קאווע שטיבל

אלפא האט געשריבן:איך פארשטיי נאר נישט פארוואס דו זאגסט אז אין גשמיות איז יא שייך מחלק צו זיין מציאות פון מהות, לכאו' איז מהות יא במקצת נעסעסערי לידיעת המציאות ווי געשמועסט?
חוץ אויב דו מיינסט די 'גאנצע' מהות, וועלכע איז טאקע נישט וויכטיג צו וויסן כדי צו וויסן די מציאות הדבר (UFO יוכיח..)!?

מי אני האט געשריבן: די געדאנק איז אז ״מהות״ קען זיין בשכל בלבד.

בְּתוֹךְ עַמִּי האט געשריבן:

מי אני האט געשריבן: די געדאנק איז אז ״מהות״ קען זיין בשכל בלבד.

איך וויל אבער פארשטיין אז ווען איך האב א פאקטישע מציאות וויאזוי קעמען מסביר זיין אז דער מהות דערפון איז א דבר נפרד פונעם ״פאקטישן״ מציאות. ״ווייל״ דער מהות קען ״אויך״ זיין בשכל לבד ווערטעס נאכניש ״נפרד״ ווען ס׳מקושר מיטן מציאות׳דיגן מציאות

בְּתוֹךְ עַמִּי האט געשריבן:https://youtu.be/HzUZQ0fdAOg?si=pmld7gHPFsLRVtOy&t=338

מי אני האט געשריבן:
אגב, פאר איינער וואס האט אַן ערענסטער פראבלעם אפילו מיט א נעגאטיוון אטעאיסט אלס'ן נישט זיין אין איינקלאנג מיט א פּאזיטיוון אמונה בה', איז עס מיר גאנץ אינטרעסאנט אז דו ברענגסט איינער וואס נוצט, ווי נישט, די געדאנק און ציור פון שׁיִוואַ, פון די הינדוּ אפגעטער וע"ז [די אפגאט פון חורבן], פאר זיין און דיין פונקט. קען זיין אז דא עפּלייט אויך די היתר פונעם אגרות משה ביו"ד ח"ב סימן קיא, ובפרט וואו דער סאַדגוּרוּ זאגט אז ער מיינט נישט די "מענטש אויף די לוח", אבער עס איז מיר פארט אויפפאלענד - ס'איז מיר נישט פארגעקומען ווי דו ווילסט דיך פארלאזן אויף היתרים דערין. עס איז אזויווי ווען איינער זאל וויל נוצן דעם שם הוי', ועפ"י ווי אזוי דער רמב"ם איז מסביר איר באדייט במו"נ ח"א פס"א, אויף עפעס א פונקט פון יחוד וכו', און זאגן אז ער מיינט נישט דערמיט די אברהם'ישע ג-ט. יעדער פארשטייט אז ער נוצט דאך, ווי נישט, דעם געדאנק פונעם אברהם'ישן ג-ט. אמער, ווייל לשיטתך אויב דארף מען לייגן די דגוש אויף איינע פון די צוויי, דארף מען דאך לייגן דעם דגוש אויף אמונה ווי איידער אויף שמירת הלכה…

ואולי האלטסטו אז א אידישע נעגאטיווער אטעאיסט איז ערגער ווי א גוי אַן עוע"ז וכבסנהדרין לח: דפקר טפי (וכבע"ז כז: דמינות משכא, אבל עיין בתוס׳ שם דה״מינות״ שם מיירי במזכיר שֵׁם עבודת כוכבים ע״ש וביו״ד סימן קנה סעיף א, ובהל׳ רוצח פי״ב ה״ט ובהגהות מיימונית שם), ואפילו וואו דער גוי עוע"ז נוצט די געדאנק פון אַן אפגאט און ע"ז גופא פאר זיין/דיין פונקט. אלענפאלס זאגסטו, די טעזע דא איז דאך אז מ'דארף ממילא נישט זיין לאגיש קאנסיסטענט דייקא…

The focus of traditional Jewish thought has invariably been on the ultimate authoritative status of the Torah, which is wholly a normative/prescriptive judgement rather than a historical/descriptive one. In simpler terms, the traditional interest in Torah has always centered on the "ought" rather than on the "is". As such, the traditional appreciation of the Torah has
remained -and must always endure- entirely beyond the purview of history, archaeology, or any other scientific endeavor.

The reason for this overzealous search for finality, so popular among contemporary theologians, is the passionate desire of every philosopher of religion to legitimate the cognitive validity and truthfulness of religious propositions. Yet the problem of evidence in religion will never be solved. The believer does not miss philosophic legitimation; the skeptic will never be satisfied with any cognitive demonstration. This ticklish problem became the Gordian knot of many theological endeavors. Philosophers of religion would have achieved more had they dedicated themselves to the task of interpreting concrete reality in terms and concepts that fit into the framework of a religious world perspective

. . .

The conflict arose rather from the essential cognitive interests of a religion challenged by science. The controversy did not rage so much about single scientific propositions as it did about an entire world perspective which was incommensurable with the basic religious cognitive outlook. Religion could not (and will not) recognize the [philosophical position of the] scientifically postulated universe as its own

Moreover, aside from all historical considerations, cognitive tendencies are to be discerned in the unshakable feeling of certainty accompanying the religious experience. We know that the homo religiosus claims the highest degree of truth for the objects coordinated with his beliefs. Indeed, in many instances this surpasses in intensity, clarity and certainty the truth-awareness of the scientist. In some cases the homo religiosus is so overwhelmed by the impact of his experience that he very distinctly perceives the reality of his object. He is fully conscious of the existence of the transcendental order. If the religious object be real, the worshipper is impelled to interpret it, and the interpretation is always in terms of an autonomous method

. . .

It would appear to me that there is no need to explain the self-evident falsity of this [relativistic/postmodern] ideology. First, the entire Romantic aspiration to escape from the domain of knowledge, the rebellion against the authority of objective, scientific cognition which has found its expression in the biologistic philosophies of Bergson, Nietzsche, Spengler, Klages, and their followers and in the phenomenological, existential, and antiscientific school of Heidegger and his coterie, and from the midst of which there arose in various forms the sanctification of vitality and intuition, the veneration of instinct, the desire for power, the glorification of the emotional-affective life and the flowing, surging stream of subjectivity, the lavishing of extravagant praise on the Faustian type and the Dionysian personality, etc., etc., have brought complete chaos and human depravity to the world. And let the events of the present era be proof! The individual who frees himself from the rational principle and who casts off the yoke of objective thought will in the end turn destructive and lay waste the entire created order. Therefore, it is preferable that religion should ally itself with the forces of clear, logical cognition, as uniquely exemplified in the scientific method, even though at times the two might clash with one another, rather than pledge its troth to beclouded, mysterious ideologies that grope in the dark corners of existence, unaided by the shining light of objective knowledge, and believe that they have penetrated to the secret core of the world

And, second, this ideology is intrinsically false and deceptive

Does the proposal developed satisfy it? I suppose that, if it was ever worth sacrificing greatly for God, then it still is. But insofar as the reader now has less reason for believing that the commandments are from God, or that he intends us to fulfil them today, the reader might be less willing to sacrifice greatly for the sake of her Judaism. I’m afraid that Gellman has left the reader with less reason for believing that the commandments are from God or that he intends us to fulfill them today. This is quite the opposite of his purpose

The problem is this: Gellman has laid out the problems, but his answer is very complicated. His proposal has many moving theological and moral parts. How likely is it that God would go about revealing himself in this way? If there is evidence against the historicity of the Torah, where historicity seems very much the point, then a much simpler, and thus more plausible, hypothesis is that the Torah is false, and hence not divine revelation at all. In order to show that his proposal is plausible, Gellman needs to provide some positive evidence for it. Otherwise, the maneuvers strike as ad hoc. Maybe the evidence could be in the miraculous survival of the Jewish people Gellman mentions in the footnote

If it does not ultimately work, then it shares that feature with almost every substantive philosophical effort

מימון חלק על קאנט בייחוד בבעיית "הדבר כשהוא לעצמו" - בעיית ההכרה האנושית. הוא טוען שאין להעלות על הדעת קיומו של עצם כזה, משום שהוא מושג שאין לו מקום בתודעה, כפי שהוכח לו בבית מדרשם של החסידים ובלשון הרמב"ם שהיא שייכת אך ורק לבורא עצמו שרק הוא בבחינת "מציאות בבלתי מציאות נמצא".

Interestingly, each of those attributes is related not to people’s religious beliefs but to the frequency with which they attend a place of worship. Religion creates community, community creates altruism, and altruism turns us away from self and towards the common good. Putnam goes so far as to speculate that an atheist who went regularly to church (perhaps because of a spouse) would be more likely to volunteer in a soup kitchen than a believer who prays alone. Like Durkheim, he came to the conclusion that religion, as a moral force, is more about belonging than believing.

שאלו האנשים אשר ישובו נפשותם לגופות ההם יאכלו וישתו וישגלו ויולידו וימותו אחרי חיים ארוכים מאד כחיים הנמצאים בימות המשיח, ואמנם החיים שאין מות אחריהם הוא חיי העה"ב אחר שאין גוף בהם

• ניוראלאגיע, פסיכאלאגיע, דאס מח און קאַנשעסנעס פונעם מענטש - כדי צו וויסן פונקטליך וויאזוי צו מאניפּיולירן די בּרעינוועיווס אין מח און אים ברענגן צו די סארט טיפע סטעיטס אין קאנשעסנעס ותענוג וכו'.
  
  ביאלאגיע - וויאזוי צו דערהאלטן דאס גוף בחיות ובבריאות לגמרי פונקטליך און איינגענעם וואס איז דאס מערסטע שייך.
  
  כעמיסטרי - ווי אזוי צו שאפן און האבן באשטיינדלען אין דאס פונקטליכע מאס, און די פונקטליכע עפעקטס דאס האט אויפ'ן מענטש און זיין מח אא"וו.
  
  קאמפּיוטער סייענס, הנדסה/ענדזשינירינג, און ראבּאטיקס - אז די קאמפּיוטערס און די מאשינען זאל כסדר קענען פונקטליך מאכן די נאכאנאנדע קאלקולאציעס וואס די סאביעקט אינעם מאשין דארף בכל פרטיה ודיקדוקיה לגמרי, און קענען פירן דאס ווירטשאפט אינדרויסן פונעם מאשין פון מעינטענענס אד"ג.
  
  ועל כולם, אָנצוקומען (כאטש) צו א טייפּ-2 ציוויליזאציע אויפ'ן קאַרדאַשׁעוו סקעיל. והיינו, וואו דאס מענטשהייט קען האַרנעסען די גאנצע ענערגיע פון אונזער זון, אויף צו פּאַוּערן אט דאס אלעס וכו'.

מי אני האט געשריבן:עס איז יתכן לומר, ובפרט לפי יוּטיליטעריעניזם וואס נעמט אָן אז די העכסטע מטרה איז צו העכערן דאס מענטשהייט'ס תענוג און פארמינערן זייער צער, אז די ענדגילטיגע ציל צו וואו דאס מענטשהייט וויל (צי גאר דארף) גרייכן, איז אָנצוקומען צו דעם אז מ'זאל יעדן אריינלייגן אין אזא סארט תענוג מאשין, וואו ער/זי שפירט ריין תענוג ותענוגים כל ימיו/ימיה - כאילו זיי זענען אויף א סייקעדעליק טריפּ כל ימיהם אָן די נעגאטיווע קאנסעקווענסען דערפון.

און יעצט כאפיך אז דאסיז דאך דער הסבר פאר דיין איצטיגע עוסק זיין בענין תענוג אשר הוא למעלה מהחכמה, ווייל האסט דאך שוין דערגרייכט דעם שפיץ

מי אני האט געשריבן:דעקארט׳ס ספק און ספק׳ענען אין די אייגענע מציאות האט השלכות לגבי הוכחות למציאות הא-ל.

the take away from these sort of thoughts has always been - in philosophy good positions are interesting in and of themselves. Good arguments can help that, but they are far from necessary

It isn't absurd to believe that the age of science and technology is the beginning of the end for humanity; that the idea of great progress is a delusion along with the idea that the truth will ultimately be known; that there is nothing good or desirable about scientific knowledge and that mankind, in seeking it, is falling into a trap

מי אני האט געשריבן:‏און ווי דער נרבוני שרייבט דארט בח"א פנ"ב (עפ״י אל-גאזאלי ואבן רשד):

וכאשר נאמר ״רוצה״, לא ירצה בו אלא שמה שישפע ממנו אינו נעלם ממנו ואינו מצטער עליו, אבל הוא יודע ששלימותו בהשפעת הכל ממנו, ופעלו פועל מסודר מידיעה ויסודר הנכבד משתי הפכים, ורצונו הולכת בנמצאות כפי ידיעתו, ושיכלתו לא תחסר מרצונו.

ויעבור בזה הענין שיאמר לו ״רוצה״ שהוא רוצה ולא יהיה הרצון אלא ענין היכולת, ולא היכולת אלא ענין הידיעה, ולא הידיעה אלא ענין העצמות. הנה הכל א״כ ישוב אל ענין העצמות.

ולא יצוייר "כוונה" רק עם התחדשות מחדש, זה סותר למה שאמר פכ״א משני, כי גם האומרים בקדמות העולם יאמרו כי השם כוונו הכוונה והרצון, רק שההבדל בינינו ובינם, כי הם אומרים שזאת הכוונה היתה, קדמוניות ואנחנו נאמר שהיתה מחודשת לו, ואמנם זאת הסתירה היא כפי הסבה השביעית [בההקדמה].

אבל "בלתי בעל תכלית בעצמותו" אין לנו ליחס המושג הזה לשום נמצא אשר ימצא כי לבד מה שבלתי בעל תכלית בעצמותו לא יתרבה ולא יתחלק ולא יבא במספר, לא שייך ג"כ עליו השם "נמצא" אשר על כן אינם נמצאים כלל ואין לנו רק "מצוי" אחד, אשר השם "מצוי" הוא ג״כ שם אשר בדו להם הפיליסופים הדתיים בדרך העברה, ובעיקר יש לנו לומר שיש לנו רק "יש" אחד אשר מאמינים אנו באמונה שלמה וגם המופת מראה לנו "ישותו" שהוא בלתי בעל תכלית בעצמותו והוא "הא-ל יתברך", והשגתינו והשכלתינו לא יוכל להשכיל מציאות כזה כלל רק בנשמת המציאות הכללי, מפני שאין השגתינו יכולת להשיג את "האַיִן" כלל כמו שלא נוכל להשיג את היש הבלתי בעל תכלית, כי השגת ביטול כל יש אצלנו הוא ע״י יש אחר הלוקח מקומו וחסרון השגת האין המוחלט הוא לנו למופת על נשמת המציאות הכללי שהוא בלתי בעל תכלית, והוא הא-ל יתברך המחיה את כולם

ומזה תבין כי לא נכון הוא מצד הלשון המאמר המורגל בפי כל בעל דת "כי העולם נברא יש מאין", וכל צדיק אשר באמונתו יחיה עליו לאמר כי "העולם נברא אין מיש", לומר בעל תכלית מבלתי בעל תכלית ובלשון היותר פשוט עליו לאמר כי "העולם הוא נמצא מן העדר" או נברא מן העדר, והמעמיק חקר יאמר כי היש הבלתי בעל תכלית מגלה ישותו על ידי תמונות תכליתיות או "המחויב הישות מגלה ישותו על ידי אפשרי המציאות".

כי המחויב המציאות הוא לא רק בלתי בעל תכלית במקום וזמן, אך גם באיכות מציאותו. ומה הוא בלתי בעל תכלית באיכות המציאות? הוא כי יכול לגלות מציאותו באפשריות מציאות שונות לבלי תכלית, וא״א לנו לומר כלל על איכות מה שזאת היא איכותיו איכות מציאותו המחויבת, כי אם נאמר כן אזי יתבטלו כל האפשרים שבעולם ולא היו נמצאים כלל, וגם לאיכות מציאותו היתה תכלית, לאמר שלא יוכל להיות איכות אחר, אבל אפשרי המציאות הרבים המה לנו לאות ולמופת כי איכות מציאותו הוא לבלי תכלית, לזאת כל אפשרי המציאות המה רק תמונות שונות אשר בהם מתגלה לנו המחויב המציאות, והאפשרות הזאת הוא אשר קראו בעלי דת בשם "רצון", לאמר רצונו של המחויב המציאות.

בהשגת אלקות מבינים השגת איש את מציאות המחויב המציאות בעצמו אם שאין אנו יכולים להשיג בשום אופן את ״מהותו״, ו״בהתגלות אלקות״ אנו מבינים התגלותו על ידי אפשרי המציאות אשר מתגלה בהמה, אם התגלות קיימת על ידי חוקות שמים וארץ, או התגלות לשעה ע״י אפשרים שנבראו לשעתן חדתין נבוט לצפרין, אך לחשוב כי ״השגת אלקות״ הוא דבר בלתי אפשר בטבע כלל, ג״ב לדעתי "מושג שוא הוא". "מהותו" אין אנו יכולים להשיג כי איננו ממהות חושינו, אבל מציאותו יכולים להשיג, ומה שחושבים כי הוא דבר בלתי אפשר בטבע הוא בא ע"י ההרגל אשר הורגלנו להשיג כל הדברים אפשרים נעדרים ובעלי תכלית אשר רק אלה מרגישים החושים כלם, ומבלבלים השגתינו לבלי תשיג רק כמו אלה, ובפרט כי לקחנו מאז כלל כי אי אפשר להשיג דבר בלתי אמצעות החושים, אך גם הכלל הזה לקחת אותו לכלל קיים, מושג שוא הוא.

ולחזור בשטה האחרונה ההבדל בין שיטתי לשיטת הפילוסופים הוא שלשיטתם אנחנו עיקר הנמצאים והמחוייב המציאות הוא מין מציאות אשר איננו מציאות, ולא ידענו סוד אחדותו וחכמי לב יתמהו. ולשיטתי עיקר המציאות הוא מציאותו ית"ש שהוא מחויב המציאות ומציאותינו איננה מציאות שלמה רק המציאות אשר בהם מתגלה לנו אפס קצהו של מחויב המציאות, לומר שהוא מצוי ומחויב המציאות. ומה שאדם משתלם יותר בחכמה ובדעת ובמוסר ובמדות ובצדק ובמשפט מתגלה לו יותר חיוב מציאותו ית״ש אם לא מהותו שא״א לאפשר המציאות להשיג מהותו יתברך שמו, אבל כל שיעור מציאותינו הוא ממנו ית"ש כי הוא מחיה את כל המציאות כנשמה לגוף.

וכל המהות בשלימותו לא נודע לנו לא רק מהא-ל אך גם לא משום דבר, כי כל מהות אשר ניתן לדבר נשאל מהות למהותו ואיננו מתבאר רק על ידי משיגיו, ומפני שהמשיגים לכל דבר רבים המה מאד אין אנו יודעים מן מהות כל דבר רק מה שקשור עם המשיגים הנודעים לנו ממנו, ומי אשר יודע לו יותר משיגים מהדבר יודע לו יותר מה מן מהות הדבר, ורק הא-ל יודע מהות כל דבר על אמתתו, כי יודע כל משיגיו, ואין אתנו יודע הכל אפילו עד מה, ומכש״כ שאין אנו יודעים את "המָה" בעצמו בשלמותו. וההבדל בין הנבראים להא-ל, שמהנבראים אנו יודעים עכ״פ שיעור מה מן המהות, ובמהות הא-ל לא ידענו מאומה.

ולא בצדק אמר ר׳ שמואל אבן תבון כי שאלת המהות ראויה לבא אחרי ידיעת המציאות, לאמר הישות. ואין הדבר כן כי הידיעה הראשונה היא הישות, לאמר המציאות, והשניה היא משיגיו, והשלישית היא המהות. לזאת שאלת החכם במהות דת ישראל ישים לבו ראשונה על משיגיו ויאמר מה העדות החוקים והמשפטים, והתם שואל בראשונה מה זאת. ואין אתנו יודע עד מה!

כל דבר נמצא בעולם בכל באי עולם עובר הוא תחת שבט הבקורת חוץ מאחד והוא "השכל" אבי כל מושכל, כי כל מבקר צריך לעזרתו, או יותר טוב לומר כל הבקורת על פיו תצא ועל פיו תבא, וכאשר הוא ישא פנים לעצמו מי יבקרהו.

אמנם לא כל אשר מזלו או עוצם ידו גורמים כי דבריו לא יבוקרו אות הוא כי עומד הוא באמת למעלה מן הבקורת, [כי] אין למעלה מן הבקורת רק המושג אשר אנו קוראים בשם "אלו-ה", אבל כל הנמצאים חוץ ממנו כולם לבקר הם עומדים, והמבקר הגדול, לאמר "השכל", הוא כאחד מהם.

השכל איננו כהא-ל הקדמון אשר ברואיו צריכים לו והוא אינו צריך לברואיו, השכל צריך למושגי החושים כאשר הם צריכים לו, ועוד יותר מהם, החושים מרגישים רק לא משיגים ורואים נכונה בלתי השכל, אך השכל לרוב לא ישכיל מאומה בלתי החושים, וכאשר ישיגו החושים מושגי שוא אז לשוא ישכיל גם השכל, ועל כן יצא לפעמים גם משפט השכל מעוקל ומעוקם יען כי הוסכמו אצלנו הרבה מושגי שוא באמת אין ספק בהמה, והוא הסיבה החמישית נוספת על הד׳ סיבות למניעת ההשגה האמתית שהזכיר הרמב״ם ז"ל במו"נ בל"א לראשון, או יותר טוב לומר שהיא הסיבה המקורית לכל הד' סיבות שהזכיר.

מה הוא אלקות? אלקות הוא חיוב המציאות בלתי סבה קדומה לה.
מי הוא אלוק? המחויב המציאות המהוה ומכשיר את כל אפשר המציאות הוא אלוק הוי"ה אלקי ישראל.

כי הנה יש שני דרכים בהשכלה:

א) דרך ההפשטה,

ב) דרך ההגבלה,

ולהשיג את ה' צריך ללכת בשניהם עד בלי תכלית, כי בדרך ההפשטה צריך שיגיע בהפשטתו עד האחד המיוחד בתכלית הפשיטות, ואין כח בשכל האדם להשיג השגה גבוה כזו, ועז"א "גבהי שמים מה תפעל", וכן בדרך ההגבלה צריך שיגיע בהגבלותיו עד כל ההגבלות, כי מתנאי האל שיכלול כל השלימות שאפשר והם בלתי ב"ת ואי אפשר שיגיע האדם לתכלית השגה זו, ועז"א "עמוקה משאול מה תדע".

ואחר שבהשגות האלקות כלולים שתיהם, כי הוא המיוחד בתכלית הפשיטות ועם כ"ז כולל כל השלימות וכל המציאות, ובין שני אלה יש רוחק בלתי בעל תכלית אשר הוא נמנע מהשגת שכל האדם שהוא בעל תכלית, וז"ש "ארוכה מארץ מדה".

ואם תשאל ומדוע ברא ה' את האדם בענין הזה שלא ישיג רק ע"י החושים, ולא ידע מאומה מידיעת האלהות ומידיעת עצמות הדברים עד שלא ידע גם את נפשו ואמתת עצמותו, ולמה לא בראו על אופן שישיג וישכיל כשכל המופשט מחומר, שמשיג הכל בהשגה פשוטה מן הקודם אל המאוחר, וז"ש.

ואם תשאל הלא ראוי "שאיש נבוב ילבב", שהאיש הנבוב וחלול שאין לו לב להשכיל השכלות המופשטות מחומר, ילבב יושם בו לב משכיל לדעת את כל אלה, ולמה מנע ה' השכלות אלה מן האדם, ע"ז משיב "ועיר פרא אדם יולד", ר"ל שכן יש לך לשאל מדוע ברא ה' את העיר פרא שיהיה עיר פרא, ומדוע לא בראו שיהיה לו שכל כמו אל האדם, וכמו שלא יקשה לך שאלה זאת, כי ה' נתן לכל חומר את הצורה אשר החומר מוכן אליה, וחומר העיר פרא אינו מוכן שיקבל צורת השכל, וכן חומר האדם אינו מוכן שישכיל השכלות מופשטות מחומר כי אינו מוכן שישכיל רק ע"י החושים והבחינה, ואם היה בורא אותו שישכיל כשכל מופשט מחומר היה בהכרח שכל מופשט מחומר, והיה מלאך לא אדם, וכמו שא"א שעיר פרא יולד שיהיה אדם כן א"א שאיש נבוב ילבב.

Every deep thinker is more afraid of being understood than of being misunderstood

Men who think deeply appear to be comedians in their dealings with others because they always have to feign superficiality in order to be understood

ובעבור שהתארים יפלו עליהם האנשים מדרך האמונה בפשוטי התורה כמו שיביא אחר זה, ובאמרו שראוי שירוחקו ממנו ית' יראה הפסד באמונה, לכן ראה הרב להקדים לפרק התוארים ביאור אמיתת האמונה, להודיע שלא יפול שם "אמונה" כי אם בדבר שיצוייר והדבר שלא יפול בציור אינו בגדר ה"אמונה", וזה להודיע שמציאות התארים הרבים בו ית' באמונת אחדותו, הוא דבר בלתי מצוייר, ולא יפול עליו שם "אמונה" וגדרה, ויוליד מזה שדעתו אינו סותר ל"אמונה".

וביאר הרב איך הציור השכלי לא יסבול אמונת רבוי התארים עם אמונת הייחוד, באמרו, אמנם מי שהאמין שהוא אחד בעל תארים רבים כבר אמר שהוא אחד במלתו והאמינו רבים במחשבתו, ר"ל אמנם האיש שיאמין שהוא אחד בעל תוארים הנה הוא באמת אינו מאמין אחדותו, כי האחדות וריבוי התארים הם דברים סותרים ואיך שכלו יצייר דברים סותרים זה לזה, אבל האמת הוא שהאחדות הוא במלתו משפה ולחוץ, ואינו בציורו כי שם אינו כי אם רבים כי בהיות התארים רבים האמין שהש"י רבים, ואמנם האחדות בפיו ובשפתיו אמרו אבל לא האמינו כיון שהאמין התארים, התבאר שמה שאמר הרב כבר אמר שהוא אחד במלתו ענינו שיתחייב לומר זה בהכרח.

הנה לדעת המאמין הגשמות בו ית' יוכל לומר שהוא אחד בעצמו, והוא בעל תארים רבים, כמו שיאמר על גל אבנים שהוא אחד, או על גוף אחד כולל ענינים רבים, אבל בהסתלק הגשמות והאמנת הפשיטות בהשי"ת איך אפשר שיהיה הוא ית' אחד והתארים יהיו רבים זה לא יפול בציור השכל, ואם אינו מצוייר לא יפול שם אמונה עליו.

הגדר אשר נתן הרב כאן ל"אמונה" אינו מחוור אצלי...

ואני לא מצאתי בכתבי הקודש שתאמר "אמונה" על הדבר המושג במחשבה ועיון, ושתהיה שם נרדף לידיעה או להשגה. אבל כפי הוראת הכתובים אומר אני שה"אמונה" כפי השתוף הזה תגזור ד' ענינים:

הא', שתהיה מקובלת ולא מושגת בחקירה ועיון...

הענין השני שתגזור האמונה הוא שתהיה התחלתה אם בנבואה ואם בנפלאות, לא בטענה וראיות שכליות, כי אז תקרא "ידיעה" ו"מושכל" או "חכמה" לא "אמונה"...

הענין השלישי שתגזור האמונה היא שתהיה אמתית קיימת, ואם איננה כן לא תקרא "אמונה" כי אם מחשבה כוזבת או ספק, אבל "אמונה" לא קראה הכתוב בשום מקום אם לא הוא דעת המקובל לאדם האמתי מצד עצמו...

הענין הד' שתגזור שם אמונה מהשי"ת, והמובן הזה הוא שלא תאמר כי אם בפנות ודברים האלהיים, כי אף שישמע האדם ויקבל מציאות החומר הראשון ועניינו, לא יקרא זה "אמונה" כי אם "דעת" או "מושכל" או "קבלה".

אבל "אמונה" לא יאמר כי אם על הדעת המקובל שהיה השגתו בנבואה או על פי המופת הנסיי והוא אמתי קיים מהדברים והכנות האלהיות.

הרבה נבוכו קצת התורנים בטעם העקידה כי לא מצאו לה שום טענה על ההקש השכלי, לא בתורת נסיון ולא בתורת מצוה. לפי, שהנסיון הנעשה בבחינת הכרת המנסה את המנוסה אי אפשר, כי הכל גלוי וידוע לפניו יתברך, אין טעם לשידע מה שעשה, לשידע מה שיעשה. גם מטעם להיישיר בו את הרבים - כי לא נעשה בפומבי ואין מבוא להכיר במצוה ובעשייתה אלא הוא לבדו. ואין צריך לומר מטעם עצם המעשה כי איככה יוכל שום בעל שכל לחשוב שהאל יתברך יצוה להשחית נפש אדם על לא דבר ואף כי הוא עתיד לומר לסוף ״אל תשלח ידך אל הנער״ (בראשית כב יב), יש על המצִוה להרהר על המצוה הזאת וכל שכן למה שקבלו קצת מעניין הנבואה כי חשבו לנמנע שתושפע מפאת מעלה על השכל האנושי עצה נבערה כזאת להמית נפש אדם, קל וחומר נפש בנו יחידו אשר חשקה נפשו, ולכן באו לחשוב מחשבות זרות ולהכניס מעשה זה בכלל הדברים אשר שמו מציאותם במראה הנבואה, כלומר שיהא הישרה שכלית לאדם שראוי שיעשה כזה אם הוצרך לעשותו כשיגזור השכל להימסר על דבר אמת וענות צדק כמו שסופר מאברהם אבינו באור כשדים, וכמו שעשו דניאל חנניה מישאל ועזריה, וכל שכן שיסבול הדברים הקשים למטה מזה, והוא מה שיאמרו קצתם וקצתם ירמזוהו כי יראו לאמר.

ואמנם, האמת הברור והמוחלט בזה הוא מה שהקדמנוהו בשער הקודם, כי לפי שממנהג הפילוסופים היה להודות הפעולות כולם אל הא-ל יתברך, על דרך ההשתלשלות והוא מה שעלה מדעת העיוני ומהשערתם השכלית, הוא מה שיחסוהו אל הא-ל יתברך כמו שאמרנו עד שבזה האופן יאמרו שכל הפעולות השלמות והמעשים השכליים על פי ה׳ יעשו, יעשה מי שיעשם, אמנם הפעולות אשר לא יגזור השכל על שלמותם ותועלתם המה המעשים המיוחסים אל סכלות האנשים ואל העדר שכלם, לא אליו יתברך בשום פנים. והיה גם כן האמת כמו שאמרו שהריגת האדם בנו - משחית נפשו הוא יעשנה ולא בשום הקש שכל כלל. הוצרך הא-ל יתברך להוציא אברהם אבינו וזרעו אחריו מאצטגנינות שלו לצוותו לעלות בנו לעולה שיושכל מדבריו בתחילה לשוחטו כדי שיפרוד עוד וינזר מהדעת הפילוסופי ויכנס לפני ולפנים במסורת האמונה בהשגחת הא-ל יתברך באופן מעולה מעלה מעלה מן הטבע הכוללת שבעבור זה תהיה חובה מוטלת על כל בעל שכל לעשות מצוותו אף כי תנגדה שכלו וימאסה רצונו תכלית המיאוס וההתנגדות, כדי שיגיע מזה מורא ופחד על אוהבי השם יתברך הקרובים אליו מעבור על דברו בשישיגם על זה הרע היותר גדול שישוער שהוא דבר שלא יקבלו הפילוסופות בשום פנים.

ההבדל שבין הדת היהודית ובין הדת הנוצרית הוא, כי היהודים חיים על פי דתם, והנוצרים מתים ע"פ דתם.

היהדות היא תורת חיים מלאה חוקים ומשפטים אשר יחיה בהם האדם (ויקרא יח ה) ואף כי היהדות תאמין ג"כ בשכר ועונש לעוה"ב, העיקר הוא החיים בעוה"ז ע"פ התורה והמצוה.

היהדות מקפת כל פעולות האדם והליכותיו בחיים. לא רק בבית הכנסת אלא גם בשכבו ובקומו ובהליכתו בביתו ובצאתו לדרכו, באכילתו ובמסחריו.

בקיצור היהודי חי באמונתו.

לא כן הנצרות שכל עמקה רק באמונה בבן אלהים, בטבילתו ובווידוי לפני הכומר קודם המיתה, ותו לא. גם הנוצרי האדוק הנהו נוצרי רק בבית תפלתו, וזולת זאת הוא חי כבן בלי דת. כי בביתו וחוץ לביתו ובכל מעשיו ופעולותיו אין זכר לנצרות, ואינו ניכר כלל שהוא נוצרי, וכל חייו החברתיים יוצאים מתחום אמונתו, ואפילו אם הוא גנב וגזלן וכל משחת בו והוא פגע רע לבריות, אם רק נטבל בשם ישו ומאמין שהוא אלוה ונצלב לכפרת עוונות העולם ומתוודה ומת, הוא עולה לג"ע העליון ואין מוחה בידו. ישו עצמו אמר לאחד הרוצחים שנצלב עמו יחד: היום תהיה עמי בג"ע אחרי אשר הבטיח הרוצח שהוא מאמין בישו (לוקס כג מג).

אמנם, כשיתחיל בזאת החכמה האלהית, לא יתחדש לו בלבול לבד באמונות אבל ביטול לגמרי.

וישראל נוחלי דת האמת, בני יעקב איש אמת, כולו זרע אמת נוח להם לסבול עול גלות ומה שיגיעם מהאמין בדבר עד שיחקרו חקירה רבה חקירה אחר חקירה להסיר כל סוג מהדברים הנאמרים להם ואפילו במה שיראה להם אות ומופת, והעד הנאמן באהבת אלקי אברהם דרך האמת ולהרחיקם אף המסופק, ענין משה עם ישראל שהיו פרוכי עבודה קשה ונצטווה משה לבשרם, ועם כל זה אמר (שמות ד א) והן לא יאמינו לי והוצרך לכמה אותות, וזה אות אמת על עמינו עם ה׳ שלא להתפתות בדבר עד עמדם על האמת בחקירה רבה חקירה גמורה.

יבין לאשורו - לכן לא יאמין, רק במה שהתאמת אצלו במופת, ולא יכזיב דבר, אלא אם כן בא לו מופת על סותרו.

Religion is too important to be left in the hands of people who believe in it

למרבה האירוניה, הפורום הזה הוא אחד העמודים שעליו נשענת החברה החרדית בימינו. בלי האשנב הזה להשקפות לבירורים ולבקרה של המשתתפים המגוונים שם, למיטב הערכתי רבים מן החברה החרדית היו פורקים עול, ולפחות מחפשים להם חברות אלטרנטיביות. צעירים רבים מסתובבים עם בעיות קשות באמונה ובהשקפה (ולמי אין כאלה?), והישרים והחכמים שביניהם לא מוכנים יותר לקנות את ה'לוקשים' שמוכרים להם רבותיהם. ראשי הישיבות והמשגיחים, רובם ככולם, אינם מסוגלים להתמודד עם הבעיות שמעלים תלמידיהם, ולכן הם בוחרים במוצא הפשוט: הם אוסרים עליהם להעלות אותן. התלמידים, רובם ככולם, מבינים זאת היטב, ומתפתח זלזול מסוכן במנהיגות הרבנית. בחורים ואברכים רבים מתייחסים לראש הישיבה שלהם כאוטומט לתירוצי ה'קצות', שאינו מסוגל לחשוב באופן ישר על שאלות עקרוניות בהקשרים אחרים. בתקופתנו אנשים צעירים כבר לא מוכנים לראות ב'קצות' את חזות הכל, את הבסיס לאמונה, למחשבה, להתייחסות לחיים, ואפילו לא לתורה ולקב"ה.

אני יכול להעיד שעוד בהיותי בירוחם, היו מגיעים אלי (פיסית, ועוד יותר בטלפון) ממרכז הארץ עשרות בחורים ואברכים צעירים שהוטרדו בשאלות שונות. למרבה הפלא לא מדובר בתלמידי הישיבות הפתוחות יותר, שם הייתי מצפה להתייחסות לשאלות פילוסופיות. מדובר דווקא בישיבות חרדיות ולאומיות סגורות, שם לא היתה אפשרות של ממש ללבן בעיות באמונה ובהשקפה (מהמישור הפילוסופי, ועד שאלות של אמונת חכמים ומשמעות המסורת שלנו).

הדבר הראשון אותו טרחתי להפריך בכל פגישה כזו הוא החינוך הקלוקל והמעוות, לפיו אמונה חייבת להיות במאה אחוזים. הנחה מוזרה ומופרכת זו מוליכה רבים מהם לתחושה שהם אפיקורסים סמויים, ולנקיפות מצפון על כך שהם לא ישרים בזה שהם עדיין לומדים תורה או חברים בקהילותיהם, ואכמ"ל בדבר חשוב זה. הדבר השני אותו הבהרתי הוא שאין לבחון רעיונות דרך השאלה האם הם 'כפירה' או לא, אלא דרך השאלה האם הם נכונים או לא. מה שנכון אינו כפירה, ומה שאינו נכון יש לדחות גם אם אין בו כל כפירה. לכן הקטגוריה המתייגת הזו של 'כפירה' ו'אפיקורסות' היא מיותרת ומזיקה. לפחות טקטית יש לדעת שאצל רבים זה כבר לא ממש עובד כיום (ולדעתי האישית, טוב שכך).

באופן אירוני, יוצא שהפורום הוא המקום שממלא את תפקידם של כל אלו. הוא שומר החומות התורניות והחרדיות. שם יכול כל אדם להעלות את מצוקותיו, למצוא חברים ויועצים, לחפש בקרה והכוונה, בלי חשש שייפגע שידוכו, פרנסתו, או ילדיו, ובלי חשש לתיוג שלו שיפריע לו כל חייו. בפורום נעשה מאמץ להציל מעט מכבודם של אלו שלפעמים אינם באמת ראויים לכבוד כזה, בכך שמגלים לאדם שגם אנשים חשובים לא אמורים לדעת הכל, וללמד לשוננו לומר 'איני יודע'. באופן מפתיע, הפורום מאפשר לחלק מחבריו את האופציה להיות שומר מצוות רציונלי בלי להיות (או לחוש) טיפש, ובלי להתעלם מהקשיים של עצמו ושל אחרים.

אמנם יש חשש אמיתי שהשתתפות בשיח כזה תביא לאימוץ השקפות בעייתיות ומחודשות, ואולי גם מזיקות ולא נכונות, אבל האלטרנטיבה לכך אינה דחייה ותיוג. זה לא מועיל במאומה. האפשרות להתמודד היא רק מתוך השתתפות של כולם בשיח החדש שמתנהל כיום מתחת לשולחנות (כוונתי כאן בעיקר לעולם החרדי, אבל לא רק אליו), מתוך מוכנות לשוחח בגובה עיניים, בראיות ונימוקים ולא מתוך סמכות שרירותית, וגם לא מתוך תיוג של 'אפיקורסות' וכדו'. רק כך ניתן באמת לעמוד על הבעיות ולנסות לגבש להן פתרונות אמיתיים ולא סיסמאות שכבר אבד עליהן הכלח.

דרכי ההתמודדות נוסח 'ערכים' (שחז"ל ידעו הכל ומעולם לא טעו, והמדע מתאים לגמרי למסורת שבידינו, וכל האחרים טועים ומטעים, רשעים, או טיפשים, וכדו') ושאר הטפות שטחיות אינן באמת מועילות למי שמוטרד אמיתית מהבעיות, ומשקיע בהן זמן ואנרגיה. מניסיוני, טכניקות אלו מועילות בעיקר לקהל שהוא משוכנע ממילא, ולא פותרות שום בעיה אמיתית (אני מדבר כרגע בעיקר כלפי פנים העולם החרדי, ולא החוצה). האם יש מישהו שמסוגל להתמודד עם אברך כמו זה שתיארתי בדוגמא למעלה, באמצעות הטכניקות הללו? איפה בכלל הוא היה נמצא היום ללא השתתפותו בפורום?

אולי אם רבותינו היו עושים כך בתקופת ההשכלה, במקום לדחות אוטומטית ולתייג, מצבנו כיום היה נראה אחרת. כיום, כמו בעידן ההשכלה, החברה החרדית (וחלק מהחברה הדתית-לאומית), במדיניות ההתעלמות והתיוג שלה, מציבה בפני הצעירים את הברירה הבלתי אפשרית: להיות כופר ישר ואמיץ, או שומר מצוות טיפש, פחדן, שמרן ונאיבי. האופציה להתמודד עם השאלות, להציע להן תשובות, או אף לומר 'איני יודע' בעת הצורך ולהכיר בקיומן, לא באמת קיימת. עלה התאנה הזה של הידע המוחלט כביכול, כבר אינו משכנע איש. אדגיש כי אין בדבריי כאן האשמה, אלא רק קריאה ללמוד מכישלונות העבר.

בעולם מסורתי רווחת התחושה כאילו הפתיחות היא מסוכנת. אך מתברר לי יותר ויותר שהסגירות מסוכנת לא פחות, ובעיקר כיום כאשר לא ממש אפשרי לסגור את האנשים בבועה זו או אחרת. דומני שיש לשקול מחדש את ההתייחסות לפורום כזה, וכן את מדיניות הסגירות וצורת ההתמודדות עם בעיות וקושיות בכלל.