קאווע שטיבל

Do not male and female and the desire of union and the power to use the organs adapted for it - do not these point to the craftsman?

מי אני האט געשריבן:אט אויף דעם דינג איך זיך. לדוגמא, איך האלט נישט אז דר. דזשעימס קוגל, א בּיבּליקעל סקאַלער ומבקר המקרא, טוהט ״גרינגשעצן״ די תורה, ואפילו תושבע״פ. ועיין כאן אודות מהלכו לגבי שמירת המצות והלכה. וכמובן, אז גיין זאגן אז ער איז נישט קיין "עכטע" מחשיב המצות, איז פשוט אַן עד האַק נישט "עכטע" סקאַטסמען פאלאסי.

‏(דיין אויסדרוק ״דבר ה׳״ איז כמובן א לשון מושאל. וואס דו מיינסט איז די ״דיוויין ריכטיגקייט ואמת״, וואס אימער דאס מיינט, וואס מ׳פיהלט אונטער די געבאטן. והשתא דאתית להכי, קען אזא איינער דאס פונקט אזוי חשוב-שעצן.)

און איך האב געטראכט נאך טיפער. עס קומט אויס מדבריך ומשיטתך אז דו ביסט גאר דער וואס טוהט גרינגשעצן אין די מצות, אין די פארעם שהן בידינו כהיום. ואסבור כוונתי. עס קומט אויס מדבריך אז די מצות תורה והלכה כמו שהן בידינו כהיום, האבן נישט קיין שום אינהערענט אמת און ריכטיגקייט אין זיך. מיינענדיג, זייער גאנצע שוויית איז קאנטינדזשענט און ווענדט זיך אך ורק נאר אין דעם טאמער איז די מסורה ודכוותיה והמסתעף היסטאריש אמת, אויף דעם מער-ווייניגער אופן ווי אזוי מ׳לערענט דאס אויס אין חדר. און עס קומט אויס אז דו ביסט מודה אז לו יצוייר מ׳זאל ווען טאקע אויפווייזן אויף 100% אז עס איז נישט אזוי, האלטסטו אז מ׳זאל טאקע משליך זיין די מצות אחר גוי; דו וואלסט זיי איז אזא פאל טאקע משליך געווען אחר גוך.

איז דאס דען נישט שפיץ גרינגגעשעצט אין די מצות כמו שהן בידינו כהיום?!

א"ר יוסף (חבקוק ג ו) עמד וימודד ארץ ראה וגו', מה ראה ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום עמד והתירן להם. איתגורי אתגר א"כ מצינו חוטא נשכר? אמר מר בריה דרבנא לומר שאפילו מקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר. ולא? והתניא ר"מ אומר מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול ת"ל (ויקרא חי ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא אדם, הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. אמרי אין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דא"ר חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה.

מי אני האט געשריבן:די געדאנק איז אז די רגע דו זאגסט אז "דו ווייסט מציאותו" איז עס אדער איינס פון צוויי:

1). אדער זאגסטו פונקט אזוי אז "דו ווייסט מהותו", וויבאלד, כנ"ל, מציאותו = מהותו. און דאס איז, כמובן, א טעאלאגישע פראבלעם.

אדער,
2). אז דו מאכסט עס סעקאנד-אָרדער. מיינענדיג, אז דו זאגסט אז "עס איז מצוי עפעס וואס מציאותו איז מהותו". אין אנדערע ווערטער, דו שטעלסט דעם ווארט "מצוי" אויף מציאותו/מהותו - אַן אנדערע מציאות על מציאות/מהות. אבער דאן האסטו ווידער א טעאלאגישע פראבלעם, מיט'ן צווייטן עיקר פון יחוד ה', פון האבן געשטעלט א מקרה פון מציאות על מהותו, וכדביאר הרמב"ם במו"נ ח"א פנ"ז.

להרמב"ם אין מנוס.

למה שנפל מחלוקת בו בין מפרשי ספרי אריסטו, צריך שנרחיב בו הדבור, ליקר השורש הזה, והיותו עמוד והתחלה עצמית לכל. והוא, כי בן סינא ואבו חמד, והרב שנמשך אחריהם, יראו שהמציאות זולת המהות, ושהוא מקרה קרה לו. ובן רושד וקצת האחרונים יראו, שהמציאות איננו דבר זולתו, ולזה צריך שנבאר לדעת דעת מאלו המפרשים, מה שצריך שיובן מהגבול הזה בהקדמה הזאת.

והנה, מי יתן ואשער במה תפל הוראת זה השם כשייחס אל האלו-ה יתברך. וזה, כי באמרינו: ״האלו-ה נמצא״, ויורה שם ה״נמצא״ על דבר שאינו יוצא מעצמו, הנה הוא כאמרינו: ״האלו-ה הוא האלו-ה״. וכבר יפול זה הספק בשאר הנמצאות לדעת בן רושד והנמשכים אחריו, שיראו שהמציאות איננו דבר זולת המהות. וזה, כי באמרינו: ״האדם נמצא״, או: "הלבן נמצא", הנה הוא לפי דבריו כאמרינו: ״האדם — אדם״, או: ״הלבן — לבן״. ואם יאמר בזה שהוא חלק גדר, הנה לא ימלטו מההכפל. וזה, כי באמרינו: ״אדם״, כבר יובן בו: חי מדבר נמצא. ולזה יהיה אמרינו: ״אדם״, כאמרינו: ״החי מדבר נמצא״.

וכן יפול ספק, אינו מעטי, לדעת האומר שהמציאות בשאר הנמצאות זולת המהות, ושהוא מקרה קרה לו. וזה, שאם המציאות מקרה, יתחייב שיהיה נמצא בנושא, ושיהיה למציאות מציאות, ואם המציאות השני מקרה, יתחייב נמצא בנושא, ויצטרך גם כן אל נושא ושיהיה לו מציאות אחר. וכן לבלתי תכלית.

ולפי שיתחייב מזה שאין המציאות מקרה לנמצא, וכבר היה מחויב מן הספק הקודם, שאיננו המהות בעצמו, הנה מה הוא המציאות אם כן? מי יתן ואדע.

והנה אי אפשר לנו מבלתי שנעיר על ספקות שבאו בדבריו. ואח״כ נבאר שמה שחייבו הוא בלתי מחויב.

אם תחלה, אחר שהתארים שיתואר ביחסו לזולתו שיבוא להעדר, נמנע מחקו, כמו, שלא יהיה דבר בפועל לו, ואח״כ ישוב בפעל; הנה, איך התיר מן התואר שיתאר הדבר בפעלתו, כאלו תאמר, פעל ועשה וברא שזה כבר נביא אל העדר שקודם הפעולה או העשיה או הבריאה כבר היה בכח, ואח״כ שב בפועל?

ושנית, אם היה חיובו זה אמת, שהתארים המחייבים נמנעים בחקו, למה שחייבו ההרכבה, אשר היא נמנעת בחק המחויב המציאות — הנה לא נשאר יתרון השגה לשלמים על אחד מהמתחילים בעיון. ומה שחשבו, לסלק הספק הזה ברבוי בשוללים, איננו מספיק. וזה, שאחר שהוא מבאר במעט עיון, שהשגת עצמותו יתברך נמנעת, והיה מחויב שלא יתאר בתואר מתארי החיוב, למה שחייבו ההרכבה שהיא נמנעת בחקו, אחר שהתבאר היותו מחויב המציאות; הנה כל שישיג היות כל תאר, איזה תאר שיהיה, נמנע בחק ה׳ להיותו מחויב המציאות, ואין בו כי אם עצמותו אשר הוא בתכלית ההעלם, כבר השיג כל מה שהשיגו אדון הנביאים. והנה ידיעת פרטי התארים הנמנעים בחקו, לא תוסיף שלימות על הידיעה הכוללת אשר למתחיל בעיון, אחר שידיעתו ידיעה מופתית. וזה, שהמופת בכל התארים אחד בעצמו. ולזה היתה עצמות השגתו אחת בעינה. ומה שלא ישיג ממנו הוא העצמות לבד, והוא שלא השיגוהו אדון הנביאים וזולתו מהנביאים.

ואולם כבר נשאר עלינו שנבאר, איך לא יתחייב שלילת התארים העצמיים, עם הודאתנו ההקדמה האומרת, כי כל מרכב משני דברים איננו מחוייב המציאות. והוא ממה שלא יקשה, וזה בשני פנים. האחד, שעם היות התארים נבדלים בחקנו, הם מתאחדים בחקו. והטוב הבב״ת אשר לו לעצמות יכללם וישימם אחד מכל הפנים. והשני, שההקדמה ההיא אמתית מצד מה. כאשר המקובץ והמרכב צריך אל מקבץ או מרכיב, והוא שיהיה כל אחד הלק עצמות, תאמר, שההרכבה ההיא מהמרכיב, סיבת המורכב. ואבל הוא יתברך אין לו הלק עצמות, כי עצמותו אחד, פשוט בתכלית הפשיטות, ויתחייב לו חיוב עצמי הטוב בכלל. ומה הוא המונע אם כן שליא יהיה מחוייב לעצמותו המציאות? ואם היה שנחייב ממנו בעצם הטוב בכלל, או הידיעה והיכולת הבב״ת בפרט ושאר המעלות, כהתחייב האור מהמאיר. לו הונח על דרך משל, מאיר מה, מחיוב המציאות לעצמו, הימנע ממנו האור המתחייב ממנו בעצם חיוב המציאות אשר לו? לא. כי האור איננו עצם נבדל מעצמותו שיהיה צריך למרכיב ומקבץ, אבל הוא דבר עצמי שראוי שיתאר בו. כן הוא עניני התארים בא-ל יתברך. וכל שכן הקדמות, שאיננו אלא בחינה שכלית שהוא בלתי הוה. והמציאות, שהוא הוראה היותו בלתי נעדר. והאחדות, שהוא מורה על היותו בזולת רבוי בעצמו, ושהוא אין בו שניות בצד מהצדדין. כן ראוי שיובן לפי האמת בעצמו, ולפי מה שתגזרהו התורה.

והמין הרביעי הוא השלמות האנושי האמיתי והוא - הגיע לאדם המעלות השכליות - רצוני לומר ציור המושכלות ללמוד מהם דעות אמתיות באלוקיות. וזאת היא התכלית האחרונה והיא משלמת האדם שלמות אמיתי והיא לו לבדו ובעבורה יזכה לקיום הנצחי ובה האדם אדם. ובחון כל שלמות מן השלש שלמויות הקודמות - תמצאם לזולתך לא לך; ואם אי אפשר לפי המפורסם מבלעדי היותם גם כך הם לך ולזולתך; - אבל זה השלמות האחרון הוא לך לבדך אין לאחר עמך בו שיתוף כלל "יהיו לך לבדך וגומר". ומפני זה ראוי לך שתהיה השתדלותך להגיע אל זה הנשאר לך ולא תטרח ולא תיגע לאחרים - אתה השוכח נפשך עד ששחר לובן פניה במשול הכוחות הגופניות עליה - כמו שנאמר בראש המשלים השיריים הם הנשואים לזה הענין - אמר "בני אמי ניחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי"; ובזה הענין בעצמו אמר "פן תתן לאחרים הודך ושנותך לאכזרי":

הנה בארו לנו הנביאים גם הם אלו הענינים בעצמם ופרשו אותם לנו כמו שפרשום הפילוסופים. ואמרו לנו בפרוש שאין שלמות הקנין ולא שלמות בריאות הגוף ולא שלמות המדות - שלמות שראוי להתפאר ולהתהלל בו ולא לבקש אותו; ושהשלמות שראוי להתהלל ולבקשו הוא - ידיעת הא-לוה יתברך שהיא החכמה האמיתית. אמר ירמיה באלו השלמיות הארבע "כה אמר יי אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו; כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי". הסתכל - איך לקחם כפי סדרם אצל ההמון כי השלמות הגדול אצלם - עשיר בעשרו ואחריו - גיבור בגבורתו ואחריו - חכם בחכמתו - רצוני לומר בעל המדות הטובות כי האיש ההוא גם כן גדול בעיני ההמון אשר להם נאמרו הדברים - ומפני זה סדרם על הסדר הזה:

וכבר השיגו החכמים ז"ל מזה הפסוק אלו הענינים בעצמם אשר זכרנום ובארו לנו מה שבארתי לך בזה הפרק והוא שהחכמה הנאמרת סתם בכל מקום והיא התכלית היא השגתו יתברך ושאלו הקנינים שיקנם האדם שישימם סגולתו ויחשבם שלמות אינם שלמות; ושמעשי התורה כולם - רצוני לומר מיני העבודות -. וכן המדות המועילות לבני אדם כולם בעסקיהם קצתם עם קצתם - כל זה אין לדמותו אל התכלית האחרון ולא ישוה בו אבל הם הצעות בגלל זה התכלית:

ושמע דבריהם באלו הענינים בלשונם והוא ב"בראשית רבה". שם נאמר "כתוב אחד אומר וכל - חפצים לא ישוו בה וכתוב אחר אומר וכל חפציך לא ישוו בה חפצים - אלו מצוות ומעשים טובים חפציך - אלו אבנים טובות ומרגליות חפצים וחפציך לא ישוו בה אלא כי אם בזאת יתהלל המתהלל - השכל וידוע אותי". ראה קוצר זה המאמר ושלמות אומרו ואיך לא חיסר דבר מכל מה שאמרנוהו והארכנו בבאורו ובהצעותיו:

ואחר שזכרנו זה הפסוק ומה שכלל מן הענינים הנפלאים וזכרנו דברי החכמים ז"ל עליו נשלים כל מה שהוא כולל. וזה שלא הספיק לו בזה הפסוק לבאר שהשגתו יתברך לבד היא הנכבדת שבשלמיות - כי אילו היתה זאת כונתו היה אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל - השכל וידוע אותי והיה פוסק דבריו או היה אומר השכל וידוע אותי - כי אני אחד או היה אומר כי אין לי תמונה או כי אין כמוני ומה שדומה לזה; אבל אמר שאין להתהלל רק בהשגתי ובידיעת דרכי ותארי - רצוני לומר פעולותיו - כמו שבארנו באמרו "הודיעני נא את דרכיך וגומר". ובאר לנו בזה הפסוק שהפעולות ההם שראוי שיודעו ויעשה כהם הם - חסד ומשפט וצדקה:

מי אני האט געשריבן:דער רמב"ם האט בסתם געהאלטן, פשוט פון א פילאזאפישן פּערספּעקטיוו ומעלת האדם והראציאנאל/נפש משכלת שלו, אז מ'דארף ליגן אין אט די שכליות'דיגע קושיות ושאלות אלס א מטרה פאר זיך.

וְאֵין דִּמְיוֹן נִפְלָא אֱלֹקינוּ / וְאֵין חֵקֶר נִשְׂגָּב אֲדוֹנֵנוּ.
סָתוּר מִכָּל סָתוּר וְעָמוּס / מִכָּל עָמוּס וּמִכָּל כָּמוּס.
דַּק מִכָּל דַּק, וְצָפוּן מִכָּל / צָפוּן, וְיָכוֹל מִכָּל יָכוֹל.
נִשְׂגָּב מִכָּל נִשְׂגָּב, וְנֶעֱלָם / מִכָּל נֶעֱלָם, וּשְׁמוֹ לְעוֹלָם.
גָּבוֹהַ מִכָּל גָּבוֹהַ וְעֶלְיוֹן / מִכָּל עֶלְיוֹן וּמִכָּל חֶבְיוֹן.
חָבוּי וְעָמוּק מִכָּל עָמוּק / לֵב כָּל דַּעַת עָלָיו חָמוּק.
שֶׁאֵין שֵׂכֶל וּמַדָּע וְחָכְמָה / יְכוֹלִים לְהַשְׁוֹות לוֹ כָּל מְאוּמָה.
לֹא מַשִּׂיגִים לוֹ אֵיךְ וְכַמֶּה / לֹא מוֹצְאִים לוֹ דָּבָר דּוֹמֶה.
מִקְרֶה וְעַרְעַר וְשִׁנּוּי וְטָפֵל / וְחֶבֶר וּמִסְמַךְ אוֹר וְגַם אוֹפֶל.
וְלֹא מוֹצְאִים לוֹ מַרְאֶה וְצֶבַע / וְלֹא כָּל טֶבַע אֲשֶׁר שֵׁשׁ וָשֶׁבַע.
לָכֵן נְבוּכוֹת כָּל עֶשְׁתּוֹנוֹת / וְנִבְהָלוֹת כָּל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת.
וְכָל שַׂרְעַפִּים וְכָל הַרְהוֹרִים / נִלְאִים לָשׂוּם בּוֹ שִׁיעוּרִים.
מִלְשַׁעֲרֵהוּ וּמִלְהַגְבִּילֵהוּ / מִלְתָאֳרֵהוּ וּמִלְפַרְסְמֵהוּ.
בְּכָל שִׂכְלֵנוּ חִפַּשְׂנוּהוּ / בְּמַדָּעֵנוּ לִמְצוֹא מַה הוּא.
לֹא מְצָאנוּהוּ וְלֹא יְדַעְנוּהוּ /

/ אַךְ מִמַּעֲשָׂיו הִכַּרְנוּהוּ.
שֶׁהוּא לְבַדּוֹ יוֹצֵר אֶחָד / חַי וְכֹל יוּכָל וְחָכָם מְיוּחָד.
כִּי הוּא הָיָה לַּכֹּל קוֹדֶם / עַל כֵּן נִקְרָא אֱלֹקי קֶדֶם.
בַּעֲשׂוֹתוֹ בְּלִי כָל מְאוּם אֶת כֹּל / יָדַעְנוּ כִּי הוּא כֹּל יָכוֹל.
כַּאֲשֶׁר מַעֲשָׂיו בְּחָכְמָה כֻּלָּם / יָדַעְנוּ כִּי בְּבִינָה פְּעָלָם.
בְּכָל יוֹם וָיוֹם בְּחַדְּשׁוֹ כֻלָּם / יָדַעְנוּ כִּי הוּא אֱלֹקי עוֹלָם.
בַּאֲשֶׁר הָיָה קוֹדֶם לְכֻלָּם / יָדַעְנוּ כִּי הוּא חַי (וְקַיָּם) לְעוֹלָם

וְאֵין לְהַרְהֵר אַחַר יוֹצְרֵנוּ / בְּלִבֵּנוּ וְלֹא בְסִפּוּרֵנוּ.
לְמַמֶּשׁ וְגוֹדֶשׁ לֹא נְשַׁעֲרֵהוּ / לְטָפֵל וְתוֹאַר לֹא נְדַמֵּהוּ.
וְלֹא נְחַשְּׁבֵהוּ לְעִקָּר וְנִצָּב / וְלֹא לְמִין וְכָל אוֹן וּלְכָל נִקְצָב.
כָּל הַנִּרְאִים וְהַנִּשְׂכָּלִים / וְהַמַּדָּעִים בְּעֶשֶׂר כְּלוּלִים.
וְשֶׁבַע כַּמָּיוֹת וְשֵׁשֶׁת נִדּוֹת / וְשָׁלֹשׁ גְּזֵרוֹת וְעִתּוֹת וּמִדּוֹת.
הֵן בַּבּוֹרֵא אֵין גַּם אֶחָד / כִּי הוּא בְּרָאָם כֻּלָּם יָחַד.
כֻּלָּם יִכְלוּ אַף יַחֲלוֹפוּ / הֵם יֹאבֵדוּ וְאַף יָסוּפוּ.
וְאַתָּה תַעֲמוֹד וּתְבַלֶּה כֻּלָּם / כִּי חַי וְקַיָּם אַתָּה לְעוֹלָם.

מי אני האט געשריבן:‏דורכאויס היסטאריע ובהתפתחות מדע האדם, האט דאס מושג פון "ג-ט" עוואלווד פון א גאר פּאַוּערפול בּיִאיִנג בפועל תחת זמן ומקום, צו לגמרי טרענסענדענט ומופשט מחומר וצורה וואס מ׳קען ניטאמאל באגרייפן. רילעיטעדלי האט זיך דאס געטוישט פון פּאַליִטעאיזם [מערערע געטער פון וואס הקב״ה איז איינע] צו הענאָטעאיזם [וואו מ׳דינט איין ג-ט פון צווישן אנדערע געטער וואס מ׳האלט עקזיסטירען אויך, ווייל ער איז ״שטערקער״ וכו׳; מ׳האלט אנדערע האבן א רעכט צו דינען אנדערע] צו מאנאלאטרי [וואו הגם מ׳האלט אנדערע געטער עקזיסטירן ממש טאר מען נאר דינען איין ג-ט] צו מאַנאָטעאיזם [וואו עס עקזיסטירט בכלל נאר איין ג-ט] צו פּאַנענטעאיזם (וואס איז אליינס א מאדיפיקעישאן פון פּאַנטעאיזם וואו ג-ט איז נאטור) [וואו ג-ט/אלקות איז בתוך יעדעס אספּעקט פון נאטור און איז אויך למעלה הימנו].

גאר גאר גאר אָווערסימפּליפייד כמובן.

א חשוב'ע מיטגליד האט געשריבן:א גוט געבענטשט יאר (כברכת אלחנן).

פאר נייגעריגקייט, וויאזוי דאווענט זיך עס דיר אן קיין ג-ט צו וועם עס צילט, בפרט יום הקדוש וואו אלעס דרייט זיך ארום דעם?
וויאזוי פאסט זיך עס for no good reason?
און וויאזוי גייט די מחילה פראצעדור מיט איינעם וועמען מ'אנערקענט נישט (עכ"פ אינעם פאזיטיוון סענס) און זיכער איז נישטא געהעריג אויף וואס צו בעטן מחילה?

זאלסטו האבן אויסגעבעטן אלעס גוטס בכל אופן!

אלפא האט געשריבן:ביים דאווענען יוה"כ האט מיר אפאר מאל געבאדערט די געדאנק פון איבער זאגן געוויסע שטיקלעך איין מאל און נאכאמאל, א שטייגער ווי ה' ה' (ביי סליחות איז בעצם די זעלבע - דעמאלס האב איך נאר פשוט ווייניגער געטראכט...) אדער 'ויאמר ה' סלחתי כדבריך' וואס מ'זאגט אפאר מאל איבער איינס נאכן צווייטן. עפעס שפירט זיך דערין אזא פּאראנויע אז ג-ט וועט נישט הערן אדער פארשטיין מיט'ן איינמאל עס זאגן, אדער זאגאר אז מ'דארף ממש איינרייסן ביי אים ער זאל אונז וועלן אויסהערן - די פערטע מאל דאס וועט עס דורכברעכן...
איז דאס די גוטע באשעפער וואס איז מוחל יעדעם, אלס, און אלעמאל? בפרט יום כיפור מיטן פאסטן און מיטן קלארן הבטחה 'כי ביום הזה יכפר עליכם', צו וואס פעהלט אויס צו מאכן שפירן כאילו מ'האנדלט דא מיט אן ערשט קלאסיגן נארסיסיסט?

א חשוב'ע מיטגליד האט געשריבן:מ'קען אבער זאגן אז איינמאל מ'כאפט דעם געדאנק וואלט מען געדארפט ענדערש זאגן איינמאל און זיך מתבונן זיין דערין ווי ווייט מעגליך אנשטאט עס איבערשרייען 10 מאל.

דאס איז א חוץ די מלומדה'דיגע וואס דו דערמאנסט שוין. אויך דארף מען קענען לעבן אויף דעם דינעם שטריק פון נעמען זאכן out of context, ווען ס'איז כמעט ברור אז די מחברי ומלקטי התפילות האבן עס יא געמיינט מער ליטעראל (הגם די אויסשטעל איז לכאו' נישט געשען דורך איין מענטש, עס האט בפשטות גענומען יארן פון דאגמעס צוזאמצושטעלן אזא לאנגע נאן-סענס.)

אלפא האט געשריבן:יא יא!
די גרעסערע פראבלעם איז נאר אז אין יעדע חלק פון אידישקייט קומט אריין א צווייטע לעיער פון די אלע וואס דו רעכנסט אויס אן קיין קאנסיסטענסי:
אין פרשת האזינו ווערט נולד די שם 'הויה' און עס טוט זיך אן העפטיגן קאמפיין אויפצוקלערן די מאסן וואס ער טויג אלס.
אין די תורה בכלליות דרייט ער זיך ארום ווי ביים טאטן אין וויינגארטן, קומט אראפ ביזן בארג ווען ס'פעלט אויס און אנטלויפט צו די רוימען ווען מאנכע יאגן אים נאך, צומאל אויפגערעגט און צומאל א בענטשער. חז"ל האבן נישט קיין סאך קאמענטירט דערויף ווי עס שיינט.
און רוב פון די תפילות טוט זיך אויך א מאסיווע געמישעכטס צווישן אן אויפגערעגטן ג-ט וועלכע דארף אונז זאלן אים פאלן ביז צו די פיס ביז אזא גוטע ג-ט וואס וויל אונז געבן אלעס בחנם.
אין די רמב"ם הייבן טאקע זאכן אן צו 'פארלירן הענט און פיס', און הגם און זיינע צייטן איז ער געווען לכבוד דעם א שטיקל אפיקורס, איז עס היינט קאפויער.
אין די שיר היחוד איז שוין דא די נייע ווערזשען פון אן אומקלארע זאך וואס רופט זיך ג-ט.
און דא אין שטיבל האט מען עס שוין גענומען צום נעקסט לעוועל...
א.א.וו.

אלפא האט געשריבן:יא יא!
די גרעסערע פראבלעם איז נאר אז אין יעדע חלק פון אידישקייט קומט אריין א צווייטע לעיער פון די אלע וואס דו רעכנסט אויס אן קיין קאנסיסטענסי:
אין פרשת האזינו ווערט נולד די שם 'הויה' און עס טוט זיך אן העפטיגן קאמפיין אויפצוקלערן די מאסן וואס ער טויג אלס.
אין די תורה בכלליות דרייט ער זיך ארום ווי ביים טאטן אין וויינגארטן, קומט אראפ ביזן בארג ווען ס'פעלט אויס און אנטלויפט צו די רוימען ווען מאנכע יאגן אים נאך, צומאל אויפגערעגט און צומאל א בענטשער. חז"ל האבן נישט קיין סאך קאמענטירט דערויף ווי עס שיינט.
און רוב פון די תפילות טוט זיך אויך א מאסיווע געמישעכטס צווישן אן אויפגערעגטן ג-ט וועלכע דארף אונז זאלן אים פאלן ביז צו די פיס ביז אזא גוטע ג-ט וואס וויל אונז געבן אלעס בחנם.
אין די רמב"ם הייבן טאקע זאכן אן צו 'פארלירן הענט און פיס', און הגם און זיינע צייטן איז ער געווען לכבוד דעם א שטיקל אפיקורס, איז עס היינט קאפויער.
אין די שיר היחוד איז שוין דא די נייע ווערזשען פון אן אומקלארע זאך וואס רופט זיך ג-ט.
און דא אין שטיבל האט מען עס שוין גענומען צום נעקסט לעוועל...
א.א.וו.

שאלו פעם את אדמו"ר ה'צמח-צדק': לשם מה עלינו להתייגע בלימוד תורת החסידות, והרי עוד מעט יבוא משיח, ואז "כולם ידעו אותי"?

השיב ה'צמח-צדק': "הדבר דומה לאדם שעומד מאחורי הכותל ומקשיב לדברים הנאמרים בתוך החדר. הוא מצליח לקלוט רק את כללות השיחה, מלה פה מלה שם. אבל אחר-כך, כשיספרו לו את פרטי השיחה, ייזכר במה ששמע ויאמר: אה! אה!, עכשיו אני מבין מה שמעתי קודם. כך יהיה כשיבוא משיח: אלה שלמדו חסידות, יאמרו אה! אה!, זה מה שלמדנו בזמן הגלות".

ואולי קעמען אויך פארשטיין אז לפי המצב וואס די אידן זענען געווען בגלות מצרים מיט זייערע עבודה זרות האט קודם אויסגעפעלט שולל צו זיין דאס, וכנאמר ׳עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים׳ - אבער דערנאך ווען דאס איז געווארן פשוט מובן, זענען מיר געווארן גרייט אויף א טיפערע הבנה וכו׳ און מעגליך טאקע עד כדי דעם אשכול טאקע אלץ הכנה צום תכלית הבריאה ווי ס׳וועט מקוים ווערן ׳כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם ה׳׳.

דער גאלדענער אדלער האט געשריבן:אזויווי אלפא ברענגט שוין אריין פרשת האזינו. וועל איך שוין אויך אנפרעגן עפעס וואס האט מיך שטארק געבאדערט פאר יו"כ ווען איך האב געלערנט די פרשה.

דיכטער האט געשריבן:

דער גאלדענער אדלער האט געשריבן:אזויווי אלפא ברענגט שוין אריין פרשת האזינו. וועל איך שוין אויך אנפרעגן עפעס וואס האט מיך שטארק געבאדערט פאר יו"כ ווען איך האב געלערנט די פרשה.

אלפא האט געשריבן:

כ'מיין מ'קען זאגן, אז ס'רעפלעקט זייער גוט וויאזוי דאס מציאות האט זיך אויסגעשפילט...

דיכטער האט געשריבן:הונדערט פראצענט. ס'מאכט נאר גרעסער דער קשיא.
דא רעדט @מי אני וועגן דעם.

והשכל מחייב עוד שהחכם לא יתיר לגדפו ולקללו

השכל מחייב שהחכם, עם כי נפשו יודעת מאד שקללת חנם לא תבוא, בכל זה לא יתיר לבני אדם שיגדפוהו ויקללוהו (וכמו שמצינו שהקפיד על זה גם אבינו הזקן, כי על כן נאמר לו (בראשית יב ג) ואברכה מברכך ומקללך אאור), ויתחייב מזה שימנע אותנו הבורא ית׳ מזה מהקביל אותו בחירופים וגידופים.

כל המודה בעבודת כוכבים שהיא אמת אף על פי שלא עבדה הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא. ואחד העובד עבודת כוכבים ואחד המגדף את ה' שנאמר (במדבר טו ל) והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף, לפיכך תולין עובד עבודת כוכבים כמו שתולין את המגדף ושניהם נסקלין, ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודת כוכבים ששניהם כופרים בעיקר הם.

אבל עושה ביד רמה הוא המזיד שיעז פניו ויעבור בפרהסיה, שזה אינו עובר לתאבון לבד ולא לעשות מה שמנעה התורה לעשותו לרוע מידותיו לבד אבל לחלוק על התורה ולעמוד כנגדה - ומפני זה אמר בו (במדבר טו ל) את ה׳ הוא מגדף, והוא יהרג בלא ספק. ולא יעשה זה אלא מי שעלה בלבו דעת אחר לחלוק בו על התורה ומפני זה בא הפרוש המקובל בעבודה זרה הכתוב מדבר, מפני שהוא חולק על פינות התורה, כי לא עבד אדם כוכב כלל אלא מי שהאמין בו הקדמות, כמו שבארנו בחיבורינו פעמים. וכן הוא הדין אצלי בכל עבירה שיראה ממנה סתירת התורה או המחלוקת כנגדה. ואפילו אכל אדם מישראל בשר בחלב או לבש שעטנז או הקיף פאת ראש לבזיון התורה מפני דעת שיתבאר ממנו שאינו מאמין שזאת התורה אמת הוא אצלי הנאמר עליו את ה׳ הוא מגדף, ויהרג מיתת כפירה לא מיתת עונש.

ומשרשי המצוה בברכת השם, לפי שמתרוקן האדם במאמר הרע ההוא מכל טובה, וכל הוד נפשו נהפך למשחית, והנה הוא נחשב כבהמות, כי באותו דבר ממש שהבדילו השם לטובה ובו נעשה אדם, והוא הדבור, שנבדל בו ממיני הבהמות, מבדיל הוא את עצמו לרעה ומוציא עצמו לגמרי מכל גדר הדעת ונעשה כשרץ נמאס ונאלח ולמטה ממנו, ועל כן הזהירתנו התורה על זה, כי האל הטוב יחפץ בטובתינו. וכל דבור ודבור הגורם מניעת הטובה ממנו יבא כנגד חפצו ברוך הוא.

בתלתא בשבתא מאי טעמא לא, משום דקיימא ליה מאדים בזווי, מעלי שבתא נמי קיימא בזווי, כיון דדשו ביה רבים (תהלים קטז ו) שומר פתאים ה'.

אמנם, האֶוילים (שגדר האֶויל הוא המסתפק ובלתי מאמין), שהם מטילים ספקות, בין על החכמה, בין על יראת ה' שהוא המוסר שהיא ראשית ויסוד דעת החכמה, הם מבזים בין את החכמה בין את המוסר.

"אֶוילים" - אֶויל נגזר ממילת אולי, שמורה על הספק, והם האנשים המטילים ספיקות על כל דבר, ואי אפשר להם לקבל חוקי החכמה, שמטילים ספק באמיתתם.

והאֶוילים אינם פתאים, כי נמצא פילוסופים גדולים שהיו מסופקים בכל דבר חכמה (סקעפטיקר), ויתבאר עניינם בכל הספר.