קאווע שטיבל

נהורא נפישא האט געשריבן:לייען א תגובה ביפאר

. והנה יתבאר זה גם כן, אם מצד העיון ואם מצד התורה. אם מצדן העיון יראה מפנים מהם, כי למה שהתבאר בחכמה הטבעית, שכל הדברים הנופלים תחת ההוויה וההפסד יקדם בהכרח ארבע סבות למציאותם, והיה שבמציאות הסבות ימצאו המסובבים בהכרח, הנה א"כ מציאות המסובבים מחויב, לא אפשרי. וכאשר נעיין גם כן במציאות הסיבות, הנה הוא מחויב בהכרח שיקדם מציאות סבות אחרות עליהן, אשר במציאותן יתחייב מציאות הסבות ההם. ויהיה בהכרח מציאותם מחויב, לא אפשרי. וכאשר נבקש לסיבות ההם סיבות אחרות, יהיה המשפט בהם אחד, עד שיכלה אל הנמצא הראשון, המחויב-המציאות יתברך שמו. התבאר אם כן שטבע האפשר בלתי נמצא. ומהם, שהוא מהידוע בעצמו ומוסכם עליו, שהדבר האפשר שימצא ושלא-ימצא, יצטרך לסבה תכריע מציאותו על העדרו. ואם לא, היה ההעדר קיים. ולזה, כאשר ה"אפשר" "נמצא", הנה בהכרח כבר קדמה סיבה חייבה והכריעה מציאותו על העדרו. והיה הנמצא א"כ, אשר הונחה "אפשר" - מחויב, וכאשר נעיין גם כן בסיבה הקודמת אם הונחה אפשרית, כשנניחה נמצאת, יתחייב בה אשר התחייב באפשר הראשון, אשר הונח נמצא. עד אשר יכלה אל הסיבה הראשונה והנמצא הראשון, המחויב המציאות יתברך. ומהם, שהוא מן הידוע בעצמו ומוסכם עליו, שכל מה שיצא מן הכח אל הפועל יצטרך אל מוציא זולתו יוציאהו. ולזה יתחייב שכאשר יתחדש רצון לאדם לפעול דבר מה, הנה הרצון אשר היה בכוח יוצא אל הפועל, הנה מוציאו זולתו בהכרח והוא הדבר אשר הניע הכוח המתעורר להתקבץ ולהסכים עם הכוח המדמה, כמו שהתבאר בספר הנפש שהוא סיבת הרצון. הנה אם כן, כשנמצא הקבוץ ההוא אשר הוא סיבת הרצון, כבר היה הרצון מחויב, והקבוץ גם כן מחויב, כשימצא המניע. וכשיאמר בזה שהמניע הרצון ההוא הוא הרצון לבד, אשר הוא הפך החיוב, הנה יתחייב מזה אחד משני בטולים:אם שיהיה הדבר מניע לעצמו ומוציאו מן הכוח אל הפועל, והוא הפך ההקדמה המוסכם עליה. ואם שיהיה לרצון רצון-קודם, יניעהו ויוציאהו מן הכוח אל הפעל, ולרצון הקודם רצון אחר קודם, ויתחייב לרצון אחד רצונים בלתי-בעלי-תכלית, והוא בתכלית הביטול. עם שכל אחד יתחייב מהקודם לו, ולא יהיה א"כ אפשר. ומהם, שהוא מן הידוע בעצמו, כמו שנאמר, שכל דבר מחודש צריך אל מחדש יחדשהו, כי הדבר לא יחדש עצמו. ולזה לו צויר שיהיו שני אנשים על מצב אחד ומזג אחד ותכונה אחת ויחס אחד לדבר מה בלי חלוף כלל, לא יעבור שיבחר האחד מציאותו והאחר העדרו, אבל יתחייב שיבחר וירצה האחד מה שבחר ורצה האחר. וזה שאם היו מתחלפים בבחירה ורצון, להיות החילוף מחודש, יצטרך אל מחדש, ומה סבת החידוש מי ייתן ואדע, אחר שהם מסכימים במזג ומולד ותכונה מכל הצדדים! ואם האמת שמציאות האנשים האלו נמנע, הנה אין החיוב מצד היותו נמנע, אבל מצד היותו אפשר. וכאשר התבאר שהוא מחויב בהם שיהיה הרצון אחד, הנה אם כן הוא מחויב והכרח, ולא יהיה א"כ אפשר. ומהם, שכבר התבאר בכלל הראשון מזה המאמר, שידיעת השם ית' מקפת בכל הפרטים במה שהם פרטים, ואם הם נעדרים, שלא יצאו אל המציאות. ולזה הוא מחויב שכשידע החלק האחד מחלקי האפשר שיגיע, הוא מחויב בהכרח שיגיע, ואם לא - לא הייתה ידיעה, אבל מחשבה או טעות. א"כ מה שהונח אפשר, הוא מחויב, אין המלט ממנו. ומהם, שאם היה טבע האפשר נמצא, הנה נצטרך להודות בהכרח שהמציאות הרצון באחד משני החלקים, בזולת סיבה מחייבת - אפשרי. ויתחייב א"כ שידיעתו בו איננו מעצמותו, כי ידיעתו הנמצאות להיותו סיבותם, אבל תהיה ידיעתו קנויה ונאצלת ממציאותם, והוא בתכלית הביטול שתהיה לידיעתו התחלה מזולתו. ומהם, שהוא מבואר, כי ההשגחה בפרטים, כשלא תהיה מצד הסדור הכולל, היא נמנעת אלא בכוח היולני, והוא נמנע בחוקו ית'. והנה להיות מציאות הצד האחר בזולת סבה מחייבת, הנה איננה מושגת מצד הסדור הכולל. הנה מכל אלו הדברים יראה מצד העיון שטבע האפשר בלתי נמצא. ואולם מצד התורה, למה שיתבאר ממנה במה שאין ספק באמתתו ממה שזכרנו מידיעתוהשם שהיא מקפת בכל הפרטים ואם הם נעדרים, וגם בנביאים נמצא שהיו מודיעים הרבה מן הפרטים קודם היותם, ואם לא היו מחייבים בעצמם רצון מה שהוא תלוי בבחירה, כמו העניין בפרעה. שכל זה הוראה גלויה שטבע האפשר בלתי נמצא, והוא כוונת זה הפרק וזה שהטענה הלקוחה ממצות התורה ואזהרותיה, שאם היו הדברים מחויבים, היו המצוות והאזהרות לבטלה, הוא מבואר שלא תחייב אלא אפשרות הדברים בבחינת עצמם. וזה אמנם שאם היו הדברים מחויבים בבחינת עצמם, היו המצוות והאזהרות לבטלה. אבל אם הדברים אפשריים בבחינת עצמם ומחויבים בבחינת סיבותיהם, לא היו המצוות והאזהרות לבטלה, אבל לתכלית חשוב. וזה כי יהיו סיבות מניעות לדברים אשר הם אפשריים בעצמם, במדרגת הסיבות אשר הם סיבות למסובביהם בחריצות והזריזות באסיפת הקניינים ואל הדברים המועילים והבריחה מן המזיקים. ולזה יתאמת שאין בטענה הזאת מה שיחייב מציאות אפשרות בבחינת הסיבה. ואולם הטענה השנית הלקוחה מהגמול והעונש, שאם היה האדם מוכרח במעשיו היה הגמול והעונש עליהם עוול בחוקו יתברך, יראה שהיא טענה חזקה לבטל כל חיוב. ואמנם כשנתבונן בה אין התרה ממה שיקשה. וזה שאם היו הגמול והעונש מתחייבים מהעבודות והעברות כהתחייב המסובבים מן הסיבות, הנה לא יאמר בהם היותם עוול. כמו שאיננו עוול הקרב אל האש שיישרף, ואם היה קורבתו אליו בזולת רצון. והנה כבר יתבאר זה במאמר השלישי בגזרת הצור, שהגמול והעונש זה עניינו, כמו שנייחד הסיבה שם בע"ה. ולזה הוא מבואר שאין בכל הטענות ההם מצד העיון ומצד התורה מה שיחייב מציאות טבע האפשר בבחינת סיבתו

נהורא נפישא האט געשריבן:לייען א תגובה ביפאר

מאטי האט געשריבן:

נהורא נפישא האט געשריבן:לייען א תגובה ביפאר

אלזא, דו רימאדעלסט דעם דעפיניציע פון בחירה. אבער בעצם איז טאקע נישטא קיין בחירה קוקענדיג פון אינדרויסן.

נהורא נפישא האט געשריבן:ערשטענס איז ר' חסדאי שוין דער וואס איז מחולק מיטן רמב"ם, ר' חסדאי איז געווען א גדול בישראל, א פיליזאף נאכן דור פון רמב"ם, וואס האט קריטיקירט די פיליזאפיע פון רמב"ם אזויווי אסאך אנדערע, די בעל העיקרים איז געווען זיינס א תלמיד.

מ'האט אמאל געפרעגט דעם סאטמאר רב זצ"ל, פארוואס ער פירט זיך מיט געוויסע זאכן אנדרעש ווי זיין פאטער, האט ער געענטפערט נישט ריכטיג, איך פיר זיך פונקט ווי מיין פאטער, מיין טאטע האט אויך נישט אלעס נאכגעטון זיין טאטען.

דאס זעלבע דא אויך, די רמב"ם אויף כמה מקומות זאגט אנדרעש ווי ס'איז די השקפה ראשונה פון אסאך מענטשן. ביי אסאך מענטשן איז דאס וואס זיי פארשטיין פשט אין די תורה דער מכריע אין זייערע דעות, און אפילו ס'איז נגד המציאות ונגד השכל, אלס א רעזולטאט זענען זיי מבזה די תורה"ק מיט וואס זיי מאכן איר אויסקוקן מגוחך, אין ווינדערליך דאס זענען די זעלבע מענטשן וואס זאגן אז מיר האבן נישט קיין השגה אין די עמקות פון די תורה, ס'איז אלס העכערע זאכן.

אבער די רמב"ם זאגט פונקט א פארקערטע יסוד, אז די ערשטע יסוד איז די שכל מיט וואס די ביסט מחונן געווארן, און ווייל די גלויבסט אין אמיתת התורה, ווילסטו די תורה צופאסן צום שכל, דערפאר די רמב"ם וואס איז געווען א גלויביגער אין די פיליזאפיע פון אריסטוי, איז ער דאס אלס מעמיס אין די תורה, ער שרייבט אפילו אז ווען בריאה יש ממש פון אריסטוי וואלט געווען מער איבערצייגענד וואלט ער דאס אויך מעמיס געווען אין די פשטות הכתובים.

אלזא ס'איז קלאר אז די יסוד איז מער קובע ווי די עצם פיליזאפיע פון רמב"ם ס'איז נישט קיין ספק אז די רמב"ם וואלט געביטן זיין פיליזאפיע לאור שפעטערדיגע פארשריטן אין מדע און פיליזאפיע.

נהורא נפישא האט געשריבן:דאס אז מיר האבן חרטה איז א מציאות, אבער די גורם פאר די חרטה איז דאס וואס ער זעהט אז דאס איז נגד התורה, און דערפאר איז די תורה דא צו שטעלן די מענטש אויף די רעלסן אין אים אריינצוברענגן חרטה געפילן אז ער זאל זיך פארבעסערן.
איך ווייס ס'איז אביסל שווער צו כאפן די קאנצעפט.
דרך אגב, דער איזשביצער זצ"ל און זיין תלמיד ר' צדוק הכהן, שרייבן אויך געדאנקן אין איינקלאנג מיט דיטערמאניזם.

מי אני האט געשריבן:2). דער הסולם׳ס חילוק פון א מענטש און א בהמה, אז א מענטש קען מאדעלן די צוקונפט, איז ווי אזוי דר. מיטשיאו קאקו טוהט דעפינירן הדרגות אין קאנשיסנאס (וואס האט א ווירקונג אויף די בחירה חופשית דעבאטע).

ונבנתה העיר האט געשריבן:איינער ווייזט מיר יעצט וואס דער בעל הסולם שרייבט אין זיין 'מתן תורה':

מתן תורה-התענוג והמכאוב

אולם כשנתבונן במעשיו של היחיד, נמצא אותם כהכרחיים. ובעל כרחו יעשה אותם, ואין לו כל אפשרות של בחירה. והוא דומה בזה, לתבשיל השפות על כירה, שאין לו כל בחירה, והוא מוכרח להתבשל, כי ההשגחה חבשה את כל החיים בשני מוסרות, שהם התענוג והמכאוב. ואין לבעלי החיים שום בחירה חפשית, לבחור ביסורים, או לדחות את העונג. ומותר האדם על בעלי החיים הוא: שהאדם יכול להסתכל למטרה רחוקה, זאת אומרת: להסכים לקבל עתה שיעור ידוע של מכאובים, מתוך בחירתו את העונג, או התועלת שעתידה לבא אליו לאחר זמן. אבל האמת, שאין כאן יותר מחשבון. שהוא לכאורה מסחרי. כלומר, שמעריכים את התענוג או את התועלת העתידים לבא. שיש בהם עדיפות ויתרון, על הצער שהם סובלים מהמכאובים, שהסכימו לקבל עליהם עתה. ורק ענין של נכיון יש כאן שמנכים את הצער והיסורים מתוך התענוג המקווה. ונשאר להם עודף מסוים. הרי שנמשך בהכרח רק התענוג. וכן קורה לפעמים, שמתענים, היות שלא ימצאו בתענוג שהשיגו, שיהוה את העודף המקווה, לעומת היסורים שסבלו. ונמצאים על כן בגרעון, הכל כמנהג הסוחרים. ואחרי הכל אין בזה הבדל בין האדם לבעלי החיים, ואם כן אין כלל בחירה חופשית מדעת. אלא כח מושך, המושכם אל התענוג המזדמן להם באיזה צורה שהיא - והמבריח אותם מסבות המכאיבות. ובכח שתים אלה ההשגחה מוליכה אותם לכל המקומות הרצויים לה, מבלי שאלת פיהם כלל. ולא עוד, אלא אפילו קביעת האופי של התענוג והתועלת, אינה לגמרי מתוך בחירתו ורצונו החפשי של היחיד, אלא על פי רצונם של אחרים, שהם רוצים ולא הוא. למשל, אני יושב, אני מתלבש, אני שח, אני אוכל. כל זאת - לא משום שאני רוצה לשבת כך, ואני רוצה להתלבש כך, ולדבר כך, ולאכול כך. אלא מכיוון שאחרים רוצים שאשב ואתלבש ואדבר ואוכל בצורה זו. כל זה לפי רצונם וטעמם של החברה - ולא רצוני החפשי. יתר על כן, אני עושה כל אלה על פי רוב בנגוד לרצוני, כי יותר נח לי להתנהג בפשטות בלי שום עול, אלא שאני משועבד בכל תנועותי, בכבלי ברזל, בטעמים ונמוסים של אחרים, שהם החברה. אם כן אמרו נא לי, היכן חרות הרצון שלי? ומצד שני אם נניח שאין חרות לרצון וכל אחד מאתנו אינו אלא כמין מכונה הפועלת ויוצרת על ידי כחות חיצוניים, המכריחים אותה לפעול בצורה זו. זאת אומרת שכל אחד חבוש בבית האסורים של ההשגחה, אשר על ידי שני מוסרותיה התענוג והמכאוב, מושכת ודוחפת אותנו לרצונה, למקומות הנרצים לה. באופן שאין כלל ''אנכיות'' בעולם. כי אין כאן כלל בן חורין ועומד ברשות עצמו. אין אני בעל המעשה, ואין אני העושה, משום שאני רוצה לעשות, אלא משום שעובדים אתי בעל כרחי ושלא מדעתי, אם כן יוצא לפי זה חלף לו השכר ועונש. ומוזר הדבר בתכלית, לא רק לדתיים המאמינים בהשגחתו ית', ויש להם על כל פנים לבטוח ולסמוך עליו ית' שיש לו בכל המנהג הזה מטרה טובה ורצויה. אלא הדבר מוזר עוד יותר למאמיני הטבע, אשר לפי האמור, כל אחד אסור במוסרות הטבע העור, שאין לו, לא דעת, ולא חשבון. ואנו מובחר היצורים, בני הדעה והשכל, נעשינו כמשחק בידי הטבע העור, המוליך אותנו שולל. ומי יודע להיכן?

ונבנתה העיר האט געשריבן: גאט זאגט: ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע, ובחרת בחיים, עס זענען דא צוויי זייטן, חיים און טוב, מות און רע, זאגט גאט 'ובחרת בחיים' – נישט 'ובחרת בחיים ובטוב', אינעם טוב ווס. רע קענסטו שוין נישט בוחר זיין – עס איז נישט בידך, איין זאך בעט איך דיר 'ובחרת בחיים', זעה אז דאס זאל זיין ביי דיר 'חיים', דאס זאל זיין עקזיסטענץ, אטאמאטיש וועסטו ברגע האמת טוהן טוב.

כספי האט געשריבן: קודם ר' ונבנתה א גרויסן ייש"כ
די שטיקל סולם האב איך געזען אין א אפהאנדלונג איבער די 'בני ברוך' באוועגונג און דארט צייכנט די פארשערין צו אונטן, 'אי אפשר שלא לשים לב לבסיס הפרוידיאני בתפיסה זו'. איז מיר אינטרעסאנט אויב איינער ווייסט וואס דאס מיינט צו ער קען אביסל צוברענגען

טמיר האט געשריבן: א דאנק פארן צוברענגן וועגן די גרופע בני ברוך, עפעס וואס כ'האב קיינמאל נישט געהערט פון. זייער א מאדנע גרופע, עכ"פ מאדנע צי מיר. א קולט אפשר.

די שיעורים מיט די קומזיץ פארדעם איז צוקער זיס. אלעס מיט די גרעסטע מאס ערענסקייט.