אין אר"י ווערט באריכטעט, אז עסקנים פלאנען א גרויסע פראטעסט אקעגן די גזירה, אין זשעי-די-ען שרייבט אז עס גייט זיין ווען אבאמא קומט אויף א באזוך אין די מדינה
לויט די פלאנירער ווילן זיין עס מאכן א מיליאן מענשטן מארש איבער די ירושלים'ער גאסן
ביבי נתניהו איז היינט געגאנגען מנחם אבל זיין הרב עובדיה האט אים הרב עובדיה געזאגט די צער פון די גזירה פון גיוס בני הישיבות איז אסאך מער ווי די צער אז מיין זון איז אוועק
לעמיל האט געשריבן:ביבי נתניהו איז היינט געגאנגען מנחם אבל זיין הרב עובדיה האט אים הרב עובדיה געזאגט די צער פון די גזירה פון גיוס בני הישיבות איז אסאך מער ווי די צער אז מיין זון איז אוועק
קראתי בעניין רב את מכתבך לנדב שנרב, בו אתה מפרט את הסיבות העקרוניות והנפשיות המונעות מן הציבור החרדי לראות חובה לעצמו את גיוס בניו לצה"ל. מתרעם אתה על כך ששנרב רואה בזה פרזיטיות וסחטנות. ולדעתך ישנם סיבות מסוימות שבגינם נמנע הציבור מלהתגייס כפי שפירטת בטוט"ד. והנה רוב דבריך נכוחים וברורים, אך לדעתי אינם משקפים נכוחה ובצורה מדויקת את הגישה החרדית כפי שהיא נתפסת באמת בעומק נפשם ובנקודת מבטם של החרדים ובני הישיבות.
ישנה נקודה שמאוד מאפיינת לדעתי את הדיון והיא לדעתי הנקודה המגדירה של עיקר הנידון. והיא: העובדה שנושא גיוס בני ישיבות מעולם לא עמד על הפרק, לא באופן תיאורטי וכמובן לא באופן מעשי, בציבוריות החרדית.
מדוע הסברי התרומה, בעיית החילון והדומים להם אינם מהותיים
לרוב או לחלק גדול מבני הישיבות אין באמת מושג ברור למה הם אינם מתגייסים, ומעולם לא היה מי שנזקק להסביר זאת בתוך הציבור פנימה, הנושא מעולם לא הטריד איש ברצינות, למעט בתקופה האחרונה שבה השתנה מעט היחס לכל העניין וכמו שאכתוב בהמשך.
החלק הראשון של מכתבך אודות הצביון הפרוץ של הצבא והחילוניות. הוא אמנם נקודה ברורה אך סיבה זו כשלעצמה אינה מספקת כלל, כיוון שאם באמת התפיסה הבסיסית והראשונית היא שזוהי חובתנו המוסרית הפשוטה והברורה, וכשם שהיא ברורה לכל חילוני מצוי, אזי מחובתם של ראשי הישיבות וגדולי הדור, ל נ ס ו ת, על כל פנים, ולהקים מסגרות שכאלו, לבוא בדברים עם ראשי המדינה והצבא על מנת למצוא נוסחה ומסגרת בה יוכלו בני הישיבות לשרת. ועל אף הקושי אני מאמין כי אם היו מושקעים בכך מאמצים כמאמצי הקמת ישיבות ו/או להבדיל מפלגות חרדיות, היתה נמצאת הנוסחה המקובלת על כולם. ואפילו אם באמת אין נוסחה שכזו, קשה לקבל שלא היה מי שהאמין שאכן אפשר למצוא נוסחה כזו, יען ואופטימיים לא פסו מן הארץ - ואף בין המקורבים לגדולי הדור. ובכל זאת דבר זה לא קרה מעולם )עכ"פ בצורה רשמית וציבורית(. וזה מעורר לחשוב שהציבור החרדי או גדוליו אינם רואים את עצמם מחוייבים כלל וכלל לגיוס לצה"ל ו/או לשירות שווה עם כולם ולא מסיבות טכניות או נפשיות גרידא.
שאלה זו, לדעתי, היא הקשה מכולם. והיא היא המקוממת ומטרידה את הכועסים והזועמים הרואים אטימות נוראה בהתנהלות החרדית. איך יתכן שמעולם לא היה רב חרדי אחד, עיתונאי, איש ציבור, מוערך יותר ופחות, שהעלה את הנושא לדיון, שחשב שראוי בכל זאת להתגייס ו/או לסייע בצורה חלקית. אין זה כי אם סחטנות וניצול, והתנהלות מיעוט שאינה ראויה בשום אופן. יתר על כן, הרי אם לא העליהום התקשורתי והצורך בהסברה בשביל לחוקק ולהסדיר את מעמד בני הישיבות, אפילו המסבירנים כנויגרשל ואייכלר לא היו קמים. והטיעון של 'תורמים בצורת לימוד התורה' אף הוא לא היה קורם עור וגידים. לעולם לא היה נוצר איזשהו דיון לא אודות הסבה למצב זה וודאי לא האם להתגייס. וכשאין דיון כזה, ברור שהתחושה הבסיסית של שני הצדדים היא התנכרות וחוסר שייכות. ובאמת תוכל לשמוע בתוככי בית המדרש, משפטים בוטים וחדים, מנוכרים ומלאי שנאה, בוז וזלזול בציבור החילוני במדינת ישראל ובחיילי צה"ל. הדומים להפליא לאלו הנשמעים אצל יריביהם - עליהם. מנקודה זו נראה לי שאפשר לראות בבירור שהתחושה החרדית הכללית, )ובהבלעה גם של הביקורת החילונית( איננה של צורך לשרת מחד, ו'בעיה' מאידך, אלא 'מהיכא תיתא' גמור. מה פתאום לשרת בצה"ל.
נראה לי שתשובותיך, גם אם הם נוגעות במענה לשאלה זו עדיין אינם עונות עליה כדי הצורך ואף לא מתייחסות ישירות לשאלה זו. שכמו שכתבתי היא הקשה מכולם.
סיפורו של עם ישראל
התשובה האמיתית לכך היא שמבחינה יהודית, ההסתכלות היא הפוכה לגמרי, והויכוח האמתי הוא מי בעל הבית על הלאומיות היהודית ומי הוא הבוגד בה. מי אמור, יכול וצריך להכתיב את הקו והחוק באומה הישראלית, את גבולות הערכים ומרכזי הכובד, את הדרך, ומי הוא הבוגד והמשתמט מהלאום היהודי ומחוקתו.
יש כאן ראִייה ברורה של - עם אחד שנאמן לתפקידו ולרוחו, נאמן למסורת אבותיו וללאומיות שבשמה נעשה לעם. יושב והוגה וכל מעייניו ללכת באותה הדרך ולהאיר את אותה האורה. ולעומתם ישנה קבוצה המנסה להשתלט על העם ולהיקרות בשמו, פרזיטית ונצלנית ששואבת את כל כוחה ולאומיותה משומרי התורה והמצוות, שומרי המסורת והלאום היהודי. מדובר בקבוצה נצלנית ובוגדת שלקחה אלפיים שנות גלות ושמירה על הגחלת, על שם ישראל ועל ייחודו ובגדה בכל הקדוש והיקר, בכל מה שעליו לחמנו במשך אלפיים שנה, עליו נטבחנו ונהרגנו, ובשמו ערגנו אל הארץ וציון. ולא זו בלבד, אלא אחרי שגזלה מהעם את אוצרות הרוח שנכתבו בדם, באה בהיתממות מרושעת וצינית ומצפה מאיתנו נאמני העם וממשיכי המסורת, להיות 'נאמנים' דוקא לדרכם, לשתף עימהם פעולה ולהיות כפופים לדרכם, ובתכלית הציניות הנוראה הם מאשימים אותנו בבגידה ובנצלנות. בעודם יושבים על אוצרות הרוח והלאומיות היהודית, מעוותים הם אותה ללאומיות ישראלית וקובעים לכולם כי שישים השנה האחרונות, רק אלו יגדירו מי הוא העם היהודי ורק על פיהם יתנהלו אורחותיו הרשמיים.
מבחינת החרדים מדובר בקבוצת שודדים בריונים וגנבים שהשתלטו על עם שלם תוך חילול כל קודש ולא זו בלבד אלא שלצערנו הצליחו אלו להשתלט גם על השיח ולהפוך את עצמם למיינסטרים של העם ואותנו למיעוט. וכנודע מהסיפור הידוע של החזו"א על הנערה מוכרת הכעכים שאמרו לה לחטוף אף היא את שלה.
והנה מהקצת ששמעתי את שיחם ושיגם, כאשר אומרים להם את זה, אף אם בצורה לא רשמית, הם טוענים שיש חוק וישנה מדינה וא"א להתכחש אליה. ותשובה זו היא דבר נורא, 'קוריוז' בן שישים שנה שנאבק על קיומו וסובל כל היום מסכסוכים פנימיים וחוסר הסכמה על כלום, מנסה להיות קנון דומיננטי יותר משלשת אלפי שנים של בנייה ושל אמת! של חוקה שהיתה למחייבת הרבה הרבה יותר! משמעותית הרבה יותר! ואמיתית הרבה יותר! וכי אותו אחד שלא נאמן לחוקת מדינת ישראל הוא הבוגד, או אותם שאינם מחוייבים, כופרים ומחללים, את תורת ישראל ואלוקיה, הם הבוגדים?!!
זו היתה הגישה הראשונית של כל גדולי ישראל אל החילוניות והלאומיות החדשה, בזמנו בזמן ייסוד המדינה. אך לצערנו עם הזמן והדור החדש שנולד אל תוך מושג החילוניות כמושג לגיטימי במידת מה. כלומר כמושג עבריין, אך לא בוגד. נשארה התפיסה הרשמית של 'אנחנו לא מתייחסים אליהם, הם רשעים ועבריינים' אך נעלמה התפיסה המודעת של החילוניות כבגידה. ולמרות שניתן לומר שזהו עדיין ה'תת מודע' של החרדיות, אך במודע זה כבר לא עובד ולכן הוצרכנו לכל מיני 'מסבירנים' שאנחנו בעצם כן תורמים, או שאנחנו לא יכולים לשרת וכו' וכו'.
וזה דבר נורא ואיום שהלאומיות החרדית איבדה מכל זוהרה וניתן לומר שאין כזו בכלל. והגדרת הלאום הישראלי שהוא באלוהיו, התהפכה על ידי החילונים ללאום ככל האומות. ומי זוכר בכלל שכבר אלפיים שנה שעיקר הלאומיות של עם ישראל היא שמירת תורת ה' ומצוותיו ולימוד התורה. ועל אף שודאי ברוך ה' אשר השיבנו לארצו אשר נתן לנו, ומן הראוי לנו להקים מדינה ושלטון, אך אם לשוב אליה בצורה שמחמתה הועפנו מכאן, אין לך עלבון וכעס גדול מזה היעלה על הדעת כדבר הזה ?! כמעט ואיבדנו כל תחושה רשמית של עם ולאום, עם ה', וכל תודעתנו אינה אלא של קבוצה, קבוצה שעושה מה שצריך, אך היא איננה פועלת בשם העם, איננה שייכת לעם, וממילא העם אינו שייך לה. ובאין חזון יפרע עם.
לכן, צודקים החילוניים או הדת"ל בכעסם שהחברה החרדית היא חברה שלא מרגישה מחוייבת לשרת ולהיות חלק מן החובות של המדינה, אך אין זה בגלל שהחברה החרדית היא נצלנית ופרזיטית, אלא כי החברה החרדית היא היא הנאמנה האמיתית! היא היא הנושאת בעול הכבד והגדול!, עול בן שלשת אלפי שנים, עול מחייב עד מוות כפשוטו, לנצח.
ויתרה מכך, וזו נקודה משמעותית מאוד. החברה החרדית אף נושאת בעול הבגידה הנוראה של רוב בני העם היהודי, היא נאלצת לחפות על כך שחלק הארי ממנה וכן השלטון איננו נושא עימה בעול ואף רומס את אורחות ישראל, והרי היא כחלוץ ההולך לבדו לפני המחנה. ולא זו בלבד אלא שצריכה גם כן להילחם שלא להיות מושפעת מבוגדיה השולטים במוסדות, ובאווירה הפוקרת שבחוץ. היא נאלצת להילחם בחירוק שיניים ברחוב החילוני הבוגד, המשדר זלזול בכל הערכים מהם הוא יונק את קיומו. בפריצות והמתירנות הנוראה השולטת בכיפה ומלבה כאש בנעורת את ליבם של טובי בחוריה. בתאוותנות ואכול ושתו כי מחר נמות המתריסה כנגדה בריש גלי. זלזול כזה הינו ליבוי נוראי של הבגידה הנוראה והאש שורפת עוד ועוד משולי המחנה, מלחכת ומכווה כוויות אינספור בליבות נאמניה.
שווה בנפשך את ליבו הנקרע של בחור ישיבה צעיר אשר דמו רותח בקירבו, דם נעורים. וסביבו אש בנעורת, צעירים וצעירות בעליזות וחופשיות נטולי עול, בפריצות המותירה בליבו את מלחמת הקודש ללא כל רסן וגבול. באשר לא נפל עתה, עלול הוא ליפול מחר. מלחמה מכל עבר ובכל זמן. אורות החופש מרצדים מולו בכל עת. הדעות השולטות אף הן מנוגדות לכל הקדוש והיקר ואף הם מפילות עליו מורא. שמא יחטא. והוא יושב ושוקד על האותיות הקטנות, בין שברי המילים, מחפש לו הגדרה של 'מעשה שבת' או 'שם מזיק' ואמור הוא שלא לתור כלל אחר עיניו ואחרי ליבו.
המידע הקטן הזה, אשר אף הוא מוכחש בפי כל, ואינו מוכר על שאר בני האדם, שהנה הוא הוא הנושא בעול הלזה של שלשת אלפי שנים הנושאות עיניהן אליו, הוא הוא המשכן לשכינת ה' בעמנו, הוא הוא תופס לאומיותנו. העול הזה זוקף מעט את קומתו ונותן לו להביט מעט מעבר לפינה, מעבר לניסיון, אך גם זיכרון זה חוזר ומשחיח את קומתו, לנוכח אותה בגידה, אותה הדעה המעמדת אותו כבוגד. הדורשת ממנו ומכולם להביט אך ורק דרך הקוקר של אותו פוחח הולל במשקפת צרה וקיצרת רואי של שישים שנה לאחור. מתריסה ומלעיגה עליו 'פרזיט! בוגד!'
היש לך בושה גדולה מזו?
ואמנם באמת עימנו תלון משוגתנו, בהיות ואכן נפלנו בחרבם. אימצנו ללא משים את השיח שלהם, את המושגים כפי שהם רואים אותם. המדינה היא הקיימת, היא הריבון, היא הרשמי והיא המרכז. ואנו יש לנו בעיות, אנו המיעוט, אנו 'מכתיבים' והאמת כי הרוב הוא מי שהולך אחר השם האמת זו דרכנו והנהגת התורה היא הרשמית והנוכחת.
ובאמת שאני מאוד נבוך בזה עד כמה ראוי לילך עם אמת זו בראש חוצות, כמה מסוגל ויכול החילוני המצוי להבין בכלל על מה אנו מדברים, כמה יכולה ראייתו לתפוס את המושגים האמנם פשוטים הללו, אך השונים כל כך מעולמו. מה גם שאין הדברים אמורים כלל כלפי האיש הבודד שבו אנו רואים תינוק שנשבה לבגוד באלוקיו באומתו ובאבותיו ורחמנו ואהבתנו שלוחה אליו לקרבו לאמיתת חייו ועמו, וכל דברינו אמורים במלא התוקף כלפי המדינה החילונית והמוסדות הציבוריים, אך זאת אני יודע מכל מקום, שביום שאנו בתוככי הציבור פנימה נדע את אמיתתנו הכל יהיה ברור יותר גם כלפי חוץ. עלינו לחזק עצמנו במחשבה, דיבור ומעשה כי השם הוא אלוקינו וזו לאומיותנו, עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל של ה' הנם ובשמו אומתנו נושמת את כל נשימותיה!
המבחין יראה שככל שהציבוריות החרדית נעשית חילונית יותר, או יותר נכון. מזוהה יותר עם התרבותיות והלאומיות החילונית שאלה זו של גיוס בני ישיבות מחלחלת יותר ויותר פנימה. נשמעים קולות מתגברים בדבר החובה ו/או ההבנה של התביעה לשוויון בנטל. היות ובאמת אותה הסיבה הפשוטה כל כך של ההתבדלות מאבדת ממשמעותה יחד עם טשטוש ההבדל התרבותי והזהותי בין הצדדים.
ועל כן כל זמן שצה"ל והגנת המדינה מזוהה עם אותה בגידה בעם ישראל ואלוהי ישראל, אין לנו כל רצון ויכולת להיות חלק ממנו. ואף לאותן אימהות שכולות רצוננו לומר שאותם הנופלים אף חלקם עימנו דווקא ורק מכוחנו ישאבו את נחלתם.אלו הדברים שאני חושב שלפחות ברמה ההיסטורית חרדית משקפים אמנה את רחשי הלב של גדו"י מתקופת קום מדינת ישראל ואת הבלתי מודע של החינוך היהודי – חרדי.
הדורש שלומך ומצפה לגאולת ישראל מיד צר ושובם של בנים לגבולם ואל דרכי אבותם. סומכוס.
"אי השימוש בשכל הישר, הוא מקור כל הטומאה, שורש כל הרשעה שבעולם כולו"
די בריוו איז זייער שיין געשריבן, אבער עס האט מיט מציאות קיין שייכות נישט, ער איז פון די וואס שרייבן איבער היסטאריע כאילו אז כלל ישראל פירט זיך מיט איין מהלך, מיט איין דאגמע, פון מתן תורה ביז היינט, און דא קומען זיך א כאפטע ציונים און טוישן כלל ישראל. אין מציאות איז חרדיזם קיינמאל אין די היסטאריע נישט אזוי שטארק געווען ווי היינט.
עס מאכט נישט אויס, די פוינט איז לאו דוקא חרדי'זם. (הגם איך קען נישט יעצט טראכטן פון סיי וועלכע גדול בישראל במשך די טויזנטער יארן זינט קבלת התורה, וועלכער וואלט פארגעצויגן סיי וועלכע אנדערע שטרעמונג און פראקציע ביי כלל ישראל היינט ווי חרדי'זם. די פאקט איז אז אידישקייט ביי חרדים לעבט און בליעט, ווען דער צענטער אין לעבן איז זיין א איד און טון דעם באשעפער'ס רצון. צי ממש דער עקסטרעמער לייפסטייל איז אלע יארן געווען, קען מען זיך אפשר דינגען; אבער דער ספיריט, דער גייסט פון אלע יארן איז זיכער די יהדות החרדית די מערסטע אויטענטיש). די עיקר נקודה איז ער הייליג גערעכט, די תורה און מצוות דאס איז אונזער לאומיות, נישט עפעס אנדערש.
האזהרה שהזהרנו מלהיות חפשיים במחשבותינו, עד שנאמין דעות המנגדות לדעות שהביאה התורה, אלא נגביל את מחשבתנו ונעשה לה סייג שתעמוד אצלו - והן מצוות התורה ואזהרותיה.
והוא אמרו יתעלה: "ולא תתורו אחרי לבבכם"... זו מינות. (ספר המצוות להרמב"ם ל"ת מ"ז)
אפילו ווען סזאל יא זיין אמת די גאנצע היסטאריע און טעאלאגיע פון דער בריעף שרייבער, ענפערט עס גארנישט אויף דער עיקר טענה וואס איז דא דא. יא די ציונים זענען בוגדים אין דער אמתער מסורת פון משה רבינו גראד ביז הרב שך, נו, איז פון דעם איז נובע אז וואס? אז ווען דער עולם שטייט אין א מציאות פון סכנת נפשות, און מדארף איינער זאל נעמן א ביקס אין די הענט און ארויסגיין מגין זיין אויף כלל ישראל פון זייערע שונאים העומדים עליהם לכלותם בפועל ממש, דארף דער ציוני זיך מוסר נפש בשעת וואס דער אמתער מקורותדיגער איד דארף זיצען רוהיג ביים שטענדער מיט'ן דף היומי. ווער עס איז מצליח מיר מסביר זיין די לאגיק פון דער טענה באקומט א פרייז.
דו האסט נישט געכאפט זיין נקודה. ער איז מסביר פארוואס דער עולם פילט נישט קיין נאטורליכן דראנג צו פארטיידיגן זיין אייגענע מדינה, (ער גייט נישט דוקא בשיטת סאטמאר אז די עצם מדינה איז אסור), פארוואס פארשטייט דאס א פרייער יא, און פרוואס פארשטייט א דורכשניטליכער בירגער פון א יעדע מדינה אז ער דארף גיין פארטיידיגן זיין לאנד, און דער חרדי פילט נישט דעם דראנג? ער רעדט נישט דא אריין פון א פילאזאפישן שטאנדפונקט דער חשבון וואס א מענטש דארף זיך ווען מאכן. און דער אמת אגב איז, אז ווען דער חשבון וואס דו שרייבסט איז געווען בולט, למשל ביי די זעקס טאגיגע קריג אדער יום כיפור מלחמה, זענען הונדערטער היימישע אידן געגאנגען אין מיליטער.
האזהרה שהזהרנו מלהיות חפשיים במחשבותינו, עד שנאמין דעות המנגדות לדעות שהביאה התורה, אלא נגביל את מחשבתנו ונעשה לה סייג שתעמוד אצלו - והן מצוות התורה ואזהרותיה.
והוא אמרו יתעלה: "ולא תתורו אחרי לבבכם"... זו מינות. (ספר המצוות להרמב"ם ל"ת מ"ז)
וואס קומט דא אריין דראנג אהער דראנג אהין. די סיבה פארוואס חרדים פילען נישט בכלל אז זיי דארפן זיך משתתף זיין אין זייער אייגענע הגנה איז וייל חרדים פירען זיך נישט צו גיין אין מיליטער. דעטס אלל. קיינער פילט נישט קיין דראנג צו טון עפעס וואס קיינער אין זיין סביבה טוט נישט, און דאס דארף נישט קיין שום אידיאלאגיע אדער השקפה.
די צורך פאר הגנה איז קיים יעדער טאג כל זמן שישראל מוקפת שוונאים און איז פונקט אזוי וויכטיג בשעת שלום ווי בשעת מלחמה. די חרדים פון וועם דו רעדסט וואס זענען געגאנגען ביי די מלחמות איז אזעלכע וואס זענען שוין געווען אין צה''ל לכתחילה. אדער אין מילואים. קיינער האט זיך נישט אויפגעשטעלט און מתגייס געווען פון א טאג צו א טאג. פשוט פאר פערציג יאר צוריק ווען ס'געווען די מלחמות פון וואס דו רעדסט איז נאכנישט געווען בכלל די מנהג אז חרדים גיין נישט אין מיליטער, נאר בחורי ישיבות אדער קנאים, רוב נארמאלע היימישע אידען זענען געגאנגען, און האבן געפילט א ''דראנג'' פונקט ווי יעדער. שאל אביך ויגדך. די גאנצע זאך אז חרדים פער סעי גיין נישט איז א מנהג פון נאכנישט צויי דורות און מ'רעדט אונז איין אז דאס איז הלכה למשה מסיני, כמנהג החרדים ברוב העניינים.