http://vps9000.inmotionhosting.com/~kavesh6/
http://vps9000.inmotionhosting.com/~kavesh6/viewtopic.php?t=15172
ס'איז זייער פשוט, ער שרייבט נישט אז עס איז א איסור צו גיבן די האנט פארן בעל הבית'טע, ער שרייבט בלויז אז א ירא שמים זאל עס נישט טון. וא"כ היות רבנים זענען דאך נישט קיין ירא שמים. מעגן די פרויען קישן זייער הענט...רביה''ק זי''ע האט געשריבן:א שטיקל איפכא מסתברא..
ברור שלמחוקק אין שום עניין במוטיבציה של האזרח שמקיים את החוק או עובר עליו. הוא לא מורה לו לקיים את החוק בגלל היענות לציווי (חוק הכנסת). מבחינתו הדבר החשוב הוא רק שהחוק יקוים, הא ותו לא. אבל בתיאוריה המשפטית מקובל לומר שמערכת המשפט מבוססת על נורמה בסיסית (grund norm, מונח של קלזן), שכל שאר הנורמות נגזרות ממנה. כך לדוגמה הנורמה הבסיסית בישראל היא החובה לציית לחוקי הכנסת. זהו הבסיס לדרישה מכל אזרח לשמור את החוק ולכך שניתן לתבוע אותו להעניש אותו על אי קיום החוק. בהלכה, לעומת זאת, שני ההיבטים חשובים: גם זה התודעתי (המוטיבציה לקיום המצווה או לביצוע העבירה) וגם התיאוריה המשפטית (מהו על פי ההלכה היסוד המחייב כל יהודי, ובעצם כל אדם, לקיים את הוראותיה).
אז די רעדטס שוין פון דעם דערמאן איך פון דער משנהסבא דבהתא האט געשריבן:כהאב פינקט לעצטנס געלערנט די גמ’ אין כתובות דף ע”ב: מרעדט פון א פרוי וואס גייט ראשה פרועה אז דער מאן מעג איר געטן אן א כתובה, פרעגט דארט די גמ’ פון ווי רעדט מען אז זי גייט פרועה, אילימא בשוק זאגט דארט די גמ’ קען עס נישט זיין ווייל סאיז נישט דת יהודית נאר ממש א דאורייתא אלא בחצר אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלהפרנס החודש האט געשריבן:לגבי די שמועס איבער אויב מען נעמט אן חז״ל דארף מען זיי אננעמען אינגאנצן אלץ אויטאריטעט, איך דריי זיך שוין יארן אינעם היימישן ציבור און איך זעה גאר א אינטערעסאנטע פענאמענאן, מענטשן דערמאנען זיך פון חז״ל נאר ווען מען רעדט פון א שעדליכע מנהג, קיינמאל וועלן זיי נישט אננעמען חז״ל ביי ענינים ווי ״אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה, שהתורה אומרת ואהבת לרעך כמוך״ אדער ״חייב אדם לפרנס את אשתו״ ״מכבדה יותר מגופו״ ״ חייב אדם ללמד את בנו אומנות, כל שלא למדו אומנות כאילו למדו ליסתות״ קיינמאל, קיינמאל, קיינמאל. די מענטשן טאנצן ארויס פון די לעכער יעדעס מאל זיי טרעפן א דעסטרוקטיווע מאמר חז״ל.
יעצט קום נישט מיט א טוץ מראי מקומות, און שטיקער פון אוצר החכמה, ווייל עס מאכט בכלל נישט אויס די פילאזאפישע טייל, ווייל הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי להכיר מי שישים חז״ל פאר אן אויטאריטעט ״לטב ולמוטב״.
זעיט מען אז די גמ’ פארשטייט אז סאיז נישט מעגליך צו וואוינען מיט א פרוי וואס דעקט איבער אירע האר אין חצר און ווער רעדט נאך פון דערהיים
אינטערעסאנט קיינער רעדט נישט פון די גמ’ נאר פון די מעשה פון קמחית וואס מעולם לא ראתה קורות ביתה שער ראשה
זענען מיר טאקע אזויפיל פרומער פון די נשים בימי חז”ל?
Sent from my SM-T738U using Tapatalk
) וואס הייסט כשאינה אומרת וכו׳ דבר שבקדושה ?מי אני האט געשריבן:איה״נ. בינה לבין עצמה (כשאינה אומרת וכו׳ דבר שבקדושה).
עס איז אינטרעסאנט צו באמערקן אז די ירושלמי דארט אין אָנהויב פ״ב בחלה לגבי עגבות לערוה זאגט אויף דעם, הדא דאת אמר לברכה אבל להביט אפילו כל שהוא אסור ע״ש (ועיין בברכות כד.).
זי דארף זיך אראפזעצן ווען זי מאכט א ברכה.נעקסט לעוועל האט געשריבן:וואס הייסט כשאינה אומרת וכו׳ דבר שבקדושה ?מי אני האט געשריבן:איה״נ. בינה לבין עצמה (כשאינה אומרת וכו׳ דבר שבקדושה).
עס איז אינטרעסאנט צו באמערקן אז די ירושלמי דארט אין אָנהויב פ״ב בחלה לגבי עגבות לערוה זאגט אויף דעם, הדא דאת אמר לברכה אבל להביט אפילו כל שהוא אסור ע״ש (ועיין בברכות כד.).
זי דארף דאך מאכן א ברכה אויף די חלה
דער לעגאלער פילאזאף הערבּערט לייאנעל האַרט האט אויסגעברייטערט די געדאנק (ועפ״י לעגאלע פּאזיטיוויזם וואס לויטעט אז עס איז ל״ד דא א קשר צווישן מאראליטעט און געזעץ; געזעץ איז ריין מוסכמות לכ״ע) און געזאגט אז עס זענען דא דריי ״צווייט-ראנגיגע״ געזעצן וואס ליגן אונטער די ״עיקר״ געזעצן; ״עיקר״ באדייט די וואס זאגן איבער התנהגות און ״צווייט-ראנגיג״ איבער וויאזוי די ״עיקר״ געזעצן ווערן אינפארסירט וכו׳ - די ״מעטאַ״ געזעצן:מי אני האט געשריבן:לגבי וואס אונטערגרונד בנין ההלכה המחייב אותה, איז דא די געדאנק פון דאס גרונדנאָרמע פונעם פאליטישע און לעגאלע פילאזאף האַנס קעלסען. דאס איז א כעין אקסיאמאטישע ערשטע פּרינציפּ אויף וואס די גאנצע איבעריגע קוֺיד בויט זיך אויף. לדוגמא, אז ״מ׳דארף פאלגן דעם קוֺיד״. אין אונזער פאל קען מען דאס באטראכטן ווי דאס אז וואס עס איז מוסכם ומקובל בהעם איז מחייב.
די שאלה איז צי דאס איז א היפאטעטישע קאנסטראָקט, אדער איז דאס טאקע בעצם א נארמע/געזעץ ווי די אנדערע נאר פשוט שטערקער ווי זיי אלע.
און ווי הרב דר. מיכאל אברהם שרייבט:ברור שלמחוקק אין שום עניין במוטיבציה של האזרח שמקיים את החוק או עובר עליו. הוא לא מורה לו לקיים את החוק בגלל היענות לציווי (חוק הכנסת). מבחינתו הדבר החשוב הוא רק שהחוק יקוים, הא ותו לא. אבל בתיאוריה המשפטית מקובל לומר שמערכת המשפט מבוססת על נורמה בסיסית (grund norm, מונח של קלזן), שכל שאר הנורמות נגזרות ממנה. כך לדוגמה הנורמה הבסיסית בישראל היא החובה לציית לחוקי הכנסת. זהו הבסיס לדרישה מכל אזרח לשמור את החוק ולכך שניתן לתבוע אותו להעניש אותו על אי קיום החוק. בהלכה, לעומת זאת, שני ההיבטים חשובים: גם זה התודעתי (המוטיבציה לקיום המצווה או לביצוע העבירה) וגם התיאוריה המשפטית (מהו על פי ההלכה היסוד המחייב כל יהודי, ובעצם כל אדם, לקיים את הוראותיה).
עושה עצמו כעוצם עיניו שלא יסתכל בנשים ומתוך כך מכה ראשו בכותל והדם יוצא.
לכאורה קשה אם היא רק עושה את עצמו כאילו לא רואה אז למה מכה ראשו בכותל עד זיבת דם? אולי זה חלק מהמשחק ועיין ברן שם על הדף שמפלפל בזה.מי אני האט געשריבן:דער שו"ת אבני ישפה (ח"ג סימן עה ענף ג) איז מתיר פאר א פרוי וואס טאנצט כדרכה און זעהט א מאן קוקן אויף איר כדי ליהנות, צו ווייטער טאנצן און עס איז נישטא אויף איר קיין שום פראבלעם פון לפני עור, וויבאלד זי האט גארנישט געטוהן בפשיעה וכו' ע"ש.
אין דעם גאנצן שמועס איז סתם אזוי אינטרעסאנט צוצוצייכענען צו די גמרא בסוטה כב: אז איינע פון די זיבן סארט מכות פרושים וואס זענען פון די מבלי עולם (המשנה לעיל כ.) איז פרוש קיזאי און רב נחמן איז דארט מפרש זה המקיז דם בכתלים, ופירש"י שם:עושה עצמו כעוצם עיניו שלא יסתכל בנשים ומתוך כך מכה ראשו בכותל והדם יוצא.
אויב האט זיך דאך דאס אָנגעהויבן שלא בפשיעה ובאונס מצידה, איז דאך דאס לכאורה דומה למַה דפסק הרמב"ם בהל' אישות (פכ"ד הי"ט, וג"כ בהל' איסורי ביאה פ"א ה"ט) כּרָבָא בכתובות נא:yesiknow האט געשריבן:אבל אם גם האישה שרוקדת נהנה מה שגבר מסתכל עליה אולי זה בעצמו איסור מישהו יכול לברר את זהמי אני האט געשריבן:דער שו"ת אבני ישפה (ח"ג סימן עה ענף ג) איז מתיר פאר א פרוי וואס טאנצט כדרכה און זעהט א מאן קוקן אויף איר כדי ליהנות, צו ווייטער טאנצן און עס איז נישטא אויף איר קיין שום פראבלעם פון לפני עור, וויבאלד זי האט גארנישט געטוהן בפשיעה וכו' ע"ש.
ולכאורה ה"ה הכא.כל שתחלת ביאתה באונס אע"פ שסופה ברצון ואפילו אמרה הניחו לו שאלמלי לא אנס אותי הייתי שוכרתו הרי זו מותר, שהיצר לבשה ומתחלה [היתה] באונס.
לכאורה יש לחלק שם שהם באמצע העובדה כידוע יש התגברות היצר בכמה אופנים זה ממש נחשב כאונס, מה שאין כן ברקידה, וגם יכולים להביא ראי' מהסיפור שמובא בתלמוד שאיזה נערה פסע פסיעות יפים כשאיזה גברים אמרו איזה יפה הפסיעות שלה דקדקה עוד יותר בפסיעות שלו וכמדומה נענשה ע"ז , מי אני להבין בדברים הכי דקים וגבוהים...מי אני האט געשריבן:אויב האט זיך דאך דאס אָנגעהויבן שלא בפשיעה ובאונס מצידה, איז דאך דאס לכאורה דומה למַה דפסק הרמב"ם בהל' אישות (פכ"ד הי"ט, וג"כ בהל' איסורי ביאה פ"א ה"ט) כּרָבָא בכתובות נא:yesiknow האט געשריבן:אבל אם גם האישה שרוקדת נהנה מה שגבר מסתכל עליה אולי זה בעצמו איסור מישהו יכול לברר את זהמי אני האט געשריבן:דער שו"ת אבני ישפה (ח"ג סימן עה ענף ג) איז מתיר פאר א פרוי וואס טאנצט כדרכה און זעהט א מאן קוקן אויף איר כדי ליהנות, צו ווייטער טאנצן און עס איז נישטא אויף איר קיין שום פראבלעם פון לפני עור, וויבאלד זי האט גארנישט געטוהן בפשיעה וכו' ע"ש.ולכאורה ה"ה הכא.כל שתחלת ביאתה באונס אע"פ שסופה ברצון ואפילו אמרה הניחו לו שאלמלי לא אנס אותי הייתי שוכרתו הרי זו מותר, שהיצר לבשה ומתחלה [היתה] באונס.
דאס קען אויך לכאורה סתם אזוי אָנרירן אין ווי ווייט "אפשר" עס איז פאר איר צו טאנצן ערגעץ אנדערש צי נישט אינגאנצן.
דער רד"ק שרייבט: דער רלב"ג איז אויך מפרש אז יעקב האט געוואלט רחל וויבאלד זי איז שיין, ווייל דאס צייגט אויף האבן געזונטע קינדער, משא"כ לאה וואס האט געהאט עיני רכות וואס ווייזט אויף חולי מה. ועיין במה שכתב בזה בהתועלת העשירי. ועיין בשבת כה: על אשה מקושטת לת"ח, ובתענית לא. ובכתובות נט: שאין האשה אלא ליופי ואין אשה אלא לבנים (וברש"י בשמות לח ח עה"פ במראות הצובאות). (וכידוע, איז דאך דאס די עוואלוציאנערישע סיבה אז זכרים טרעפן אינגערע נקיבות מיט א ספעציפישן/פעמינין געבוי וכו' אלס עטרעקטיוו און "שיין": ווייל דאס צייגט אויף זייער געזונטע ריפּראדאָקטיוו וועליוּ. ועיין לדוגמא כאן.)סאו וואט האט געשריבן:יעצט וויל איך מיט איר לערנען עפעס אונטרעסאנט, להרחיב הנושא בנוגע אמותיהם של ישראל.
מצינו שהתורה משבחת את האמהות שהיו כולן יפות תואר וטובת מראה, כדכתיב (בראשית י"ב י"א) אצל שרה אמנו ע"ה כי אשה יפת מראה את. וכן כתיב אצל רבקה אמנו ע"ה (שם כ"ד ט"ז) והנערה טבת מראה מאוד (בספורנו פי' טובת מראה: יפת הצבע). וכן כתיב אצל רחל אמנו (שם כ"ט י"ז) ורחל היתה יפת תואר (ברש"י ד"ה תואר פי', תואר הוא צורת הפרצוף, [שיינע פיגאר], ובאבן עזרא ד"ה יפת תואר פי': כל אבר, כעין והאף והפה יפה [שיינע פיטשארס], וברשב"ם ד"ה יפת תואר פי': דפוס החוטם והמצח והפה והלחיים. ובספורנו ד"ה יפת תואר פי': יפת התמונה). ויפת מראה (ברש"י ד"ה מראה פי':מראה היא זיו קלסתר. ובאבן עזרא ד"ה יפת תואר פי': ומראה הכל יפה, או מראה על עין הפנים הנראה, וברשב"ם ד"ה יפת מראה פי': לבן ואדמדם. ובספורנו ד"ה ויפת מראה פי': בצבע העור, שהוא צח ואדום כי אמנם הצבע הוא מושג לחוש הראות. ובאור החיים הק' ד"ה יפת תואר פי': ויפת מראה שהיה לה חן שיתאוה לה כל רואה (לתשמיש, ניין? יא, די אמהות).
ואף מה דכתיב (שם) אצל לאה: ועיני לאה רכות, כתב הרשב"ם (ד"ה רכות) שפירושו של רכות הוא נאות, שהיו לה עינים נאות, ואמרו חז"ל (תענית כ"ד ע"א) כלה שעיניה נאות אין כל גופה צריכה בדיקה. וכן כתבו בדעת זקנים מבעלי התוס' (ד"ה ועיני לאה רכות) רכות מלשון רך וטוב (שם י"ח ז') שהיתה נראית יפה מחמת שהיו עיניה יפות, ונראית רכה וילדה. ועיין במסכת בבא בתרא (נ"ח ע"א) הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה בפני חוה כקוף בפני אדם. ועיין במס' מגילה (ט"ו ע"א) ארבע נשים יפיפיות היו בעולם, שרה רחב ואביגיל ואסתר.
והטעם שהיו האמהות יפות מראה, מצינו במדרש (לך פמ"ה ס"ד, שהש"ר פ"ב סל"ב) שרצה הקב,ה שיהיו נשותיהן של האבות יפות תואר, כדי שיהנו מהן בעליהן (נא? וואספארא שפראך איז דאס????). וכתב ביפה תואר על מדרש רבה שיר השירים (שם אות כ"ד) מפני שהיה האבות קדושים ופירושים מתענוגי העולם, היו צריכים יופי טפי בנשותיהם כדי שיתעורר לבם לדבר מצוה, ומהאי טעמא נמי לקח שלמה המלך נשים רבות, לפי שהיה לבו שקוע מאוד בחכמותיו, ועל ידי יופי כמה מיני הנשים יטה לבו לעסוק העולם.
ועיין במה שהביא @כוכב מהנועם אלימלך בזה.וישק יעקב לרחל – ראיתי את העם הזה כמתאוננים על יעקב שעשה זה הפריצות, ובפרט החסידים מֵעַמֵנוּ והזקנים. ואם חי ה׳ איני מצטער על מקרא זה אבל אומר עם זה שאין מנהג הארץ לנשוק בפה או בלחי, וחלילה לו ולנו שיהיה זה בפה רחמנא ליצלן. ואם חס ושלום עשה זה יעקב מה נוכל לעשות, ויותר חזק מזה עשה משיח אלוקי יעקב. והרבה עמו פדות (תהלים קל ז) ית׳ וית׳.
ואולם מה שהוא תמה גדול בחקינו ובחוק כל חסיד איך יעקב אבינו היה בוחר בחורות יפות.
עמפאסיס אין אריגינעל (אין @הוגה׳ס ווערטער).הוגה האט געשריבן:אדרבא, דאס אויסלערנען מיידלעך און פרויען אז צניעות איז צוליב די מתח מיני צווישן זכרים ונקיבות איז די גרעסטע breach אין צניעות. שטעלט אייך פאר, א מיידל שטייט ביים שאנק און וויל אנטון א קלייד און זי טראכט ״וועט דער קלייד ציען צופיל אויפמערקזאמקייט? וועט עס מעורר זיין תאוות המשגל?״ הזאת צניעות? הזאת מחניך קדוש?
וכתב שם הסמ"ע בס"ק סא דהוא אפילו בקלא דלא פסיק ע"ש. און אנדערע ווערטער, אפילו לפסול לעדות אשה פעהלט לכאורה אויס דוקא "שרגיל עם עריות ומתייחד עמהם" ממש, און אפילו דאן (בקול יוצא עליו על זה דלא פסיק) איז ער נאך אלס כשר לכל שאר עדות. (איך גלייב אז דאס האט @נפה געמיינט מיט'ן רופן די גליון דא "עם הארצות" - לגבי זייער "סעיף" א. און דאס וואס זיי נוצן גאנצעטע "לומדות'ן" אים צו פסל'ען לעדות, דערמאנט פון די מימרא פון הרב יצחק לעבאוויטש שליט"א, צוגעברענגט אין וועקער 8: "איינער וואס מ'דארף מאכן א פלפול פארוואס ער איז אַן אפיקורוס, איז קיין אפיקורוס נישט.") ועיין לעיל שם בסעיף ב דמה שנקרא ״רשע״ שפסול לעדות הוא רק בעבר עבירה שחייבים עליו מלקות ע״ש.וכן אין נפסל על קול וחשד בעלמא כגון מי שחשוד על עריות שרגיל עם עריות ומתייחד עמהם וקול יוצא עליו כשר לכל עדות חוץ מלעדות אשה
קומט אויס לפי״ז אז דאס גייט אריין אין כלל פון וואס דער מחבר דארט בחו״מ סימן לד סעיף ג זאגט:ומותר להסתכל בכלה בשעת ברכה ואף על פי שהיא אשת איש והיא ערוה, ואסור להסתכל בה אחרי כן אלא אם כן לא נתכוון לידע צורתה. והאשה הפנויה, מותר לאותם שאינה לו ערוה ליהנות בהסתכל ביופיה, ואין בזה איסור אלא על דרך צניעות והפרישות והוא מן הדברים המותרים כדי שלא יגע באיסור, כי החסידים מרחיקין דברים כאילו ואף על פי שהן מותרים, מחשש שתנשא אותה אשה וירגיל עמה כמו שהיה עושה לפנים, וכן פירשו בפירוש זה שאמר איוב "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה" (איוב לא א), אבל אינו אסור. אבל אם היה מסתכל בה לידע אם היא יפת מראה כדי שישאנה, או אם היא כעורה ולא ישאנה, זה ראוי לעשות והתורה מצוה על זה, ואנשי מעשה מבעלי תורה מכוונים לעשותו.
(כגון בועלי ארוסותיהן בלא כתובה, ואפשר אפילו בועלי כותיות, ועיין בסמ״ע שם ס״ק ד. מיינענדיג עבירות במעשה וקום ועשה ושייך בהן מכת מרדות.) און דער רמ״א לייגט דארט צו אז דאס איז אויך נאר טאמער ער האט דאס געטוהן מחמת חימוד ממון, וע״ש בסמ״ע ס״ק ה. עכ״פ איז דאך דא נאך א סניף להקל, חוץ כל הנ״ל, עפ״י הרמב״ם אז ס׳נאר א דרבנן (ואין בו מעשה ומכת מרדות).היתה העבירה שעבר מדרבנן פסול מדרבנן.
ועיין כאן.הנה הפרש גדול יש בין בא על הערוה ממש לחשוד בעלמא שמתייחד עם העריות. דבחשוד בעלמא נראה שאינו רק פסול מדרבנן, דאינו לאו מפורש בתורה רק שהוא חשוד לאותו דבר, אבל אם בא על הערוה ממש ויש עדים בדבר, למאן דפסק כרב ששת (סנהדרין כו:) הוא פסול מדאורייתא. ומיהו לדעת קצת פוסקים הפוסקים כרב נחמן שם אף בבא על הערוה ממש מאחר שיצרו תוקפו כשר לעדות רק בעדות אשה נקרא חשוד מדרבנן.
Enelow noted that the Talmudic term kavanah [usually rendered as "intent”] originated in Talmudic phrases that joined the root khaf-vav-nun with the word lev. See, for example, the verse “whose heart was inconsistent" (Ps. 78:8) and more. Discussions about the phrase kavanat ha-lev in the Babylonian Talmud show that its meaning lies in the realm of thought: it describes intellectual awareness of the observance of the commandment. Later, the word kavanah became a key term in the discussions of interiorization in Judaism, as Enelow argued
The word kavanah is a linguistic innovation of the Mishnah. According to Urbach, only the Amoraim make frequent use of this term as they discuss whether performance of the commandments requires intent. This term played an additional role in regard to transgressions. Beginning with the Mishnah, discussions of intent employ the terms maḥshavah [literally, "thought”], ratzon [“will”], and lishmah or she-lo lishmah [“for its own sake” and “not for its own sake”], along with kavanah. The Mishnah occasionally deals with questions of this sort by presenting a concrete instance without recourse to specific terms, when the case itself indicates the degree of intent. Lorberbaum attempted to systematically analyze the different meanings of kavanah in the world of the rabbis