוין געלייקט: 1449 מאל
- האט שוין באקומען לייקס: 1074 מאל
די איינצוג רעדע פון ח"כ קלדרון
אדוני יושב הראש, כנסת נכבדה,
הספר הזה שבידיי שינה את חיי, והוא במידה רבה הסיבה שהגעתי ליום הזה, וזכיתי לנאום בכנסת ישראל כחברת כנסת חדשה. העותק שבידי היה שייך לדוד גלעדי, סופר, עיתונאי, איש תרבות ועורך, סבו של יושב ראש הסיעה שלנו שהוזכר כאן גם אתמול. וזכות גדולה הייתה לי לקבל אותו מבתו, הסופרת שולמית לפיד. לא ירשתי מסבא שלי תלמוד. נולדתי וגדלתי בשכונה ותיקה בתל אביב, בת לאבי, משה קלדרון, שנולד בבולגריה ועלה לארץ כבחור אחרי שנות המלחמה הקשות, התחיל ללמוד חקלאות באוניברסיטה העברית בירושלים וגויס מיד למלחמת השחרור להגן על גוש עציון.
לימים התמחה אבי בחקר החרקים, והיה למומחה עולמי באיסום תבואה. אמי, שנולדה בגרמניה בצירוף חסר מזל בזמנה של ילדה יהודייה, שמאלית וג'ינג'ית, עלתה לארץ בנעוריה ופגשה את אבי, בחסות המצור הבריטי בירושלים. המצור אשר בסופו, כשירדו להכיר את המשפחות כזוג מוגמר, כבר לא היה לשכנות הבולגריות מה לומר, פרט ל"באמת נחמדה, מושיקו, אבל אין כבר יהודיות? צריך להתחתן עם אשכנזייה?". אני מספרת את כל זאת כדי לומר שגדלתי בבית יהודי מאוד, ציוני מאוד, חילוני, מסורתי רגיוזי, שעירב אשכנז וספרד, בית"ר ושומר צעיר, במרחב הישראלי המקובל, המיינסטרים של שנות השישים והשבעים.
בתלמוד מצאתי את שאהבה נפשי
התחנכתי כמו כל בני דורי בחינוך הממלכתי ברוח מהתנ"ך לפלמ"ח, ולא הכרתי – לא את המשנה, לא את התלמוד, לא את הקבלה ולא את החסידות. כבר כנראה הרגשתי שמשהו חסר. דבר מה בזהות הישראלית המשוחררת והחדשה של אליק שנולד מן הים ושירי נעמי שמר היה טוב ויפה, אבל חסר. חסר לי העומק, היו חסרות לי מילים לאוצר המילים, היה חסר עבר, עלילות, גיבורים, מקומות, דרמה, סיפורים. העברי החדש, אותו בראו מחנכי דור הקמת המדינה, הגשים את חלומם, ונעשה לוחם אמיץ, מעשי ושזוף. אבל עבורי הייתה בו ובי חלל ריק. לא ידעתי כיצד למלא את החלל, אבל משנפגשתי לראשונה בתלמוד, והתאהבתי בו כליל, בשפתו, בהומור שלו, בעמקות המחשבה, בשיטות הדיון, במעשיות, והאנושיות והבגרות העולים מן השורות, הרגשתי שמצאתי את שאהבה נפשי. את מה שחסר לי.
מאז אני לומדת. בבתי מדרש ובאוניברסיטה לימודים אקדמיים בהם זכיתי לדוקטורט בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, בספרות התלמוד ולימודי תורה לשמה. בהם זכיתי לשנים של דף יומי ולימודים בחברותא שעיצבו אותי. מתוך הצורך האישי שלי וביחד עם אחרים, ייסדתי את עלמא, בית לתרבות עברית בתל אביב, ושנים קודם לכן את אלול, בית המדרש המשותף לנשים וגברים, דתיים וחילוניים, הראשון בארץ. בינתיים כבר כמה עשורים קיימת תנועה של התחדשות יהודית שפורחת עכשיו ובה לומדים עשרות ומאות אלפי ישראלים במסגרות שאינן מכתיבות להן את הדרך הנכונה להיות יהודיים, או את האופן בו יעשו את תורתם תורת חיים. אני משוכנעת שלימודי הספרים הגדולים של התרבות העברית והיהודית הכרחיים לבניית תרבות עברית חדשה בישראל.
התורה היא המתנה שקיבלנו כולנו
אי אפשר לצעוד אל העתיד בלי לדעת מאין באנו, מי אנחנו, לדעת באופן אינטימי לפרטי פרטים, לדעת את הנשגב וגם את המקומם והנלעג. התורה אינה קניינו של זרם זה או אחר, היא המתנה שקיבלנו כולנו, ולכולנו ניתנה הזדמנות להתבונן בה כשאנחנו בוראים את מציאות חיינו.
אף אחד לא לקח מאיתנו את התלמוד, ואת הספרות הרבנית. במו ידינו מסרנו אותו בימים בהם היה נראה כי יש משימה דחופה וחשובה יותר, לבנות מדינה, להקים צבא, חקלאות, תעשייה ועוד. עכשיו הגיע הזמן לחזור ולנכס לעצמנו מה ששלנו. להתענג על ההון התרבותי שמחכה לנו, לעינינו, לדמיוננו, ליצירתנו. במקום לספר על יופיו של הספר הזה, אני מבקשת לספר סיפור מן התלמוד, סיפור מיניאטורי אחד, על מעשה ברב רחומי, ומתוכו לומר כמה דברים על הרגע הזה, ועל המשימות שאציב לעצמי בכנסת.
רב רחומי היה רב, וקודם כל איש, הרבה איש. רחומי בארמית זה אהבה. רחומי מהמילה רחם, מישהו שיודע להכיל, שיודע לקבל לגמרי, כמו שרחם של אישה יודע להכיל את התינוק. זאת בחירה מאוד יפה למילה אהבה בארמית, כי אנחנו יודעים שביוונית לקחו את המילה רחם ובנו ממנה את המילה היסטריה. אז הבחירה הארמית, לקחת מרחם את המילה אהבה, היא בחירה פמיניסטית של חז"ל. הוא היה שכיח, הוא היה מצוי, כלומר למד, התקבל ללימודים באחת מהישיבות האייבי ליג של בבל. הוא למד במחוזא, והוא היה כל כך מפורסם, שקראו לו רבא, הרב.
והיה רגיל (אני רומזת לכם שחז"ל לא אוהבים אנשים שעושים דברים מתוך הרגל, בדרך כלל, כשמשהו רגיל בתלמוד, תוך כמה שורות מישהו ימות), היה רגיל שהיה בא לביתו, ביתו בארמית זה אשתו, וגם אשתו וגם ביתו. גבר שאין לו אישה הוא הומלס. אישה שאין לה גבר היא לא. גבר בלי אישה – חסר בית. היה רגיל שהיה בא לביתו כל ערב ביום הכיפורים. אתם שמים לב שכשהגמרא אומרת היה רגיל שהיה בא לביתו כל ערב יום הכיפורים, יש פה מידה של אירונית חז"לית. מה זאת אומרת "כל פעם בשנה"? זה לא כל כך הרבה. ואנחנו גם חושבים לעצמנו, איזה מין תאריך אדם בוחר לבוא לאשתו, ערב יום הכיפורים, שהוא לא בדיוק יום של אינטימיות, הוא יום של תפילה, אפילו לא בבית.
יום אחד, פעם אחת, שנה אחת, משכה אותו השמועה – אהלימוד בבית המדרש הקסים אותו כל כך, שהוא שכח, הוא לא יצא בזמן, והוא לא יכול היה לעזוב את הלימודים ולא יצא הביתה. הייתה מצפה אשתו – "עכשיו הוא בא". הציפייה הזו שכל סמס, וכל טלפון, וכל צעדים בחוץ וכל נקישה בדלת, את בטוחה שזה הוא. עכשיו הוא בא. לא בא.
מי ששוכח שהוא יושב על כתפי האחר - ייפול
ברגע מסוים היא מבינה שהשנה הוא כבר לא יגיע, אולי יצא שופר של יום הכיפורים, וכבר אף אחד לא יכנס מפני קדושת החג. האישה הזו, שחיכתה כל השנה, שחיכתה שנים רבות כל השנה ליום אחד, לא יכולה לעמוד בזה יותר, ודעתה חולשת, היא מתאכזבת, היא עצובה, היא מאבדת את השליטה. היא מוציאה דמעה אחת, היא מורידה, זה לשון פעיל, לא לשון סביל. היא נותנת לדמעה אחת לזלוג על הלחי מהעין, אחרי שנים שהיא לא בכתה. עכשיו אנחנו צריכים לדמיין לנו מסך מפוצל. בצד אחד קלוז אפ על דמות של אישה, על פנים של אישה, שדמעה אחת זולגת על לחייה. ובצד השני על הגג במחוזא, יושב רב רחומי כולו לבן ומרגיש קדוש. אחרי יום של כמה שעות בלי אוכל, אנחנו מרגישים מורמים.
והוא לומד תורה על הגג עם הכוכבים ומרגיש כל כך קרוב לשמיים. היה יושב על הגג, כשנופלת הדמעה מהעין של האישה, נפחת הגג מתחתיו – והוא נופל על הקרקע ונחה נפשו, ומת. מה אנחנו יכולים ללמוד מרב רחומי ואשתו? למקום הזה ולעבודה שלי כאן? ראשית אני לומדת שמי ששוכח שיושב על כתפי האחר ייפול. אני לומדת שצדיקות היא לא דבקות בתורה על חשבון רגישות לאדם, אני לומדת שבמחלוקת יש לא פעם שני צדדים צודקים, ועד שלא אבין שגם אני וגם הצד השני, גם האישה וגם רב רחומי, מרגישים שהם עושים את הדבר הנכון והם אחראים לבית, הרבה פעמים אנחנו מרגישים – האישה שמחכה והולכת לצבא, ועושה את העבודה, ואחרים על הגג לומדים תורה. ופעמים אנשים אחרים מרגישים שהם נושאים את כל משא המסורת והתרבות והתורה על גבם, ואנחנו הולכים לים ועושים חיים.
מי ייתן ותמיד אזכור שאני שליחת ציבור, ועלי להקפיד על ניקיון כפיים ולב
גם אני וגם הצד השני מרגישים שעל כתפיהם כל האחריות לבית. עד שלא אבין את זה, לא אראה את הבעיה נכוחה ולא אוכל למצוא פתרון. אני מזמינה את כולנו לשנים של עשייה מתוך מחשבה, ומחלוקת מתוך הבנה וכבוד לאחר. אני שואפת להביא למצב בו לימוד התורה יהיה נחלת כל ישראל, בחינת תורה מונחת בקרן זווית, וכל מי שרוצה ליטול יבוא ויטול. שכל אזרחי ישראל הצעירים יקחו חלק בנטל, גם בלימוד תורה וגם בשירות צבאי ואזרחי. וביחד ייבנה הבית ולא תיחלש הדעת.
אני שואפת ליום בו משאבי המדינה יחולקו בהוגנות ובשוויון לכל תלמיד ותלמידת חכמים, על פי איכות לימודם, ולא על פי שייכום הציבורי. שבתי המדרש, הארגונים והישיבות החילוניות והפלורליסטיות יזכו לתמיכה שווה והוגנת מול בתי המדרש האורתודוקסים והחרדים, ומתוך קנאת הסופרים והתחרות הבריאה תגדל התורה ותאדיר.
אני מבקשת להזכיר את מורי הרב דוד הרטמן, שהלך לעולמו השבוע, שפתח לי את שערי בית המדרש שלו, ובנה שפה של יהדות אמיצה ומכילה. יהי זכרו ברוך.
אני מבקשת לסיים בתפילה שכתב חברי חיים היימס, תפילה בכניסה לכנסת.
יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו ואמהותינו, שאצא מהבית הזה כפי שנכנסתי אליו, שלמה עם עצמי, ועם הבריות. מי יתן שמעשיי יהיו לטובת כל תושבי מדינת ישראל, ושאפעל לתקן את החברה אשר שלחה אותי למעון זה, ולהשכין שלום צודק בינינו ועם שכנינו. מי ייתן ותמיד אזכור שאני שליחת ציבור, ועלי להקפיד על ניקיון כפיים ולב. מי יתן ואצליח ונצליח בכל מעשי ידיו. אני מוסיפה ברכה קטנה לסיעה שלי יש עתיד. שנשמור על התרבות המיוחדת של אחווה ושיתוף, שנישאר מאוחדים, שנישאר במליאה, ושנזכה לממש את החלום ולשנות לטוב.
הספר הזה שבידיי שינה את חיי, והוא במידה רבה הסיבה שהגעתי ליום הזה, וזכיתי לנאום בכנסת ישראל כחברת כנסת חדשה. העותק שבידי היה שייך לדוד גלעדי, סופר, עיתונאי, איש תרבות ועורך, סבו של יושב ראש הסיעה שלנו שהוזכר כאן גם אתמול. וזכות גדולה הייתה לי לקבל אותו מבתו, הסופרת שולמית לפיד. לא ירשתי מסבא שלי תלמוד. נולדתי וגדלתי בשכונה ותיקה בתל אביב, בת לאבי, משה קלדרון, שנולד בבולגריה ועלה לארץ כבחור אחרי שנות המלחמה הקשות, התחיל ללמוד חקלאות באוניברסיטה העברית בירושלים וגויס מיד למלחמת השחרור להגן על גוש עציון.
לימים התמחה אבי בחקר החרקים, והיה למומחה עולמי באיסום תבואה. אמי, שנולדה בגרמניה בצירוף חסר מזל בזמנה של ילדה יהודייה, שמאלית וג'ינג'ית, עלתה לארץ בנעוריה ופגשה את אבי, בחסות המצור הבריטי בירושלים. המצור אשר בסופו, כשירדו להכיר את המשפחות כזוג מוגמר, כבר לא היה לשכנות הבולגריות מה לומר, פרט ל"באמת נחמדה, מושיקו, אבל אין כבר יהודיות? צריך להתחתן עם אשכנזייה?". אני מספרת את כל זאת כדי לומר שגדלתי בבית יהודי מאוד, ציוני מאוד, חילוני, מסורתי רגיוזי, שעירב אשכנז וספרד, בית"ר ושומר צעיר, במרחב הישראלי המקובל, המיינסטרים של שנות השישים והשבעים.
בתלמוד מצאתי את שאהבה נפשי
התחנכתי כמו כל בני דורי בחינוך הממלכתי ברוח מהתנ"ך לפלמ"ח, ולא הכרתי – לא את המשנה, לא את התלמוד, לא את הקבלה ולא את החסידות. כבר כנראה הרגשתי שמשהו חסר. דבר מה בזהות הישראלית המשוחררת והחדשה של אליק שנולד מן הים ושירי נעמי שמר היה טוב ויפה, אבל חסר. חסר לי העומק, היו חסרות לי מילים לאוצר המילים, היה חסר עבר, עלילות, גיבורים, מקומות, דרמה, סיפורים. העברי החדש, אותו בראו מחנכי דור הקמת המדינה, הגשים את חלומם, ונעשה לוחם אמיץ, מעשי ושזוף. אבל עבורי הייתה בו ובי חלל ריק. לא ידעתי כיצד למלא את החלל, אבל משנפגשתי לראשונה בתלמוד, והתאהבתי בו כליל, בשפתו, בהומור שלו, בעמקות המחשבה, בשיטות הדיון, במעשיות, והאנושיות והבגרות העולים מן השורות, הרגשתי שמצאתי את שאהבה נפשי. את מה שחסר לי.
מאז אני לומדת. בבתי מדרש ובאוניברסיטה לימודים אקדמיים בהם זכיתי לדוקטורט בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, בספרות התלמוד ולימודי תורה לשמה. בהם זכיתי לשנים של דף יומי ולימודים בחברותא שעיצבו אותי. מתוך הצורך האישי שלי וביחד עם אחרים, ייסדתי את עלמא, בית לתרבות עברית בתל אביב, ושנים קודם לכן את אלול, בית המדרש המשותף לנשים וגברים, דתיים וחילוניים, הראשון בארץ. בינתיים כבר כמה עשורים קיימת תנועה של התחדשות יהודית שפורחת עכשיו ובה לומדים עשרות ומאות אלפי ישראלים במסגרות שאינן מכתיבות להן את הדרך הנכונה להיות יהודיים, או את האופן בו יעשו את תורתם תורת חיים. אני משוכנעת שלימודי הספרים הגדולים של התרבות העברית והיהודית הכרחיים לבניית תרבות עברית חדשה בישראל.
התורה היא המתנה שקיבלנו כולנו
אי אפשר לצעוד אל העתיד בלי לדעת מאין באנו, מי אנחנו, לדעת באופן אינטימי לפרטי פרטים, לדעת את הנשגב וגם את המקומם והנלעג. התורה אינה קניינו של זרם זה או אחר, היא המתנה שקיבלנו כולנו, ולכולנו ניתנה הזדמנות להתבונן בה כשאנחנו בוראים את מציאות חיינו.
אף אחד לא לקח מאיתנו את התלמוד, ואת הספרות הרבנית. במו ידינו מסרנו אותו בימים בהם היה נראה כי יש משימה דחופה וחשובה יותר, לבנות מדינה, להקים צבא, חקלאות, תעשייה ועוד. עכשיו הגיע הזמן לחזור ולנכס לעצמנו מה ששלנו. להתענג על ההון התרבותי שמחכה לנו, לעינינו, לדמיוננו, ליצירתנו. במקום לספר על יופיו של הספר הזה, אני מבקשת לספר סיפור מן התלמוד, סיפור מיניאטורי אחד, על מעשה ברב רחומי, ומתוכו לומר כמה דברים על הרגע הזה, ועל המשימות שאציב לעצמי בכנסת.
רב רחומי היה רב, וקודם כל איש, הרבה איש. רחומי בארמית זה אהבה. רחומי מהמילה רחם, מישהו שיודע להכיל, שיודע לקבל לגמרי, כמו שרחם של אישה יודע להכיל את התינוק. זאת בחירה מאוד יפה למילה אהבה בארמית, כי אנחנו יודעים שביוונית לקחו את המילה רחם ובנו ממנה את המילה היסטריה. אז הבחירה הארמית, לקחת מרחם את המילה אהבה, היא בחירה פמיניסטית של חז"ל. הוא היה שכיח, הוא היה מצוי, כלומר למד, התקבל ללימודים באחת מהישיבות האייבי ליג של בבל. הוא למד במחוזא, והוא היה כל כך מפורסם, שקראו לו רבא, הרב.
והיה רגיל (אני רומזת לכם שחז"ל לא אוהבים אנשים שעושים דברים מתוך הרגל, בדרך כלל, כשמשהו רגיל בתלמוד, תוך כמה שורות מישהו ימות), היה רגיל שהיה בא לביתו, ביתו בארמית זה אשתו, וגם אשתו וגם ביתו. גבר שאין לו אישה הוא הומלס. אישה שאין לה גבר היא לא. גבר בלי אישה – חסר בית. היה רגיל שהיה בא לביתו כל ערב ביום הכיפורים. אתם שמים לב שכשהגמרא אומרת היה רגיל שהיה בא לביתו כל ערב יום הכיפורים, יש פה מידה של אירונית חז"לית. מה זאת אומרת "כל פעם בשנה"? זה לא כל כך הרבה. ואנחנו גם חושבים לעצמנו, איזה מין תאריך אדם בוחר לבוא לאשתו, ערב יום הכיפורים, שהוא לא בדיוק יום של אינטימיות, הוא יום של תפילה, אפילו לא בבית.
יום אחד, פעם אחת, שנה אחת, משכה אותו השמועה – אהלימוד בבית המדרש הקסים אותו כל כך, שהוא שכח, הוא לא יצא בזמן, והוא לא יכול היה לעזוב את הלימודים ולא יצא הביתה. הייתה מצפה אשתו – "עכשיו הוא בא". הציפייה הזו שכל סמס, וכל טלפון, וכל צעדים בחוץ וכל נקישה בדלת, את בטוחה שזה הוא. עכשיו הוא בא. לא בא.
מי ששוכח שהוא יושב על כתפי האחר - ייפול
ברגע מסוים היא מבינה שהשנה הוא כבר לא יגיע, אולי יצא שופר של יום הכיפורים, וכבר אף אחד לא יכנס מפני קדושת החג. האישה הזו, שחיכתה כל השנה, שחיכתה שנים רבות כל השנה ליום אחד, לא יכולה לעמוד בזה יותר, ודעתה חולשת, היא מתאכזבת, היא עצובה, היא מאבדת את השליטה. היא מוציאה דמעה אחת, היא מורידה, זה לשון פעיל, לא לשון סביל. היא נותנת לדמעה אחת לזלוג על הלחי מהעין, אחרי שנים שהיא לא בכתה. עכשיו אנחנו צריכים לדמיין לנו מסך מפוצל. בצד אחד קלוז אפ על דמות של אישה, על פנים של אישה, שדמעה אחת זולגת על לחייה. ובצד השני על הגג במחוזא, יושב רב רחומי כולו לבן ומרגיש קדוש. אחרי יום של כמה שעות בלי אוכל, אנחנו מרגישים מורמים.
והוא לומד תורה על הגג עם הכוכבים ומרגיש כל כך קרוב לשמיים. היה יושב על הגג, כשנופלת הדמעה מהעין של האישה, נפחת הגג מתחתיו – והוא נופל על הקרקע ונחה נפשו, ומת. מה אנחנו יכולים ללמוד מרב רחומי ואשתו? למקום הזה ולעבודה שלי כאן? ראשית אני לומדת שמי ששוכח שיושב על כתפי האחר ייפול. אני לומדת שצדיקות היא לא דבקות בתורה על חשבון רגישות לאדם, אני לומדת שבמחלוקת יש לא פעם שני צדדים צודקים, ועד שלא אבין שגם אני וגם הצד השני, גם האישה וגם רב רחומי, מרגישים שהם עושים את הדבר הנכון והם אחראים לבית, הרבה פעמים אנחנו מרגישים – האישה שמחכה והולכת לצבא, ועושה את העבודה, ואחרים על הגג לומדים תורה. ופעמים אנשים אחרים מרגישים שהם נושאים את כל משא המסורת והתרבות והתורה על גבם, ואנחנו הולכים לים ועושים חיים.
מי ייתן ותמיד אזכור שאני שליחת ציבור, ועלי להקפיד על ניקיון כפיים ולב
גם אני וגם הצד השני מרגישים שעל כתפיהם כל האחריות לבית. עד שלא אבין את זה, לא אראה את הבעיה נכוחה ולא אוכל למצוא פתרון. אני מזמינה את כולנו לשנים של עשייה מתוך מחשבה, ומחלוקת מתוך הבנה וכבוד לאחר. אני שואפת להביא למצב בו לימוד התורה יהיה נחלת כל ישראל, בחינת תורה מונחת בקרן זווית, וכל מי שרוצה ליטול יבוא ויטול. שכל אזרחי ישראל הצעירים יקחו חלק בנטל, גם בלימוד תורה וגם בשירות צבאי ואזרחי. וביחד ייבנה הבית ולא תיחלש הדעת.
אני שואפת ליום בו משאבי המדינה יחולקו בהוגנות ובשוויון לכל תלמיד ותלמידת חכמים, על פי איכות לימודם, ולא על פי שייכום הציבורי. שבתי המדרש, הארגונים והישיבות החילוניות והפלורליסטיות יזכו לתמיכה שווה והוגנת מול בתי המדרש האורתודוקסים והחרדים, ומתוך קנאת הסופרים והתחרות הבריאה תגדל התורה ותאדיר.
אני מבקשת להזכיר את מורי הרב דוד הרטמן, שהלך לעולמו השבוע, שפתח לי את שערי בית המדרש שלו, ובנה שפה של יהדות אמיצה ומכילה. יהי זכרו ברוך.
אני מבקשת לסיים בתפילה שכתב חברי חיים היימס, תפילה בכניסה לכנסת.
יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו ואמהותינו, שאצא מהבית הזה כפי שנכנסתי אליו, שלמה עם עצמי, ועם הבריות. מי יתן שמעשיי יהיו לטובת כל תושבי מדינת ישראל, ושאפעל לתקן את החברה אשר שלחה אותי למעון זה, ולהשכין שלום צודק בינינו ועם שכנינו. מי ייתן ותמיד אזכור שאני שליחת ציבור, ועלי להקפיד על ניקיון כפיים ולב. מי יתן ואצליח ונצליח בכל מעשי ידיו. אני מוסיפה ברכה קטנה לסיעה שלי יש עתיד. שנשמור על התרבות המיוחדת של אחווה ושיתוף, שנישאר מאוחדים, שנישאר במליאה, ושנזכה לממש את החלום ולשנות לטוב.
"אי השימוש בשכל הישר, הוא מקור כל הטומאה, שורש כל הרשעה שבעולם כולו"
-
יאיר
- שריפטשטעלער
- הודעות: 4765
- זיך רעגיסטרירט: דינסטאג יוני 26, 2012 9:42 pm
- האט שוין געלייקט: 6187 מאל
- האט שוין באקומען לייקס: 8320 מאל
איך זע אז זי דערמאנט הרב פרופ' דוד הרטמן וועלכער איז געשטארבן פאריגע וואך. לאמיר דערמאנען זיין נאמען אין קורצע ווערטער, סיי פאר די וואס האלטן עס אלס זכר צדיק לברכה און סיי צוליב די וואס האלטן עס פאר א שם רשעים ירקב. הרב הרטמן איז געווען א קאנטראווערסיעלער פיגור וועלכער האט זיך באטראכט אלס אן ארטאדאקסישער איד אבער איז געווען צוריסן אין זיך צוליב די מאדערנע אידעען וועלכע ער האט אדאפטירט וואס זענען געווען אין קאנפליקט מיט אורתודקוסיה. אין א בוך the god who hates lies לייגט ער אראפ די מאראלישע פראבלעמען וואס ער האט מיט ארטאדאקסיע ווי למשל די מיסאגאניזם וכדו'. הארטמאן איז געווען א תלמיד פון הרב י. ב. סולוביציק און ער האט געשריבן א ביאגראפיע איבער אים, און שפעטער האט ער עולה געווען קיין א"י וואו ער האט געגרינדעט די שלום אינסטוטוציע וואו עס האבן שטודירט אידן פון אלע שיכטן און דענאמינאציעס.
האדם לא נברא אלא להתענג
-
אוי טאטי
- היימישער באניצער
- הודעות: 530
- זיך רעגיסטרירט: זונטאג מערץ 18, 2012 3:06 pm
- האט שוין געלייקט: 50 מאל
- האט שוין באקומען לייקס: 106 מאל
נייע קליפ לכבוד פורים, פון ׳אן טיים סטודיא׳ס׳.
http://m.youtube.com/watch?v=RHbzlG6xPj ... ata_player
http://m.youtube.com/watch?v=RHbzlG6xPj ... ata_player
!..If you go black, you'll never go back
-
ונבנתה העיר
- שריפטשטעלער
- הודעות: 3795
- זיך רעגיסטרירט: מיטוואך יולי 25, 2012 5:41 am
- האט שוין געלייקט: 6591 מאל
- האט שוין באקומען לייקס: 8112 מאל
מ'דארף צוריק אראפברענגען דעם רבי'ן
אמר ונבנתה: אל עבר החלון נשקפתי ונתתי אל לבי כי שבת האדם ממנו, חומר וגשם – ורוח אין, בחנתיו, והנה הוא תולדת מקריו – כאשר ילך המקרה כך יתעצב לבו ודמותו, לרגעים אבחננו, כאשר יאמר החכם כי אין הוויית רגע מול רגע נוצרת כי אם בהתחדש מקריו, ואל מי יקר המקרה?
אמר ונבנתה: אל עבר החלון נשקפתי ונתתי אל לבי כי שבת האדם ממנו, חומר וגשם – ורוח אין, בחנתיו, והנה הוא תולדת מקריו – כאשר ילך המקרה כך יתעצב לבו ודמותו, לרגעים אבחננו, כאשר יאמר החכם כי אין הוויית רגע מול רגע נוצרת כי אם בהתחדש מקריו, ואל מי יקר המקרה?
-
ברסלבער
- שריפטשטעלער
- הודעות: 2048
- זיך רעגיסטרירט: דינסטאג נאוועמבער 27, 2012 11:07 am
- האט שוין געלייקט: 3570 מאל
- האט שוין באקומען לייקס: 3510 מאל
אוי טאטי האט געשריבן:נייע קליפ לכבוד פורים, פון ׳אן טיים סטודיא׳ס׳.
http://m.youtube.com/watch?v=RHbzlG6xPj ... ata_player
וואס גייט פאר מיט די אן טיים חברה?
אז מען קען גוט עדיטען ווידיאס, ווערט מען אוטאמאטיש א גוטער עקטאר???
ווי קומט קישקעס צו פישקעס?
די וועלט זאגט אז שכחה איז א חסרון, און איך זאג אז עס איז א גרויסע מעלה. אזוי קען מען פארגעסן אלע צרות און פראבלעמען און אנהויבן יעדן טאג פון ניי. (רבי נחמן מברסלב)
-
[NAMELESS]
http://www.bhol.co.il/videopage.aspx?ClipId=1963
הערליכע שטיקל, הרב לאו טרעפט זיך נאך זיבעציג יאר מיט אלטע פרוי וואס האט געראטעוועט זיין לעבן אין בוכענוואלד
הערליכע שטיקל, הרב לאו טרעפט זיך נאך זיבעציג יאר מיט אלטע פרוי וואס האט געראטעוועט זיין לעבן אין בוכענוואלד
-
berlbalaguleh
- שריפטשטעלער
- הודעות: 20420
- זיך רעגיסטרירט: דינסטאג יולי 17, 2012 12:57 pm
- האט שוין געלייקט: 25361 מאל
- האט שוין באקומען לייקס: 15512 מאל
- קאנטאקט:
-
ונבנתה העיר
- שריפטשטעלער
- הודעות: 3795
- זיך רעגיסטרירט: מיטוואך יולי 25, 2012 5:41 am
- האט שוין געלייקט: 6591 מאל
- האט שוין באקומען לייקס: 8112 מאל
דער עבירה זינגער אלץ בן תורה.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=ZZm2rYe7tzY[/youtube]
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=ZZm2rYe7tzY[/youtube]
מ'דארף צוריק אראפברענגען דעם רבי'ן
אמר ונבנתה: אל עבר החלון נשקפתי ונתתי אל לבי כי שבת האדם ממנו, חומר וגשם – ורוח אין, בחנתיו, והנה הוא תולדת מקריו – כאשר ילך המקרה כך יתעצב לבו ודמותו, לרגעים אבחננו, כאשר יאמר החכם כי אין הוויית רגע מול רגע נוצרת כי אם בהתחדש מקריו, ואל מי יקר המקרה?
אמר ונבנתה: אל עבר החלון נשקפתי ונתתי אל לבי כי שבת האדם ממנו, חומר וגשם – ורוח אין, בחנתיו, והנה הוא תולדת מקריו – כאשר ילך המקרה כך יתעצב לבו ודמותו, לרגעים אבחננו, כאשר יאמר החכם כי אין הוויית רגע מול רגע נוצרת כי אם בהתחדש מקריו, ואל מי יקר המקרה?
-
אוי טאטי
- היימישער באניצער
- הודעות: 530
- זיך רעגיסטרירט: זונטאג מערץ 18, 2012 3:06 pm
- האט שוין געלייקט: 50 מאל
- האט שוין באקומען לייקס: 106 מאל
ונבנתה העיר האט געשריבן:דער עבירה זינגער אלץ בן תורה.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=ZZm2rYe7tzY[/youtube]
אפי׳ ער פארשטייט אז דענים איז נישט אריינצוברענגען אין שטוב..
!..If you go black, you'll never go back