אן ארטיקל אין הארץ איבער הרב גולדהבר און אנדערע ת''ח מופלגים
http://www.haaretz.co.il/news/education ... -1.2444402תנועת ההשכלה החרדית: לומדים ליד האוניברסיטהבלי תואר אקדמי וללא ידיעת הקהילה שלהם, הופכים חרדים לחלק מהנוף בספריות אקדמיות ולחוקרים מובילים בהיסטוריה ובפילוסופיה יהודית
28.09.2014 11:49
יאיר אטינגר דבר חריג קורה במחלקות למדעי היהדות באוניברסיטאות. מעל במות יוקרתיות שכל סטודנט ודוקטורנט שואף אליהן, מופיעים וזוכים לציונים לשבח מלומדים אלמונים, חלקם צעירים מאוד, כולם נטולי השכלה אוניברסיטאית.
אחד, חסיד סאטמר, עומד לפרסם באופן נדיר מאמר בכתב עת אקדמי נחשב; אחד נוסף, מרדכי וינטרויב, הוזמן בקיץ שעבר להרצות בקונגרס העולמי למדעי היהדות; שלישי הוזכר בהקדמה לספר אקדמי חדש (המוקדש לפיוטי רבי אלעזר הקליר) מאת חוקרת הפיוטים פרופ' שולמית אליצור: "כמה וכמה תלמידי חכמים וחוקרים סייעו לנו בעצותיהם ובהערותיהם, ואי אפשר למנות כאן את כולם. ראש לכולם הבחור המופלג אברהם לוין, מלומד הבקיא בפיוטים". ויש אחרים, כמו יעקב ישראל סטל (Stal) ויחיאל גולדהבר – ששמם כבר הולך לפניהם, והם מוזכרים תדיר בהערות שוליים של חשובי המומחים ליהדות מרכז ומזרח אירופה.
כל השמות שייכים למעגל גדל והולך של למדנים שגדלו בבית המדרש החרדי ובנקודה כלשהי העתיקו את מושבם אל ליד האוניברסיטה, לא בתוכה ממש. בשונה מחרדים מודרניים שנוהרים באלפיהם ללימודי משפטים או מינהל עסקים בקמפוסים חרדיים, כדי לרכוש מקצוע, כאן הפרופיל האופייני שונה לגמרי וחתרני הרבה יותר: זהו העילוי, עוקר הרים, המצטיין של הישיבה שלומד הכל וקורא הכל, ובבגרותו שולח יד בכתיבה ביקורתית, פורצת גדר במונחים חרדיים.
יחיאל גולדהבר בספרייה הלאומית. "גדולי ישראל שללו את זה, אבל הלב משך אותי"אמיל סלמןלמשכיל החרדי החדש לא ממתינים פרנסה, מלגה ותקן אקדמי, והסיכונים שהוא לוקח בתחום החברתי והרוחני הם משחק בחומר נפץ. מי ששוחחנו אתם (רק אחד התראיין בשמו), אומרים כי התשוקה לידע ולכתיבה חזקה מכל סכנה, ועדיין, דווקא הם, שעושים דבר נועז הרבה יותר מהסטודנט למשפטים במכללה החרדית, חרדים לחרדיותם. רובם חוזרים מדי ערב מהספרייה אל בתיהם החסידיים והליטאיים, בהם גם כאלה שלא יוותרו על הקנאות המתבדלת.
חשיפה הדדיתחרדים שנמשכו לשערי ההשכלה תמיד היו. יונה טויבר, בחור הישיבה שהפך למשכיל, תואר בידי עגנון ב"סיפור פשוט" ("השכלתו לא העבירתו על דעת קונו, ברם מאוויים שאין להם פה התחילו מצפצפים מלבו"), וכל מי שביקר בקמפוס גבעת רם בירושלים ב-30 או 40 השנים האחרונות נתקל אולי בהתגנבות יחידים של בחורים אל הקמפוס ואל בית הספרים הלאומי. בשעתו היתה זו קבוצה מצומצמת של מלומדים, כדוגמת הרבנים שמואל אשכנזי ומשה הרשלר, שהעזו למתוח גבולות.
כעת חרדים הם חלק בלתי נפרד מהנוף באולמות הקריאה, והספרייה, אפורה ושותקת, היא ערש הולדתה של סצנה מתפתחת. אבל בשונה מהעבר, המהפכה רחבה הרבה יותר, וכיום היא סוחפת מעגלים חדשים דרך האינטרנט ומאגרי הספרות התורנית העצומים שיש בו. כיום אין מעצור בפני אברך עם מחשב וחיבור לאינטרנט המבקש לקרוא ספרות אקדמית אסורה, או להשתתף באחד הפורומים החרדיים השוקקים של קוראי ספרים וכותבי ספרים, המעודכנים בכל מה שקורה.
ההשכלה היא ים שאין לו סוף, אבל בעבור מרבית החרדים שנשארים בתוך החרדיות פסגת השאיפות היא מדעי היהדות. מבחינת בוגר הישיבה החרדית, שלרוב התוודע למדף ספרים מצומצם, בעיקר מסכתות מסוימות מתוך התלמוד הבבלי, המאגרים המקוונים והספריות בנושאי יהדות הם מרחבי חופש ויצירתיות שאין לשער.
והיצירה מתבטאת בכתיבה. גם בעבר היו חוקרים תורניים שכתבו מאמרים, וישנם כתבי עת חרדיים ותיקים; גם כיום יוצאים לאור אלפי ספרים תורניים אבל החוקרים החרדים החדשים מתפרשים כעת לתחומים חדשים – פילוסופיה, היסטוריה של תקופה רבנית זו או אחרת, ביוגרפיות, שירה, עיסוק פילולוגי בכתבי יד והוצאה לאור וההדרה של חיבורים נשכחים. הפרי האסור - ביקורת המקרא – נותר טאבו גם בקרב המשכילים החדשים, אם כי כולם נחשפים אליה ברמה זו או אחרת.
אברך בולט בסצנה טוען, כי מה שמאפיין אותו ואת חבריו הוא התמקדות בנושא אחד, לעתים אזוטרי, ו"הסכמתו של כל חוקר לרעיון שלכל מחשבה יש הקשר היסטורי מקומי ואין להקשות מהרמב"ם (שחי במאה ה-12) על החת"ם סופר (המאה ה-18-19). זה רעיון שעד לפני דור או שניים היה נחשב ככפירה גמורה". הוא עצמו, נקרא לו חיים, נחשף לים הידע דרך הפורומים החרדיים באינטרנט ש"מגרים אנשים לדעת עוד, וגם מספקים להם לגיטימציה לפרוץ את הספרות הקנונית בישיבות, שהיא צרה. יש דיונים מתגלגלים, יש הוצאת קיטור ויש פרובוקציות שחושפות אנשים לעוד ועוד תחומי עניין. גם החשיפה שלי היתה דרך זה".
כעת החשיפה הדדית, וביטוי בולט שלה הוא הערות השוליים, אותן שורות בגופן מוקטן בתחתית העמוד שמבטאות היכרות והכרה. במקרה החרדי, הערת שוליים עצמה נחשבת כלי זר, לבטח בשימוש הנועז שנעשה בה כיום. יעקב ישראל סטל, חוקר יהדות אשכנז, החל בספריו האחרונים (כמו "תשובות רבנו אלעזר מוורמייזא" שיצא השנה) לצטט בהערות שוליים מחקרים אקדמיים, כולל באותיות לטיניות, כולל חוקרות נשים. אלו דברים שלא היו קיימים מעולם בספרות חרדית.
יחיאל גולדהבר, שהתמחה בכתיבת ביוגרפיות רבניות וחיבורים מגוונים, בעיקר על יהדות מרכז ומזרח אירופה, הוא דמות קבועה ומוכרת באולם הקריאה המרכזי של הספרייה הלאומית. בשונה מחיים הצעיר, בידיו פרספקטיבה רבת שנים. "היום אני בן 52, ואני מגיע לספרייה כבר 35 שנה ברציפות, כמעט מדי יום מבוקר עד ערב", סיפר. בספרייה הוא כותב את מאמריו וספריו, וגם עורך לפרנסתו ספרים של אחרים. "כרווק, התעניינתי אצל המחנכים למה יש כזה דגל אדום מעל האוניברסיטה. התשובות שקיבלתי לא סיפקו אותי, אבל זה נכון ש-99 אחוז מגדולי ישראל שללו את זה מכל וכל. בכל זאת הלב שלי משך אותי לכאן, והיום אני רואה המון צעירים עם רצון ללמוד שמגיעים לכאן. יש על זה מחיר חברתי, אבל יש גם פלוסים. פונים אלי מכל המגזרים – מהקנאים החרדים הכי קיצונים, ועד פרופסורים בעלי שם".
הספרייה הלאומית בירושליםאמיל סלמןד"ר רמי ריינר מהמחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון, אמר כי "בכל המאמרים האחרונים שכתבתי אני מודה לשני אברכים, משה דוד צ'צ'יק ויעקב ישראל סטל. אין דבר שאכתוב בתחומים מסוימים שלא יהיה להם מה להוסיף. איני היחיד בזה, וכך הם מוזכרים בבמות הכי נחשבות. בשבילי הם עמיתים לכל דבר".
גם ד"ר אפרים שהם-שטיינר, מהמחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון, מרבה לצטט מלומדים חרדים מחוץ לאקדמיה. לדבריו, "לא עם הכל אני מסכים, אבל בשנים האחרונות יש יבול של עבודות חשובות בעלות אופי אקדמי. אלה ספרים על המדף האקדמי, במלוא מובן המלה. צריך להבין שהמחקר הוא תופעה שמזוהה כמסוכנת בעולם החרדי. מי שעסק בו מיד תויג ונודה, וכאן יש אנשים שעשו צעד משמעותי מאד. זו דרמה עצומה. יש כאן חדירה של ארגז הכלים הביקורתי אל מעוזי השמרנות החרדית. הטיפול בטקסטים של מדעי היהדות נעשה תוך כבוד, אבל לא בהכרח עם יראת כבוד". הוא הוסיף, כי בין החוקרים יש נוכחות בולטת לחסידים, דווקא אלה שנהוג לראות בהם שמרנים יחסית לליטאים.
פוסעים על חבל דקהמגע הצמוד בין החוקרים משני צדי המתרס, הביא לאחרונה לכך שכמה מהמלומדים פנו ללימודים אקדמיים מסודרים - במדעי הרוח - לעתים מבלי שנשותיהם מודעות לכך. נודע כי הסקנדל שפרץ לפני כשנתיים כשהתגלה שיאיר לפיד לומד באוניברסיטת בר אילן לתואר שלישי בשעה שאין לו תואר ראשון – פגעה גם בקומץ אברכים שהוזמנו לעשות מסלול ישיר לתארים מתקדמים באוניברסיטאות. שהם-שטיינר וריינר משוכנעים, כי זה רק עניין של זמן עד שחבורת המשכילים החדשים תוציא מעצמה דוקטור.
"מה שקורה עכשיו הוא שלב אבולוציוני משמעותי", אבחן ריינר, "החוקרים החרדים החדשים מבינים שהם צריכים את האקדמיה ומה שיש לה להציע. ישנו חוקר צעיר מאוד, שמאמר שלו עומד להתפרסם בבמה אקדמית יוקרתית. הכתיבה שלו בשלה לחלוטין. בגלל שאברכים אלו מוכשרים בצורה יוצאת דופן וגדלו באווירה לימודית אינטנסיבית, הם מבינים שהאקדמיה היא עולם סוער ואמיתי. לגבי חלקם זוהי תחושת אמת שהם חותרים אליה. איכשהו בגלל האינטרנט העולם המחקרי נהיה נגיש עבורם, והם שותים בצמא כל דבר. לפני זמן הועלה מסמך מחקרי בשלבי עבודה לפורום אקדמי. מיד הוא הועבר לפורום חרדי ומשם הורד עשרות פעמים תוך שעות".
"יש אנשים שאני מנהל אתם דיאלוג קבוע אבל לא יודע את שמם, הם לא רוצים להיחשף", המשיך ריינר. "יש ביניהם יוצאי דופן בכל קנה מידה. לאחד מהם הוצעה באחת האוניברסיטאות מלגת מחקר. אבל הוא קנאי, הוא לא מוכן לקבל מגופים חילוניים הקשורים למדינה, ומצד שני הוא מצטט את האוונגליונים. לחלקם יש גם פחד חברתי עמוק, אבל יצר הלימוד והכתיבה שלהם עולה על הכל".
אבל בשלב זה לפחות, לא רק פחד ולא רק קנאות מניאים את החוקרים החרדים מלקפוץ בשתי רגליים לאוניברסיטה. "הקהילה שלנו מביטה מלמעלה על העולם האקדמי", שיתף חיים, האברך החוקר, "בפורמים שלנו יש אשכולות שלמים שמוקדשים ללעג על מחקרים של פרופסורים נחשבים שעוסקים בספרות תורנית, ולא מבינים מה הם קוראים. יש גישה אמביוולנטית. מצד אחד אנחנו מעריכים את המחקר, קוראים כל מלה, מסתמכים על חוקרים, ומצד שני אנחנו מביטים עליהם במידה מסוימת של דחייה".
הספרייה הלאומית. בעולם החרדי השתרשה הנורמה של "פרסם או שתיעלם"אמיל סלמןהאמביוולנטיות קשורה בסופו של דבר בעניינים של זהות ושייכות. החוקרים החרדים פוסעים על חבל דק – נהנים מכך שפרופסורים קוראים את מאמריהם, ולא מוכנים להרפות מההשתייכות הקהילתית, על אף שחלקם כבר נחשבים בשוליים. בעיקר הם לא מוכנים להרפות מקהל הקוראים החרדי התוסס.
אם תשאלו את גולדהבר, שמחזיק מעמד על החבל הדק זה שנים, גאוותו הגדולה היא על מאמר שכתב בשנה שעברה, ערב ראש השנה, בו גילה כי המנהג לכסות את השופר בזמן הברכה בבתי הכנסת מקורו בטעות. "הפרסום הזה היה מהפכני וגרם לרעידת אדמה ממש בקהילה החרדית, אבל היא דחתה אותו", אמר.
"כשביקרתי לפני כמה חודשים בברוקלין, אנשים בסאטמר אמרו לי 'תכתוב עוד מאמרים כאלה, אנחנו צמאים בדיוק לזה'".תעשיית הספרים התורנייםקומה מינוס אחת בספרייה הלאומית, ספרנית חרוצה דוחפת עגלה עמוסה, ספרים יש על מדפי המתכת המשרדיים, ועל הרצפה עוד ארגזים מתפקעים. זה שער הכניסה המרכזי לספרים במדינת ישראל, והשוער האדיב, היושב מאחורי שולחן משרדי, הוא דוד הנגבי, מנהל "מדור עותקי חובה" בספרייה. על פי חוק, כל דבר דפוס היוצא אמור להישלח לפה בשני עותקים, מכאן יועבר לקיטלוג, ומהקיטלוג לאולמות הקריאה או למחסן, לאוסף הספרים הלאומי.
בביקור בשבוע שעבר, רוב המדף והעגלה הוא כריכות קשות, בגוונים כהים, עם אותיות זהב או כסף המוטבעות עליהן. "ומתוק האור", "קרבה אל נפשי", "שלמי חגיגה" ו"צבי תפארתו" - ספרות תורנית. לדבריו, "35 אחוז מהספרים שיוצאים בארץ, וזו הערכת חסר כי לא הכל מגיע אלינו, הם ספרים תורניים. מתוכם כמחצית הם בהוצאה עצמית. כבר כמה שנים זה נמשך, יש בום גדול של ספרים תורניים".
במבט מבחוץ, אין דרך להבחין בין ספר מחקרי פורץ דרך, ובין מה שכונה לאחרונה "פרסומי הבל" בבלוג הפופולרי "Seforim Blog". לדברי הכותב, יעקב רוזנס, בעולם החרדי, שהוא מגיע ממנו, השתרשה הנורמה המקובלת באקדמיה של "פרסם או שתיעלם", שבה יש קדחת של הוצאת ספרים לאור. "כאשר גיסך מניח את העותק החדש של ספרך ישירות במדף העליון האחורי של הספרייה שלו, פירושו של דבר שגם לקהל הכי קרוב שלך אין זמן ליצירה שלך", כתב רוזנס. "הרעיון מאחורי הדפסת ספר היא להניע דיאלוג עם קהל קוראים. למרבה הצער ספרי הקודש החדשים כיום הם מה שנקרא 'פרסומי הבל', שהופכים למרבה הצער מונולוג בין המחבר ובין עצמו".
לדברי רוזנס, "כל מי שיושב בבית מדרש עם לפטופ או טאבלט כנראה עובד על ספר. בבוקר אופייני בכולל שלי יש לפחות עשרה אברכים עם מחשבים על השולחן. חלקם אפילו עטורי תפילין בעודם עורכים את ספרם. כל מי שכותב לראשונה צריך לחשוב פעמים רבות לפני שיתחיל לעבוד על ספר. האם זה מקורי? מי יקרא את זה? האם איני זקוק לעורך? למה הרב שלי מעודד אותי? אולי הוא חושב שזה יהיה תרפויטי? מה אשתי או חותני או גיסי באמת חושבים? אם התשובה היא לא ברורה לאף אחת מהשאלות הנ"ל, אנא אל תדפיס יותר מ 50 עותקים, בכריכה רכה".
