קאווע שטיבל

געוואלדיג האט געשריבן:פארוואס זאגט מען כתר ביי מוסף, און פארוואס זאגט מען דארט שמע ישראל,

ב"י או"ח סי' תכג
מצאתי בתשובת הגאונים לפי שבימי רב, גזר יוזגדר מלך פרס שלא יקראו קריאת שמע, מה עשו חכמים שבאותו הדור תקנו להבליעו בין הקדושות, רישא שמע ישראל וסיפא אני ה' אלוקיכם, ולמה תקנו לומר בהבלעה כך כדי שלא תשתכח קריאת שמע מפי התינוקות, ובקשו רחמים מן השמים ובא תנין בחצי היום ובלע יוזגדר מלך פרס בבית משכבו ובטלה הגזירה, אמרו חכמים שבאותו הדור לא נבטל שלא לאמרה בקדושה כלל כדי שיתפרסם הנס לדורות אלא נקבע אותה בתפילת המוספין ובתפילת נעילה שאין שם קריאת שמע כלל.

ולדעתי אפשר לומר כי בימות החול מניחים תפילין וטאומרים בהם קריאת שמע ואחר התפילה מניחין תפילין של ר"ת ואואמרים בהם עוד פעם אחת קריאת שמע והנה אות שבת ויו"ט הם חשוב אות כמו אות דתפילין דרבינו תם תקנו לומר בקדושת כתר שמע ישראל לזכר תפילין של רבינו תם שהיו קורין קריאת שמע עוד הפעם

נמצא בכתבי מהר״י בוטון ז"ל שהנושא אשה יכול לומר שהחיינו, וכששאלו את פי הרב אור שרגא ז"ל אמר הי״ל לשאול אם יאמר דיין האמת:

על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא וכו' ואפשר לומר דלפעמים אדם מחפש אחר איזה מימרא בדברי רז"ל או אחר דין והלכה בפוסקים, ומבטל עצמו ע"י זה כמה זמנים עד שהוא מוצא את הדבר וגן לפעמים יקרה שהמימרא רגיל על לשונו וכבר למד אותו פעמים אין מספר ועכ"ז בעת ההוא שהוא צריך אותו הוא נעלם ממנו איה הוא מקומו ועל זה קאמר וכו' על זאת יתפלל אליך כל חסיד לעת מצוא זהו תורה וכו' שלא יצטרך לחפש הרבה ויבטל זמן ע"י זה וכו'

בענין הכינים וכו' ואמר בשם הרב ז"ל שלכן נקרא פרעוש ע"ש פרעה

ומה שכתב בשם ספר חסידים שאין ראוי לפרסם שמו על הספר כדי שלא ינוכה שכרו ח"ו, וכו' אבל עתה בעוה"ר אדרבא כל מי שמדפיס איזה חידושי תורה על ידי זה הוא בא לידי בזיון ונגינות שותי שכר ומה לי להאריך בדבר שידוע לכל, וכל אחד ואחד אומר ועושה מום אחר בספר חדש, א"כ בוודאי אין עוד שום חשש הנ"ל

תקנו חז" ל לומר הבדלה בחונן הדעת ואמרו בירושלמי מפני מה תקנו הבדלה בחונן הדעת שאם אין דעת הבדלה מנין, ואפשר לומר שעל כן אין הנשים חייבות בהבדלה כמו שכתוב בשו"ע סוף סי' רצ"ו שלא יבדילו לעצמן ע"ש, מפני שהנשים אין להם דעת ודעתן של נשים קלה, ואם אין דעת הבדלה מנין, והבן

המסובין בסעודה, אם יש בין המסובין מי ששמו נפתלי ראוי לברך ליתן לו כוס של ברכה

ברכת שעשה לי כל צרכי כתבתי במקום אחר דהברכה זו קאי גם על הנאת התשמיש והוא שאמרו חז"ל כשלובש המנעלים מברך שעשה לי כל צרכי והוא על דרך של נעליך מעל רגליך והבן, וכו' ועל כן אין מברכים ברכה זו ביוהכ"פ וט' באב כי אז אסור בתשמיש המטה

געוואלדיג האט געשריבן:בנוסף צו דעם האב איך געטראפן אין א ספר ליקוטי שושנים מהרה"ג ר' שבתי איש ליפשיץ אבדק"ק ארשיווא וואס שרייבט

פרייוויליג האט געשריבן:לערנענדיג ספר הברית מאמר כוכבי השמים, בין איך נשתומם געווארן ווי ער מאכט חוזק פון די מענטשן וואס האלטן אז מען קען זען בערג אויף די לבנה. ער דערציילט וויאזוי חוקרים פלעגן זאגן אז די פלעקן אויף די לבנה זענען בערג און טייכן... און זאגט ווייטער, אז דאס זענען אלעס דמיונות וואס מענטשן זעען פון אונזער וועלט.. ער זאגט: זיי זענען טיפשום..

נו, איך דארף פאר קיינעם נישט מסביר זיין אז מיר ווייסן שוין יא היינט וואס טוט זיך אויף די לבנה...

כי באם אתה בדורך בעצמך תשפוט הכל מהיכן יוכלו המנהיגים הבאים אחריך להנהיג את דורם כי יהי׳ ח"ו איזה מקום לקטרג ע״ז כי מי יכול להנהיג את ישראל אחר משרע׳׳ה רעי״א מהימנ׳׳א קדיש״א, ואך כאשר עתה בעצמך תמנה מנהיגים יהי׳ כח בהמנהיגים הבאים אחריך להתקיים כ׳ נסתם פ׳ המקטרג שהוא אפילו בדורו של משה היו ג״כ אנשים שהיו נמוכים הרבה ממנו שרי אלפים שרי מאות וכו'

ובדרך הלציי אמרתי כי נתטפשו בעו"ה המון העם ולא יאמינו בהדיין שידין דין אמת כפי התורה ולא יטה ימין ושמאל אפילו בעד כל הון, וחושבים בדעתם שהדיין כאשר חפץ עשה יעשה, ובראותם שהדיין אינו מקבל שוחד עדיין הם חושבים שהדיין יחנן וירחם את אשר ירחם ומי שיעלה רחמיו בלב הדיין זוכה בדין או מי שהוא בעל דברים למען תפוס את הדיין בלבו עליו ירחם.

ולזאת ככה הם עושים, כששני אנשים צריכין להתדיין מקדים א' מהן ובא לדיין לבדו ורוצה לספר לו כל המאורע בכדי להטעים דבריו אליו ולהעלות רחמים בלבו עליו, אך יודע הוא שאין הדיין רוצה לשמוע טענת בעל דין א' בלי חבירו לזאת יושב אצל הדיין כל היום ומסבבו בסיפורים ודברים ומבטלו מעבודתו ולימודו ומסבב עד שהגיע לצרתו ומספר המעשה לפניו מבלי משים הדיין אל לבו כלל שזה רוצה להתדיין עמו ואח"כ בערב בא לביתו ובבוקר הוא שב אל הדיין שנית ומספר לו צרתו ומגיד לו אמת יודע אני כי אי אפשר לך שתעזור לי בזה אך דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים ואותך ראיתי צדיק לפני מכל אנשי עירי לפניך אשיחה מר נפשי וככה עושה כמה ימים לישב כל היום אצל הדיין להרבות דבריו אליו:

ויהי כי ארכו לו הימים וישקף השוטה ההוא בפניו של הדיין ונדמה לו שכבר נתמלא הדיין רחמים עליו אח"כ בא אליו ואמר לו אדוני דע לך שבני אדם מפתים אותי שאתבענו לדין לפניך כי צדיק אתה ולא תשא פני כל כופר ודאי תעשה לי משפט, והגם שלא אתבענו מיד מ"מ אחר איזה זמן לכשאפנה אתבענו לדין לפניך ואין הדור יתום שאתה שרוי בתוכו ובידך מקל ורצועה להציל עשוק למה לי לוותר לרשע כזה:

וכשמוע הדיין דבר זה מר לבו בקרבו איך זה סידר טענותיו לפניו הרי פסול ליה לדיניה, ואמנם יודע כאשר לא יזדקק לדינם ילך זה במקום אשר לא כדת כי לא יבוש בזה כי ימצא מענה שהוכרח לזה לפי שהדיין הקבוע לא רצה להזדקק לו ולכן אי אפשר להדיין לומר אליו פסילנא לך לדינא, ואף על פי כן רצונו שלא יבואו כלל לדין, ומהו עושה מתחיל לטעון עמו ואמר לו וותר נגדו כי גם לפי דבריך בסיפור המעשה שספרת לי יש ג"כ לשכנגדך זכות כך וכך ומי יודע עוד מה יטעון הוא ומיד מתחיל זה לפלפל עם הדיין לסתור הזכותים שאמר ואומר לו מה שאמר אדוני מי יודע מה יטעון הוא דע אדוני שאי אפשר בעולם שיכחשני אפילו דיבור א' ואם יכחיש ודאי הוא פושע ישראל ופסול לעדות ושבועה והדיין שותק ומה לו לעשות ונדמה בעיני הסכל ההוא שכבר הדיין הוא שלו ומיד הולך לבעל דינו ואומר לו נרד לדין:

אכן הבעל דין הוא ג"כ סכל כמוהו ואומר איך ארד לדין ופני הדיין לא פללתי ומתחיל להשמט מהתובעו לומר אין פנאי עתה ואחת שאלתי תמתין לי ימים אחדים עד אקח מועד ודאי לא אברח מדין תורתנו
הקדושה ואומר בלבו ביני ביני אקנה לי הדיין שיתמלא רחמים עלי, ומיד הולך הוא אל הדיין ומתחיל לסבבו בסיפורים, אכן הדיין בראותו משכים לפתחו יודע הוא על מה רץ אליו ואומר בלבו למה יטריחני זה בסיבובים כמה ימים קודם שיספר לי ויבטלני מלימודי ומיד אומר לו הדיין ודאי באת אודות התביעה שיש לפלוני עליך וזה משיבו ידע אדוני מזה כבר דע לך אדוני שהוא פושע ישראל ועשה לי כרשע ואני היה בלבי לתבעו וקדם הוא ותבעני ואם ירצה אדוני אספר לו גופא דעובדא והדיין חושב כיון שכבר הטעים לי התובע טענתו מותר לי לשמוע גם את זה ויאמר לו ספרה נא לי ויספר לו:

ואמנם הדיין חפץ שלא ידונו כלל, ומתחיל לטעון עם זה הנתבע ואומר לו אפילו לפי דבריך יש לך חוב כך וכך ומכל שכן כשיספר הוא ודאי יהיה לך חובה יותר ויותר לזאת טוב שתתפשרו יחד ומתחיל זה לטעון עמו ולחנפו בדברים וכך עושה כמה ימים, ובהגיע יום מועד באים שניהם לדין והדיין אינו יכול להסתלק מהם פן ילכו באלמות אשר לא כדין תורה, וטוענים שניהם לפניו והוא שומע ופוסק דינם כפי התורה ולא יבינו פתאים אלו כי אם מתחלה היו באים שניהם יחד לפניו היה פוסקו ג"כ כך והיה קץ למשפט ההוא בשעה א' ולרוב פתיותם אותו המשפט יומשך חודש או חדשים והטריחו הדיין בדברים בטלים ובטלוהו מלימודו ועבור פתיות הזה של ההמון אין לדיין מנוחה כל ימיו אפילו רגע כי משפט ועסק אשר די לגומרו בשעה אחת יומשך כל כך זמן ארוך:

ואמרתי בזה להלציי, ששאל מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בוקר עד ערב, ר"ל מדוע אין לך מנוחה כל היום כולו הלא ידעתיך בקי בכל התורה ומה שיטענו הבעלי דין תגיד להם משפטם ואם כן מה זה הטורח כל כך, ובשלמא אם ישבו דיינים עמך הייתי חושב כי טורח הזה בהטעימך דבר המשפט להדיינים שאינם מבינים מיד מה אתה אומר, משא"כ כיון שאתה יושב לבדך מדוע נצב העם עליך כל היום:

והשיב לחותנו, באמת אילו היו באים מיד למשפט שני הבעלי דין לא היה להם טורח זה, אבל מה אגיד לך שככה נוהגים כי יבוא אלי העם, ר"ל כשתראה שבאים אלי כל העם יחד הוא רק לדרוש אלהים לשמוע הדרשה מאתי, משא"כ כי יהיה להם דבר היינו דיני ממונות (כשארז"ל סוטה ב ע"ב) ילפינן דבר דבר ממון בא אלי אין בא רק בעל דין אחד, ואח"כ חבירו, ושפטתי בין איש ובין רעהו, ר"ל שאני מוכרח להגיד דבר המשפט והודעתי להם את חוקי כו', ר"ל שאני מוכרח לפלפל ולטעון עם כל אחד ואחד והיינו בין איש ובין רעהו ולא אמר ושפטתי ביניהם כי ר"ל שמוכרח לפלפל במשפט עם איש לבד ועם רעהו לבד או בין איש ובין רעהו ר"ל ביני לביני בין ביאת האיש ובין ביאת רעהו מוכרח אני לאשתעי בדינא עמהם עם כל אחד ואחד לבדו טרם בואם גם יחד לדין, כ"ז אמרתי בהלציי:

מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה, מצאתי כתוב מפי המשמועה והוא דיש בני אדם כששומעין תורה מפי חברו וכבר שמע ואתה מפי אחרים או שכבר יודעה אותה הופך פניו אחור ואומר כבר שמענו אותו מאה פעמים, והקב"ה עושה עמהם כן כשמתפלל בכל יום ויום, זהו אומרו מסיר אזנו משמוע תורה מה שאמרנו, גם תפילתו תועבה נעשה לו תועבה לפני הקב"ה יתברך שמו לעד

דין הוא בגונב שור שישלם יותר מגונב שה. והטעם על זה, שאם לא היה למוד בגניבה לא היה יכול לגנוב בהמה גדולה כל כך.

המנק, כלי שיש בו ב' ראשים כגון המזלג שיש לו ג' שינים ודרך בני יון להחזיק חתיכת הבשר ולחתוך עם הסכין ולאכול, ונוטל זה שחתך ונותנו לתוך פיו ואין ידיו נוגעות בבשר כלל מפני הזוהמה