קאווע שטיבל

משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה
אמר רבא כל היכי דדרשת להאי קרא מרישיה לסיפיה מסיפיה לרישיה מידרש.
איין פשט איז, ככתוב לא יאונה לצדיק כל און, כהילל.
די צווייטע פשט איז, אפילו ס'קומט יא רעה, דאך לא יירא.
א דערהער אין בטחון. נכון לבו בטוח בה'. דער מענטש האט נישט קיין שום ענקזייעטיס און פחדים. איך טוה וואס איך באדארף צו טון, און וואס ס'פאסירט צו מיר איז נישט מיינע געשעפטן. אלע מיינע רצונות זענען בטל מפני רצונו.

כי מסגי לימא ברוך מצעדי גבר
סגי איז א לשון הליכה. סוגיא איז פון אט די לשון. דער הילוך פון שקלא וטריא.

רבי עקיבא און די רויבער.
געליינט די מחניים ביכלעך אלס קינד. עלטער געווארן האב איך געלערנט מפרשים.
היתכן קיינער נעמט נישט אריין דער גרויסער תנא רבי עקיבא אין שטוב אריין?
וויאזוי באפאלט מען א שטאט און מ'פירט אוועק די איינוואוינער אלס קנעכט? וואו זענען די פאליציי.
צו וועמען דרייט זיך רבי עקיבא אויס מיט טריאומף. נו? האב איך אייך דען נישט געזאגט אלץ איז לטובה?
דא איז מעשה פון סוף המרד. רבי עקיבא אנלויפט מיט זיין הייפל מענטשן. דער גרויסער תנא איז פארזאנא נאן גראטא אין שטאט. מורא'דיג מסוכן, די רוימער זוכן אים. בלייבט ער אין וואלד. אבער א שמועה דערשלאגט זיך פארט צו דער איינהייט אז רבי עקיבא איז אין שטעטל, און פאלן איבער די שטאט ביינאכט. רבי עקיבא ווערט ניצול. אויף ביזדערווייל.

ברכות סב

רב נחמן בר רב חסדא וייצר שני יצרים, מתקיף רב נחמן בר יצחק אלא מעתה בהמה.
מאי נפקא מיניה לנב"י? יעדע דרשה גייט ער זיך שטעלן? און איז טאקע דומה די יצר פון א בהמה צו א מענטש. ס'איז די זעלבע סארט בחירה און הבחנה בין טוב לרע יבקר?

רבי אבהו, בתחילה עלה במחשבתו לברוא שניים ולבסוף לא ברא אלא אחד.
וואס איז פשט? הקב"ה האט געהאט א טויש אין רצון? וכי בן אדם ויתנחם?

צלע רב ושמואל פרצוף או זנב
אינטערסאנט קיינער האלט נישט צלע כפשוטו. פארוואס דען נישט? ס'נישט מסתבר אדם האט געהאט איין איבעריגע ריב, ווייל ס'קומט אין א פאר.

רעדנדיג פון א פאר, ווייטער שטייט, ת"ר כליות יועצות, ריאה שואבת כל מיני משקין.
היתכן מ'רעד תמיד פון א ריאה און נישט פון ריאות. ס'דאך א שפיגל אבר. ס'דא צוויי, ווי כליות עיניים אזניים ידיים רגליים וכו
נאר די לונגן האלטן איין זאך נאר אויפאמאל. וויבאלד ס'שעפט אן משקה שפייט עס אויס ווערטער. דערפאר וואס א ניכטערן אויף דער לונג איז אויף א שיכורן אויפן צונג. לאור זאת רופט מען עס לשון יחיד.
תורה לכבוד פורים.

רבי אליעזר, בכל נפשך יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו
פשט איז, נפש איז מלשון שבת וינפש. ס'דא א מענטש וואס ארבעט אווערטיים און שטרענגט זיך איבער. ס'דא א מענטש וואס נעמט עס איזי. מ'דארף לעבן אויך אביסל. בכל נפשך ובכל מאודך איז ווי היינט א מליצה דמים תרתי משמע. זיך אוועקגעבן בגוף ובממון.
רבי עקיבא, נפשך כפשוטו.

ר' אליעזר אומר יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו. ומי הם אותם האנשים? אמר רבי אלעזר, צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל. (סוטה יב.)

רביה''ק זי''ע האט געשריבן:ר' אליעזר אומר יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו. ומי הם אותם האנשים? אמר רבי אלעזר, צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל. (סוטה יב.)

צדיקים שטרענגען זיך שטארק אן זייער גוף נישט צן קומען לידי גזל, למשל גייען נישט אויף א שביל בשדה של יחיד.

ברכות סג, סד

כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה
וואס איז די המשך מיט רב אבהו משתעי מעשה ברבי חנינא בן אחי יהושע.
ועוד, וואס הייסט כשנכנסו, רבי יהודה ורבי נחמיה זענען שוין דור רביעי לתנאים. אין יבנה איז מען שוין אריין בזמן ריב"ז.

ס'געווען א פראוו צו מחדש זיין יבנה נאכן שמד, ווי די משנה זאגט, מאושא ליבנה. רבי יהודה וחביריו קומען פון אושא, נכנסו ליבנה מיט א פרישקייט. ווייל עיבור השנים דארף לכחחילה זיין אין יהודה, ווי רש"י ברענגט לשכנו תדרשו.

רבי יהודה דרש'נט אין מסעות אהל מועד, און אין הסכת ושמע, בכל יום יהיו בעינך כחדשים. פאסיג לדברים העומדים על הפרק איבער א פרישע גלות סנהדרין, און א התחדשות התורה.
דרשות רבי נחמיה ורבי יוסי זענען איבער כבוד האכסניא, פאר די פריש געקומענע געסט. און דרשת רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי איז משלב מסעות הארון מיט כבוד האכסניא.

מסתמא איז געווען א מעמד נהדר. אן אויבנאן מיט זקני הרבנים, די תיישים מיט קרניים. געווען א פאליטיק, (רבי מאיר איז נישט געקומען? ער האלט נישט דערפון?  און רשב"י? אה, ער איז טמיר ונעלם). די דרשות האבן מחזק געווען לבבות ישראל הנשברים. אבער לא אסתייע מלתא, ומיבנה לאושא.

די צייטונגען האבן געשריבן אז ס'געווען א דורכפאל. היינט איז איין חילוק יבנה צו אושא. די דרשות זענען געבליבן מיט אונז לדורות.

הדרן עלך מסכת ברכות.

שבת ב

ס'טוטצעך תוספת'ער די ערשטע צוויי בלאט. מ'הייבט אן א מסכת מיט אזא התלהבות ס'איז ממש א קידוש השם. און אויף קלייניקייטן שטלעט מען זיך דא. פארוואס זאגט מען אהער אדער אהין, כאילו ביי דף נ פרעגט מען אויך אזוינע קשיות.

תוס ידיעות הטומאה
פארוואס שטייט נישט העלמות הטומאה, נאר בעווייל ער וויל רעדן פון ידיעות בתרייתא דמחייבא קרבן. זאל שטיין ידיעות השבת, אויך אלס דמייתי לידי קרבן. ביי טומאה כאפט די גאנצע חילוק אין דער ידיעה. ניין, דער חילוק איז אין די העלמה, וואס איז נעלם. ווען מ'האלט שוין ביי די ידיעה איז אלעס אייניג.

תוס התם דלאו עיקר שבת היא
די ראיה אז דארט נאר חיובי קחשיב איז דומיא דנגעים. די טעם אבער איז דלאו עיקר שבת היא. קיינער צווינגט אים נישט צו מאכן א דמיון און דערפאר אויסלאזן די פטורים. נאר דערפאר וואס דער תנא זוכט מילא נישט צו לערנען די פטורים איז ער גרייט צו מאכן דמיון צו נגעים.

שבת ג

תוס שניהם פטורין
אינו קאי אמתניתן שהרי רישא דשניהן פטורין דהיינו פשט עני את ידו לפנים קבעי לקמן.
לא הבנתי מה תוס רוצים בזה.

תוס בעשותה
למה צריכין לימוד למעט זה יכול וזה יכול, למה שיהא במשכן דבר דאינו צריכא כזה?

תוס איתמר נמי
ברייתא דלא מתניא ביה רבי חייא ורבי אושעיא.
שניהם שעשוהו פטורין משנה היא בהמצניע.

תוס ואיבעית אימא
לפירוש הר"י איפשטא בעיא דרב ביבי דלא התירו. וקשה דלקמן איפשטא דהתירו.

תוס בשוגג לא קנסהו
ומיירי מבעוד יום. לכך אין לפשוט בעין. וקשה דהתוס אומרים כל דקנסהו מבעו"י קנסינן נמי משחשיכה, נמצא סוכ"ס במזיד אסור משחשיכה ואיפשטא בעין דלא התירו.
וא"ת משנויא קמא נמי וכו. שוב, סוכ"ס לא התירו משחשיכה.

לפירוש רש"י, סברה טובה דלא לפשוט, אלא דלא צריכין לאוקים בשוגג ובמזיד לכך, דמ"מ איכא לחלק כך בין רדיה להוצאה אפי תרווייהו במזיד.

שבת ד

תוס אבל למעלה מי' ד"ה פטור
לפירוש הר"י, דמ"ד קלוטה כמי שהונחה א"א דילפינן זורק ממושיט, א"כ הא דכאמר הש"ס להלן אבל למטה מי' ד"ה חייב מ"ט קלוטה כמי שהונחה, וזה טעמיהו דרבנן לחודייה, וטעם דר"ע דמחייב למטה מ"י דיליף זורק ממושיט ,ואפי למטה מי'.

תוס אבל למטה מי' ד"ה חייב
למ"ד קלוטה כמי שהונחה דמיא מחייב זורק לר"ה גם בלא הנחה כלשהו. מה קשה להו רבנן דאחרים כמאן, דלכ"ע לא בעו הנחה על ד', והא לכ"ע חייבים בלא הנחה כלל.

תוס דאמרינן, סוף הדיבור, רב חסדא לא מצי לאוקים כ"ע קלוטה כהונחה ברה"ר, כיון דאיהו גופיה מצריך הנחה ד ברה"ר. ודילמא היינו בתר דאפשטיה לרב חסדא דבהא כמפלגי ואיהו הוא דאמר כרבנן.

שבת ה

אחרים אומרים עמד במקומו וקבל חייב עקר ממקומו וקבל פטור, בפשט כנפיה וקיבלה.
מאי סברתהון דרבנן דפליגי עליה דאחרים?

לימא דלא כרבי יוסי בר חנינא
אימר דאמר ריב"ח בנעץ קנה, במחזיק בידו מי שמעית ליה? אם כלי לא הוי כרמלית למטה מי', לא הוי נמי רה"י למעלה מי'.

 אמר רבי אבין אמר רבי יוחנן הכניס ידו לתוך חצר חבירו וקיבל מי גשמים חייב
למה חצר חבירו?  למאי דמוקים ליה בגומא למה מי גשמים?
והוי מצי למפרש דהיכי דחפץ לא הוי מנח מעולם לא בעי עקירה, וזהו חידושו של רבי יוחנן.

שבת ו