נשלח: מיטוואך סעפטעמבער 02, 2015 7:54 am
איך קום אן שפעט, איך ווייס. אבער איך האב ערשט יעצט באמערקט די אשכול וועגען דער חזו"א אמונה ובטחון. ווי באקאנט פעלט אפאר שטיקלעך אינ'ם ספר. די דרוקער'ס האבען עס ארויסגענומען. איינס אין פרק א', א חקירה'דיגע שמועס, וואס ווען מ'האט איבערגעדרוקט דער אמונה ובטחון אין דער חזו"א טהרות, האט מען עס צוריק אריינגעשטעלט. אינ'ם ספר זכרון זכור לדוד אויף ר' דוד'ל פרענקעל האט ר' גדליה נאדעל זצ"ל א ביאור אויף יענעם שטיקעל.
אבער אין פרק ד' האט אויך געפעלט צוויי גאנצע אותיות, זאפטיגע רייד, ווי ער בארעדט די מוסר'ניקס אין טאטענ'ס טאטע אריין. ער איז מסביר פארוואס ווען מ'לערנט אגדה דארף מען עס אפלערנען אויף א גרונטליכע אופן, נישט סתם דרוש'דיג. ער רעדט ארום אז א ת"ח איז נאר דער וואס קען תורה גוט, נישט איינער וואס לערנט פלייסיג, ווייל פאר פיהר סבות קען זיין אז א מענטש וואס לערנט פלייסיג איז נישט באקרוינט מיט'ן כתר פון תלמיד חכם. ער רעגט זיך אויף די וואס בארעדען תלמידי חכמים פאר'ן נישט לערנען מוסר. ס'איז מורא'דיג.
נא דיר.
[center]כח[/center]
אלה שלא זכו לאור הגמ' בהלכה, המה משוללים גם מאגדה באפיה האמיתי. כי בהיותו חסר לב חכמה, אי אפשר לו לקנות מושגים שמימיים אמיתיים, גם אינו מסוגל ללימודים מישרים. ומה שהזכירו בגמ' בעלי אגדה - היינו חכמים בהלכה שהוסיפו עיונם גם באגדה, אבל לא יתכן להיות ריק מהלכה ולהיות בעל אגדה. ויתכן אנשים שעסקם בהגיונות בני אדם כעין פילוסופי' ריקנית, פעם במדות פעם בקורות הדורות ועוד כיוצא בהם, ומשתדלים לקבוע הגות לבם במסגרת התורה, ויתכן שיצליחו למשוך לב השומעים ולהנעים זמירות באזני המקשיבים. ואמנם אלה אין להם חלק בתורה, לא בהלכה ולא באגדה, כי כיסוד ההלכה יסוד האגדה. אין אגדה הגיון לב - האגדה היא חלק התורה שקבלנוה דור אחר דור, אשר מסרה משה ליהושע ויהושע לזקנים וכדתנן באבות. ולהיות בעל אגדה החובה להיות בקי במקרא בתורה בנביאים וכתובים, להיות בקי בכל אגדות שנאמרו בגמ' בקיאות נאמנה, להיות בקי במדרש בקיאות שנונה ומסודרת, ואחר כך לשאת ולתת בהן בהבנת המסקנות שבהם, וכמו שלא יתכן חכם בהלכה בלא קנין הבקיאות המרובה. ואמנם אלה החפצים בהתגלות לבם, מורגלים בידיעות מקוטעות קטע מכאן וקטע משם, עד שנאסף בידם ילקוט של מאמרים ספורים המשמשים בם לברוא הרצאות להשמיע לרבים (ומהם מופלגים בבורות וריקנות, אינם יודעים לתרגם התורה נביאים וכתובים, אינם יודעים את הכתוב בראשונים ידיעה מספקת, ומהם שלא למדו כלל תנ"ך ואינם מבינים ללמוד אגדה בגמ' ברוב מקומות הש"ס, ובכל זאת המה מחנכים לצעירי הצאן ומטיפים לקח במידות ומוסר ולפעמים גם במדע ומתק שפתים). ואם אמנם המה גורמים לעתים להטות לב הרכים ליראה ולמוסר, ולבנו רוחש להם כבוד והערצה על מעשיהם הטובים, אבל אין שמחתינו שלמה בהם, כי סוף סוף חסר לנו תורה, ויש כאן עניות דתורה, ויצירתם בלתי מתוקנת בהחלט, וכמו שכתוב בפרקים הקודמים - אם אין תורה אין חכמה אין עצה ואין תבונה.
[center]כט[/center]
אם אמנם מצות כיבוד של חכמים ויראתם הם מן מצוות המעשיות, כמו מצות קימה, לפתוח ראשון, לא ישב במקומו, לא יסתור דבריו - הם יסוד בנפש, ראש וראשון בחובת הלבבות. כי הלא הכבוד הוא רגש הגדול מאחיו, ועל פיו משקל כל ערכי החיים. הכבוד בתלמיד חכם משמש להכנעה לחכמת התורה, לקבלת מלכותה קבלה רצויה, קבלה ענוגה ונעימה. כי מטבע המכבד להנות מאהבת המכובד בעת שלבו רוחש הכבוד, ועינו היפה ימריצה להתאבק בעפר רגלי חכמים, ואין טרחו בזה כטורח של עמלה ויגיעה, רק כמוצא חפץ לבו, וכהשיג משאת נפשו. ואותן התנועות המעשיות המגשמים את מצות המעשיי של הכבוד הן הנה עדויות עד כמה לבו מלא אמונה בתורה, ועד כמה ינהר להתרפק עליה ולהשתעשע בסגולותיה. ובר נש דלבו ריק מרגש זה, ואין נפשו חרדה לכבוד תלמיד חכם, לבו ריק מהכנעה לתורה, לבו ריק מקבלת עול מלכותה עליו. ואם סיבת חלי זה הוא ממיעוט הרגש כללי, כי נולד בטבע קר ובשכל גס ומחנכיו פשעו בו מלהחכימו ולהשכילו, אין הקולר תלוי בצוארו, ואמנם הוא חסר בנפשו ביסוד התורה ואהבתה, וחלקו רע תחת השמש. ואמנם אם הוא בעל כשרון בהשכל ודעת, ולבו מלא רגש כביר כח, אך נפתול נפתל בדרך חינוכו, ובאוות נפשו משתדל לעקור מלבו רגש הכבוד לחכמים כאשר מוצא בזה סתירה לכבוד עצמו, וברב גאותו הנחיל במחשבתו את כל הכבוד לנפשו בהיותו בעל בטחון, בהיותו מזכה רבים, בהיותו בחיר המדות, והלוא זה כל האדם וזה חובתו בעולמו, ומה יתרון לבעל החכמה בהויות דאביי ורבא - הנה זה חוטא בכפליים, ומוכה בכפליים. והגר"ח זצ"ל בספר נפש החיים בשער ד' האריך במשפטו, ודן אותו כמבזה תלמידי חכמים וכמגלה פנים בתורה. וז"ל, וגם כמה מאותן אשר קרבת אלק' יחפצון הם בחרו לעצמם לקבוע כל עיקר למודם בספרי יראה ומוסר כל הימים כו', ועדיין לא ראו מאורות מימיהם ולא נגה עליהם אור התורה, ה' יסלח להם כי כוונתם לשמים, אבל לא זו הדרך ישכון בם אור התורה. (פוק חזי מאן גברא רבא דקמסהיד עלה, הגר"ח זצ"ל תלמידו המובהק של הגר"א זצ"ל ורבא דרביה של הגרי"ס זצ"ל, ואינו חושב ספרי היראה והמוסר בלי היותו חכם בהלכה בגפ"ת לאור התורה. ומי לנו אוהב היראה והמוסר יותר ממרן הגר"ח ז"ל, וברב אהבתו אליה ברור מללו דמבלעדי היותו חכם מובהק בהלכה אין אור תורה עליו בעסקו בספרי יראה ומוסר, וכמו שהאריך בשער ד', ובח' פרקים לפני ש"ד). ושם בפרק ב', גם תוכל לגרום לאדם ההתנשאות בלב מאשר הוא עובד אותו יתברך בטהרת הלב, שיקל בעיניו ח"ו אם יראה מי ומי שאין עניני עבודתו לו יתברך במחשבה טהורה כו', וכש"כ כשיראה איזה איש עוסק בתורת ה' ויתבונן עליו שהוא שלא לשמה (ר"ל לשם כבוד או אהבת הלמוד וכיו"ב כמו שהאריך הגר"ח ז"ל שם לבאר), יתבזה בעיניו מאד ח"ו, והוא עון פלילי הרחמן יצילנו. ושם בפרק ג', ומי שימלאו לבו לבזות ולהשפיל ח"ו את העוסק בתורה ומצות אף שלא לשמה - לא ינקה רע, ועתיד ליתן את הדין ח"ו, ולא עוד אלא שנמנה בדברי חז"ל בין אותם שאין להם חלק לעוה"ב לגמרי ח"ו, וגהינם כלה והם אינם כלין, והם האפיקורסין. וכן במשנה ר"פ חלק מנו את האפיקורס בכלל אותן שאין להם חלק לעוה"ב. ואמרינן בגמ' שם רב ור"ח דאמרי תרווייהו זה המבזה ת"ח כו', וגם מגלה פנים בתורה נמי מקרי ח"ו כו'.
הנה דבריו מבוארים, שת"ח שעסקו בתורה שלא לשמה לא נגרע בזה ח"ו חשיבותו, והאומר עליו מאי אהנו לי' רבנן בכלל מבזה ת"ח ובכלל אפיקורס. וכש"כ בת"ח העוסק בתורה לשמה. ובעל המוסר שמתנשא בלבו נגד ת"ח ומשפיל אותו בלבו, וכש"כ כשמשפיל אותו בפני אחרים, שהוא בכלל מבזה ת"ח, שדינו כאפיקורס ונכרת חלקו מארץ החיים, ומגלה פנים בתורה. שעל פי התורה להעמיד ברום המעלה במחשבה ובמעשה את הת"ח, שזהו כבוד התורה וכבודו יתברך, ואין ת"ח אלא החכם בהלכה בגפ"ת וכמו שהאריך הגר"ח ז"ל בקבלתו מהגר"א ומדור דור עד משה רבנו ע"ה.
ומה נורא הוא המראה, כי אנשים עטופים בטליתות של תלמידי חכמים ומקושטים באיצטלאות דרבנן, ומרצים למוסר וחסידות כל היום - והם המה מכת מבזי הת"ח, מכת מגלי פנים בתורה. ואם אמנם שוגגים הם, וכוונתם רצויה, אבל מה רב הוא ההפסד, ומה גדול ההרס בביהמ"ד.
והנה לפעמים תולים עצמם על איזה סיפור המסופר על רבם, אשר משמש אצלם לתמוך בטעותם ולהתמיד בדרכם המשובשת, והסיפור המטעה מרגלא בפומם, ומתענגים בו להנות מבזוי ת"ח, כאילו בפירוש ביזה גם רבם את הת"ח כולם, וכאילו לדעת רבם המה לא ראו אור מימיהם, וכאשר כתב כן במכתב לחכם תלמודי.
והנה יש יתרון לביזוי הנתמך על קבלה, כי אמנם כאשר יבזה על דעת עצמו אפשר לו לפעמים גם ליצר טוב ללחוש לו באזנו איזה מחאה, ואם לא לעצרהו ולשום מחסום לפיו לא יבצר ממנו להכניס איזו רעדה בלבו, ובכל אופן אין שמחתו שלמה וענגו נפגם. לא כן בהסתמכו על קבלתו מרבו, הוא מספר בבחינת כל עצמותיו תאמרנה, ולבו רחב ממתק וגיל, חכו ממתקים וכולו מחמדים לבזות החכמים בעולם הלומדים, ועוד הוא מכוין לבו לפלוני ופלוני, ומשנן את לשונו להטעים דבריו לפני השומעים וכרוצה להשכילם כי יש בדבריו גם רמז לפלוני או לפלוני, והעיקר שידעו שמדרגת הת"ח היא... (אי אפשר להזכירו מפני איסור גידוף ר"ל), ואל יטעו עוד בשוא נתעה להכנע לפני הת"ח או להעריצם בלב, כי כבר אמר רבינו ז"ל כי לא ראו אור. והנה כבר אמרו חגיגה כ"ב ב' ואם אתה אומר לו טמא כלום משגיח עליך, ולא עוד אלא שאם אתה אומר לו טמא אומר לך שלי טהור ושלך טמא.
ולו חכמו השכילו כמה מן החטא והאשמה בסיפורים כאלו, כי יוסיפו לדבר סרה על רבם כאילו ח"ו גם הוא כמותם בעון המר הזה, וכאילו לא ראה את דברי הגר"ח בנה"ח, וח"ו היה חולק על ישיבתו של רבא דרביה, ועוד ועוד יוסיפו עוולה להנות מהעבירה, ולדבר ברהב בשמחת לב להלעיב מלאכי עליון ולשום לאל חכמי ישראל וקדושיו, עוד מלאם לבם לדרוש כזאת ברבים, אוי לאזנים שכך שומעות.
וכמה מן הטפשות היא ללמוד הלכה מפי מעשה פרטית, וכי אין אנו יודעים כי יתכן שאיש אשר עסקו לימוד התורה, ויהא גם שקדן ולפעמים אף מופלג בשקידה, ובכל זאת הוא ראוי תוכחה, ואף יתכן להוכיחו בעוז ולהגיד לו כי עדיין לא ראה אור. ואמנם פעולת שקידה מופלגת איננה מבטיחה את בעליה שם תלמיד חכם, כי יתכן כי לימודו באופן שטחי, ולא זו דרכה של תורה באמת, כי עיקר סגולת התורה לעמלים בה בעיון עמוק, ולא לעמלים במעשה זמרת הגמ'. ולפעמים סיבת הדבר בחסרון רב, שלא למד לפני חכמים, ולפעמים חלקו רע שלא חונן בכשרון מספיק, ולפעמים מפני קלקול המדות בקלקול מרובה, ולפעמים חסר לו י"ש, ועוד כיו"ב. והנה כשבאין ללמוד הלכה חמורה כזו רבת האחריות שכל גופי תורה תלוין בה, הלא קלות ראש אסור בזה בהחלט. ואמנם בהיות לבם חמד למשפט המעוקל הלזה, לא יתנו לב לדעת עד כמה אין מכתב רבם מספיק לחרוץ ממנו משפטם, בהיות מהותו של זה שהמכתב נשלח אליו עלומה מהם, ובזדון לבם יגדילו את ערך זה האיש שהוכיחו רבם, ויתארוהו לחכם מגדולי הדור מופלג בצדקות וחסידות ולומד תורה לשמה, וכל זה בשביל שיונעם להם לגמור עליו את ההלל שלא ראה אור מימיו, ובשביל מה, אולי בשביל שאינו יודע לבזות ת"ח, או בשביל זה עצמו שהוא חכם, או בשביל שהוא שקדן, או בשביל שאינו מרבה בשיחות בהגיונות בדויות, ואם יקילו בגדלות האיש המוכח מרבם הלא לא יוכלו להוציא את המסקנות הדרושות להם, לזאת יתחילו בשבח שבשבחים ולסיים בגנות כאות נפשם הזדונית.
כאלה וכאלה מנת חלקם של בנ"א שעזבו חכמת ההלכה מקור מים חיים, ויתנו לה כתף סוררת. והשמר בני, אל יונעם לך חברתם, ואל תתאוה למטעמיהם, הדבק נא בהוויות דאביי ורבא ומינה לא תזוע, הפוך בה והפוך בה דכולא בה.
אבער אין פרק ד' האט אויך געפעלט צוויי גאנצע אותיות, זאפטיגע רייד, ווי ער בארעדט די מוסר'ניקס אין טאטענ'ס טאטע אריין. ער איז מסביר פארוואס ווען מ'לערנט אגדה דארף מען עס אפלערנען אויף א גרונטליכע אופן, נישט סתם דרוש'דיג. ער רעדט ארום אז א ת"ח איז נאר דער וואס קען תורה גוט, נישט איינער וואס לערנט פלייסיג, ווייל פאר פיהר סבות קען זיין אז א מענטש וואס לערנט פלייסיג איז נישט באקרוינט מיט'ן כתר פון תלמיד חכם. ער רעגט זיך אויף די וואס בארעדען תלמידי חכמים פאר'ן נישט לערנען מוסר. ס'איז מורא'דיג.
נא דיר.
[center]כח[/center]
אלה שלא זכו לאור הגמ' בהלכה, המה משוללים גם מאגדה באפיה האמיתי. כי בהיותו חסר לב חכמה, אי אפשר לו לקנות מושגים שמימיים אמיתיים, גם אינו מסוגל ללימודים מישרים. ומה שהזכירו בגמ' בעלי אגדה - היינו חכמים בהלכה שהוסיפו עיונם גם באגדה, אבל לא יתכן להיות ריק מהלכה ולהיות בעל אגדה. ויתכן אנשים שעסקם בהגיונות בני אדם כעין פילוסופי' ריקנית, פעם במדות פעם בקורות הדורות ועוד כיוצא בהם, ומשתדלים לקבוע הגות לבם במסגרת התורה, ויתכן שיצליחו למשוך לב השומעים ולהנעים זמירות באזני המקשיבים. ואמנם אלה אין להם חלק בתורה, לא בהלכה ולא באגדה, כי כיסוד ההלכה יסוד האגדה. אין אגדה הגיון לב - האגדה היא חלק התורה שקבלנוה דור אחר דור, אשר מסרה משה ליהושע ויהושע לזקנים וכדתנן באבות. ולהיות בעל אגדה החובה להיות בקי במקרא בתורה בנביאים וכתובים, להיות בקי בכל אגדות שנאמרו בגמ' בקיאות נאמנה, להיות בקי במדרש בקיאות שנונה ומסודרת, ואחר כך לשאת ולתת בהן בהבנת המסקנות שבהם, וכמו שלא יתכן חכם בהלכה בלא קנין הבקיאות המרובה. ואמנם אלה החפצים בהתגלות לבם, מורגלים בידיעות מקוטעות קטע מכאן וקטע משם, עד שנאסף בידם ילקוט של מאמרים ספורים המשמשים בם לברוא הרצאות להשמיע לרבים (ומהם מופלגים בבורות וריקנות, אינם יודעים לתרגם התורה נביאים וכתובים, אינם יודעים את הכתוב בראשונים ידיעה מספקת, ומהם שלא למדו כלל תנ"ך ואינם מבינים ללמוד אגדה בגמ' ברוב מקומות הש"ס, ובכל זאת המה מחנכים לצעירי הצאן ומטיפים לקח במידות ומוסר ולפעמים גם במדע ומתק שפתים). ואם אמנם המה גורמים לעתים להטות לב הרכים ליראה ולמוסר, ולבנו רוחש להם כבוד והערצה על מעשיהם הטובים, אבל אין שמחתינו שלמה בהם, כי סוף סוף חסר לנו תורה, ויש כאן עניות דתורה, ויצירתם בלתי מתוקנת בהחלט, וכמו שכתוב בפרקים הקודמים - אם אין תורה אין חכמה אין עצה ואין תבונה.
[center]כט[/center]
אם אמנם מצות כיבוד של חכמים ויראתם הם מן מצוות המעשיות, כמו מצות קימה, לפתוח ראשון, לא ישב במקומו, לא יסתור דבריו - הם יסוד בנפש, ראש וראשון בחובת הלבבות. כי הלא הכבוד הוא רגש הגדול מאחיו, ועל פיו משקל כל ערכי החיים. הכבוד בתלמיד חכם משמש להכנעה לחכמת התורה, לקבלת מלכותה קבלה רצויה, קבלה ענוגה ונעימה. כי מטבע המכבד להנות מאהבת המכובד בעת שלבו רוחש הכבוד, ועינו היפה ימריצה להתאבק בעפר רגלי חכמים, ואין טרחו בזה כטורח של עמלה ויגיעה, רק כמוצא חפץ לבו, וכהשיג משאת נפשו. ואותן התנועות המעשיות המגשמים את מצות המעשיי של הכבוד הן הנה עדויות עד כמה לבו מלא אמונה בתורה, ועד כמה ינהר להתרפק עליה ולהשתעשע בסגולותיה. ובר נש דלבו ריק מרגש זה, ואין נפשו חרדה לכבוד תלמיד חכם, לבו ריק מהכנעה לתורה, לבו ריק מקבלת עול מלכותה עליו. ואם סיבת חלי זה הוא ממיעוט הרגש כללי, כי נולד בטבע קר ובשכל גס ומחנכיו פשעו בו מלהחכימו ולהשכילו, אין הקולר תלוי בצוארו, ואמנם הוא חסר בנפשו ביסוד התורה ואהבתה, וחלקו רע תחת השמש. ואמנם אם הוא בעל כשרון בהשכל ודעת, ולבו מלא רגש כביר כח, אך נפתול נפתל בדרך חינוכו, ובאוות נפשו משתדל לעקור מלבו רגש הכבוד לחכמים כאשר מוצא בזה סתירה לכבוד עצמו, וברב גאותו הנחיל במחשבתו את כל הכבוד לנפשו בהיותו בעל בטחון, בהיותו מזכה רבים, בהיותו בחיר המדות, והלוא זה כל האדם וזה חובתו בעולמו, ומה יתרון לבעל החכמה בהויות דאביי ורבא - הנה זה חוטא בכפליים, ומוכה בכפליים. והגר"ח זצ"ל בספר נפש החיים בשער ד' האריך במשפטו, ודן אותו כמבזה תלמידי חכמים וכמגלה פנים בתורה. וז"ל, וגם כמה מאותן אשר קרבת אלק' יחפצון הם בחרו לעצמם לקבוע כל עיקר למודם בספרי יראה ומוסר כל הימים כו', ועדיין לא ראו מאורות מימיהם ולא נגה עליהם אור התורה, ה' יסלח להם כי כוונתם לשמים, אבל לא זו הדרך ישכון בם אור התורה. (פוק חזי מאן גברא רבא דקמסהיד עלה, הגר"ח זצ"ל תלמידו המובהק של הגר"א זצ"ל ורבא דרביה של הגרי"ס זצ"ל, ואינו חושב ספרי היראה והמוסר בלי היותו חכם בהלכה בגפ"ת לאור התורה. ומי לנו אוהב היראה והמוסר יותר ממרן הגר"ח ז"ל, וברב אהבתו אליה ברור מללו דמבלעדי היותו חכם מובהק בהלכה אין אור תורה עליו בעסקו בספרי יראה ומוסר, וכמו שהאריך בשער ד', ובח' פרקים לפני ש"ד). ושם בפרק ב', גם תוכל לגרום לאדם ההתנשאות בלב מאשר הוא עובד אותו יתברך בטהרת הלב, שיקל בעיניו ח"ו אם יראה מי ומי שאין עניני עבודתו לו יתברך במחשבה טהורה כו', וכש"כ כשיראה איזה איש עוסק בתורת ה' ויתבונן עליו שהוא שלא לשמה (ר"ל לשם כבוד או אהבת הלמוד וכיו"ב כמו שהאריך הגר"ח ז"ל שם לבאר), יתבזה בעיניו מאד ח"ו, והוא עון פלילי הרחמן יצילנו. ושם בפרק ג', ומי שימלאו לבו לבזות ולהשפיל ח"ו את העוסק בתורה ומצות אף שלא לשמה - לא ינקה רע, ועתיד ליתן את הדין ח"ו, ולא עוד אלא שנמנה בדברי חז"ל בין אותם שאין להם חלק לעוה"ב לגמרי ח"ו, וגהינם כלה והם אינם כלין, והם האפיקורסין. וכן במשנה ר"פ חלק מנו את האפיקורס בכלל אותן שאין להם חלק לעוה"ב. ואמרינן בגמ' שם רב ור"ח דאמרי תרווייהו זה המבזה ת"ח כו', וגם מגלה פנים בתורה נמי מקרי ח"ו כו'.
הנה דבריו מבוארים, שת"ח שעסקו בתורה שלא לשמה לא נגרע בזה ח"ו חשיבותו, והאומר עליו מאי אהנו לי' רבנן בכלל מבזה ת"ח ובכלל אפיקורס. וכש"כ בת"ח העוסק בתורה לשמה. ובעל המוסר שמתנשא בלבו נגד ת"ח ומשפיל אותו בלבו, וכש"כ כשמשפיל אותו בפני אחרים, שהוא בכלל מבזה ת"ח, שדינו כאפיקורס ונכרת חלקו מארץ החיים, ומגלה פנים בתורה. שעל פי התורה להעמיד ברום המעלה במחשבה ובמעשה את הת"ח, שזהו כבוד התורה וכבודו יתברך, ואין ת"ח אלא החכם בהלכה בגפ"ת וכמו שהאריך הגר"ח ז"ל בקבלתו מהגר"א ומדור דור עד משה רבנו ע"ה.
ומה נורא הוא המראה, כי אנשים עטופים בטליתות של תלמידי חכמים ומקושטים באיצטלאות דרבנן, ומרצים למוסר וחסידות כל היום - והם המה מכת מבזי הת"ח, מכת מגלי פנים בתורה. ואם אמנם שוגגים הם, וכוונתם רצויה, אבל מה רב הוא ההפסד, ומה גדול ההרס בביהמ"ד.
והנה לפעמים תולים עצמם על איזה סיפור המסופר על רבם, אשר משמש אצלם לתמוך בטעותם ולהתמיד בדרכם המשובשת, והסיפור המטעה מרגלא בפומם, ומתענגים בו להנות מבזוי ת"ח, כאילו בפירוש ביזה גם רבם את הת"ח כולם, וכאילו לדעת רבם המה לא ראו אור מימיהם, וכאשר כתב כן במכתב לחכם תלמודי.
והנה יש יתרון לביזוי הנתמך על קבלה, כי אמנם כאשר יבזה על דעת עצמו אפשר לו לפעמים גם ליצר טוב ללחוש לו באזנו איזה מחאה, ואם לא לעצרהו ולשום מחסום לפיו לא יבצר ממנו להכניס איזו רעדה בלבו, ובכל אופן אין שמחתו שלמה וענגו נפגם. לא כן בהסתמכו על קבלתו מרבו, הוא מספר בבחינת כל עצמותיו תאמרנה, ולבו רחב ממתק וגיל, חכו ממתקים וכולו מחמדים לבזות החכמים בעולם הלומדים, ועוד הוא מכוין לבו לפלוני ופלוני, ומשנן את לשונו להטעים דבריו לפני השומעים וכרוצה להשכילם כי יש בדבריו גם רמז לפלוני או לפלוני, והעיקר שידעו שמדרגת הת"ח היא... (אי אפשר להזכירו מפני איסור גידוף ר"ל), ואל יטעו עוד בשוא נתעה להכנע לפני הת"ח או להעריצם בלב, כי כבר אמר רבינו ז"ל כי לא ראו אור. והנה כבר אמרו חגיגה כ"ב ב' ואם אתה אומר לו טמא כלום משגיח עליך, ולא עוד אלא שאם אתה אומר לו טמא אומר לך שלי טהור ושלך טמא.
ולו חכמו השכילו כמה מן החטא והאשמה בסיפורים כאלו, כי יוסיפו לדבר סרה על רבם כאילו ח"ו גם הוא כמותם בעון המר הזה, וכאילו לא ראה את דברי הגר"ח בנה"ח, וח"ו היה חולק על ישיבתו של רבא דרביה, ועוד ועוד יוסיפו עוולה להנות מהעבירה, ולדבר ברהב בשמחת לב להלעיב מלאכי עליון ולשום לאל חכמי ישראל וקדושיו, עוד מלאם לבם לדרוש כזאת ברבים, אוי לאזנים שכך שומעות.
וכמה מן הטפשות היא ללמוד הלכה מפי מעשה פרטית, וכי אין אנו יודעים כי יתכן שאיש אשר עסקו לימוד התורה, ויהא גם שקדן ולפעמים אף מופלג בשקידה, ובכל זאת הוא ראוי תוכחה, ואף יתכן להוכיחו בעוז ולהגיד לו כי עדיין לא ראה אור. ואמנם פעולת שקידה מופלגת איננה מבטיחה את בעליה שם תלמיד חכם, כי יתכן כי לימודו באופן שטחי, ולא זו דרכה של תורה באמת, כי עיקר סגולת התורה לעמלים בה בעיון עמוק, ולא לעמלים במעשה זמרת הגמ'. ולפעמים סיבת הדבר בחסרון רב, שלא למד לפני חכמים, ולפעמים חלקו רע שלא חונן בכשרון מספיק, ולפעמים מפני קלקול המדות בקלקול מרובה, ולפעמים חסר לו י"ש, ועוד כיו"ב. והנה כשבאין ללמוד הלכה חמורה כזו רבת האחריות שכל גופי תורה תלוין בה, הלא קלות ראש אסור בזה בהחלט. ואמנם בהיות לבם חמד למשפט המעוקל הלזה, לא יתנו לב לדעת עד כמה אין מכתב רבם מספיק לחרוץ ממנו משפטם, בהיות מהותו של זה שהמכתב נשלח אליו עלומה מהם, ובזדון לבם יגדילו את ערך זה האיש שהוכיחו רבם, ויתארוהו לחכם מגדולי הדור מופלג בצדקות וחסידות ולומד תורה לשמה, וכל זה בשביל שיונעם להם לגמור עליו את ההלל שלא ראה אור מימיו, ובשביל מה, אולי בשביל שאינו יודע לבזות ת"ח, או בשביל זה עצמו שהוא חכם, או בשביל שהוא שקדן, או בשביל שאינו מרבה בשיחות בהגיונות בדויות, ואם יקילו בגדלות האיש המוכח מרבם הלא לא יוכלו להוציא את המסקנות הדרושות להם, לזאת יתחילו בשבח שבשבחים ולסיים בגנות כאות נפשם הזדונית.
כאלה וכאלה מנת חלקם של בנ"א שעזבו חכמת ההלכה מקור מים חיים, ויתנו לה כתף סוררת. והשמר בני, אל יונעם לך חברתם, ואל תתאוה למטעמיהם, הדבק נא בהוויות דאביי ורבא ומינה לא תזוע, הפוך בה והפוך בה דכולא בה.